פסק דין הנשיא, ס' אדלר: 1. בפנינו ערעור על החלטת רשם בית דין זה (הרשם מ' מירון; בש"א 1265/01 מיום 10.6.01), בה התקבלה בקשתה של המשיבה, אגודת בני יהודה תל אביב (להלן - האגודה) להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט ש' טננבוים ונציג ציבור חמי; עב 3/2221/98). 2. העובדות הצריכות לעניין הן אלה: א. המערער, מר משה פטלוק (להלן - פטלוק), מאמן כושר במקצועו, הועסק על ידי האגודה כמאמן כושר של קבוצת הכדורגל שלה. במהלך חודש יולי 1998 הגיש פטלוק תובענה כספית לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כנגד האגודה. בית הדין האזורי, קבע בפסק דין מיום 2.4.01, כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד וקיבל את התביעה בחלקה (להלן - פסק הדין). פסק הדין נמסר לבא-כוח האגודה ביום 16.4.01 ב. על פסק דינו של בית הדין קמא הגישו שני הצדדים ערעור בפני בית דין זה. ערעורו של פטלוק (ע"ע 1147/01) הוגש ביום 10.5.01, ואילו ערעורה של האגודה (ע"ע 1181/01) הוגש ביום 17.5.01, דהיינו באיחור בן יום אחד. ג. ביום 20.5.01 הגיש ב"כ המשיבה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור (בש"א 1265/01) (להלן - הבקשה). ד. ביום 10.6.01 החליט הרשם מירון לקבל את הבקשה. על החלטתו זו הערעור שבפנינו, אשר התנהל על-פי סיכומים בכתב. 3. הטעמים שביסוד החלטת הרשם לאחר שבחן את טיעוני הצדדים ומכלול נסיבות המקרה הגיע הרשם מירון לכלל מסקנה, כי אמנם הנימוקים שפורטו בבקשת המשיבה, על אף שאלו אינם מהווים כשלעצמם "טעם מיוחד". אולם מאחר ומדובר באיחור בן יום אחד בלבד, יש לבחון האם ההסבר לאיחור הוא סביר, והאם בעל הדין לא הפגין רשלנות או אי אכפתיות משך התקופה שעמדה לרשותו להגשת הערעור. משהגיע הרשם לידי מסקנה כי אלו אינם פני הדברים, במקרה דנן, נעתר לבקשה והאריך את המועד להגשת הערעור. 4. טענות הצדדים בפנינו בא-כוחו של פטלוק מיקד טענותיו בצורך להוכיח "טעם מיוחד", כתנאי להארכת מועד. לשיטתו, משקבע הרשם מירון כי טענות בא-כוח האגודה אינן עולות כדי "טעם מיוחד", הרי שהיה עליו לדחות את הבקשה ולמחוק את הערעור שהוגש באיחור. בנוסף חוזר הוא על טענותיו בפני הרשם, כי ההסברים שנתן בא-כוח האגודה לאיחור אינם עולים כדי "טעם מיוחד". בא-כוח האגודה מנגד, תומך בהחלטת הרשם מטעמיה ומוסיף לגופו של ענין, כי ה"טעם המיוחד" הוא שהערעור הוגש באיחור בן יום אחד בלבד (כשהוא מצטבר למשקלם של יתר הטעמים שהועלו בהחלטת הרשם). 5. הכרעה לאחר עיון בסיכומי הצדדים ובהחלטת הרשם באתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות. טעמי לכך הם כדלקמן: 1. תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן - התקנות) קובעת, כי המועד להגשת ערעור בזכות הוא 30 יום. מועד זה, רשאי הרשם להאריך "מטעמים מיוחדים שירשמו" (תקנה 125 לתקנות). אין חולק שגם איחור בן יום אחד הינו איחור, וממילא נדרש "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור. ואולם, תמים דעים אני עם הנמקת הרשם ולפיה בית הדין רשאי לייחס משקל למידת האיחור בהגשת הערעור, ובנסיבות העניין מקובל עלי, כי ניתן להתחשב בכך שהמדובר באיחור בן יום אחד בלבד, ולאפשר את הגשת הערעור. 2. טעם נוסף לדחיית הערעור שבפני, נעוץ בעובדה כי גם ב"כ של פטלוק עירער על החלטת בית הדין קמא. הלכה פסוקה היא שהליך התלוי ועומד לפני בית המשפט מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הליך אחר באותו עניין, ובכלל זה הארכת מועד להגשת ערעור כאשר תלוי ועומד בפני בית המשפט ערעור באותו עניין (המ' 359/78 פלקון נ' שם טוב, פ"ד לב(2) 401, 402; ב"ש 1165/85 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ, פ"ד מ(2) 15, 18; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), בעמ' 892). במקרים מעין אלו - הגם שאינם מהווים טעם מיוחד להארכת מועד באופן "אוטומטי" - הרי שככלל די בקיומה של סיבה סבירה לאיחור גם אם זו אינה מתעלה ל"טעם מיוחד", ובתנאי שאין בקבלת הבקשה להארכת מועד לגרום להרחבת יריעת ההדיינות (בש"א 991013/98 שרה כהן ואח' נ' יצחק שולומון; ניתן ביום 26.3.99). הטעם שביסוד הלכה זו הוא שאין הצדקה למנוע הגשת הליך אחר, אשר נסב על אותו עניין והוגש באיחור, שהרי לא נגרם עיכוב בעבודת בית המשפט ולא עינוי דין לצדדים. דברים אלו יפים גם למקרה שלפנינו. ובמיוחד כשמדובר באיחור בן יום אחד. למען הסר ספק, מובהר בזה שוב, שלא בכל מקרה של איחור בן יום אחד בהגשת הערעור תיענה בחיוב בקשה להארכת מועד, אלא הכל יקבע בהתאם לנסיבות והשיקולים הרלוונטים. 6. סוף דבר - הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות הליך זה בסך 2,500 ₪. בית הדין לעבודה