פסק דין הנשיא ס' אדלר: 1. המערערים עבדו אצל המשיבה (להלן: סולל בונה או החברה). בעקבות קשיים כלכליים של הקונצרן סולל בונה הוחלט לבצע תוכנית הבראה שכללה, בין היתר, את פרישתם של מספר רב מעובדי החברה. ביום 19.5.1986 נחתם בין הנהלת סולל בונה לבין האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי הפרישה של העובדים המיועדים לפרוש במסגרת תוכנית ההבראה (להלן: הסכם הברפלד). הסכם הברפלד כולל נספח, המהווה את המלצות ועדת מאיר גת (להלן: נספח א' להסכם הברפלד או המלצות ועדת מאיר גת). מוסכם על שני הצדדים, כי הסכם הברפלד, לרבות המלצות ועדת מאיר גת, מהווים במשולב הסכם קיבוצי. סעיף 3.ב. להסכם הברפלד קובע, כי תנאי הפרישה של העובדים קבועים בנספח א' המבטא את המלצות ועדת מאיר גת. בסעיף 6 להסכם הברפלד נקבע, כי חילוקי דעות אשר יתעוררו לגבי ההסכם עצמו, יוכרעו על ידי ועדה שתמונה על ידי יו"ר האגף לאיגוד מקצועי. בהמשך ובמסגרת המנגנון הנ"ל ליישוב סכסוכי עבודה ניתנו הבהרות ביום 21.7.1986, על ידי מר מאיר גת (להלן: הבהרות מאיר גת), בעניין פירוש סעיפים מסוימים בהסכם הברפלד. ביום 15.6.1986 כתב מר הברפלד מכתב ליו"ר ארגון הגג של עובדי סולל בונה שכונה "פסיקת הברפלד". ביום 16.11.1986 הוציא מר הברפלד מכתב הבהרה נוסף, בו הבהיר שאלות שהיו במחלוקת לגבי תנאי הפרישה של המערערים. כמו כן, ביום 19.6.1986, כתב ראש האגף לארגון ומנהל בסולל בונה, מר טיומקין, הנחיות ביצוע פנימיות בנוגע ל"שינויים והעדכונים המתחייבים [מהסכם הברפלד]" (להלן: הנחיות טיומקין). עיקרן של הוראות הסכם הברפלד נוגעות לצמצום כוח האדם של סולל בונה. ציבור העובדים התחייב לתת יד לביצוע תוכנית הבראת החברה ועל כן הסכימו לפיטורי צמצום (פרישה) של 2,500 עובדים בשנת 1986 ועוד 1,500 עובדים בשנת 1987. לטענת סולל בונה פרשו בפועל כ- 7,500 עובדים במשך תקופה של שלוש שנים בעקבות ההסכמים וההסדרים הנ"ל של תוכנית ההבראה. נציין, כי ביצוע פיטורי הצמצום היה כואב במיוחד, שכן עובדים רבים היו ותיקים ומבוגרים. לאחר האמור, ובעקבות הסכם הברפלד, פרשו המערערים במחצית השנייה של שנת 1986 ובשנת 1987, כאשר כל אחד מהם חתם על חוזה פרישה אישי עם סולל בונה, על פי נוסח אחיד, ולחלקם הוספו הערות. אלו מבין המערערים שפרשו לפנסיה תקציבית קיבלו מסמך ובו חישוב זכויותיהם אשר הוגדר כמסמך "מסלול פרישה - פנסיה תקציבית" (כפי שיפורט בהמשך). הסכם הברפלד חל על כלל עובדי חברת סולל בונה ובו נקבע, כי הוראותיו עדיפות על כל הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי או חוזה אישי אחר. עובדי סולל בונה היו מבוטחים בקרנות פנסיה הסתדרותיות. אולם, לגבי העובדים שפרשו טרם הגיעם לגיל 65, גיל הפרישה, הסכימה סולל בונה לשלם להם "פנסיה תקציבית" עד להגיעם לגיל 65 או עד להיותם זכאים לפנסיה מסיבה אחרת, כגון: נכות או פנסיה "30/60" (שלגביה ארחיב בהמשך). בהסכם הברפלד נקבעו שלושה מסלולי פרישה אפשריים: מסלול ראשון = מסלול פנסיה מוקדמת (מקרן פנסיה) - העובד פורש לפנסיה "מוקדמת" מקרן פנסיה הסתדרותית אם הגיע לגיל 60 (גברים) ולו 30 שנות ותק (פרישה זו מכונה "פנסיה 30/60"). עוד ניתן לפרוש לפנסיה מוקדמת בגין נכות; מסלול שני = מסלול פנסיה תקציבית (מסולל בונה) - פרישה לפנסיה תקציבית לעובדים שמלאו להם לפחות 55 שנים עם לפחות 20 שנות ותק. (להלן: פנסיה תקציבית) לפי מסלול זה קיבלו העובדים פנסיה תקציבית מסולל בונה עד להגיעם לגיל הפרישה. מגיל הפרישה ואילך נקבע, כי הפנסיה תתקבל מקרן הפנסיה ההסתדרותית. בנוסף, הוסכם, כי במהלך תשלום הפנסיה התקציבית על ידי סולל בונה תפריש החברה תשלומים לקרן הפנסיה בה מבוטח הפורש כדי שמעמדו בקרן יוותר כשל עמית פעיל ולפיכך, לא יאבד זכויות בגין פרישתו מסולל בונה; מסלול שלישי = פיצויי פיטורים מוגדלים - פרישה בפיצויים מוגדלים לעובדים אשר לא נכללו בגדרם של שני המסלולים החלופיים מאחר ולא עמדו בתנאיהם. מערערים רבים הגישו עררים לרשות השיפוט של ההסתדרות בעניין תנאי הפרישה. תובענות המערערים התבררו במאוחד בבית הדין האזורי בירושלים. התובענות נסבו סביב פירוש הסכם הברפלד, לרבות נספח א' להסכם הברפלד (המהווה כאמור את המלצות ועדת מאיר גת), פסיקת הברפלד, הוראות טויומקין והחוזים האישיים. רוב עילות התביעה נדחו על ידי בית הדין קמא, ומכאן הערעור שלפנינו. המערערים ביקשו פסק דין הצהרתי ועל אף שהיו יכולים לכמת את תביעתם החליט בית הדין קמא, כי הם זכאים לפסק דין הצהרתי. על פי החלטתי נשמע הערעור על פי טענות בכתב. פירוש ההסכמים ומעמדם - 2. [א] פסק דינו של הדין קמא קובע, כי הוראות החוזים האישיים של המערערים גוברים על הוראות ההסכמים האחרים, לרבות הסכם הברפלד. בסעיף 4 לפסק הדין נאמר, כי הוראות הסכם הברפלד תקפות בעניין הענקת ותק בחישוב הפנסיה התקציבית "ככל שהדבר אינו מנוגד במפורש להסכם האישי שנחתם עמם". טענת באי כוח המערערים היא, כי המערערים זכאים לתנאים שנקבעו בהסכם הברפלד שהינם טובים יותר מאלה שנקבעו בחוזי הפרישה האישיים. טענתם זו של המערערים מעוגנת בסעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957 בו נאמר, כי: "הוראה בחוזה עבודה שהיא שונה מהוראה אישית שבהסכם קיבוצי החל על בעלי החוזה - ההוראה שבהסכם הקיבוצי עדיפה; היה השינוי לטובת העובד, עדיפה ההוראה בחוזה העבודה, אם אין בהסכם הקיבוצי דבר המונע במפורש אותו שינוי". מכאן, כי הכלל הוא, שהעובד יהיה זכאי לתנאי הטוב יותר מבין זה שנקבע בהסכם הקיבוצי החל עליו לבין זה שנקבע בחוזה העבודה שלו. אכן, הסיפא של הסעיף מסמיך את הצדדים להסכם קיבוצי לחרוג מכלל זה ובהסכם הברפלד נקבע, כי הוראותיו עדיפות על אלו שנקבעו בהסכמים קיבוצים אחרים ובחוזי עבודה אחרים. אולם, ברור, כי סעיף העדיפות מתייחס להסכמים קיימים וזאת, כדי למנוע את הכשלת תוכנית ההבראה. לעומת זאת, אין בסעיף העדיפות כדי למנוע מסולל בונה ועובד הפורש לקבוע בעתיד ולאחר כריתת הסכם הברפלד, תנאי פרישה טובים מאלה שנקבעו בהסכם הברפלד. החוזים האישיים של המערערים נחתמו לאחר חתימת הסכם הברפלד. לפיכך, אנו מקבלים את עמדת המערערים, לפיה הם זכאים לתנאים הטובים יותר בין אם מכוח הסכם הברפלד ובין אם מכוח חוזה הפרישה האישי. [ב] עוד טענו באי כוח המערערים, כי הבהרות מאיר גת, פסיקת הברפלד והנחיות טיומקין הגיעו לכדי מעמד של הסכמים קיבוציים, כחלק מהסכם הברפלד. מאידך, אליבא דבאת כוחה של סולל בונה מדובר "לכל היותר" בהסדרים קיבוציים. אכן, הסכם קיבוצי הוא המסמך הרשום ואינו כולל מסמכים שאינם רשומים. הבהרות מאיר גת, פסיקת הברפלד והנחיות טיומקין לא נרשמו כהסכמים קיבוציים. מכאן, כי הם אינם הסכמים קיבוציים. במקרה דנן ההסכם הקיבוצי הינו הסכם הברפלד, לרבות נספח א' להסכם בלבד. אולם, בנסיבות המקרה דנן, פסיקת הברפלד, הבהרות מאיר גת והנחיות טיומקין, שאינם הסכמים קיבוצים, נערכו בהמשך להסכם הברפלד ומכוחו ועל כן מהווים הסדרים קיבוציים בעלי תוקף משפטי (ראה: עס"ק 400016/96 ההסתדרות המהנדסים בישראל - טלרד תעשיות טלקמוניקציה ואלקטרוניקה בע"מ, (טרם פורסם, ניתן ביום 6.11.2000). לאמור עד כה עלינו להוסיף, כי נציגים בכירים של האגף לאיגוד מקצועי של ההסתדרות הסכימו לתנאי הפרישה ואף הבהירו את התנאים שהיו במחלוקת. בבואנו לפרש את ההסכמים עלינו להתחשב בכך, כי האגף לאיגוד מקצועי לא הגיש את התובענה ובכך השלים עם הפירוש של סולל בונה. אופן הגשת התביעות- 3. כבר בשלב זה נציין, כי אחת הסיבות לאי הוכחת התובענה נבעה, בין היתר, מכך, שבאי כוח המערערים הגישו כ- 300 תביעות, אשר נדונו אצל מספר שופטים ורשמים עד שאוחדו בדיון שהתנהל אצל השופט לובוצקי. במהלך איחוד הדיון חולקו התביעות לשתי קבוצות: קבוצת עובדי הבנייה ("התובע המוביל" - מר דנינו) וקבוצות הצווארון הלבן ("התובע המוביל" - מר להב). בכתב התביעה המתוקן פורטו עובדות לגבי שני התובעים המובילים ובמסמך שהוגש פורטו פרטים אישיים לגבי שאר המערערים. אולם, לא הוכח כי מצבם של כלל המערערים היה זהה, או אפילו דומה, לזה של התובעים המובילים. זאת ועוד, התובעים המובילים הללו לא הוזמנו להעיד, ושני העדים שהעידו מטעם המערערים לא תרמו רבות להבהרת התובענות. מכאן, כי הראיה העיקרית בתיק הינה מאות המסמכים שהוגשו על ידי באי כוח המערערים. בסופו של דבר, לא הוכחו טענתם היסודית של המערערים בעניין הצמדת הפנסיה התקציבית ואף טענות אחרות. נבהיר, כי בדיון התברר, שמר דנינו ומר להב לא שיקפו בצורה מדויקת את מעמדם של יתר המערערים לצורך הוכחת העילה בעניין פנסיה תקציבית. זאת, מאחר וגם מר דנינו וגם מר להב היו צעירים מגיל 55 בעת פרישתם ועל כן לא היו רשאים לפרוש לפנסיה תקציבית על פי תנאיי המסלול השני. למרות זאת, יצאו השניים לפנסיה תקציבית על פי תנאים מיוחדים ומשופרים. מר דנינו על פי הסכמת סולל בונה ומר להב על פי החלטת "ועדת ערעורים". המסקנה העולה מן האמור הינה, כי לגבי מר דנינו ומר להב לא רק שלא הוכח, כי הם קיבלו פחות על פי חוזה הפרישה האישי מהמגיע להם מכוח הסכם הברפלד אלא הוכח ההיפך, היינו - שקיבלו יותר בחוזה האישי ממה שהגיע להם מכוח הסכם הברפלד. מכאן, שלא הוכחה באמצעות מר להב ומר דנינו עילת התביעה של שאר המערערים. הצמדת הפנסיה התקציבית - 4. המחלוקת הראשונה שנתגלעה בין בעלי הדין נגעה לשאלה, האם הפנסיה התקציבית שהמערערים מקבלים מסולל בונה צריכה להיות צמודה לתוספות שכר ארציות או מפעליות, כטענת המערערים, או לתוספת יוקר ותוספת השכר שניתנות בסולל בונה, כטענת סולל בונה. התוספות הארציות והמפעליות כוללות הסכמים קיבוציים של המגזר הציבורי, כגון: הסכמי המהנדסים, ההנדסאים, המח"ר, המשפטנים ועוד, וכן הסכמים קיבוציים בענף הבנייה (שלא חלו על סולל בונה, היינו - חברת סולל בונה לא חתמה עליהם ולא היתה חברת ארגון הקבלנים שחתמו עלינם). בנושא זה נקבע בסעיף 5 לנספח א' להסכם הברפלד על ההצמדה הבאה: "הפנסיה התקציבית תהיה צמודה לתוספות השכר הארציות שיסוכמו בהסכמים הקיבוציים הכלליים". בחוזה האישי של כל מערער נקבע, כי: "4. א. הפנסיה החודשית תשולם, במועדים בהם משולמת משכורת לעובדי סולל-בונה והיא תשתנה בהתאם לשינויים בשכר בדרגת הפרישה של העובד, כפי שיחולו מעת לעת עקב תוספות יוקר ו/או תוספות שכר ארציות". באי כוח המערערים גם הפנו אותנו ל"פסיקת הברפלד", שם נאמר, כי: "מסלולי הפרישה יופעלו על פי הטבלאות המעודכנות במסגרת הסכמי שכר קיבוציים המפעליים". את דחייתה של עילת תביעה זו נימק בית הדין האזורי בכך, כי מר דנינו ומר להב לא הציגו כל הוכחה, כי הגמלה התקציבית לא הוצמדה לתוספת היוקר ותוספות שכר ארציות. עוד נקבע, כי תנאי חוזי הפרישה האישי זהים לאלה של הסכם הברפלד, ועל כן הסכם הברפלד אינו מעניק להם עילה לתנאים טובים יותר מאלה שנקבעו בחוזי הפרישה האישי. אשר לזכויות המערערים האחרים, השאלה שבמחלוקת, לאור האמור לעיל לעניין תצורת הגשת התביעות, הינה, האם היה מקום לדון בעתירותיהם של המערערים האחרים או שדי היה להסתפק בתביעותיהם של מר דנינו ומר להב? 5. לדידי, היה מקום להכריע גם בעניינם של המערערים האחרים. קביעתי זו נובעת מכך, שסביר להניח, כי בין מאות המערערים היו גם כאלה שפרישתם תאמה את המסלול השני של הסכם הברפלד, היינו - שבעת פרישה הגיעו לגיל 55 והיו בעלי יותר מ-20 שנות ותק. מכאן, כי אין מניע ואין מניעה שבית הדין ייתן הצהרה בדבר זכויותיהם, שכן לגבי המערערים שפרשו על פי המסלול השני ניתן להכריע בזכאותם על פי ההסכמים שצוינו לעיל. 6. השאלה העומדת במחלוקת לגבי המערערים האחרים הינה, האם תנאי הפרישה של המערערים הגמלאים צמודים להסכמים שאינם חלים בפועל על עובדי סולל בונה? פסיקת הברפלד הוסיפה את ההצמדה להסכמים "מפעליים". נשאלת השאלה, האם מדובר במפעלים של סולל בונה בלבד או שהכוונה היתה גם למפעלים אחרים? לטענת באי כוחה של חברת סולל בונה מסמך זה איננו תקף או לכל היותר מהווה "הסדר קיבוצי" הנחות מחוזה העבודה האישי שנחתם על ידי כל מערער ומערער. אין בידנו לקבל טענה זו, שכן ההסכם הקיבוצי מסמיך את הועדה שמונתה על ידי מר הברפלד (והוא רשאי למנות את עצמו) לפרש את ההסכם ועל כן מדובר בהסדר קיבוצי שיש לתת לו תוקף של הסכם קיבוצי. לעומת זאת, תוספת המלים "מפעליים" מתייחסת, לדידי, להסכמים מפעליים של סולל בונה. אין זה סביר, כי מר הברפלד הצמיד את הפנסיה של המערערים לכל הסכם קיבוצי מפעלי במשק, לרבות הסכמים שכלל אינם חלים על העובדים הפעילים של סולל בונה. בהמשך אבהיר את עמדתי. 7. האם תוספות ארציות והסכמים קיבוציים כלליים נוגעים רק לאלה החלים על עובדי סולל בונה או שחלים גם הסכמים שנכרתו במגזרים אחרים (כגון: המגזר הציבורי) והסכמים בענף הבנייה שאינם חלים על סולל בונה? הן בהסכם הברפלד והן בחוזים האישיים התחייבה סולל בונה לעדכן את הפנסיה התקציבית על פי "תוספות השכר הארציות שיסוכמו בהסכמים הקיבוציים והכלליים". על כן, מהנדס שהועסק על ידי סולל בונה יקבל את התוספות שנקבעו בהסכם שנחתם במגזר הציבורי ואומץ בסולל בונה. אכן, עד סוף שנת 1986 עודכנו הפנסיות התקציביות של המערערים על פי התוספות שנקבעו בהסכמים מהמגזר הציבורי, הן לעובדי סולל בונה והן למערערים. זאת ועוד, יש הגיון בהוראת הסכם הברפלד והחוזים האישים לעניין הצמדת הפנסיות לתמורות בשכר החלות על עובדי סולל בונה בדירוג על פי סיווגו של כל מערער (פועל בנין, פקיד, מהנדס, הנדסאי וכו'). יחד עם זאת, על סמך הראיות בתובענה זו ואלה שהוגשו במשפט הנוגע לחברה הסתדרותית אחרת, פסק דין טלרד, שנזכר לעיל, בשנת 1987 עבר מה שכונה "המשק ההסתדרותי" לעבודה על פי הסכמים מפעליים ובכך נותק הקשר בין ההסכמים הארציים, לרבות ההסכמים במגזר הציבורי, והסכמים של עובדי סולל בונה. תמורה נוספת, בעלת חשיבות לענייננו, באה לידי ביטוי במעבר מקביעת שכר עובדי המגזר ההסתדרותי על ידי האגף לאיגוד מקצועי לשיטה של הסכמים קיבוציים הנחתמים על סמך משא ומתן בין הנהלת המפעל לבין נציג העובדים. מכל מקום, לגבי עובדי סולל בונה, משנת 1987 נותקה ההצמדה בין ההסכמים שלא נחתמו על ידי סולל בונה לבין תנאי עבודתם וההסכמים הקיבוציים החלים עליהם היינו- ההסכמים המפעליים של סולל בונה בלבד. טענת המערערים היא, כי על פי לשונם של הסכם הברפלד וחוזה הפרישה האישי של כל מערער, על סולל בונה להמשיך ולהצמיד את הפנסיות שהם מקבלים להסכמים במגזר הציבורי ובמפעלים וענפים, כפי שעשתה בעבר. נפקותה של עמדה זו הינה, כי המערערים יקבלו תנאי הצמדה שלא מתקבלים על ידי העובדים הפעילים של סולל בונה. לעומת זאת, לדידה של סולל בונה המערערים זכאים רק לתוספות שקיבלו עובדי סולל בונה. לכאורה, ניתן לפרש את הסכם הברפלד ואת החוזים האישיים בהתאם לעמדות שני הצדדים. על כן, עלינו לדון בתכליתם של המסמכים הללו. לדידי, הפירוש התואם את תכליתם הינו, שהצמדת הפנסיה התקציבית היא להסכמים הקיבוציים הארציים, הכלליים והמפעלים החלים על עובדי סולל בונה, לרבות הסכם תוספת יוקר (שהוא הסכם ארצי) החל על כלל העובדים המאורגנים ובאמצעות צו הרחבה על כלל העובדים במשק. הפנסיה של המערערים באה להבטיח להם המשך הכנסה לאחר פרישתם, וההשוואה של סכום הפנסיה היא להכנסת עובדי סולל בונה, היינו - שיעור מסוים ממה שהגמלאי היה מקבל לו המשיך את עבודתו בסולל בונה. פירוש המערערים של הסכם הברפלד, לפיו הגמלאי יקבל הכנסה גבוה יותר מהעובד הפעיל, בכך שימשיך ליהנות מהצמדה למגזר הציבורי, איננו סביר. ככל שעובדי סולל בונה חדלו ליהנות מתוספות השכר שנקבעו בהסכמים של המהנדסים, ההנדסאים, המח"ר, המשפטנים, פועלי הבנייה, הפקידים ועוד, כך גם גמלאי סולל בונה יחדלו ליהנות מהצמדה זו. לפיכך, אנו מצהירים, כי הצמדת הפנסיה התקציבית היא להסכמים הקיבוציים הארציים, הכלליים והמפעליים החלים על עובדי סולל בונה, לרבות הסכם תוספת יוקר. מכאן, כי ככל שעובדי סולל בונה המשיכו לקבל העלאות שכר על פי הסכמים קיבוצים בשירות הציבורי, כך זכאים המערערים לכך. לעומת זאת, ככל שההסדר בעניין אימוץ הסכמים קיבוציים במגזר הציבורי או הסכם ענפי או הסכם מפעלי נותק ועובדי סולל בונה אינם זכאים להעלאות שכר על פי ההסכמים הללו, הרי שגם המערערים אינם זכאים להן. יצוין, כי לטענת סולל בונה, היא עדכנה את הפנסיות התקציביות בדרך זו, היינו - על פי תוספות השכר ששולמו לעובדי סולל בונה הפעילים על פי דירוגיהם ודרגותיהם, לרבות הסכמי תוספת יוקר. אם כך פני הדברים, אין המערערים זכאים להפרשי פנסיה. . הפרשות לקרן לפי דרגה אחת נוספת - 8. תביעה זו מבוססת על סעיף ח' ל"פסיקת הברפלד", בו נאמר, כי: "הפרשות המוסד לקרן הפנסיה עבור העובדים הפורשים לגמלאות במסלול הפנסיה התקציבית יהיו על בסיס דרגה אחת נוספת מעל לדרגה הפרישה של עובדים אלה". אף בהנחיות טיומקין נאמר: "הפרשות החברה לקרנות הפנסיה עבור הפורשים במסלול הפנסיה התקציבית, יהיו על בסיס דרגה נוספת מעל לדרגת הפרישה". תביעת המערערים בעניין זה היא להצהיר על זכאותם לתוספת דרגה אחת על דרגת הפרישה לצורך הפרשות לקרן. מאידך, טוענת סולל בונה, כי היא פעלה לפי פסיקת הברפלד וביצעה הפרשות לקרן על פי העלאה בדרגה אחת מעבר לדרגת הפרישה. יתרה מזו, במקרים שדרגת הפרישה היתה דרגת השיא בדירוג, כמו במקרה של מר דנינו, בוצעה ההפרשה מדרגת תפקיד אחד מעל לדרגת הפרישה של העובד. הגענו למסקנה, כי במקרה של מר דנינו ההסכם בוצע על ידי סולל בונה, שכן הוא קודם בדרגה מדרגת "מעולה 4 - תפקיד ב'" לדרגת פרישה "מעולה 4 - תפקיד ג'", שהיא העלאה של דרגה אחת. מר דנינו אינו מסתפק בכך ורוצה שיפרישו עבורו לפי דירוג "מנהלי עבודה - 1", שהיא הדרגה הראשונה בדירוג הגבוה מדרגת הפרישה של מר דנינו. במקרה של מר להב, למדנו מהשוואת חוזה הפרישה למסמך "מסלול פרישה - פנסיה תקציבית", כי דרגתו האחרונה היתה 15+ ואילו דרגת הפרישה היתה 16+, היינו - העלאה של דרגה אחת מ"דרגת פרישה". ההבדל בין עמדות הצדדים בעניינם של מר דנינו ומר להב הינו, כי לטענת המערערים היה על סולל בונה להפריש לקרן על פי הדירוג הגבוה ולא התפקיד הגבוה יותר כפי שטענה סולל בונה. בית הדין קמא הגיע לכלל מסקנה, כי סולל בונה לא התחייבה להפריש לקרן על פי דירוג גבוה אלא רשאית להפריש על פי דרגה גבוהה יותר, ובמידה והגיע העובד לשיא הדרגות, לתפקיד גבוה יותר במסגרת אותו דירוג. בכך קיבל בית הדין קמא את עמדת החברה בעניין. מסקנה זו מקובלת גם עלינו. פסיקת הברפלד מדברת על "דרגה אחת נוספות" ולא על "דירוג" אחד נוסף. נוסף על כן, חוזה הפרישה האישי של המערערים מציין במפורש את דרגת הפרישה, כך שהם יכלו לבדוק אם קיבלו דרגת פרישה בהתאם למסוכם. הענקת פנסיה לפי ותק מכסימלי - 9. תביעה זו מבוססת על סעיף 5.ג.1 של נספח א' להסכם הברפלד, בו נקבע: "הפורש במסלול זה [פנסיה תקציבית - ס"א] יקבל מהקונצרן פנסיה באחוזים ובסכומים כאילו פרש בגיל 65 וזאת עד הגיעו לגיל המזכה קבלת פנסיה מהקרן (פנסיית גיל או “30/60”)". בסעיף 5 להבהרות מאיר גת נאמר: "הפורש במסלול הפנסיה התקציבית יקבל מהקונצרן פנסיה באחוזים ובסכומים כאילו הגיע ביום הפרישה לגיל 65 ויש ליישם לגביו טבלת שיעורי הפנסיה הנהוגה בקרנות, בהתאמה". בנושא זה נרשם בחוזה האישי של מר להב, כי: "סולל בונה מתחייבת לשלם לעובד תשלום חודשי החל מיום פרישתו מהעבודה כמפורט בסעיף 2 דלעיל ועד 1.2.1995 בשיעור 70% משכרו האחרון של העובד...". תביעת המערערים היא, להצהיר, כי על סולל בונה להוסיף לבסיס הפנסיה התקציבית את תוספות הותק שהיו המערערים מקבלים אילו היו ממשיכים לעבוד עד לגיל 65. במילים אחרות, היו המערערים זכאים לשיא הותק שהיו מקבלים לו המשיכו לעבוד עד גיל 65. בית הדין האזורי קבע, כי ככל שהדבר אינו נוגד את הנקבע בחוזה הפרישה האישי של כל מערער, יש ליישם תנאי זה של הסכם הברפלד. לדעת בית הדין קמא, מטרתו של הסעיף היתה לפצות את המערערים על התקופה שבין פרישתם לבין קבלת פנסיה מקרן הסתדרותית. מהטעמים הללו קיבל בית הדין קמא את תביעתם של מר דנינו ומר להב בעילה זו. עם זאת, דחה בית הדין קמא את התביעה לגבי יתר המערערים, בשל חוסר ראיות. לטענת באי כוח המערערים היה על בית הדין קמא להחיל את ההלכה הזו על כלל המערערים, שכן הוגשו מאות רבות של מסמכים ובהם הראיות הדרושות להוכיח את תביעת יתר המערערים. יצויין כבר, שמקובל עלינו, כי לו היו מר דנינו ומר להב זכאים לחישוב הותק בפנסיה התקציבית, כפי שנקבע על ידי בית הדין קמא, הרי שהיה על בית הדין ליתן הצהרה על כך גם לגבי יתר המערערים. על קבלת תביעתם של ה"ה להב ודנינו לא הגישה סולל בונה ערעור, אך לטענתה היה על בית הדין לדחות את התביעה הן לגבי להב ודנינו והן לגבי כלל המערערים. 10. לדידינו, היה על בית הדין לדחות את התביעה כולה בנושא הענקת פנסיה לפי ותק מכסימלי, לרבות תביעתם של ה"ה להב ודנינו, מהטעמים הבאים: ראשית - פירוש הוראות הסכם הברפלד, הבהרות מאיר גת וחוזה הפרישה האישי, אשר צוטטו לעיל, בעניין ותק הוא, כי יש לראות את העובד הפורש כאילו עבד עד גיל 65 וזכאי לשיעור הפנסיה שהיה מקבל לו היה מגיע בעת הפרישה לגיל 65. מכאן, כי יש לחשב את הפנסיה בשיעור כאילו הגיע העובד לגיל 65, כך שאם בעת הפרישה היה העובד בן 58 ובתור כך היה זכאי לשיעור פנסיה של XX%, הוא יקבל פנסיה כאילו הגיע לגיל 65, היינו של XX+%. לעומת זאת, לגבי השכר והותק של העובד, יש לחשבם על פי המצב הקיים בעת פרישתו. בחוזה האישי נקבע, כי שיעור השכר, (למשל 70%) יהיה "... משכרו האחרון של העובד...". שכרו האחרון של העובד נקבע על פי ותקו ביום הפרישה. בסעיף 5.ג.1 להסכם הברפלד נקבע, כי העובד יקבל את הפנסיה "באחוזים ובסכומים כאילו פרש בגיל 65", אבל לא נאמר שיקבל את הפנסיה על הותק שהיה צובר לו המשיך לעבוד עד לגיל 65. אף בית הדין קמא פירש את ההסכם כך, באומרו (בסעיף 4, ע' 8 לפסק דינו): "פרשנות כזו קשה לקבלה, משום ש'ותק' תלוי בחלוף תקופת זמן ופיצוי מכוח עשיית 'פיקציה' דורש הוכחה על כוונה ספציפית לכך ויישומה יזכה את הפורשים ב'תוספת ותק' כבר בשנה הראשונה לפרישתם, בשיעור גבוה מזה שבה היו זוכים באותה שנה לו היו ממשיכים לעבוד. הטבה משמעותית כזו צריכה הוראה מפורשת בהסכם, הוראה דומה לזו שהקנתה את הגדלת אחוזי הפנסיה השתמשו במילים 'אחוזים' ו'סכומים' ללא אזכור מפורש של 'ותק' “. [ההדגשה במקור - ס"א]. שנית - חישוב הפנסיה היה ידוע לכל במועד פרישת המערערים, שכן העניין נרשם בחוזה הפרישה האישי באומר, כי העובד יקבל פנסיה בשיעור של %___ משכרו האחרון. העובד הפורש היה יכול לבדוק את טבלת הזכאות לפנסיה ולברר מהן שנות הותק והגיל על פיהם נקבע שיעור הפנסיה באחוזים. על אף האמור, המערערים לא באו בטענות בעניין הותק בעת חתימתם על חוזה הפרישה האישי. שלישית - ביצוע הסכם הברפלד וההסדרים הנוספים לגבי ותק המערערים, מבלי התנגדות נציגי ההסתדרות, מצביע על האופן שבו הללו פורשו. אין הבהרות נוספות ממר הברפלד או נציגים אחרים של האגף לאיגוד מקצועי וההסתדרות לא פנתה לבית הדין בנושא זה. התוצאה היא, שיש לדחות את הערעור של המערערים בעניין זה. עם זאת יצוין, כי אין מקום לבטל את קביעות בית הדין קמא בעניין מר להב ומר דנינו, שכן סולל בונה לא הגישה ערעור בנושא זה. מענק מיוחד - 11. טענה זו מבוססת על המענק הנוסף שנקבע בסעיף 6 של נספח א' להסכם הברפלד, וזה לשון הסעיף: "בנוסף למענקי החובה יקבל כל פורש מענק חד פעמי שיהיה שווה לעשרה ימי עבודה (לחודש עבודה) על פי השכר האחרון עליו היו משולמים פיצויי פיטורים כפול מספר שנות העבודה של הפורש בקונצרן. המענק ישולם בשני שיעורים: % 50 מן המענק ישולמו תוך 30 יום מיום הפרישה מהעבודה, % 50 מן המענק ישולמו בתוך שנה מיום הפרישה ויהיו צמודים למדד המחירים לצרכן". סולל בונה שילמה את המענק, אך לטענת המערערים, לא בשיעור הנכון. בית הדין קמא דחה את התביעה מפאת חוסר הוכחה. הכלל הוא, כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. לא מצאנו ראיה המצדיקה התערבות במקרה שלפנינו. פדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים - 12. תביעה זו מעוגנת בהוראות הבאות של נספח א' להסכם הברפלד: "א.1. הגדרות .... ד. מענקי חובה חד פעמיים (לפורשים פנסיה) ... ג. מענק אי ניצול ימי מחלה." על פי ההסכם היו פורשים לפנסיה הזכאים למענקי החובה. בסעיף 7 לחוזה הפרישה האישי נקבע בנושא זה, כדלקמן: "לאחר פרישתו של העובד מעבודתו כאמור בסעיף 2 להסכם זה, תשלם לו סולל בונה, תוך 30 יום מיום פרישתו בכפוף להוראות מס הכנסה, הכספים המגיעים לעובד כלהלן: א. מענק אי ניצול ימי מחלה (אם אמנם זכאי). ב....." המערערים דנינו ולהב טענו, כי הם זכאים למענק אי-ניצול ימי מחלה. סולל בונה אינה מכחישה את זכאותם של הפורשים למענק זה, בהתאם להוראות הסכם הברפלד וחוזי הפרישה האישים, בכפוף להוראות הרגילות הנוגעות לתשלומו. אולם, על פי ההוראות הללו אין סולל בונה משלמת את המענק הזה למי שטרם הגיע לגיל 55, כפי שארע במקרה של מר להב ומר דנינו. בית הדין קמא לא דן בזכאותם של המערערים למענק אלא דחה את תביעתם מחוסר הוכחה. מסקנת בית הדין קמא מקובלת עלינו בכל הקשור להעדר הוכחה. נוסיף, כי על פי הכתוב במסמך "מסלול פרישה - פנסיה תקציבית" של מר להב, הוא היה צעיר מגיל 55 בעת פרישתו ואף על פי כן קיבל מענק מיוחד על פי אישור מיוחד. מכאן, שלא היה זכאי לקבל את המענק על פי ההוראות הרגילות של סולל בונה. נוסף על כן, לגופו של עניין, נוסח החוזים האישים, בהם נאמר "מענק אי ניצול ימי מחלה (אם אמנם זכאי)" (ההדגשה הוספה - ס"א) מצביע על כך, כי זכאותם של העובדים הפורשים למענק כפוף להוראות הרגילות של סולל בונה לגבי תשלום מענק זה. משנקבע בחוזה, כי המענק יינתן "אם אמנם זכאי", יש לקשור את הזכאות להוראותיה הרגילות של סולל בונה לפיהן נקבעת הזכאות למענק. התוצאה היא, כי הערעור נדחה גם בנושא זה. שכר מינימום - 13. טענת המערערים בעניין זה היא, כי הבסיס לחישוב הגמלה אינו יכול להיות נמוך משכר המינימום. תשובת סולל בונה היתה, כי השכר המהווה בסיס לפנסיה תקציבית לא היה מעולם נמוך משכר המינימום. בית הדין קמא דחה את התביעה הזו מחוסר הוכחה, ומכיוון שחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 (להלן- חוק שכר מינימום) אינו חל על תשלום פנסיה וכן קבע, כי חישוב המערערים לגבי שכרם לצורך חוק זה "ספק אם היה החישוב הנכון". את השאלה, האם חוק שכר מינימום חל על מקבלי פנסיה, עלינו להשאיר בצריך עיון. אולם, לא מצאנו נימוק המצדיק התערבות במסקנת בית הדין האזורי, כי המערערים לא הוכיחו את תביעתם בנושא זה והחישובים (רכיבי השכר) שנעשו על ידם גם לנו נראים כלא תואמים את הוראות חוק שכר מינימום. עילת פניסה “30/60” - המחלוקת בין בעלי הדין: 14. המחלוקת בעניין פנסיה במסלול של “30/60” נוגעת למערערים שהועסקו במגזר פועלי בניין (היינו - קבוצת דנינו), ושהיו מבוטחים בקרן הביטוח לפועלי בניין. כאמור, המסלול הראשון על פי הסכם הברפלד כונה "מסלול 30/60", על פיו עובד הפורש ומגיע לגיל 60, ולו 30 שנות ותק, יקבל פנסיה מהקרן ההסתדרותית, בה הוא מבוטח. ואכן, העובדים שפרשו כאשר היו בן 60 או יותר ובעלי ותק של 30 שנים, קיבלו פנסיית "30/60" מהקרן. הסכסוך נשוא תובענה זו נוגע לעובדים שלא הגיעו לגיל 60 בעת פרישתם, ומשום כך קיבלו פנסיה תקציבית לפי המסלול השני, אולם לאחר מכן הגיעו לגיל 60 והיו בעלי ותק של 30 שנים. לגביהם קובע סעיף 5 ג' של נספח א' להסכם הברפלד: "5. ג. מסלול פרישה לפנסיה תקציבית. 1. הפורש במסלול זה יקבל מהקונצרן פנסיה באחוזים ובסכומים כאילו פרש בגיל 65 וזאת עד הגיעו לגיל המזכה קבלת פנסיה מהקרן. (פנסית גיל או 30/60). ... 3. הקונצרן ימשיך להפריש לקרן הפנסיה הפרשות ממלא משכרו הפנסיוני שהיה מקבל אילו המשיך לעבוד בקונצרן וזאת עד לפרישת החבר לפנסית גיל או פנסית 30/60, ומהחבר ינוכה חלקו לקרן בהתאם. ... 4. הקונצרן ידאג לכל הסידורים המינהליים לביצוע תשלומי הפנסיה כסדרם. (כולל תלוש ובולי המס האחיד)." בחוזה האישי של המערערים נאמר בעניין: "הואיל ועל פי תקנות קרן הפנסיה ___ [שם הקרן] (להלן - "הקרן"), בה מבוטחים זכויותיו הפנסיוניות של העובד יהא העובד זכאי לקבל מהקרן תשלומי פנסיה חודשים החל מיום ____ [המועד בו יהיה העובד זכאי לקבל פנסיית “30/60”]. .... 3. סולל בונה מתחייבת לשלם לעובד תשלום חודשי החל מיום פרישתו מהעבודה כמפורט בסעיף 2 דלעיל ועד ____ [המועד בו יהיה העובד זכאי לקבל פנסיית “30/60”] בשיעור ___ משכרו האחרון של העובד....". במועד שבו נחתם הסכם הברפלד תקנות הקרן כללו מסלול פרישה לפנסיה שכונה "30/60", אולם לאחר מכן הם שונו, כפי שיפורט להלן. ההנחה המשותפת של הצדדים להסכם הברפלד היתה, כי בהגיע כל מערער אשר פרש במסלול הפנסיה התקציבית, לתנאי זכאות לפנסיית "30/60", היינו - לגיל 60 עם 30 שנות ותק, הוא יפסיק לקבל פנסיה תקציבית מסולל בונה ויקבל פנסיה 30/60 מקרן הביטוח של פועלי הבניין. וכן, עד ינואר 1987 המערערים אשר עמדו בתנאים פרשו לפנסיית “30/60”. אולם, בינואר 1987 שינתה הקרן את תקנונה והתנתה פרישת עמית לפנסיית "30/60" בכך, שמעסיקו יגיע להסכם עם הקרן לגבי מימון פנסיית “30/60”. על כן, מיום 1.2.1987 הותנתה הענקת פנסיית “30/60” למערערים בכך, שסולל בונה תגיע להסדר כספי עם הקרן למימון גימלה זו. הסכסוך בין הקרן לבין סולל בונה הסתיים בפסק בוררות של רשות השיפוט על פיו שילמה סולל בונה לקרן "חלק זעיר" מתביעת הקרן. אולם, על פי תצהירו של מר טיומקין, ראש אגף ארגון ומנהל בסולל בונה, החברה לא הגיעה להסכם עם הקרן בעניין פנסיית "30/60" "מטעמים עסקיים-כלכליים". לפיכך, בעקבות השינוי בתקנות הקרן פורשי סולל בונה לא קיבלו פנסיית "30/60", החל משנת 1988. ככל הנראה מיד לאחר שינוי תקנות הקרן בשנת 1987 הודיעה הקרן למערערים המקבלים פנסיית "30/60" על הפסקת תשלום הפנסיה וסולל בונה החלה לשלם להם פנסית "30/60" במקום הקרן. אולם, בשנת 1988, כאשר סולל בונה היתה במשא ומתן עם הקרן על מנת הגיעה להסכם בנושא זה, היא חזרה לשלם למערערים פנסיה התקציבית. הסבר שניתן על ידי סולל בונה להפסקת תשלום פנסיית "30/60" היה, כי הסכימה לשלם פנסיית "30/60" במקום הקרן בתקווה שהמצב יחזור לקדמותו, אך כאשר התברר, שהדבר לא יקרה, שינתה את המדיניות בעניין. מאותו מועד ואילך לא שילמה סולל בונה למערערים, אשר הגיעו לגיל 60, את פנסיית "30/60" והמשיכה לשלם להם פנסיה תקציבית. נציין, כי ככל הנראה, המשיכה הקרן לשלם פנסיית "30/60" למערערים אשר פרשו לפני שינוי תקנון הקרן, כפי שמחייבת הפסיקה, אך סירבה לשלם לאלה שפרשו לאחר מכן והם המשיכו לקבל פנסיה תקציבית מסולל בונה. תביעתם של המערערים היא, איפוא, לחייב את סולל בונה לשלם למערערים את ההפרש בין הפנסיה התקציבית שקיבלו לבין פנסיית "30/60", שהיו זכאים לקבלה, לטענתם. נזכיר, כי מדובר בתביעה לפסק דין הצהרתי, שכן לא הוכח ההפרש שבין הפנסיה התקציבית לבין פנסיית ה- "30/60". נימוקי בית הדין האזורי: 15. בית הדין האזורי דחה תביעה זו, מכיוון שלא הובאו ראיות לגבי כל פורש בנפרד. נימוק זה אינו מקובל עלינו, שכן לטענת המערערים, אשר לא הוכחשה על ידי סולל בונה, היו מערערים, פועלי בניין בעבר, שהגיעו לגיל 60 עם 30 שנות ותק ולא קיבלו תנאי פנסיית "30/60". אין ספק, כי היו מערערים אשר קיבלו פנסיה תקציבית, הגיעו לגיל 60 והיו אמורים לקבל פנסיית "30/60" מהקרן, אך נדחו בשל השינוי בתקנון הקרן. המערערים הללו היו נושא המשא ומתן בין הקרן לבין סולל בונה ונציגי סולל בונה הודו שקיימת מחלוקת לגבי זכאותם של אותם מערערים. אותם מערערים זכאים לדעת מהן זכויותיהם ועל כן יש מקום לתת פסק דין הצהרתי בנושא זה. יתרה מזו, מכיוון שנתבקשנו לתת פסק דין הצהרתי, אין מקום לדון בהיבט החשבוני ובהמשך ההליך יהיה על המערערים להוכיח את ההפרש שבין הפנסיה התקציבית לבין פנסיית ה- "30/60". טענות בעלי הדין - 16. לטענת סולל בונה, אין במסמכים הללו התחייבות מצדה לדאוג לכך, שהקרן לא תשנה את תקנותיה ואין חובה על החברה לשלם כספים לקרן על מנת שהיא תיתן למערערים פנסיית “30/60”. יתרה מזו, אין זה נכון, לטענת סולל בונה, כי הקרן שינתה את תקנותיה בעקבות סירובה של סולל בונה לשלם לה כספים. לטענת המערערים תנאי פנסיית "30/60" של הקרן הינם טובים מאלה של הפנסיה התקציבית ששילמה סולל בונה, כך שחלק מהמערערים הפסידו בגין אי תשלום פנסיה "30/60" על ידי הקרן. הכרעה בנושא פנסיית 30/60 - פירוש הוראות הסכם הברפלד והחוזה האישי - 17. סולל בונה מבקשת מאיתנו לפרש את הסכם הברפלד ואת החוזה האישי כך, שהיא התחייבה לשלם לפורשים ב"מסלול הפנסיה התקציבית", פנסיה תקציבית עד הגיעם לגיל 65 או עד לזכאותם לפנסיית "30/60" או פנסיית נכות מהקרן. עמדת סולל בונה היא, כי אין בכך התחייבות שסולל בונה תשלם את תנאי פנסיית "30/60" - היא לא התחייבה כי הקרן תשלם והיא אף לא התחייבה לשלם במקום הקרן במקרה שהקרן לא תשלם. יצוין מיד, כי התחייבות מעסיק להפריש כספים לקרן פנסיה אינה מטילה עליו חובה לשלם את הפנסיה במקרה והקרן אינה משלמת אותה. אולם, לפנינו מקרה יוצא דופן, מהטעמים הבאים: הטעם האחד - סולל בונה התחייבה במסגרת תכנית הבראה, הסכם קיבוצי מיוחד וחוזה פרישה אישי, כי המערערים יקבלו פנסיית "30/60"; הטעם השני - עסקינן במצב שבו המעסיק, האיגוד המקצועי וקרן הפנסיה משתייכים להסתדרות, היינו - בשליטתו של אותו גוף; הטעם השלישי - סולל בונה החלה לשלם פנסיית "30/60" במקום הקרן ואף השקיעה מאמצים על מנת להגיע להסכם עם הקרן, אך מטעמים עסקיים וכלכליים לא הגיעו הצדדים להסכם; והטעם הרביעי - סולל בונה הינה הצד האמור לשאת בסיכון שהקרן תשנה את תקנוניה. נדון בכל טעם כסדרו: 18. בנסיבות המיוחדות של המקרה, אני מפרש את הוראות הסכם הברפלד וחוזה הפרישה האישי כהתחייבות של סולל בונה כלפי העובד, כי הוא יקבל פנסיית "30/60" כאשר יגיע לגיל 60 ולו ותק של 30 שנה. הסכם הברפלד משקף הבנה זו. הדבר נכון גם לגבי החוזים האישיים שחתמה סולל בונה עם כל מערער ומערער ובחוזים הנ"ל התחייבה סולל בונה, כי המערערים יקבלו פנסיית “30/60” בסעיף 5.ג להסכם הברפלד התחייבה סולל בונה לשלם לעובד הפורש פנסיה תקציבית עד הגיעו לגיל המזכה אותו לפנסיה מהקרן. באותו זמן עמית היה זכאי לפנסיית "30/60" בהגיעו לגיל 60. בסעיף 3 לחוזה האישי התחייבה סולל בונה, כי במועד מסוים, שנרשם בחוזה, יקבל העובד פנסיית "30/60". הצד להסכם הברפלד ולחוזה הפרישה האישי האחראי לכך שהעובד יקבל פנסיה הינו סולל בונה. החברה אחראית, כי הקרן תשלם את הפנסיה, וזאת באמצעות הפרשות כספים לקרן באופן משותף. ההסתדרות והעובד אינם אחראים לדאוג לכך שהפנסיה תתקבל מהקרן. אני מפרש את ההוראות הללו כפירוט של התמורה אותה העובדים יקבלו עבור הסכמתם לפרוש לפנסיה מוקדמת. סולל בונה "השיגה" כתמורה להסכמתה של ההסתדרות לתוכנית ההבראה פרישה של אלפי עובדים בעוד שהסתדרות השיגה לחבריה תנאי פנסיה, כפי שנקבעו בהסכם הברפלד. בין תנאי הפנסיה נכללה גם הזכאות לפנסיית "30/60". תמורתם של הצדדים להסכם הברפלד היתה, כי ההסתדרות תסכים לפרישת 4,000 והחברה תישא בעלות ביצוע הצמצומים. העלות הכספית של תכנית ההבראה היתה מוטלת על כתפיה של סולל בונה. אכן, לא נאמר במפורש בהסכם הברפלד או בחוזה האישי, כי סולל בונה אחראית לכך, שתקנון הקרן לא ישונה ושהקרן לא תשנה את התנאים לצורך זכאות לפנסיית "30/60". אולם, ככל שסעיף ההסכם הקיבוצי אינו בהיר באות הוראות חוזה העבודה האישי כדי לפרט את התחייבות סולל בונה כלפי העובד הפורש. שם נאמר בסעיף ה"הואיל", שצוטט לעיל, כי העובד יקבל פנסיית "30/60" במועד מסוים, שנרשם בחוזה. יתרה מזו, בסעיף 3 לחוזה האישי, שגם הוא צוטט לעיל, נקבע, כי סולל בונה תשלם לעובד פנסיה תקציבית עד מועד מסוים, שנרשם בחוזה, שהוא המועד בו יגיע העובד לגיל 60, ולאחר מכן יקבל העובד פנסיית "30/60" מהקרן. לא נאמר בהוראות הללו, כי קבלת פנסיית "30/60" מותנת בדבר. בעלי ההסכם קבעו את זכויותיהם של העובדים הפורשים על פי המצב המשפטי הקיים באותו מועד. יתרה מזו, אף הצדדים פירשו את ההסכם כך. תשלום תנאי פנסיית “30/60” על ידי סולל בונה לאחר שינוי התקנות וסירובה של הקרן לממן את הפנסיה, מצביע על הסכמתה לפירוש הנטען על ידי המערערים. 19. סיכול - אין זה מקרה של סיכול חוזה על פי סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (להלן: חוק התרופות). מחד - ניתן לטעון, כי שינוי תקנון הקרן כאירוע חיצוני שבגינו אין אפשרות לקיים את החוזה. מאידך - הלכה פסוקה היא, כי: " ... אירועים חיצוניים לחוזה... [לרבות} מעשיהם ומחדליהם של זרים לחוזה אינם אירועים בלתי-צפויים... סיבוכים או קשיים עסקיים רגילים אינם אירועים שלא ניתן לצפותם מראש. הנטייה בפסיקה היא לראות מפר כמי שהיה צריםך לצפות אירועים מסכלים שכיחים או אירועים מסכלים שהיה ניתן לצפות בנסיבות העסק". סולל בונה היתה יכולה לצפות שהקרן לא תסכים או לא תוכל לשאת בעלות ביצוע הסכם ההבראה. בעת כריתת ההסכם והחוזים האישיים, בהם נקבע, כי העובדים יקבלו פנסיית “30/60”, היה ידוע לצדדים, כי הקרן רשאית לשנות את תקנונה. יתרה מזו, הצדדים להסכם הברפלד היו צריכים להניח, כי פיטורי צמצום של כ- 4,000 עובדים, שבסופו של דבר הגיעו לכ- 7,500 עובדים, יטילו נטל כלכלי כבד על הקרן והיא עלולה לשנות את תקנונה. זאת ועוד, סולל בונה, שהפרה את התחייבותה לדאוג לכך שהעובדים יקבלו פנסיית "30/60", היתה יכולה למנוע את ההפרה, על ידי כריתת חוזה עם הקרן, בהתאם להוראה המתוקנת של התקנון. על פי התקנון המתוקן המערערים יעמדו בזכאותם לקבל פנסיית "30/60" במידה וסולל בונה תגיע להסכם עם הקרן לגבי מימון עלות הפנסיה. החברה לא הגיעה להסכם כזה "מטעמים עסקיים-כלכליים". זאת ועוד זאת, סולל בונה מסוגלת לקיים את ההתחייבות במקום הקרן, וזאת על ידי תשלום למערערים תנאי פנסיית "30/60" במקום תנאי הפנסיה התקציבית. 20. חוזה על תנאי - תשלום פנסיית "30/60" על ידי הקרן אינו תנאי מתלה שסוכל על פי סעיפים 27 ו- 28 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים), זאת, משום שבזמן כריתת הסכם הברפלד המצב הקיים היה של זכאות לפנסיית "30/60" והתנאי היחיד היה הגיעו של המערער לגיל 60 כאשר הוא בעל 30 שנות ותק. כמו כן, הצדדים להסכם הברפלד אינם מבקשים לבטל אותו והצדדים לחוזה העבודה האישי של כל מערער אינם מבקשים לבטלם. זאת ועוד, סולל בונה הייתה יכולה לדאוג לקיום ההתחייבות אם היתה מגיעה להסכם עם הקרן. החברה לא הגיעה להסכם כזה מטעמים עסקיים, היינו - עלות ההסכם. המערערים עשו את חלקם בהסכם הברפלד ובחוזה הפרישה האישי כאשר פרשו לפנסיה מוקדמת ואילו סולל בונה לא מילאה את חלקה בהסכם. 21. חלוקת הסיכון - שיקול נוסף בעניין פירוש הוראות ההסכמים בעניין פנסיית "30/60" הוא, על מי מוטל הסיכון שקרן הביטוח לפועלי בניין תשנה את תקנונה: סולל בונה או העובדים הפורשים? במלים אחרות, האם מוטלת על סולל בונה החובה לשלם את פנסיית "30/60" במקרה שלא תשולמנה על ידי הקרן? תשובתי היא, כי סולל בונה קיבלה את מלוא התמורה מכוח הסכם הברפלד ותוכנית ההבראה, ולכן, גם העובדים הפורשים זכאים למלוא הזכויות שהובטחו להם. כמו כן, סולל בונה חתמה על הסכם הברפלד מתוך שיקולים עסקיים, תוך התחשבות בעלות העסקה ותועלתה. לעומת זאת, ההסתדרות הסכימה לתוכנית ההבראה תוך שיקולים של הבראת החברה והגנה על הביטחון הסוציאלי של העובדים. תכליתו של הסכם הברפלד, מבחינת העובדים, היתה לספק להם ביטחון סוציאלי לאחר פרישתם, וזה התבטא, בין היתר, בפנסיה. כמו כן, סולל בונה התחייבה לשלם למערערים פנסיית "30/60", בכך לקחה על עצמה את הסיכון שהקרן תשנה את תקנותיה, והחברה תאלץ לשלם למערערים פנסיה זו במקומה. הסכם הברפלד נכרת בין שני גופים הסתדרותיים - האגף לאיגוד מקצועי וחברה הסתדרותית - ובמקרים שהוא איננו נותן מענה לאירוע עתידי, עליהם לשאת בנטל הכספי ולא המערערים המפוטרים. בהתאם לתפקידם חולק הנטל בכך, כי האגף לאיגוד מקצועי הסכים לפיטורי צמצום נרחבים ואילו סולל בונה הסכימה לממן את הפרישה. זאת ועוד, ההתדיינות עם הקרן בעניין עלות תוכנית ההבראה היתה בינה לבין סולל בונה. העובדים לא היוו צד להסכם הברפלד אלא נאלצו למלא אחר התחייבותו של הגוף המייצג אותם. עם זאת, הם אשר שילמו את המחיר הכבד ביותר להסכם ההבראה, בכך שנאלצו לעזוב מקום עבודה, בו עבדו שנים רבות ותרמו להישגיו. תוכנית ההבראה היתה נחוצה על מנת לשקם את חברת סולל בונה, לרבות מתן האפשרות לדאוג לעובדים אותם המשיכה להעסיק. אין זה ראוי, כי העובדים שפרשו יקבלו על עצמם סיכון שהקרן תשנה את תקנונה בנוגע לתנאי שהיה ביסוד הסכם ההבראה. 22. למען הסר ספק הנני מוסיף, כי אין בכך כדי לקבוע חובה על מעסיק הנובעת משינויים בתקנון קרן פנסיה. חובתה של סולל בונה במקרה דנן, נובעת מהתחייבותה החוזית של סולל בונה כלפי הפורשים. 23 לפיכך, הייתי מצהיר, כי מערערים אשר פרשו במסלול הפנסיה התקציבית והגיעו לאחר מכן לגיל 60 ולה 30 שנות ותק, אחרי השינוי בתקנון הקרן, זכאים לקבל תנאי פנסיית 30/60 מסולל בונה, עד הגיעם לגיל הפנסיה שנקבע על ידי קרן בנייה לפועלי בניין (גיל 65 לגבי גברים). על כן, זכאים המערערים להפרש, ככל שהוא קיים, בין הפנסיה התקציבית שקיבלו בפועל לבין פנסיית "30/60", שהיו זכאים לקבלה. לעומת זאת, מכיוון שהמערערים לא הוכיחו, כי קיים הפרש כזה ואם הוא קיים שהוא לטובתם, הייתי מחזיר את העניין לבית הדין האזורי להמשך דיון בנושא זה. יתר העילות - 24. אשר ליתר תביעות המערערים, היינו - האם ההסכם הקיבוצי מיום 31.7.1990 פגע בתנאי הפנסיה שלהם; הטלת נטל המס על סולל בונה; תשלום שי לחג; ועוד. לא מצאנו מקום להתערב בתוצאות אליהן הגיע בית הדין קמא. סיכום - 25. לו דעתי הייתה נשמעת, הייתי מקבל את הערעור חלקית בנושא של פנסיית “30/60”, כפי שצוין בגוף פסק הדין. לעומת זאת, הייתי דוחה את הערעור בכל יתר הסוגיות, לרבות הפרשות מדרגה אחת נוספות, הענקת פנסיה לפי ותק מכסימלי, מענק מיוחד, פדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים, חישוב הגימלה על פי שכר מינימום, הטלת נטל המס על סולל בונה ותשלום שי לחג. אשר להצמדת הפנסיה התקציבית הצהרנו, כי הצמדת הפנסיה התקציבית היא להסכמים החלים על עובדי סולל בונה, כפי שנאמר בסעיף 7 לעיל. השופט י' פליטמן אני מסכים לדעתו של חברי הנשיא פרט לנושא פנסיית "30/60". 1. עניין תשלום הפנסיה על ידי הקרן על פי תקנונה, אינו בגדר התחייבות שמי מהצדדים נטל על עצמו, אלא זהו תנאי התלוי בנקבע בתקנון הקרן ולפיכך זהו תנאי מתלה על פ סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 (להלן - חוק החוזים). משהוברר בשנת 1988, כי אותו תנאי מתלה לפרישת העובדים במסלול פנסיית המוסד לא קיים, באשר לפורשי אותו מסלול לא קמה זכאות פנסיונית על פי תקנון הקרן עם הגיעם לגיל 60 ומשבפועל איש מפורשי הפנסיה התקציבית לא חזר לעבודה, אזי שאלת זכאותם של אותם פורשים לתשלום מסולל בונה בתקופת הגיל בין 60 ו-65 - הינה שאלה של פרשנות חוזה על פי הוראות סעיף 25 לחוק החוזים. 2. לגבי אותם עובדים, שמועד זכאותם לפנסיה מהקרן, על פי תקנונה אמור היה להיות בגיל 65 ומלאו להם 55 שנה לפחות, ועם פרישתם מסולל בונה היו להם 20 שנות ותק לפחות בעבודה אצלה - סוכם בהסכם הברפלד ובחוזה האישי של כל אחד מהם, כי "הפורש במסלול זה יקבל מהקונצרן פנסיה באחוזים ובסכומים כאלו פרש בגיל 65 וזאת עד הגיעו לגיל המזכה בקבלת פנסיה מהקרן". 3. כל פורשי הפנסיה התקציבית במסלול "30/60" שלא קמה להם זכאות פנסיונית מהקרן על פי תקנונה בגיל 60, חזרו ונכללו לאחר שינוי התקנון בגדרו של מסלול הפרישה לפנסיה תקציבית מסולל בונה של אלה הזכאים לפנסיה מהקרן, על פי תקנונה, החל מגיל 65. 4. לאור האמור, אומד דעת הצדדים, ונסיבות המקרה על פי הפרשנות הראויה של ההסכמים, חייבו את סולל בונה לשלם פנסיה תקציבית עד גיל 65 לפורשי מסלול "30/60" שלא קמה להם זכאות לפנסיה מהקרן בגיל 60, משכמוהם כפורשי הפנסיה התקציבית במסלול הפרישה של אלה שקמה להם זכאות לפנסיה מהקרן רק בהגיעם לגיל 65. 5. משסולל בונה הסכימה לקבל על עצמה התחייבות זו של מימון נוסף של עד 5 שנות פנסיה תקציבית לפורשי מסלול "30/60" [אשר הגיעו לגיל 60 ולהם 30 שנות ותק] אין להטיל עליה חיוב כספי נוסף בגין הפסד שלא הוכח, שאפשר שנגרם לחלק מפורשי אותו מסלול לו היו מקבלים פנסיה מהקרן על פי תקנונה מגיל 60. סולל בונה על פי הפרשנות הראוייה של ההסכמים, התחיבה לשלם לאותם פורשים פנסיה תקציבית בתנאי תשלומה של הפנסיה התקציבית על ידה, ולא מעבר לכך. משאלה הם הדברים, טענת "חלוקת הסיכון" לגבי התחיבות שאינה קימת - אינה רלבנטית. 6. מאמצי סולל בונה למנוע בעד הקרן שינוי התקנון ובו ביטול הזכאות לפנסיה החל מגיל 60 ונכונותה בד בבד לשלם לפורשי מסלול "30/60" בתקופת המו"מ עם הקרן בנוגע לשינוי התקנון, פנסיה תקציבית, כאילו השתלמה להם פנסיית "30/60" על ידי הקרן ללא ניכוי חלקו של הפורש בדמי הגמולים מהפנסיה התקציבית שקיבל - אינם יכולים לעמוד לה לרועץ, ואינם צידוק לחיובה מעבר למימון הפנסיה התקציבית לאותם פורשים על פי ההסכמים שבין הצדדים. 7. ההנחה, כי סולל בונה יכולה היתה לצפות כביכול מראש, כי הקרן תשנה תקנונה עקב הסכמי הפרישה - חסרת יסוד ונעדרת תשתית עובדתית. 8. העובדה כי "המעסיק האיגוד המקצועי וקרן הפנסיה הם של ההסתדרות - היינו בשליטתו של אותו גוף" - אינה רלבנטית לענייננו לאור האמור לעיל. השופט ע' רבינוביץ: הנני מצטרף לפסק דינו של הנשיא, למעט נושא פנסיית "30/60", לגביו מקובלת עליו דעתו של השופט פליטמן. נציגת עובדים נ' שמאי: הנני מצטרפת לפסק דינו של הנשיא, למעט נושא פנסיית "30/60", לגביו מקובלת עלי דעתו של השופט פליטמן. נציג מעבידים ה' דודאי: הנני מצטרף לפסק דינו של הנשיא, למעט נושא פנסיית "30/60" לגביו מקובלת עלי דעתו של השופט פליטמן, מהטעמים הבאים: [א] בשום מקום, לא בהסכם הברפלד ולא בחוזה האישי, לא קיימת התחייבות של סולל בונה לתשלום "פנסיית 30/60", אלא לתשלום פנסיה תקציבית בלבד, וגם זאת בהתקיים תנאים מסוימים. [ב] לכן, לדעתי לא ניתן לקבוע כאמור בפסק דינו של הנשיא, שסולל בונה הפרה התחייבות בנדון. לא ברור לי גם מהיכן הקביעה, כי סולל בונה יכולה "היתה לצפות שהקרן לא תסכים או לא תוכן לשאת בעלות ביצוע הסכם ההבראה". [ג] באשר הנאמר בפסק דינו של הנשיא בעניין "חלוקת הסיכון" אני מבקש להבהיר, כי לדעתי עשתה סולל בונה חישוב כלכלי לפיו כתוצאה מהסכם ההבראה היא יכולה לעמוד בתשלום של פנסיה תקציבית, אולם לא מעבר לכך (בכלל עומדת שאלה שאיננה רלבנטית לענייננו, האם תנאי פנסיית "30/60" הם עדיפים על תנאי הפנסיה התקציבית. [ד] אמנם נכון שההסכם נכרת בין שני גופים הסתדרותיים - סולל בונה והאגף לאיגוד מקצועי, אולם מכך עולה לדעתי שאם קרן הפנסיה אינה משלמת לפורשים את האמור בהסכם - האחריות על התשלום חלה על ההסתדרות (האגף לאיגוד מקצועי) שהיא גוף העל, ולא על סולל בונה. לאור האמור לעיל נראה לי, שיש לדחות את הערעור גם בסעיף זה. סוף דבר - התוצאה - למעט נושא פנסיית "30/60", הערעור נדחה, על דעת המותב כולו, כאמור בפסק דינו של הנשיא. אשר לפנסיית "30/60", הערעור נדחה, כאמור בפסק דינו של השופט פליטמן, אליו הצטרפו השופט רבינוביץ' ונציגי הציבור שמאי ודודאי, וזאת בניגוד לדעתו החולקת של הנשיא. בהיותם המערערים גמלאים ועובדים ותיקים של סולל בונה אין אנו פוסקים הוצאות נגדם. חוזהתכנית הבראהפרישההסכם קיבוצי