להלן פסק דין בנושא זכות הזקיפה: 1. סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), קובע: 329. זקיפת פיצויים לחשבון הגמלה זכאי לגמלה שקיבל מצד שלישי תשלום על חשבון פיצויים כאמור, רשאי המוסד לזקוף סכום השווה ללא יותר מ-75% מאותו תשלום על חשבון הגמלה המגיעה ממנו; הוראות סעיף זה לא יחולו על פיצויים ששולמו לזכאי לגמלה מכוח סעיף 330. ערעור זה נסב על השאלה האם, ובאילו נסיבות, קמה חובה למוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המוסד) להפעיל את זכות-הזקיפה, המוקנית לו מכוח הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. שאלה זו כרוכה בסוגייה נוספת, הנוגעת לזכותו של זכאי לגמלה לוותר על גמלאות המוסד לביטוח לאומי. העובדות 2. מר סברי (להלן: סברי) נפגע, ביום 26.6.1987, בתאונת דרכים. את נזקיו ביקש להיטיב בשתי דרכים: הדרך האחת - הגשת תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת, כנגד המערערת - "המגן" חברה לביטוח בע"מ - מי שביטחה את הרכב שהיה מעורב בתאונה (להלן: חברת הביטוח); והאחרת, פניה בתביעה למוסד לביטוח לאומי, להכרה בו כנכה ולתשלום גמלת ניידות. ביום 13.8.1988 דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעתו של סברי לקבלת גמלת ניידות. עם זאת, נקצבה לו גמלת נכות כללית, באופן זמני, מיום 24.9.1987 ועד ליום 1.9.1989, מועד בו שב לעבוד. ביום 18.12.1988 הושג הסכם פשרה בתביעה שבין סברי לבין חברת הביטוח, והסכם זה קיבל תוקף של פסק-דין (להלן: הסכם הפשרה). מכוח הסכם הפשרה, שולם לסברי סכום כולל לסילוק סופי ומלא של כל נזקיו בגין התאונה. חלק מן הסכום הופקד, על-פי הסכם הפשרה, בחשבון נאמנות, וזאת עד להכרעה סופית של המוסד לביטוח לאומי בתביעתו של סברי לקבל קצבת נכות כללית. סברי הצהיר, בהסכם הפשרה וב"שטר קבלה ופטור" עליו חתם, כי לא הגיש ערעור על החלטת המוסד לביטוח לאומי בנושא גמלת הניידות. וכך קיבלו הדברים ביטוי בהסכם הפשרה: התובע מס. 1 הנ"ל [סברי] מצהיר ומתחייב כי לא ערער על דחיית תביעתו להכיר בזכאותו לקצבת ניידות או לכל הטבה נוספת אחרת במסגרת המל"ל, ובכל מקרה של ערעור כזה מצידו, ו/או חידוש תביעתו למל"ל לקבלת קצבת ניידות ו/או לקבלת הטבה נוספת כלשהיא מן המל"ל, יהיה חייב לשפות ו/או לפצות את הנתבעת [חברת הביטוח] על כל תשלום שתחוייב בתשלומו למל"ל.... כאמור, הצהרה ברוח זו מצויה גם ב"כתב הקבלה והפטור", עליו חתם סברי, ביום 19.12.1988. ביום 29.1.1990 הודיע סברי לחברת הביטוח כי תביעתו לקבלת קצבת נכות כללית נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי. בעקבות הודעה זו, קיבל סברי לידיו את הסכום שהופקד בחשבון הנאמנות כאמור, זאת בניכוי סכום שנועד להבטחת תשלומים שבהם תחויב חברת הביטוח עקב תביעת שיבוב של המוסד. מסתבר, כי בפועל, הגיש סברי ערעור על החלטת המוסד בעניין גמלת הניידות, ועוד קודם שקיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק-דין, נקבעה (ביום 14.12.1988) זכאותו לקבלת גמלה זו. ואכן, מיום 6.7.1990 החל לקבל לידיו את הגמלה. בעקבות דין ודברים עם חברת הביטוח, שבמהלכו הוברר לסברי כי נוכח האמור בהסכם הפשרה אל לו לקבל גמלת ניידות, וכי אם יקבל לידיו את הגמלה יהיה חייב לשפות את חברת הבטוח, פנה סברי, בשנת 1994, למוסד לביטוח לאומי, והודיע לו כי הוא מוותר על זכאותו לקבלת גמלת ניידות. דא עקא, שבקשתו לחדול מתשלום הגמלה - בקשה שנשנתה בשורת מכתבים - נדחתה על-ידי המוסד, בטענה כי אין כל תוקף חוקי לויתור על גמלאות. התוצאה היא, כי המוסד לביטוח לאומי המשיך לשלם לסברי, מדי חודש בחודשו, גמלת ניידות. 3. על הרקע הזה, הגיש המוסד לביטוח לאומי, לבית משפט השלום, תביעת-שיבוב כנגד חברת הביטוח, זאת בגין קצבת הנכות הכללית ששולמה לסברי, וכן בגין גמלת הניידות המשולמת לו. את תביעתו סמך המוסד לביטוח לאומי על הסכם שנכרת בינו לבין חברת הביטוח, בשנת 1979 (להלן: ההסכם). בעיקרו של דבר קובע ההסכם, כי: שילם או משלם המוסד - על פי הוראות החוק - גימלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן - התביעה), והחברה אחראית - על פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח - לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, בגינה משתלמות הגימלאות לנפגע, בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן: (1) כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב - 62.5% מסכום התביעה. (2) כאשר הנפגע אינו הנוהג בכלי הרכב - 80% מסכום התביעה. חברת הביטוח, מצדה, שיגרה הודעת צד שלישי לסברי. פסקי הדין של הערכאות הקודמות 4. בית משפט השלום בירושלים (כבוד סגן הנשיא י' צבן) ציין, כי הפסיקה קבעה לא פעם שהמוסד לביטוח לאומי אינו חייב להפעיל את הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, המאפשרת לו לזקוף פיצויים שקיבל הניזוק לחשבון הגמלה. עוד נקבע, כי אין הנפגע רשאי לוותר על זכאותו לקבלת גמלאות המוסד לביטוח לאומי. כך נפסק בע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר, פ"ד כט(1) 11, והלכה זו - כך ציין בית המשפט השלום - עומדת על מכונה. ביסוד הלכה זו, כך הוטעם, שיקול סוציאלי, לאמור - הבטחת אמצעי קיום מתאימים למבוטחים. מכוח הדין ועל-פי ההסכם - הוסיף בית משפט השלום ופסק - על חברת הביטוח לפצות את המוסד לביטוח לאומי בשיעור של 80% מן הסכום ששילם המוסד לסברי. זה האחרון, מצדו, חייב, כך נקבע, לשפות את חברת הביטוח על הסכומים שהיא נדרשת לשלם למוסד. בית-משפט השלום סיים את פסק-דינו במילים האלה: אני ער לכך כי כלפי הנפגע התוצאה בעייתית, שכן הוא מחויב בתשלום סכום נכבד. אולם, עליו לבוא בטענות על עצמו שכן למרות הויתור, המשיך לקבל כספים מהמל"ל באופן שוטף ורצוף, דבר המעמיד את סוגיית הויתור בסימן שאלה [ההדגשה במקור] . 5. על פסק-דין זה הגישה חברת הביטוח ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ע' חבש, מ' רביד וצ' זילברטל) קבע גם הוא, כי לנוכח הלכת אלמוהר, שנשנתה ואף הורחבה בפסקי דין נוספים, נפגע הפונה למוסד לקבלת גמלה אינו רשאי להתנער מפנייתו, וויתורו על הגמלה - לאו ויתור הוא. גם אותם פסקי-דין שהרהרו אחר נכונותה של הלכה זו, לא ביטלו אותה - כך הבהיר בית המשפט המחוזי. מכאן פנה בית המשפט המחוזי לבחון את הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי ואת זיקתה להלכת אלמוהר. הוראה זו מקנה, כאמור, למוסד, זכות לזקוף על חשבון גמלה, המגיעה לנפגע, סכום שאינו עולה על 75% מפיצויים שקיבל הנפגע מצד שלישי, בגין המקרה שבגינו זכאי הנפגע לגמלה. אלא שהוראה זו אינה ישימה בענייננו, כך פסק בית המשפט המחוזי, וזאת הואיל וסברי הגיש תביעה למוסד, לקבלת גמלת ניידות, ובקשתו אושרה - הכל לפני שנחתם הסכם הפשרה. זאת ועוד, גם לא הוכח - כך נפסק - כי סברי קיבל פיצוי מלא בגין נזקיו מחברת הביטוח. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי הלכת אלמוהר משמעותה בפועל היא כי סעיף 329 לא יופעל לעולם, וכי אף אם תימצאנה נסיבות שבהן ניתן להפעיל את הסעיף - אלה אינן מתקיימות בענייננו. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי למוסד לביטוח לאומי עומדת זכות תביעה נוספת, ועצמאית, מכוח ההסכם שנחתם בשנת 1979. הסכם זה, כך פסק, נועד לחסוך התדיינויות בין המוסד לחברת הביטוח בכל הנוגע לזכות השיפוי של הראשון, ויש בו, בהסכם, כדי "[ל]אשר את מדיניותו של המל"ל, שהייתה ידועה לצדדים מאז הלכת אלמוהר, שאין לאפשר לנפגע לחזור מתביעתו לגימלה ושהמל"ל אינו משתמש בזכות הזקיפה עקב מדיניות זו". לאור תכליתו של ההסכם, סבר בית המשפט המחוזי כי אין בו כדי לסייג את זכות הזקיפה של המוסד וכי אין לומר שהפעלת זכות זו תהווה תנאי להפעלת ההסכם. יתרה מכך, הפעלת הסעיף נתונה, אליבא דבית המשפט המחוזי, לשיקול דעתו של המוסד לביטוח לאומי, ורק במקרים נדירים יהא מקום ליישם את הוראת סעיף 329 ובכך לסטות מן המדיניות, המקנה משקל רב יותר לאינטרס הנפגע מאשר לאינטרס המזיק. במקרה זה, לדעת בית המשפט המחוזי, רשאי היה המוסד לביטוח לאומי שלא להפעיל את זכותו לפי סעיף 329, ואף לא היה בכך משום חוסר תום-לב מצדו. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה, כי דין תביעת המוסד לביטוח לאומי להידחות בשל קיומו של מעשה בית-דין, לנוכח פסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. הערעור נדחה, אפוא, וכנגד פסק-דין זה מופנה ערעורה של חברת הביטוח (רשות ערעור ניתנה בהחלטה מיום 24.11.2003 ובהחלטה מתוקנת מיום 18.12.2003). סברי הגיש אף הוא בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (רע"א 9823/02). אנו מחליטים עתה לדון בבקשה זו האחרונה כאילו ניתנה רשות על-פיה והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. טענות הצדדים 6. המערערת - חברת הביטוח - גורסת כי לא קמה, בענייננו, תחולה להלכת אלמוהר, וזאת ממספר טעמים: האחד, בפרשת אלמוהר דובר על קצבה שנועדת למחייתם של התלויים, ואילו כאן עסקינן בגמלת ניידות; השני, בפרשת אלמוהר, בשונה מענייננו, לא נדונה הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי; השלישי, בפרשת אלמוהר דובר בבקשה צופה פני עתיד, שלא לקבל קצבה, ואילו היום עוסקים אנו בביטול תוצאותיו של מעשה מרמה או טעות; והרביעי, בפרשת אלמוהר עמדה טובת התלויים לנגד עיני בית המשפט, ואילו בענייננו המשך תשלום הגמלה יגרום נזק לנפגע. יתרה מכך, חברת הביטוח מדגישה כי בית המשפט העליון השמיע השגות לגבי הלכת אלמוהר, וכי מאז שניתנה אותה הלכה נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כל אלה מצדיקים, לשיטתה, לבחון מחדש את הלכת אלמוהר "ולהתאימה לאורחות חיינו כיום". חברת הביטוח סבורה כי נסיבות המקרה מקימות חובה למוסד לביטוח לאומי להכיר בויתורו של סברי על הגמלאות, או למצער ליישם את הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, ולזקוף לחובתו עד 75% מסכום הפיצויים, שקיבל מחברת הביטוח. אין מקום, לדעתה, לקבל את עמדת המוסד לביטוח לאומי, אשר משמעותה היא כי הוראת סעיף 329 היא בבחינת אות מתה. חובה על המוסד לביטוח לאומי - כך סבורה חברת הביטוח - להפעיל בכל מקרה ומקרה שיקול דעת ענייני בבחינת הצורך בהחלת ההוראה הזו. חברת הביטוח מדגישה כי סברי ביקש, כבר סמוך לקבלת הגמלאות, להפסיק את תשלומן, והוא דבק בבקשתו זו עד היום. שלילת זכותו לוותר על הגמלאות, כך היא מטעימה, משמעותה כי סברי ייאלץ להשיב לה, באופן חד-פעמי, את סכום הגמלאות שישתלמו לו עד אחרית ימיו, זאת בניגוד לרצונו ומבלי שיש בידיו מקורות כספיים לכך. לדעת חברת הביטוח, סברי פעל במרמה עת טען, במשא-ומתן לקראת הסכם הפשרה, כי אינו מתעתד לערער על דחיית בקשתו לגמלאות, ועתה, משנתגלה הדבר, ולנוכח בקשותיו החוזרות ונשנות של סברי, אין להמשיך ולשלם לו את הגמלאות. לטענת חברת הביטוח, המשך תשלום הגמלאות מהווה עוולה של גרם הפרת חוזה, ביחס להסכם הפשרה, והפרה של חובת תום-הלב, ביחס להסכם בין חברת הביטוח לבין המוסד לביטוח לאומי. זאת וגם זאת, פסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה מקים, לדעת חברת הביטוח, מעשה-בית-דין בכל הנוגע לזכויות כלפיה. סברי מצטרף לטענותיה של חברת הביטוח. 7. המוסד לביטוח לאומי סבור, כי יש להותיר את פסק-הדין של בית המשפט קמא, על כנו. לטענתו, שאלת ויתורו של סברי על הגמלאות מצויה בסמכותו של בית הדין לעבודה, ואילו כאן, מדובר בתביעה חוזית, שהוגשה על-ידי המוסד כנגד חברת הביטוח, תביעה זו נשענת על ההסכם, שתכליתו להסדיר מראש את זכויות המוסד לפי סעיף 328 לחוק הביטוח לאומי ולחסוך בהתדיינויות. לעניין התביעה לפי הסכם זה, כך גורס המוסד, אין נפקות להליכים המתנהלים בין החברה המבטחת לבין הנפגע ולסכום הפיצויים שמקבל האחרון מן הראשונה. ההסדר הקבוע בהסכם - כך טוען המוסד - אינו תלוי בנסיבות המשתנות של כל מקרה ומקרה ולכן עומד הוא בסתירה להוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. הוראה אחרונה זו, כך מוסיף המוסד וטוען, יש להפעיל רק במקרים חריגים, בהם תביעת המוסד לשיפוי, לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, התיישנה, והנפגע קיבל פיצוי מלא. המוסד לביטוח לאומי סבור, כי התנהלותה של חברת הביטוח אינה עומדת בחובת תום-הלב המוטלת עליה, לעניין קיום ההסכם עמו. המוסד לביטוח לאומי מוסיף ומדגיש את תכליתו הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי. תכלית זו, כך הוא סבור, עלולה להיות מושמת לאל, אם חלף הגמלאות יינתן בידי הניזוק סכום חד-פעמי, שהוא עלול לנהוג בו בחוסר-תבונה או בחוסר-זהירות. אי-הפעלת זכות הזקיפה שבסעיף 329 מגשימה, אליבא דהמוסד, תכלית זו, ולכן גם אושרה בפסיקת בית המשפט העליון. המוסד לביטוח לאומי אף סבור, כי הזכות לביטחון סוציאלי היא זכות יסוד, המהווה מרכיב חיוני בשמירה על כבוד האדם. 8. ביום 31.5.2004 הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו בהליך זה, זאת מתוקף סמכותו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]. הטעם לכך, לפי האמור בהודעתו, הוא "כי זכות של מדינת ישראל או עניין ציבורי עלולים להיות מושפעים או כרוכים בהליך...". עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה לגופה של הסוגייה היא, כי מבחינה עקרונית יש להוסיף ולדבוק בהלכת אלמוהר, ולראות בהסדר המותווה בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי כהסדר העיקרי. לשיטתו של היועץ המשפט לממשלה, הלכת אלמוהר אינה נגועה כלל בפטרנליזם פסול. עם זאת, כך מדגיש היועץ המשפט לממשלה, "אין בכך כדי לקבוע מסמרות בשאלה שנדונה בפסק הדין מושא הערעור, באילו הקשרים - אם בכלל - ייושם סעיף 329 ותבוצע זקיפה והפחתה של פיצויי נזיקין שהתקבלו מן הגמלה". על-פי החלטתנו, הגישו הצדדים את תגובתם לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. לאחר שעיינתי בכל החומר המצוי בפני, ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעורים להתקבל בהתאם לאמור להלן. ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי ושיפוי המוסד על גמלאות ששילם 9. חוק הביטוח הלאומי קובע מנגנון להסדרת היחסים המשולשים שבין המוסד לביטוח לאומי, הזכאי (הניזוק) והצד השלישי (המזיק). מערך התשלומים המאוזן הקבוע בחוק, ובהוראות הנורמטיביות שבצדו, בא לשרת הן תכליות "נזיקיות" והן תכליות "סוציאליות". ההסדר הראשוני קבוע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, לאמור: (א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה... הנה כי כן, מקום בו קמה חבות של המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה לנפגע, ובה בעת קמה, בגין אותו מקרה, גם חבות של צד שלישי לשלם פיצויים לאותו נפגע, רשאי המוסד לביטוח לאומי לקבל שיפוי על הגמלאות ששילם או שהוא עתיד לשלם, מן הצד השלישי. 10. על-פי הדין והפסיקה, יש לנכות מסכום הפיצויים, אשר הניזוק זכאי להם מאת המזיק, את הגמלאות שנדרש המוסד לביטוח לאומי לשלם לניזוק. משמעות הדבר, כאשר מביאים בחשבון גם את הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, היא כי הניזוק אינו זוכה בפיצוי יתר - הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מהמזיק, וכי המזיק אינו נדרש לשאת בחבות יתר - הן לניזוק והן למוסד לביטוח לאומי (ראו ע"א 61/55 מגן צ'טווד נ' גרוסברג, פ"ד י 190; ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1) 649; רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350). בכך מוגשמת מטרת הפיצוי בדיני הנזיקין, לאמור - תשלום לניזוק בגין הנזק שנגרם לו והשבת מצבו לקדמותו, בלא "להעניש" את המזיק או להציב את הניזוק במצב טוב יותר מזה שבו היה נמצא אלמלא בוצעה העוולה כלפיו. מקום בו המזיק הוא מעביד, קבועה חובת ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי בסעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובהקשר זה כבר נפסק, כי אין נפקות לשאלה האם תבע כבר הניזוק את הגמלה וקיבל אותה. די בכך שהוא זכאי לקבלה, על-מנת ששווייה ינוכה מן הפיצוי בו יחויב המעביד. בית המשפט נדרש, במקרים כאלה, להעריך את גובהה של הגמלה הרעיונית, ולנכות את תשלומיה המהוונים מן הפיצויים שהמעביד חב בתשלומם (ראו ע"א 86/73 תושיה נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח(2) 497). החובה הסטטוטורית לנכות את הגמלאות, מקום בו מדובר בתביעה נגד מעביד, נובעת מכך ש"המעביד הוא המשלם את דמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי, ועל-כן זכותו היא ליהנות מפרי כספו... נפגע, הבוחר בקבלת מלוא הפיצויים מאת המעביד, מקפח בכך את זכות המעביד לניכוי הגמלאות מן הפיצויים... מכאן שאין עוד מחלוקת על-כך שנפגע עבודה, שאינו פונה למוסד לשם הכרה בזכותו לגמלאות, או, שאינו עושה למיצוי זכויותיו, יראוהו כאילו זכה בגמלאות לענין ניכויין מן הפיצויים שייפסקו נגד מעבידו" (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, כרך ב, תשס"ג) 1564). אלא שגם במקום בו המזיק איננו מעביד, והוראת סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין אינה חלה - קבעה הפסיקה כי יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי מן הפיצויים שחב בהם המזיק (ראו פרשת מגן צ'טווד הנ"ל). במקרים כגון אלה, אם אין הניזוק מקבל גמלאות מן המוסד אך קיים סיכוי כי היה ויפנה אל המוסד יזכה לתגמולים, עשוי בית המשפט "להקפיא" סכום בשיעור ההפרש שבין הפיצוי לבין סך התגמולים שהניזוק עשוי לקבל מכוח החוק, וזאת - עד לבירור תביעתו של הניזוק כנגד המוסד לביטוח לאומי (ראו ע"א 8673/02, 8976, 9814 פורמן נ' גיל (טרם פורסם)). 11. כאמור, לצד ניכוי הגמלאות מן הפיצויים שהמזיק חב בהם, קמה למוסד, הנושא בתשלום הגמלאות, זכות להשבה כלפי המזיק. זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה, מתוקף סעיף 328 לחוק הביטוח לאומי, נגזרת מעקרונות התחלוף (סוברוגציה) (ראו ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724; פרשת עמר הנ"ל, בעמ' 358-357). "ההסדר שבסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי מתאפיין בסימני היכר נורמטיביים, התואמים זכות סוברוגציה ועיקרם - שמירה על תאימות והקבלה במשולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב" (ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-על 2003(3) 1765). זכותו של המוסד כלפי המזיק היא, מבחינה מהותית, זכותו של הניזוק עצמו, והיא עוברת לידי המוסד מכוח הוראת סעיף 328 הנ"ל, כדי סכום הגמלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל בשל מקרה הנזיקין. אכן, "זכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה. הוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק" (ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז(4) 433). במקביל, ממשיכה זכות התביעה כלפי המזיק להתקיים בידי הניזוק, אולם נשללת ממנו האפשרות לאכפה. 12. כאן באים אנו אל השאלה, האם רשאי הניזוק למצות את מלוא זכויותיו במישרין כלפי המזיק (שאינו מעביד), לאמור, לקבל פיצוי מלא בלא שינוכו התגמולים ובה-בעת גם לא ישולמו על-ידי המוסד לביטוח לאומי? בשעתו השיב בית המשפט העליון בחיוב לשאלה זו: עד כמה שידוע לי מעולם לא הוחלט כי ניזק הזכאי הן לדמי נזק והן לגימלה חייב לתבוע את שניהם. אינני רואה מניעה חוקית לכך שהוא יכוון את תביעתו למלוא הנזק שנגרם לו באופן בלעדי נגד המזיק... כאשר מאיזו סיבה שהיא המוסד לביטוח לאומי אינו נתבע לשלם או אינו משלם גימלה לניזוק, אין המזיק - שאינו מעבידו של הניזק - יכול לנכות סכום כלשהו על סמך טענה שהניזק יכול היה לקבל גימלה מהמוסד לביטוח לאומי אילו בחר לתבעה... (דברי השופט צ' ברנזון בע"א 479/65 וידר נ' הרנוי, פ"ד כ(1) 468). ואכן, לכאורה, אין בבחירה זו של הניזוק, ללכת במסלול הנזיקי בלבד, קושי מבחינת עקרונות דיני הנזיקין; הניזוק מקבל את מלוא הפיצוי המגיע לו, והמזיק אינו משלם מעבר לנזק שגרם. הפיצוי כולו משולם על-ידי המזיק - לניזוק - והמוסד אינו משלם גמלאות לניזוק וממילא אינו חוזר אל המזיק. גם החשש מפני פעולת הניזוק בשני שלבים, קרי - קבלת מלוא הפיצוי מהמזיק ולאחר-מכן פנייה למוסד לביטוח לאומי, ניתן לפתרון לפי דבר החוק. סעיף 329 לחוק הביטוח לאומי, שצוטט לעיל, קובע כאמור כי: 329. זקיפת פיצויים לחשבון הגמלה זכאי לגמלה שקיבל מצד שלישי תשלום על חשבון פיצויים כאמור, רשאי המוסד לזקוף סכום השווה ללא יותר מ-75% מאותו תשלום על חשבון הגמלה המגיעה ממנו; הוראות סעיף זה לא יחולו על פיצויים ששולמו לזכאי לגמלה מכוח סעיף 330. לאמור, המוסד לביטוח לאומי זכאי לזקוף את מרבית סכום הפיצויים ששולמו לניזוק על-ידי המזיק, על חשבון הגמלאות המגיעות לניזוק. כך, מתאזנת שוב המשוואה: הניזוק אינו זוכה פעמיים, והמזיק אינו נדרש לשלם פעמיים. 13. אלא שאם אמרנו כי מבחינת עקרונות דיני הנזיקין אין קושי של ממש במתן האפשרות לניזוק, הזכאי לתגמולים, לתבוע את מלוא נזקו מן המזיק, תוך ויתור על התגמולים, הרי שלא בהכרח כך הוא גם מבחינת העקרונות הסוציאליים שביסוד חוק הביטוח הלאומי. החלת ההסדר הקבוע בסעיף 329, ובפועל - אי-תשלום גמלאות המוסד לביטוח לאומי, משמעותה היא כי חלף התשלום העיתי (המקובל במשטר הביטוח הלאומי) מקבל הניזוק לידיו סכום חד-פעמי מן המזיק. האם ראוי הדבר? בשאלה זו נעסוק עתה. זכות הניזוק לוותר על הגמלאות בראי התכלית הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי 14. הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי היא, לכאורה, ברורה: עתים יכול שתישללנה מן הניזוק גמלאות שהוא זכאי להן, בדרך של זקיפה, עקב כך שזכה הוא לפיצוי מלא על נזקיו מאת המזיק. דא עקא, שהפעלת הסעיף הזה מתנגשת לכאורה עם פסיקת בית המשפט העליון (שניתנה לאחר פסק-הדין בפרשת וידר הנ"ל), בדבר חוסר האפשרות של הנפגע לוותר על תגמוליו. לא אחת נפסק, כי אפילו חפצים המזיק והניזוק - שניהם גם יחד - כי הניזוק יוותר על הגמלאות ויקבל את מלוא הפיצוי באפיק הנזיקי - לא יוּתר להם הדבר. ההלכה המרכזית בסוגיה זו יצאה מתחת ידיו של בית משפט זה עוד באמצע שנות ה- 70, בפרשת אלמוהר. שם נהרג אדם בתאונה, שעה שנסע לעבודתו באוטובוס. תלוייו היו זכאים לגמלאות ולקצבאות מן המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, הם הגיעו להסכם עם חברת האוטובוסים, בדבר תשלום פיצויים בסכום חד-פעמי, כאשר ההסכם היה מותנה בכך שלא תוגש תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום גמלאות וקצבאות, ושהמוסד, מצדו, יאשר מראש כי אם תוגש תביעה כזו, היא לא תוכר על-ידיו. אלא שהמוסר מיאן ליתן את אישורו, לאור מדיניותו לפיה "... אלמנות ויתומים יקבלו תשלומים תקופתיים מאת המוסד לביטוח לאומי ולא תשלומים חד-פעמיים". בית המשפט העליון, מפי השופט צ' ברנזון, אישר מדיניות זו, בקבעו: מטרת החוק ברורה וגלויה. המטרה היא להבטיח אמצעי קיום מתאימים למבוטחים, לתלויים בהם ולשאיריהם, כל אימת שהכנסותיהם פוחתות או נעלמות לחלוטין מאחר הסיבות שהחוק דן בהן, כמו במקרה של פגיעה בעבודה, אבטלה, לידה, פטירה וכדומה... בתשלום סכום חד-פעמי טמונה הסכנה של הוצאת הכספים ובזבוזם בבת-אחת או הפסדם כתוצאה מהשקעה לא בטוחה או לא טובה. ברור איפוא, שהסכם על קבלת תשלום חד-פעמי המלווה בוויתור על התשלומים התקופתיים המגיעים מהמוסד על-פי החוק, שם מטרה זו לאל. בדרך כלל, שמורה הזכות לאדם לוותר או להסכים לוותר על טובת הנאה או יתרון שמעניק לו חוק שנעשה לטובתו ולהגנתו באופן אישי. לא כן הדבר כאשר במקביל לזכות האישית של הפרט מאינטרס הציבור הוא שהזכות האישית תישמר ותקויים הלכה למעשה. במקרה כזה אין הפרט בן-חורין לעשות בה כרצונו, ברצותו - מקבלה ונהנה ממנה, וברצותו - מוותר הוא עליה. על אינטרס הציבור אין בכוחו לוותר. כאשר החוק מדבר בלשון ציווי מוחלט ובהתקיים התנאים הקבועים בו הוא מטיל על גוף ציבורי חובת תשלום פלוני ללא סייג, אין אפשרות לגוף לא לשלם או לשלם פחות מהמגיע, ולנהנה לוותר עליו. עובדה היא שהמוסד, כמוסד בעל יעוד חברתי וציבורי, שוקד לפרסם ברבים ולהביא לידיעת ציבור המבוטחים והנהנים את זכויותיהם החוקיות וממריצם לממשם הלכה למעשה. ... לפי זה, בהתקיים התנאים הקבועים בחוק, חובה על המוסד לשלם גמלאות ואין הוא רשאי שלא לשלמם אף אם הזכאי מוכן לוותר עליהם כלפי המוסד או לטובת צד שלישי. והשופט קיסטר הוסיף: המחוקק קבע לו כעקרון, כי התשלומים יגיעו לידי המבוטח מדי חודש בחדשו כדי לספק את צרכיו של המבוטח ואין המבוטח רשאי לומר 'ברצוני לקבל לידי סכום כסף מראש ואני אדאג לעצמי ובידי אפשרות השקעה המבטיחה את עתידי'. המחוקק קבע גם במפורש את המקרים בהם ישולם מענק ולא קצבה, או בהם רשאי המוסד לשלם מענק במקום קצבה למבוטח בהסכמתו. והנה לגבי נפגעי עבודה מצינו הוראה כזאת בסעיף 70 לחוק. לפי הוראות אותו סעיף מתן מענק במקום קצבה אפשרי רק לגבי נכה שדרגת נכותו אינה פחותה מ25% והתנאי הוא שלדעת המוסד יש לו הכנסה קבועה, המספיקה לפרנסתו, או סיכוי מבוסס לפרנסה כאמור. במקרים אחרים אין המוסד רשאי להסכים לתשלום מענק במקום קצבה ובוודאי שבית-המשפט לא יוכל להרשות דבר שהוא מנוגד לחוק. לגבי התלויים בנפגעי תאונות עבודה אין הוראה דומה לזו אשר בסעיף 70, ואין המוסד רשאי להסכים לעקיפת חוק על-ידי הסדר שיביא לאותה תוצאה. הנה, אפוא, לפי הלכת אלמוהר, גמלאות המוסד לביטוח לאומי נכפות על הנפגע (באותה פרשה היו אלה התלויים בנפגע), הר כגיגית, גם מקום בו אין הוא חפץ בהן ומבכר להיטיב את נזקיו בדרך של פיצוי חד-פעמי מידי המזיק. טעם ההלכה - האינטרס הציבורי העומד ביסודו של חוק סוציאלי זה. ודוק: בפרשת אלמוהר דובר בקצבאות וגמלאות המוקנות לתלויים, אולם ספק אם נתכוונה ההלכה לצמצם עצמה לאלה בלבד. אכן, מה לי גמלת תלויים, אשר נדונה בפרשת אלמוהר, מה לי גמלת ניידות, שבה מדובר כאן - זו וגם זו, ביסודן תכלית סוציאלית דומה, כלומר, להבטיח אמצעי קיום מתאימים לזכאים על-פי החוק. נכה שאינו נייד יתקשה לעבוד למחייתו ולהשתלב בחברה הסובבת אותו. אכן, "שיקולים אלה של האינטרס הציבורי יפים הם לא רק לעניין קצבת הנכות אלא גם לעניין גימלאות אחרות, שהניזוק זכאי להן... כדי להבטיח שיקבלן כשיהיה נזקק להן לצורך ולמטרה שלהם נועדו" (ע"א 714/80, 728 גולדברגר נ' בסה, פ"ד לז(3) 109, 116). 15. הלכת אלמוהר חזרה ונשנתה במספר פסקי דין של בית משפט זה, ואף הורחבה למקרים שבהם הזכות לתביעת גמלה נגד המוסד היא עתידית (ע"א 325/77, 326 אסלן נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 309), ושבהם המוסד לביטוח לאומי רשאי, אך אינו חייב, לשלם (ע"א 714/80, 728 גולדברגר נ' בסה, פ"ד לז(3) 109; וכן ד"נ 16/83 גולדברגר נ' בסה, פ"ד לז(4) 154). בפרשה אחרונה זו הועלתה הטענה כי מקום בו מבכר הניזוק לוותר על תגמולי המוסד לביטוח לאומי ולקבל את מלוא הפיצוי מן המזיק, יש להיענות לו, אולם בית המשפט העליון פסק, כי הנפגע אינו רשאי לוותר על הגמלאות, וכי "כל עוד צפוי המזיק לתביעת שיבוב מאת המוסד, זכאי הוא שסכומים, שהמוסד עשוי לשלם לניזוק, לא יובאו בחשבון הנזקים, שיש לחייבו בם, או ינוכו מהנזקים שבהם חויב". יצוין, כי בכל פסקי הדין שהבאנו עד כה, לא נזכרה הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי (או הסעיף שקדם לו). עם זאת, הובעה באותם פסקי-דין עמדה ברורה, הרואה עדיפות בכך שמן הפיצויים שמקבל הניזוק מן המזיק ייגרע סכום, המשקף את השווי המהוון של הגמלאות להן הוא זכאי, וגמלאות אלה ישולמו לו בתשלום עיתי מהמוסד לביטוח לאומי, לכל אורך תקופת הזכאות. 16. הלכת אלמוהר מעוררת, לכאורה, תמיהה: ברי, כי מלכתחילה אין כל הוראה בדין המחייבת את מי שזכאי על-פי החוק לגמלה - לתבוע אותה. המוסד לביטוח לאומי, מצדו, אינו תָר אחר נפגעים עלומים שאינם תובעים את זכויותיהם, ואינו משלם גמלאות למי שאינו נוקט בדרך הקבועה בדין לקבלן. הנה כי כן, עצם הזכאות על-פי החוק לא די בה כדי להביא לתשלום בפועל - על הנפגע לטרוח ולהגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, ואם אינו עושה כן - נותר הוא בלא גמלאות, זאת למרות האינטרס הציבורי והסוציאלי עליו עמדנו. נשאלת אפוא השאלה, אותה ניסח כבר ח' אריאל במאמרו "הפחתת הפיצויים המגיעים לניזוק, בגין גמלאות שלא נתבעו ולא נדרשו" ספר לנדוי (בעריכת א' ברק, א' מזוז, כרך שלישי, חלק שני, תשנ"ה) 1083, בזו הלשון: והשאלה היא: האם חיוב זה המוטל על הזכאי, רק במקרה שהוא מגיש תביעה לפיצויים, הוא הכרחי, רצוי ועומד במבחן העקרון שה'זכאי' אינו חייב להגיש תביעה למוסד, לא כחובה אזרחית, לא כחובה כלפי המוסד ולא כחובה כלפי מזיק שגרם לו נזק, והוא חייב לפצותו על אותו נזק (למעט מעביד). הצד השלישי חייב, ממילא, בפיצוי מלא של הנזק (לניזוק ולמוסד יחדיו, או לניזוק בלבד) (שם, בעמ' 1088). ואמנם, כאמור, עובר לפסק-הדין בפרשת אלמוהר, ניתן פסק-דין אחר - אף הוא מפי השופט צ' ברנזון - ובו נאמר כי אין מניעה לכך שניזוק, הזכאי הן לדמי נזק והן לגמלה, יכוון את תביעתו למלוא הנזק שנגרם לו באופן בלעדי נגד המזיק (ע"א 479/65 וידר נ' הרנוי, פ"ד כ(1) 468). וגם לאחר שנפסקה הלכת אלמוהר, השמיע בית משפט זה הרהורים והשגות לגביה. כך, בע"א 311/85 אפראימוב נ' גבאי, פ"ד מב(3) 191, סקר השופט י' מלץ "הרהורי כפירה" שהשמיע שופט בית המשפט המחוזי באותה פרשה, ח' אריאל, ביחס להלכת אלמוהר: א. ההנמקה העיקרית מאחורי הלכת אלמוהר הנ"ל, היא שגימלאות המוסד נועדו לשמש אמצעי קיום לזכאים המבוטחים על-ידי תשלומים עתיים. מקשה השופט המלומד: האם קביעה זו יכולה לעמוד במבחן לאור העובדה, שאין שום חוק במדינה, אף לא חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], המחייב זכאי לגימלה לתבוע גימלה מן המוסד, ברצותו תובע וברצותו אינו תובע. אם אינו תובע, אין כל חובה על המוסד לשלם לו את הגימלאות שנקבעו בחוק, אפילו קיימים התנאים המזכים. על רקע זה, מוסיף ומקשה השופט המלומד, האם מדיניות נכונה ורצויה היא לכפות על הזכאי להגיש תביעה כזו, רק כאשר הדבר כרוך בתביעת פיצויים. ב. פסקי הדין שקבעו את ההלכה הנ"ל התעלמו מהאמור בסעיף 151 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] [היום - סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי - א' ר']: 'זכאי לגימלה שקובל מצד שלישי תשלום על חשבון פיצויים כאמור, רשאי המוסד לזקוף סכום השווה ללא יותר מ-75% מאותו תשלום על חשבון הגימלה המגיעה ממנו...'. מדובר איפוא במקרה, שבו הזכאי מקבל את הפיצוי המלא על נזקיו מאת המזיק ולאחר מכן תובע מהמוסד את גימלתו. זהו מצב שאינו מתישב עם הלכת אלמוהר הנ"ל. באף אחד מפסקי הדין הנ"ל לא היתה התיחסות לסעיף זה, אם משום שנשתכח מלב, ואם משום שבית המשפט לא ייחס לו חשיבות. כך או כך, סבור השופט המלומד, הסעיף וההלכה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת וראוי הדבר לבחינה מחדש. ג. ההלכה מעוררת קשיים במישור המעשי. האם רצויה, מקשה השופט, מדיניות, הכרוכה בהארכת הדיון, לעתים על פני שנים רבות, בעיכובו של פסק דין סופי - עד שתוגש תביעתו של הזכאי למוסד ויוחלט בה סופית - וזאת כאשר סכומים ניכרים נתונים במשמורת כאבן שאין לה הופכין. ד. ביישומה של ההלכה רב האלמנט הספקולטיבי. כאשר מדובר במספר ניכר של שנים, כמו במקרה אסלן או במקרה שלנו, קשה לצפות את סיכוי ההצלחה של התביעה למוסד, אם וכאשר תוגש. במרוצת השנים יכול מצבו הרפואי של הזכאי להשתנות, יכול שיעור הגמלה להשתנות, יכול המוסד לדחות את התביעה מנמוקים שונים, כגון אי-תשלום דמי ביטוח, שיהוי וכיוצא בזה". בסוף הדברים, כותב השופט מלץ: לא כל השגותיו הנ"ל של השופט המלומד נראות לי, אך הן ללא ספק מעוררות הרהורים על ההלכה הנ"ל. כל שאני מוכן לומר הוא, שכאשר יובא בפני בית-משפט זה ענין מתאים, אולי לא יהיה זה מיותר לשקול ולבדוק את ההלכה הנ"ל מחדש. עוד על השקפתו של השופט בדימ' ח' אריאל, ראו מאמרו "הפחתת הפיצויים המגיעים לניזוק, בגין גמלאות שלא נתבעו ולא נדרשו" ספר לנדוי (בעריכת א' ברק, א' מזוז, כרך שלישי, חלק שני, תשנ"ה) 1083. דברים מפורשים אף יותר, אם כי עדיין באמרת אגב, באו מפי השופט א' גולדברג, בע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר (קטין), פ"ד מה(1) 580: ההרהורים לגבי הלכת אלמוהר, שאושרה בע"א 714/80, 728 הנ"ל, אכן קיימים. נראה כי סעיף 151 לחוק הביטוח [סעיף 329 דהיום - א' ר']... בא לתמרץ את הניזוק לתבוע את המזיק על מלוא הנזק, וזאת כדי למנוע מהמוסד את הטרחה שבתביעת שיבוב. והסדר דומה קיים לפי סעיף 152 לחוק הביטוח, במקרה בו הניזוק והמוסד תובעים יחד את המזיק באותה תביעה. ואילו לפי הלכת אלמוהר לא תיושם לעולם ההוראה שבסעיף 151 לחוק הביטוח. שאם אין בידי הניזוק לוותר על הגימלה, וכפועל יוצא תנוכה תמיד הגימלה לה הוא זכאי, מסכום הפיצויים הכולל שחייב המזיק, ואילו הניזוק יקבל אז מהמוסד את מלוא גימלתו, מתי יופעל סעיף 151? ויתרה מזו, אין הוראה בחוק הביטוח המחייבת זכאי לגימלה לתבוע אותה מהמוסד (ראה וידר נ' הרנוי, פד"י כ(1) 468, 472). ופשיטא שאם אינו תובע מהמוסד גימלה, זו לא תשולם לו. והאם יש לחייב את הניזוק לתבוע את הגימלה מהמוסד, רק משום שהפגיעה מצמיחה גם זכות תביעה כנגד צד שלישי? ושאלה נוספת, האם רצויה המדיניות הפטרנליסטית הכופה על הניזוק להסתפק בגימלה עיתית, על אף רצונו לזכות בסכום גדול וחד פעמי? אכן ברורה המגמה הסוציאלית שעומדת מאחורי הלכת אלמוהר, וזו גם נתמכת בהוראת סעיף 135(א) לחוק הביטוח לפיה 'זכות לגימלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגימלה לפי פסק דין ...'. ואף-על-פי-כן, וכדברי חברי השופט מלץ בע"א 311/85 הנ"ל, 'לא יהיה זה מיותר לשקול ולבדוק את ההלכה הנ"ל מחדש'. דא עקא שגם העניין שלפנינו אינו מתאים לדיון אשר כזה...". חרף החיצים המושחזים שנורו לעברה נותרה הלכת אלמוהר בעינה עומדת. עד הנה - עיקר הנימוקים התומכים בהלכת אלמוהר, ולצדם - הנימוקים כנגדה. לאחר שעיינו באלה וגם באלה, סבורים אנו כי אף אם אין מקום לשינוי ההופך את ההלכה על-פיה, מן הראוי הוא לתחום מחדש את גבולותיה הראויים. תחימת גבולותיה של הלכת אלמוהר 17. שני הצדדים לערעור - חברת הביטוח מזה, והמוסד לביטוח לאומי מזה - אוחזים, בטיעוניהם, בכבודו של האדם. זו הראשונה דוברת באוטונומית הפרט ובחופש הרצון; זה השני - בזכותו של האדם לביטחון סוציאלי. ערכים אלה, שניהם גם יחד, מוצאים להם עיגון בערך החוקתי של כבוד האדם. על כן, בפרשנות ההוראות הנורמטיביות המהוות בסיס לניתוח השאלות המונחות בפנינו, נעמיד לנגד עינינו את הצורך בהגשמה מיטבית של הערך הזה (ראו והשוו ע"א 6871/99 רינת נ' רום, תק-על 2002(2) 214). במשוואת היחסים שבין המזיק, הניזוק והמוסד לביטוח לאומי, חותר החוק להגיע לתוצאה מאוזנת. עקרונות היסוד של תורת הפיצויים מחייבים להימנע מפיצוי-יתר כמו גם מחבות-יתר. תוצאה זו יכול שתושג בשתי דרכים, הקבועות בחוק הביטוח הלאומי עצמו: האחת נסללת על-ידי סעיף 328, והאחרת - על-ידי סעיף 329. הראשונה, קובעת כי מסכום הפיצויים המשולם לניזוק על-ידי המזיק, ייגרע סכום המבטא את השיעור המהוון של הגמלאות להן זכאי הניזוק מן המוסד לביטוח לאומי (בניכוי שעור של עד 25%, במידת הצורך, על-מנת להותיר בידי הניזוק סכום מינימלי כפיצוי). גמלאות אלה ישולמו לניזוק על-ידי המוסד לביטוח לאומי, מדי חודש בחודשו, וזה האחרון יחזור למזיק, לשיפוי על סכומים אלה שהוא נושא בהם. הדרך האחרת קובעת, כי המזיק ישלם לניזוק את מלוא הפיצוי, והמוסד לביטוח לאומי, מצדו, יפחית (יקזז) מסכום הגמלאות המשולמות לניזוק, את אותו חלק שהמזיק שילם "במקומו" (ושהמוסד היה רשאי לתבוע אותו מהמזיק, אילו ננקט המסלול הקבוע בסעיף 328). בפסק-הדין בפרשת אלמוהר אמנם לא נתקיים דיון לגבי המסלול השני (המותווה בסעיף 329), אולם בית המשפט הדגיש את מעלותיו של המסלול הראשון (הקבוע בסעיף 328). ואכן, ההיגיון העומד ביסוד הלכת אלמוהר הינו בעל-תוקף, כאז כן היום. היגיון זה נגזר מתכליתו הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי. חוק זה מבקש להבטיח לזכאים "אמצעי קיום מתאימים", ודוק: אין זה אינטרס של הפרט גרידא, כי אם גם אינטרס של כלל הציבור. אכן, אין להתעלם מן החשש, כי הניזוק, המקבל תשלום חד-פעמי מהמזיק ונותר בלא גמלאות (או עם גמלאות מופחתות), יעשה שימוש בלתי-מושכל או בלתי-זהיר בכסף, ובכך תסוכל מטרתו העיקרית של החוק, לאמור - הבטחת מחייתו של הנפגע לאורך תקופת הזכאות כולה. זהו אינטרס ציבורי מובהק, שהניזוק לא ייפול כנטל על קופת הציבור, וזאת, יש להדגיש, לאחר שכבר שולם לו הסכום הכולל לו הוא זכאי. ואכן, כבר פסק הנשיא א' ברק, בהקשר אחר, כי: התשלום העתי משקף בצורה נאמנה יותר את ההכנסות שנמנעו מהניזוק בשל התאונה, שגם הן היו ברוב המקרים הכנסות עתיות (כגון משכורת). כתוצאה מכך נמנע מצב דברים, לפיו הניזוק, שלא הורגל לכך, מקבל לידיו סכום כסף ניכר, שלעתים קרובות - כך הוכיחו המחקרים - אין הניזוק משקיעו כראוי, והוא יורד לטמיון בתוך מספר קטן של שנים בלא שלניזוק נותרת קרן קיימת (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 775). לעניין זה התייחס עוד בעתו גם חברי השופט י' טירקל, בת.א. (ב"ש) 224/77 עוסמן טביב נ' אברהם כץ, פס"מ תשל"ח (1) 366, 370: "כלי זה של תשלומים עתיים שניתן בידי בית המשפט משחרר אותו, במידה רבה מאוד, ממצוקה זאת [הנכרכת לעתים בפסיקת סכום חד] ומאפשרת לו לתת - כמו בפסיקת מזונות ממש - 'פסק גמיש'". 18. עולה מן המקובץ, כי בדרך-כלל, שיטת התשלום בדרך של תגמולים עיתיים, מקיימת את תכלית חוק הביטוח הלאומי (ולמעשה גם את תכלית דיני הפיצויים) בדרך טובה יותר מאשר תשלום הפיצויים באופן חד-פעמי. על הכלל - תשלום עתי - ניתן ללמוד מן החריג, וראו סעיף 113 לחוק הביטוח הלאומי: (א) נכה עבודה שדרגת נכותו אינה פחותה מ-%20, ולדעת המוסד יש לו הכנסה קבועה המספיקה לפרנסתו או סיכוי מבוסס להכנסה כאמור, רשאי המוסד, בהסכמת נכה העבודה, לשלם לו מענק במקום קצבה; המענק יהיה בסכום המתקבל מהיוון קצבת אותו נכה עבודה, בהתאם להוראות שהשר קבע. (ב) הסכים המוסד לשלם לנכה עבודה מענק לפי סעיף זה בתנאי שהמענק ישמש לו להשגת מקור פרנסה, ולדעת המוסד קיים צורך בפיקוח על הוצאת הכסף, רשאי בית הדין לעבודה, לפי בקשת המוסד, למנות אדם שלידיו יינתן המענק, כולו או מקצתו, וליתן לאותו אדם הוראות בדבר השימוש במענק. גם שיקולים מוסדיים, הנוגעים ליעילות מנגנון הפיצוי, תומכים במסלול הקבוע בסעיף 328, וזאת במיוחד לנוכח קיומם של הסכמים בין המוסד לביטוח לאומי לבין החברות המבטחות, מסוג ההסכם שהוצג לפנינו כאן. 19. מטעמים אלה כולם, אינני סבור כי ישנה הצדקה מבוררת לסטות מהלכת אלמוהר - כעניין של מדיניות. אינני סבור כי יש להורות למוסד לביטוח לאומי להפעיל, כעניין שבשגרה, את זכות-הזקיפה הקנויה לו בהוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. עם זאת, מוצא אני כי יש לעדן את הלכת אלמוהר ולגדור את גבולותיה. הלכה זו אכן יש בה יסודות פטרנליסטיים. היא בוחרת, עבור הנפגע ולעיתים בניגוד לרצונו, בהטבת הנזק בדרך של "תשלום-עתי", חלף תשלום חד-פעמי. סוגיית ההתנגשות בין פטרנליזם לחירות זכתה לדיון יוריספרודנטי נרחב. ככלל, תפיסתו הגורפת של ג' ס' מיל, המותחת עד לקצה את גבולות החירות ומצמצמת עד למאוד את ההיתר לפטרנליזם, אינה מקובלת על מרבית העוסקים בדבר וגם אינה משתקפת בדין הקיים; יחד עם זאת, מקובל עלינו, במיוחד בעידן כבוד האדם, כי יש לנקוט יחס של חשדנות כלפי כפיית הפרט לעשות דבר-מה או להימנע מעשייה, וזאת אך ורק משום טובתו-שלו, או מה שנראה בעיני החברה כטובתו-שלו. אכן, ככל שיוצאים אנו מד' אמותיו של הפרט, וככל שנגלה לעין נזק שנגרם לאחר או לחברה - כך ניטה לקבל ביתר הבנה הגבלה על חירותו של הפרט. ואילו ככל שמתכנסים אנו לטובתו האישית של הפרט, לאוטונומיית הרצון שלו ולבחירותיו לגבי האופן בו הוא מבקש לנהל את חייו - כך נמעט לשמש "אפוטרופסים" עליו. הסוגיה שבפנינו שולחת זרועות הן לתחום הפרט והן לתחום הכלל. אין היא מצויה, כל כולה, במשכנו של האינדיבידואל הזכאי לתגמולים. גם אין היא מצויה אך ורק בתחום אינטרס הציבור. יש לה פנים לכאן ולכאן. מכאן הצורך באיזון ראוי, אשר, מחד גיסא, לא ישים לאל את האינטרס הציבורי באפקטיביות של דיני הביטחון הסוציאלי - אינטרס הכורך עמו גם היבט חשוב של כבוד האדם - אולם מאידך גיסא גם לא יאיין, מניה וביה ובכל הנסיבות, את האפשרות להקנות לנפגע, המבקש זאת, סכום חד-פעמי מן המזיק חלף תשלום עתי מן המוסד לביטוח לאומי. איזון זה, המתבקש מן הדין הרצוי, מוצא ביטוי מפורש בדין המצוי, שהרי, אף אם מבכרים אנו, ברגיל, את מסלול הטבת הנזק הקבוע בסעיף 328 - ואכן כך הוא - עדיין נתקשה למצוא הצדקה להתעלמות גורפת מקיומו של סעיף 329 ומן התועלת העשויה לצמוח מיישומו במקרים מסוימים. אין תימה, כי סעיף זה כבר עמד בעבר ביסוד אותם "הרהורים", שהעלה בית המשפט העליון ביחס להלכת אלמוהר. כדברי השופט גולדברג בפרשת אייגר הנ"ל: "שאם אין בידי הניזוק לוותר על הגימלה, וכפועל יוצא תנוכה תמיד הגימלה לה הוא זכאי, מסכום הפיצויים הכולל שחייב המזיק, ואילו הניזוק יקבל אז מהמוסד את מלוא גימלתו, מתי יופעל סעיף 151 [היום - סעיף 329]?" (שם, בעמ' 598 וראו גם פרשת אפריאמוב הנ"ל, בעמ' 200-199). ואכן, אין לאיין את נפקותו של סעיף 329, המהווה - כך נשוב ונזכיר - חלק ממשטר הביטוח הלאומי. 20. מהם אותם מקרים, יוצאי-דופן כאמור, שבהם תקום חובה למוסד לביטוח לאומי להפעיל את סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי? נתקשה לקבוע, היום, מסמרות בעניין זה. ראוי כי המדיניות תקבע על-ידי המוסד לביטוח לאומי, בהתאם למקרים המטופלים על ידו. עם זאת, לא נוכל לקבל את תפיסתו הנוכחית של המוסד לביטוח לאומי, אשר, כך מתברר, גם הוא אינו מבקש להותיר את סעיף 329 כאות מתה, ומציע כי הסעיף יופעל רק בנסיבות חריגות, מקום בו תביעת המוסד כלפי החברה המבטחת, מכוח סעיף 328, התיישנה. לא ברור כלל מה מייחד מקרה זה ממקרים אחרים, בכל הקשור לתכלית הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי. שאלת התיישנות התביעה לפי סעיף 328 נוגעת ליכולתו או אי-יכולתו של המוסד לביטוח לאומי להבטיח את שיפויו-שלו על תגמולים ששילם, אך לא ברור מדוע אינטרס זה של המוסד - והוא בלבד - יכריע בשאלת החלתו של סעיף 329. אכן, נראה כי הדגש צריך להיות מושם על עניינו של הנפגע, דווקא, וכאן עשויים לשמש אותנו שני מבחנים מצטברים: סובייקטיבי ואובייקטיבי. המבחן הסובייקטיבי, עניינו ברצונו האמיתי והכנה של הנפגע. אכן, מקום בו מתברר כי הנפגע חפץ, באמת ובתמים, לוותר על גמלאותיו ולקבל את מלוא הפיצוי מן המזיק, תגבר הנטייה להיעתר לבקשתו (ראו למשל פרשת גולדברגר הנ"ל, שם נדחתה במישור העובדתי הטענה כי הנפגע ויתר על זכותו לקבל גמלאות מהמוסד). אלא שככלל - כך מורה אותנו הלכת אלמוהר - רצונו הסובייקטיבי של הנפגע, אין בו די. יש על-כן, לדעתי, להוסיף עליו יסוד אובייקטיבי, הבוחן את נפקויות הויתור בפועל. כאן מתבטא עיקר כוחה של התכלית הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי, המכתיבה את הצורך לבחון את השפעת הויתור הלכה למעשה. בהקשר זה, מן הטעמים שפורטו לעיל, נראה כי רשאי יהיה המוסד לביטוח לאומי לנהוג על-פי הנחת עבודה, כי התשלום העתי באמצעות גמלאות עדיף, מבחינת אינטרס הפרט והכלל, על-פני הפיצוי החד-פעמי. אלא שהנחה זו היא אך נקודת מוצא - לא נקודת סיום - ואין המוסד יכול להתנער מן החובה להחיל את סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, באותן המקרים מיוחדים, גם אם חריגים, שבהם תכלית החוק תומכת בכך. ודוק: אין מניעה עקרונית להחיל מבחנים אלה שתיארנו, גם במקרים שבהם כבר נעשתה פנייה של הנפגע למוסד לביטוח לאומי. אין לומר, באופן קטגורי, כי משפנה הנפגע למוסד, "נתפס" הוא ואינו יכול בשום מצב לוותר על גמלאותיו, אפילו מצהיר בפה מלא כי טעה בפנייתו ומתברר כי הגמלאות מרעות את מצבו. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח לאומי ומתיישבת עם פסיקת בית המשפט העליון, אשר, כאמור, לא הבחינה בין מקרה שבו הוגשה תביעה למוסד, לבין מקרה שבו טרם נעשה הדבר (ראו למשל פרשת גולדברגר הנ"ל; לגישה אחרת, ראו אריאל, במאמרו הנ"ל, בעמ' 1084). מן הכלל אל הפרט 21. בענייננו, השימוש בשיקול הדעת המוקנה למוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי - מתבקש. סברי קיבל את סכום הפיצויים המלא מהמזיק - כך הובהר בהסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין. אכן, "סעיף זה [329] בא להסדיר מקרה בו הנפגע-ה'זכאי', מקבל פיצוי מלא על נזקו, בין בפסק-דין בין בפשרה..." (אריאל, במאמרו הנ"ל, בעמ' 1087; ההדגשה הוספה). הסכם הפשרה התגבש לאחר שתביעתו של סברי לגמלת ניידות נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, והוא (סברי) הצהיר, כי אינו מתעתד להוסיף ולחתור לקבלת גמלה זו. לימים, משהתברר כי בפועל השיג סברי על ההחלטה לדחות את תביעתו לגמלת ניידות, והשגתו נתקבלה, ביקש הוא - ועל בקשתו זו חזר מאז ועד היום, על דעת עורך-דינו, לרבות בפני הערכאות המשפטיות שדנו בעניין - כי המוסד לביטוח לאומי יימנע מתשלום הגמלאות או למצער יזקוף אותן על חשבון הפיצויים ששולמו לו על-ידי חברת הביטוח. לפי עדותו, הוא כלל לא התכוון לבקש קצבת ניידות, וכל חפצו היה לקבל פטור ממסים לרכב. בית המשפט המחוזי קבע כי ממסכת העובדות עולה, שבמסגרת המשא-ומתן לקראת חתימת הסכם הפשרה, העלה סברי טענת כזב, לפיה אינו זכאי לגמלת ניידות, כאשר בפועל היה זכאי לכך עוד קודם לחתימת הסכם הפשרה. כך או כך, מבחינתו של סברי, ברי כי מבחינה סובייקטיבית אין הוא חפץ בתגמולים. אשר להיבט האובייקטיבי, נראה כי עדיף, מבחינתו של סברי, ויתור על התגמולים על-פני קבלתם לידיו (לשיעורין) והחזרת סכום כסף גדול, בתשלום חד-פעמי, לחברת הביטוח, הנדרשת לשפות את המוסד על הסכומים שהוא משלם לנפגע. גם בית משפט השלום, כך עולה מפסק-דינו, היה "ער לכך כי כלפי הנפגע התוצאה בעייתית, שכן הוא מחוייב בתשלום סכום נכבד". בנסיבות אלה, נשמטת הקרקע מתחת לטיעון בדבר טובת הנפגע המגולמת בהסדר הקבוע בסעיף 328, וממילא, אין הצדקה מבוררת שלא להפעיל את ההסדר הקבוע בסעיף 329. בנסיבות אלה, נראה כי לא היה זה ראוי שהמוסד לביטוח לאומי ימאן להיענות לבקשתו של סברי להחיל בעניינו את הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. 22. נקודה אחרונה: יש להבהיר, כי אין בעובדה שתביעת המוסד לביטוח לאומי נשענת על ההסכם בינו לבין החברה המבטחת, כדי לשנות את מסקנתנו לעיל. לא נרחיב ביחס לשאלת מהותם של הסכמים מסוג זה, משזו נדונה בהרחבה בע"א 9946/01 הנ"ל. באותה פרשה הובהר, כי ביסוד ההסכמים ארוכי הטווח, שנחתמו בין המוסד לביטוח לאומי לבין החברות המבטחות, עומדת זכות השיפוי הסטאטוטורית הקבועה בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. כדברי השופטת א' חיות, היפים לענייננו, "ההסכם... נועד להסדיר מראש ובהסכמה את כל אותן תביעות שיפוי פוטנציאליות, שהיו מתנהלות בין הצדדים לאורך השנים, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אלמלא נקשר ההסכם; מדובר, איפוא, בהסדר יעיל, בין גופים שווים בעוצמתם, שביסודו מונחים שיקולים כלכליים של חסכון במשאבים וכן 'קניית' סיכונים וסיכויים הכרוכים, מטבע הדברים, בהתדיינויות משפטיות". ועוד: "מדובר בהסכם החולש על מערך הזכויות והחובות שבין המל"ל ובין המבטחים, במנותק מן ההליכים המתנהלים בין כל ניזוק ומזיק בנפרד". אלא שעדיין - וגם עניין זה הובהר בפסק-הדין בע"א 9946/01 הנ"ל - תנאי מוקדם, והכרחי, לקיום עילה על-פי ההסכם, הוא תשלום גמלאות על-ידי המוסד לביטוח לאומי. ההסכם צמח מן ההסדר שנקבע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, ובבסיסו ההנחה כי המוסד לביטוח לאומי משלם גמלאות לנפגע. על כן, מקום בו מתקיימות נסיבות המחייבות הפעלה של סעיף 329 - וכך הוא בענייננו - ממילא לא קמה למוסד לביטוח לאומי עילה לפי ההסכם, ביחס לסכום הזקיפה. סוף דבר 23. התוצאה היא כי הערעורים מתקבלים, במובן זה שאנו קובעים כי בנסיבות המקרה היה על המוסד לביטוח לאומי להפעיל את זכות-הזקיפה העומדת לו מכוח הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. עם זאת, עדיין יש לקבוע את שיעור הזקיפה, זאת לנוכח קביעת הערכאות הקודמות כי מבחינה עובדתית לא ויתר סברי על גמלאות ניידות בעבר, ולנוכח נתונים נוספים שעשויים להישקל כאן, ובהם שאלת מועד הויתור ודין הכספים שכבר שולמו לידי סברי מידי המוסד. התיק מוחזר, אפוא, לבית משפט השלום, על-מנת שייתן פסק-דין משלים בדבר הסכומים שלגביהם קיימת למוסד לביטוח לאומי זכות-שיבוב, בהתאם לאמור בפסק-דיננו. המוסד לביטוח לאומי יישא בהוצאות חברת הביטוח ובשכר-טרחת עורך-דינה, וכן בהוצאותיו של סברי ובשכר טרחת עורך-דינו, בסכום של 10,000 ש"ח (שכר טרחת עורך-דין), לכל אחד מהם. ש ו פ ט השופטת א' חיות: 1. אני מסכימה לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט ריבלין, וברצוני להוסיף מספר הערות. מקובלת עלי עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה לפיה ההסדר העיקרי למניעת פיצוי ביתר הוא זה המותווה בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי ואילו הסדר הזקיפה המותווה בסעיף 329 לאותו חוק, ראוי כי יפורש כהסדר שיורי המיועד למקרים חריגים בלבד. כמו-כן, מקובלת עלי עמדתו של חברי השופט ריבלין כי המקרה שבפנינו בא בגדר אותם מקרים חריגים בהם חובה על המוסד לביטוח לאומי להפעיל את זכות הזקיפה המוקנית לו בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, אך ברצוני להוסיף לנימוקים שפירט חברי את הדברים הבאים: א. הטעם העיקרי שבגינו יש להפעיל את הסדר הזקיפה הקבוע בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי במקרה שלפנינו נעוץ לדעתי בכך שהניזוק קנה לו כפל-פיצוי שלא כדין, תוך הפרת ההתחייבויות אותן נטל על עצמו כלפי המזיק בהסדר-פשרה. במקרים כגון אלה, מן הראוי לאיין בפעילת זקיפה ישירה כנגד הניזוק את כפל-הפיצוי שהשיג. הפעלת הסדר השיפוי הקבוע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי על מקרה כגון זה אינה הולמת, וכמוה גם הפעלת הזכות החוזית מכוח ההסכמים שבין המבוטחות ובין המוסד לביטוח לאומי, שכן הסדרים אלה יש בהם כדי להוסיף ולערער עוד את האיזון במערכת היחסים המשולשת מזיק-ניזוק-מיטיב אותה ערער הניזוק במעשיו. כוונתי לכך שהפעלת הסדר השיפוי שבסעיף 328 במקרה דנן יש בו כדי להוסיף אל כפל-הפיצוי שהשיג הניזוק גם כפל-חיוב כלפי המזיק, אשר ייאלץ מצידו לתבוע את הניזוק על-מנת להשיב את האיזון על כנו. בהנחה שמוסכם על הכול כי במצב הדברים שנוצר יש לפעול בדרך היעילה והצודקת ביותר לאיין את כפל-הפיצוי שהשיג לעצמו הניזוק שלא כדין, נראה כי הסדר הזקיפה הינו הדרך הנכונה להשגתה של מטרה זו ואילו ההסדר שבסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי לוקה בהקשר זה בסרבול ואינו עושה צדק עם המזיק. ב. עוד ברצוני להוסיף, כי יש מקום לאבחנה בין המקרה שלפנינו ובין הסוגיה שהתעוררה ונדונה בפרשת אלמוהר. בפרשת אלמוהר ביקשו הזכאים הפוטנציאלים לוותר על הגימלה העיתית בשל רצונם לסלול את הדרך להסדר פשרה עם המזיק, הסדר אשר במסגרתו יקבלו פיצוי חד-פעמי המגלם גם סכום מהוון של הגימלאות. בנסיבות אלה, דן בית המשפט בשאלה האם יש לחייב את המוסד לביטוח לאומי ליתן למזיק אישור מראש כי אם תוגש תביעה לגימלה על-ידי אותם זכאים פוטנציאלים, לא יכיר בה. בהקשר זה, בחן בית המשפט את יתרונותיה של הגימלה העיתית על פני התשלום החד-פעמי ואת ההיבטים השונים המתעוררים בנדון ובכללם חופש הפעולה המסור לפרט וגבולותיה של התערבות פטרנליסטית מצד החברה, מקום שאינטרס ציבורי נוגע בדבר. במקרה שלפנינו לעומת זאת, התחייב הניזוק כלפי המזיק במסגרת הסדר-פשרה שנחתם שלא לפנות בתביעה אל המוסד לביטוח לאומי, אך הסתיר מן המזיק כי באותה עת כבר הייתה תביעתו לגימלה תלויה ועומדת בפני המוסד לביטוח לאומי. כנגד התחייבות זו שלא להגיש תביעה ובהסתמך עליה, שילם המזיק לניזוק את מלוא סכום הפיצוי בתשלום חד-פעמי, מבלי שנוכו ממנו או עוכבו מתוכו סכומי הגימלאות. השאלה העומדת לדיון במקרה שלפנינו שונה, אפוא, מן השאלה שהעסיקה את בית-המשפט בפרשת אלמוהר. מדובר בניזוק שקיבל לידיו כפל-פיצוי לאחר שהיטעה את המזיק, והצהיר בפניו הצהרות שאינן נכונות. ואם תאמר כי יש להרחיב את היקף התפרשותה של הלכת אלמוהר גם על מקרה כגון זה, על כורחך אתה אומר כי התחייבותו של הניזוק כלפי המזיק שלא לתבוע גימלאות מן המוסד לביטוח לאומי, אין לה תוקף. גישה זו מציבה את התחייבותו של הניזוק באותה קטגוריה עם ההתחייבות שבה עסקה פרשת אלמוהר ולפיה נתבקש המוסד לביטוח לאומי לאשר מראש כי לא יכיר בתביעת התלויים אם תוגש בפניו. הרחבת תחומיה של ההלכה שנפסקה בפרשת אלמוהר והחלתה גם על מקרים כגון זה שבפנינו אינה רצויה בעיני מכמה טעמים: ראשית, היא אינה מתיישבת עם ההלכה הקובעת כי אין מוטלת על הזכאי הפוטנציאלי לגימלה חובה לתבוע את גימלתו (ראו: ע"א 479/65 וידר נ' הרנוי פ"ד כ(1) 468, אם כי הפסיקה הכירה בזכות "ההקפאה" העומדת למזיק באשר לתגמולים אשר קיים סיכוי כי ישתלמו לניזוק בעתיד, ראו: ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל (טרם פורסם)). שנית, חברי השופט ריבלין עמד בהרחבה על "הרהורי הכפירה" המנומקים אשר מצאו ביטוי בספרות המשפטית ובפסיקה באשר לנכונותה של הלכת אלמוהר. נוכח הרהורים אלה, ספק בעיניי אם ראוי להרחיב עוד את גדר התפרשותה של הלכה זו ושלישית, הרציונל בהלכת אלמוהר נעוץ בתכליות סוציאליות וברצון להגן על הניזוק כפרט ועל החברה ככלל מפני הסיכונים הנובעים משימוש בלתי מושכל שיעשה הניזוק בפיצוי חד-פעמי שישולם לו. רציונל זה אינו מתקיים לגבי ניזוק כגון זה שבפנינו שזכה לכפל-פיצוי בעקבות הצהרה שאינה נכונה והפר התחייבות שאותה נטל על עצמו כלפי המזיק. במקרה כזה, השיקולים והאיזונים שיש לערוך שונים מאלה שנשקלו בהלכת אלמוהר ונראה כי האינטרס הראשון והמיידי שיש להגשים הוא החזרת ה"איזון המשולש" על כנו בדרך של שלילת כפל-הפיצוי ישירות מידי הניזוק. האמצעי הנכון והיעיל ביותר לעשות כן הוא, כאמור, הפעלת זכות הזקיפה המסורה למוסד לביטוח לאומי על-פי סעיף 329 לחוק. סיכומו של דבר, מן הטעמים שפרטתי, אני מצרפת, כאמור, את דעתי לדעתו של חברי השופט ריבלין. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: אני סומך ידי על הניתוח המאלף של הסוגיות שבפסק דינו של חברי הנכבד, השופט א' ריבלין, ועל כל נימוקיו, ומצרף דעתי למסקנה שאליה הגיע. כמו כן אני מסכים להערותיה של חברתי הנכבדה, השופט א' חיות. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ריבלין. פיצוייםזכות הזקיפה