פסק דין הרקע העובדתי: 1. בפניי בקשה לאישור העיקול הזמני אשר הוטל אצל המחזיק, המוסד לביטוח לאומי, על כספים וזכויות של ואלך קורט שמעון במסגרת ת"א 209200/02 בש"א 133959/02 בבית משפט דנן, וזאת עפ"י תקנה 378(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. 2. התובע הינו עורך דין ונוטריון במקצועו, ייצג בבית הדין האזורי לעבודה בתיק מספר 1584/02, את ד"ר קורט שמעון ואל"ך מגרמניה (להלן: "הלקוח") בתביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי, לקבלת תשלום הפרשי גמלת זקנה שלא שולמו ללקוח התובע במשך מספר שנים. במסגרת התיק אשר התנהל בבית הדין האזורי לעבודה, הגישו הצדדים לבית הדין הסדר פשרה ביום 26.6.02 , בסעיף 1 להסכם הפשרה, הוסכם כדלקמן: "הצדדים מודיעים לכב' בית הדין כי הגיעו להבנה מחוץ לכתלי בית הדין ולפיו יקבל התובע ישירות לחשבון הבנק את תשלומי קצבת זקנה החל מ- 1/1/97 עד 2/01 כולל, בצרוף הצמדה כאמור בחוק. התשלומים ישולמו לחשבון התובע היכן שמשולמים כיום קצבת הזקנה". נכון למועד מתן פסק הדין, ד"ר ואלך מקבל את תשלום קצבת הזיקנה בחשבונו בישראל בבנק לאומי סניף 655 קסם רמת גן, חשבון 79939/79, ע"ש ד"ר ואל"ך בנאמנות עו"ד שפטלוביץ. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין. (העתק פסק הדין ,נספח ד', לכתב התביעה). הלקוח, ד"ר ואל"ך, עם היוודע לו פסק הדין הנ"ל, פנה למל"ל בבקשה להעביר לו את כל הכספים לגרמניה, וזאת כדי להימנע מתשלום שכ"ט לתובע. עו"ד ויויאן קליין, ייצגה את המל"ל בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, הודיעה לתובע לאחר פסק הדין כי ביום 28.10.02 יועבר סך של 46,832 ₪ לגרמניה ביורו לחשבון הלקוח בגרמניה, וזאת למרות פסק הדין שחייב תשלום של הנתבע בבנק ישראל. התובע הגיש תביעה נגד הלקוח לתשלום שכ"ט עו"ד בבית משפט דנן ת.א. 209200/02, במסגרתו עתר לקבלת צו עיקול נגד המל"ל האוסר עליו להעביר לידי הלקוח לגרמניה את הכספים עליהם הוסכם במסגרת פסק הדין בבית הדין האזורי לעבודה. בית המשפט הטיל עיקול זמני כמבוקש במסגרת בש"א 133959/02 וזאת ביום 23.10.02. התובע טוען כי המל"ל קיבל את צו העיקול ביום 23.10.02 ועל אף צו העיקול ובניגוד לאמור בו העביר המל"ל את הכספים ללקוח בגרמניה ביום 24.10.02. התובע טוען כי סכום ההעברה ללקוח בגרמניה היה יותר גבוהה פי כמה מסכום העיקול עצמו, לכן מבקש התובע לחייב את הנתבע במלוא סכום העיקול בסך של 16,578 ₪. מכאן הגשת התביעה. טענות הצדדים: 3. התובע טוען כי צו העיקול התקבל אצל הנתבע ביום 23.10.02 , זאת למד התובע בין היתר מתצהירה של עו"ד ויויאן קליין אשר מאשרת כי צו העיקול התקבל אצל הנתבע ביום 23.10.02 ולמרות זאת הנתבע , יום לאחר קבלת צו העיקול, נתן הוראה לבנק ביום 24.10.02 על העברת הכספים לחשבונו של הלקוח לגרמניה, אישור לכך מוצא התובע במכתב מיום 22.1.03 אשר נערך ע"י גברת אהרוני חיה מבנק דיסקונט המאשרת כי בוצעה העברה נשוא התובענה ביום 24.10.02 ערך 28.10.02 (המכתב מסומן נספח ב' לסיכומי התובע). התובע טוען עוד כי לא חל בענייננו סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי נוסח משולב, תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), לפיו אין לעקל זכות לגמלת כסף המשולמת ע"י המל"ל, שכן הוסכם עפ"י הצדדים בהסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית דין לעבודה, כי הנתבע יפקיד לחשבון הלקוח בארץ את הכספים נשוא הסכסוך דנן, ואז התובע היה לוקח את הכספים המגיעים לו עפ"י הסכם שכ"ט מחשבון הבנק אשר עליו הוא מופקד ואז לא היה מתעורר כל עניין זה. מלבד זאת, טוען התובע, כי אין מדובר כאן בזכות לגמלת כסף כאמור בסעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי, במקרה זה מדובר בהסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של פסק דין והדרך להשיג על פסק דין הוא ע"י ערעור או בקשה לביטול פסק דין, הנתבע לא פעל בדרכים הנ"ל. בנוסף, כאן מדובר בעיקול על הסכם שנחתם בין הצדדים ואינו קשור לזכות לגמלת הכסף. 4. הנתבע טוען כי עפ"י תקנה 376(א) לתקנות סדר דין אזרחי, תשמ"ד-1984, בית המשפט הוא החייב להודיע למחזיק על הודעת העיקול. החלטה לעניין צו העיקול נשלחה בפקס לנתבע ביום 23.10.02 אולם ההחלטה לא הייתה חתומה ,והחלטה חתומה על צו העיקול מטעם בית משפט הגיעה לידי הנתבע רק ביום 27.10.02, לאחר העברת הכספים לידי הלקוח. הנתבע מסתמך על סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי לפיו אין לעקל זכות לגמלת כסף וטוען כי אין לקבל את טענת התובע כי עקב מתן פסק הדין ע"י בית הדין האזורי לעבודה, מאבדים הכספים את אופיים כ"זכות לגמלה" והופכים לחוב כספי. 5. הצדדים הגיעו לידי הסכמות דיוניות כדלקמן: א. א. הוסכם כי הסכסוך בתובענה יוכרע ע"י הגשת סיכומים בכתב בלבד. ב. ב. עוד הוסכם כי התצהירים של המצהירות פולטוב יפית ועו"ד ויויאן קליין, יתקבלו כראיה בלא צורך בחקירת המצהירות על תצהיריהן. הטענות השנויות במחלוקת: 6. כאמור לעיל, הטענות השנויות במחלוקת הינן שתים, אחת עובדתית ואחת משפטית, כדלקמן: א. א. האם הנתבע העביר את הכספים לחשבון הלקוח בגרמניה לאחר קבלת צו העיקול ובכך פעל למעשה בניגוד לצו העיקול ? ב. ב. האם במקרה דנן חל סעיף 303 (א) לחוק הביטוח הלאומי נוסח משולב, תשנ"ה-1995, לפיו זכות לגימלת כסף אינה ניתנת לעיקול ואז כלל לא ניתן לעקל את הכספים נשוא התובענה ? דיון: 7. מועד המצאת צו העיקול לידי הנתבע: במסגרת חילופי הדברים בין הצדדים במסגרת התובענה דנן, הייתה מחלוקת לעניין מועד המצאת צו העיקול אצל הנתבע. הנתבע מודה בסיכומיו,לראשונה, כי קיבל בפקס צו עיקול, לא חתום, ביום 23.10.02 וכי צו עיקול חתום מטעם בית משפט הגיע לידיו ביום 27.10.02 וזאת לאחר שהועברו הכספים לגרמניה. הכספים הועברו לגרמניה ביום 24.10.02 וזאת אני למדה מנספח ב' לסיכומי התובע, אישור בנק דיסקונט לכך. 8. הנתבע טוען כי לא פעל על פי צו העיקול כיוון שאומנם קיבל הודעה על צו העיקול בפקס ביום 23.10.02 אולם כיוון שההחלטה לא הייתה חתומה אזי הוא לא פעל לפיה . תקנה 376(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 העוסקת בהודעה למחזיק על הטלת העיקול, מורה כי "יודיע בית המשפט או הרשם למחזיק". הנתבע מודה כי נודע לו על צו העיקול ביום 23.10.02 ובכל זאת על אף צו העיקול האוסר עליו להעביר את הכספים , הנתבע פעל בניגוד לצו והעביר את הכספים ללקוח ביום 24.10.02 לגרמניה וזה לא רלבנטי אם ההחלטה הייתה חתומה אם לאו. לא ברורה לי מה הסיבה לפיה בחר הנתבע לפעול בניגוד לצו. תהא הסיבה אשר תהא, הנתבע במעשיו הפר צו של בית משפט ופעל בניגוד לצו העיקול וכעת מנסה בטענותיו להיבנות על טענות פרוצדורליות שיש לדחותן על הסף. יש לציין כי במהלך הדיון בתובענה דנן הוצגו בפניי טענות עובדתיות סותרות לעניין מועד המצאת צו העיקול אצל הנתבע ואילו בסיכומי הנתבע לראשונה מודה הנתבע כי קיבל את הצו בפקס ביום 23.10.02, טוב היה עושה הנתבע אם לא היה מנסה להיבנות בחוסר תום לב על טענות טכניות גרידא של "העדר חתימה". הנתבע הכחיש בתחילה כי קיבל את צו העיקול ביום 23.10.02 ולכן נאלץ התובע להגיש תצהירי עדות ראשית של מצהירים מטעמו לענייין מועד המצאת צו העיקול, אילו הנתבע היה מודה מלכתחילה כי קיבל את צו העיקול ביום 23.10.02 אזי היה נחסך מהתובע לבצע הליכים שבדיעבד הוברר כי אין צורך בהם עקב הודאתו של הנתבע בסיכומיו כי קיבל את הצו ביום 23.10.02. עניין זה יילקח בחשבון בפסיקת ההוצאות. החלת סעיף 303 (א) לחוק הביטוח הלאומי על המקרה דנן: 9. סעיף 303(א) לחוק הביטוח לאומי, מורה כדלקמן: "זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגמלה לפי פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך". נראה לי כי ההתעסקות כאן בשאלת תחולת סעיף 303(א) לחוק הביטוח לאומי על המקרה דנן הינה לא רלבנטית, כיוון שהמחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת הפרת הסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית דין לעבודה(נספח ד' לכתב התביעה), ולשאלת הפרת צו העיקול הזמני ע"י הנתבע. עפ"י סעיף 1 להסכם הפשרה הוחלט כי תשלומי קצבת הזקנה החל ממועד 1.9.97 ועד ליום 2/01, ישולמו לחשבון התובע היכן שמשולמים כספי קצבת הזקנה נכון למועד חתימת ההסכם. נכון למועד הסכם הפשרה, תשלום קצבת הזקנה שולמה לחשבון 79939/79 ע"ש ד"ר ואל"ך בנאמנות עו"ד שפטלוביץ, בבנק לאומי , סניף 655 ברמת גן אילו היה הנתבע פועל על פי ההסכם ומפקיד את הכספים לחשבון בישראל אזי הנתבע היה לוקח את הכספים המגיעים לו עפ"י הסכם שכ"ט מחשבון הבנק עליו מופקד בנאמנות, והיה נחסך מהתובע להגיש תביעה לבית המשפט כנגד הלקוח ובמסגרתה לעתור לצו עיקול זמני כנגד הנתבע. בכל מקרה, שאלת הפרת ההסכם אינה מענייננו שכן התובענה דנן הינה לאישור עיקול זמני ואילו שאלת הפרת הסכם הפשרה צריכה להידון במסגרת תובענה נפרדת בהליך אחר. 10. התובענה דנן הינה כאמור לאישור העיקול הזמני שהוטל על כספים המגיעים ללקוח מכוח פסק דין חלוט וזאת עפ"י סעיף 378(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המורה כדלקמן: " לא הודה המחזיק כי נכסי המשיב מצויים בידו, או התנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול או לא השיב כלל בתוך המועד שנקבע לו, יהא המבקש רשאי בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או בתוך חמישה עשר ימים מתום המועד האמור, הכל לפי נסיבות הענין, להגיש לבית המשפט בקשה מנומקת בכתב לאישור העיקול". על פי תקנה 378(ב), דינה של בקשה לאישור העיקול כדין כתב תביעה והנתבע שהוא מחזיק רשאי להגיש כתב הגנה. התכלית החקיקתית של סדרי הדין בעניין אישור עיקול היא לפתוח חזית מריבה ישירה בין התובע לבין המחזיק. (רע"א 2158/92 אורה קליאוט נ' בנק הפועלים בע"מ ו-4 אח', פ"ד מו(3), 804). 11. הרציונל העומד מאחורי מוסד העיקולים ,הינו כדלקמן: משהוטל עיקול אין בעל הזכויות המעוקלות ואין המחזיק חופשיים לעשות בו שינויים שאינם מתיישבים עם מהותו של עיקול, המהווה מחסום משפטי שמטרתו למנוע מבעל הזכויות או המחזיק מלסכל את פרעון החוב. הם אינם רשאים לרוקן את הזכויות כולן או מקצתן מתוכן, כשם שאינם רשאים להבריח את הזכויות, כולן או חלקן, לאחרים. (ראה: ע"א 743/81 בנק ברקליס דיסקונט נ. רוזנבלום פד"י ל"ט (1) 12,17. ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל מזרחי בע"מ נ. ולך פד"י מ"ג (2) 864, 873-872). הנתבע הפר את צו העיקול הזמני אשר הוטל ביום 23.10.02 בכך שהעביר ללקוח בגרמניה ביום 24.10.02 את הכספים אשר עליהם הוטל צו העיקול. ובכך למעשה הפר הנתבע צו שיפוטי של בית משפט וגרם לכך שלא יהיה לעיקול את מה "לתפוס". לאחר שקבעתי כי צו העיקול הגיע לידי הנתבע ביום 23.10.02 , שעה שבה החזיק הנתבע בכספים המעוקלים, ובכל זאת הנתבע העביר את הכספים לידי הלקוח בגרמניה, אזי בנסיבות העניין אני מוצאת כי יש לאשר את העיקול הזמני ולחייב את הנתבע בהשבת התמורה הכספית של הכספים אשר הועברו ע"י הנתבע שלא כדין. 12. לשם השוואה, ברצוני להציג הוראה מחוק ההוצאה לפועל הדומה למקרה שבפניי. סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, הדן בסמכותו של ראש ההוצל"פ לחייב צד שלישי בתשלום החוב הפסוק, קובע כדלקמן: "צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין ביודעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא, שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון". כאשר ניתן צו עיקול על נכסי החייב המצויים בידי צד ג', חייב צד ג' למסור לידי המוציא לפועל את הנכסים המעוקלים באופן ובמועד שנקבעו בצו העיקול, או אם היו הנכסים חובות שצד ג' חב לחייב עליו לשלמם למוציא לפועל בהגיע זמן פרעונם. (סעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל הנ"ל) ראש ההוצאה לפועל רשאי לחייב את צד ג' בתשלום החוב הפסוק, במידה ולא שילמו החייב, בשלושה מקרים: 1. 1. צד ג' לא מסר את הנכסים המעוקלים שהיו בידיו לידי המוציא לפועל, ללא הצדק סביר. 2. 2. צד ג' הוציא מידיו את הנכס או הנכסים, ללא הצדק סביר. 3. 3. צד ג' שילם חוב שלא כדין ביודעו שמוטל עליו עיקול. גובה חיובו של צד ג' מוגבל לשווי הנכס או לסכום החוב עליהם הוטל העיקול. 13. אני למדה מדרך ההיקש ומקל וחומר מסמכותו של ראש ההוצל"פ לחייב צד ג' בתשלום החוב הפסוק במקרה של הפרת צו העיקול, לענייננו, כי יש לחייב את הנתבע בסכום החוב עליו הוטל העיקול הזמני וזאת בגין הפרת צו העיקול הזמני על ידו. 14. סוף דבר: ניתן בזה צו לאישור העיקול הזמני אשר הוטל ביום 23.10.02 במסגרת ת.א. 209200/02, בש"א 133959/02. אני מחייבת את הנתבע בתשלום לתובע בסך של 16,578 ₪, הסכום עליו הוטל העיקול הזמני ביום 23.10.02, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד תשלום בפועל. אני מחייבת את הנתבע בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000₪ בצרוף מע"מ ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל עיקול זמניביטוח לאומיעיקול