החלטה מהות ההליך 1. זוהי בקשה של המוסד לביטוח לאומי (להלן - המבקש או המל"ל) להאריך לו את המועד להגשת ערעור על החלטת עו"ד ישראל בודה (להלן - המפרק) בתפקידו כמפרק חברת "מי צורים השבחת מים (1999) בע"מ" (להלן - החברה). בהחלטתו אישר המפרק כי על המל"ל לשלם לעו"ד יובל מור מוסלי (להלן - המשיב) גמלה בסך 43,500 כשכר עבודה ופיצויי פיטורין. המל"ל צירף לבקשתו להארכת המועד את הנוסח של הודעת ערעור שבכוונתו להגיש (להלן - הודעת הערעור), אם בקשתו תתקבל. רקע עובדתי ודיוני 2. ביום 20.5.02 אישר המפרק למשיב תביעת חוב לצורכי ביטוח לאומי על סך 43,500 ₪, זאת מתוך סכום של 47,000 ₪ שהמשיב תבע. כשלושה שבועות לאחר מכן, ביום 16.6.02, חתם המפרק על טופס סטנדרטי של המל"ל לצורך הגשת בקשה לתשלום גמלה בגין חוב שכר עבודה ופיצויי פיטורין לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), שאותו מילא המשיב (צורף כנספח א' להודעת הערעור). סעיף 1 לטופס זה נושא את הכותרת "פרטים על העובד". סעיף 4 לטופס נושא את הכותרת "אישור המפרק/הנאמן לתשלום הגמלה". בסעיף 5 לטופס נאמר: "בהתאם להוכחת החוב שאישרתי יש לשלם סך של 43,500 ₪ כשכר עבודה ופיצויי פיטורין" (ההדגשה שלי - ד' ח'). בהמשך הטופס, בשורה המיועדת לציון הניכויים מהגמלה, ציין המפרק בכתב ידו: "יצוין כי הנ"ל עבד כעצמאי על פי הסכם העבודה ואולם לפי המלצת ביה"מ כי יפנה לביה"ד לעבודה, נראה לכאורה שדינו כעובד" (ההדגשות שלי - ד' ח'). 3. ביום 5.1.03, כחמישה חודשים לאחר שהמשיב הגיש את תביעתו למשרדי המל"ל, שיגרה לו גב' עדנה מרציאנו, מרכזת בכירה בתחום ביטוח זכויות עובדים במל"ל והמצהירה מטעמו, מכתב ובו נאמר: "הריני מאשרת קבלת תביעתך אשר נתקבלה במשרדנו ביום 6.6.02. עם בדיקת התביעה לצורך אישורה התברר כי הועסקת על ידי החברה כנותן שירות ולא כעובד שכיר כמשמעותו בחוק הגנת השכר. בכדי שניתן יהיה לבדוק את זכאותך לגמלה לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי אודה באם תודיעיני האם הגשת תביעה לבית הדין לעבודה ומה היו תוצאות התביעה…" ביום 26.3.03 שלח המשיב למבקש מכתב תשובה ובו נאמר בין היתר כלהלן: "5. ביום 3.9.01 הגשתי תביעה כנגד החברה שבנדון ומנהליה בבית משפט השלום בתל אביב (ת.א 97501/01). 6. בישיבת קדם המשפט אשר נערכה בפני כב' השופטת שושנה אלמגור ביום 4.3.02, הביעה השופטת הנכבדה לעיל את דעתה כי מקומה של התביעה להתברר בבית הדין לעבודה היות והמדובר בתחום יחסי עובד-מעביד כמשמעותם בחוק הגנת השכר, ומכאן שאין לבית משפט השלום הסמכות העניינית לדון בתביעה (ההדגשות במקור)" יצוין, כי בפרוטוקול ישיבת בית משפט השלום בתל אביב, שאליה התייחס המשיב במכתבו, נרשם מפיו כי לאור המלצת בית המשפט בדבר העדר סמכות עניינית, הוא מבקש לדחות את התביעה וכי יגיש תביעה לבית הדין לעבודה, ובעקבות זאת, נתן בית המשפט פסק דין, בהסכמת הצדדים, שבו דחה על אתר את תביעתו של המשיב "בהיעדר סמכות עניינית". 4. ביום 17.8.03, לאחר שהמ"לל התמיד בסירובו להיענות לבקשתו, הגיש המשיב לבית משפט זה "בקשה לתשלום שכר עבודה" (בשא 2542/03), שבה ביקש להורות למל"ל לשלם לו את הסכום אשר נפסק על ידי המפרק (להלן - בקשת המשיב). המשיב הפנה להחלטתה של כבוד השופטת ורדה אלשיך בתיק פש"ר (ת"א) 66/98 איזדורפר נ' המוסד לביטוח לאומי ואח' תק-מח (להלן - איזדורפר), לפיה הדרך האחת והיחידה הפתוחה בפני המל"ל לתקוף את החלטת המפרק, היא לערער עליה כדין בפני בית המשפט אשר מינה את המפרק לתפקידו זה. ביום 21.9.03 הגיש המל"ל את תגובתו לבקשת המשיב שבה טען כי יש לדחותה, וזאת מכמה טעמים: ראשית, הערת המפרק בכתב ידו בגוף הטופס מורה כי "המפרק לא אישר יחסי עובד-מעביד כלל לחילופין ביסס זאת על הנחה לא נכונה", ועל כן הלכת איזדורפר לא חלה בענייננו; שנית, לטענתו, בדיקת היחסים שהתקיימו בין המשיב לחברה מלמדת כי לא התקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד, כפי שגם ציין המפרק בכתב ידו: "הנ"ל עבד כעצמאי על פי הסכם העבודה"; שלישית, המפרק היה מנוע מלחתום על תביעת החוב של המשיב, משום שהמשיב היה עובדו עובר לתקופת חתימתו על תביעת החוב; לבסוף העלה המל"ל טענות שונות גבי רכיבים שונים של תביעת החוב שהגיש המשיב. ביום 29.10.03 הגיש כונס הנכסים הרשמי (להלן גם - הכנ"ר) את תגובתו לבקשת המשיב, ובה קיבל את עמדתו העקרונית של המל"ל באומרו כי "... ב'אישורו' של הוכחת החוב של המבקש [המשיב כאן - ד' ח'], אין קביעה חד משמעית של המפרק בעניין מעמדו של המבקש כעובד, דבר שהוא הכרחי לקביעת זכאותו ובייחוד כאשר עצם מעמד זה מוטל בספק". לפיכך המליץ הכנ"ר להחזיר את תביעת החוב של המשיב למפרק על מנת שיכריע בהחלטה מנומקת בשאלת טיב היחסים בין המשיב למל"ל. ביום 7.12.03 הגיש המפרק הודעה לבית המשפט ובה המליץ אף הוא, בהתאם לעמדת הכנ"ר, להחזיר את תביעת החוב של המשיב לבדיקת מפרק, הפעם לזו של המפרק הנוסף, עו"ד יקותיאלי, וזאת לאור טענת המל"ל כי המפרק, עו"ד בודה, מצוי בניגוד עניינים בעניין המשיב. 5. ביום 31.12.03 נערך הדיון בבקשת המשיב. בהחלטה שנתתי בתום אותו דיון קבעתי כי עמדתה של השופטת אלשיך, כפי שהובעה בעניין איזדורפר, לפיה תרופתו של המוסד לביטוח לאומי היא על דרך של הגשת ערעור, מקובלת עליי. בהתאם לכך, וכיוון שסברתי כי המפרק "לכל היותר טעה, לכל היותר יש פגם בהחלטתו, אך בשורה התחתונה ההחלטה ברורה" (כפי שהבעתי את דעתי בעמוד 5 לפרוטוקול הדיון), קבעתי כי החלטת המפרק מיום 16.6.03 בעינה עומדת. עם זאת, נמנעתי מלהורות למל"ל לשלם למשיב את הסכום שאישר המפרק, אלא אפשרתי למל"ל להגיש בתוך 15 יום בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת המפרק. בהתאם להחלטתי זו הגיש המל"ל ביום 15.1.04 את הבקשה הנוכחית. טענות המבקש 6. במסגרת בקשתו חזר המל"ל על טענותיו המרכזיות, כפי שהובעו בתגובתו לבקשת המשיב. המל"ל טען שוב כי המפרק לא אישר את תביעת החוב, מאחר שלא הכריע בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין המשיב לבין החברה, ולמעשה נראה שהתנה את החלטתו בקביעה של המל"ל כי אכן נתקיימו יחסים שכאלה ביניהם. את עמדתו זו תמך המל"ל בכך שפסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב, שאליו מפנה המפרק בהחלטתו, אינו קובע דבר באשר לשאלת התקיימות יחסי עבודה כאמור. לטענת המל"ל, משהניח כי לא ניתנה כל החלטת מפרק בעניינו של המשיב, הוא לא מצא לנכון להגיש ערעור עליה. לאור כל אלה ביקש המל"ל להאריך לו את המועד להגשת ערעורו. טענות המשיב 7. לטענת המשיב, הארכת המועד מחייבת "טעמים מיוחדים", זאת לאור הוראת תקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן - תקנות סדר הדין), ואלה אינם בנמצא. המשיב קובל על כך שהמל"ל מוסיף וטוען כי המפרק לא קיבל כל החלטה אופרטיבית בעניינו, זאת בניגוד לדעה שהבעתי כאמור לפרוטוקול במהלך הדיון בבקשת המשיב שהתקיים ביום 31.12.04. המשיב טוען כי העובדה שהמבקש לא הגיש את הערעור במועד נובעת מהתרשלותו, ומוסיף כי טעותו איננה תולדה של נסיבות חיצוניות לו, ועל כן, לפי הפסיקה, אין לראות בה "טעם מיוחד" המצדיק היענות לבקשתו להארכת מועד. תגובת המפרקים 8. ביום 15.2.04 הגיש עו"ד חגי יקותיאל, המפרק הנוסף של החברה, תגובה מטעם שני מפרקי החברה, שבה נאמר כי הוא איננו רואה בהחלטת המפרק מיום 16.6.02 "החלטה", אלא "התלייה". עו"ד יקותיאלי תומך בעמדת המל"ל, ולפיכך המליץ כי התיק יועבר אליו לצורך הכרעה בתביעת החוב של המשיב. תגובת הכנ"ר 9. בתגובת הכנ"ר, שהוגשה ביום 18.2.04, נאמר כי "גם אם תתקבל הטענה כי חתימתו של עו"ד בודה על טופס תביעת המשיב בצירוף הערותיו דינה כהחלטת מפרק (דבר שלדעת הכונס הרשמי כלל אינו ברור), עדיין סבור הכונס הרשמי, כי יש מקום להיעתר לבקשת המבקש" (סעיף 6). זאת, הן משום שלטענתו חזקה על עובדת המל"ל שטיפלה בתביעתו של המשיב כי בתום לב חשבה שאין בה משום החלטת מפרק (סעיף 8), והן משום שבענייננו נוצר מצב יוצא דופן בו הסמכות השיפוטית עצמה (קרי: המפרק) רואה צורך לדון מחדש בהחלטתה (סעיפים 9-10). כן מוסיף הכנ"ר, כי במקרה הנוכחי ניתן אף לשקול את הפעלתה של תקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה - 1985 (להלן - תקנות פשיטת הרגל), המסמיכה את בית המשפט לבטל תביעת חוב שלא אושרה כיאות. לאור כל אלה, חתם הכנ"ר את תגובתו בהמלצה להאריך למל"ל את המועד להגשת ערעור על החלטת המפרק כמבוקש, "או, לחילופין, להעביר את התביעה לבדיקה מחדש על ידי עו"ד יקותיאל מטעם המפרקים". דיון והכרעה 10. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, על רקע כל החומר שלפניי, באתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. בטרם אנמק מסקנתי זו, ראיתי לנכון לסקור בקצרה את ה"סביבה" המשפטית הרלוונטית לענייננו. על פי סעיפים 182 ו- 183 לחוק הביטוח הלאומי, אם ניתן צו לפירוק חברה, זכאים עובדיה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי גמלה בשיעור חוב שכר העבודה ופיצויי הפיטורין שצמחו לפני צו הפירוק, ובלבד שהסכום לא יעלה על פי 10 מהשכר הממוצע במשק. סעיף 189 לחוק קובע כי הזכאי לגמלה כאמור יגיש את תביעתו למוסד לביטוח לאומי באמצעות מפרק החברה, והיא תשולם רק לגבי חובות בעד שכר עבודה או פיצויי פיטורין שהמפרק "קיבל את תביעתם לפי הדין החל עליו". פירוש הדבר, כי על המפרק לבדוק, בין היתר, שתובע הגמלה הינו "עובד" לעניין פרק ח' לחוק, המוגדר בסעיף 180 כ"מי שמבוטח או היה מבוטח לפי פרק ה'". בתיק המרצה (י-ם) 2303/98 (פש"ר 85/93) נושים בקבוצת העובדים נ' בר-מימון בע"מ (בפירוק), דינים מחוזי (להלן - בר-מימון), נידונה שאלת היקף שיקול הדעת שמוקנה למל"ל בטיפולו בתביעה לתשלום גמלה שאושרה בידי מפרק, זאת, לאור הוראת סעיף 298 לחוק הביטוח הלאומי, המעניק לפקיד התביעות של המל"ל סמכות כללית לברר, לשקול ולהחליט בעניין כל תביעה לגמלה שהוגשה לו - אם תינתן ובאיזה שיעור. בהחלטתה קבעה כבוד השופטת שידלובסקי-אור כי "אכן, הסמכות קיימת לפקיד התביעות לבדוק כללית את התביעות, אולם במקרה פירוק, כאשר המפרק מאשר את דבר העסקת העובד, המוסד לביטוח לאומי חייב לקבל את קביעת המפרק, אלא אם כן הקביעה נעשתה שלא בתום לב או במרמה" (פסקה 10 להחלטה). בהמשך הוסיפה כי "לאחר שהכריע המפרק והכיר בתביעות החוב של עובדים ככאלה, וזאת על בסיס של תשתית ראייתית נרחבת מאוד והסברים מפורטים, אין לאפשר למוסד לביטוח לאומי לערער על הכרעה זו, במובן זה שלא יכירו בקיום יחסי עובד-מעביד במקרים אלה" (פסקה 11 להחלטה). בהחלטתה בעניין איזדורפר, חלקה השופטת אלשיך על קביעתה האמורה של השופטת שידלובסקי-אור בעניין בר-מימון, ואמרה "כי איזון השיקולים הנוגדים מביא למסקנה הבאה: המל"ל, כצד מעוניין, אינו מושתק מלטעון טענותיו, אם נראה לו כי קביעתו של מנהל מיוחד לעניין יחסי עובד-מעביד או שיעור השכר המגיע לעובד שגויה משפטית או עובדתית, ולא רק במקרים קיצוניים של חוסר תום לב או מרמה מצד פקיד בית המשפט. אולם הדרך האחת והיחידה בפני המל"ל לתקוף את החלטת המנהל המיוחד, הינה לערער עליה כדין, בפני בית המשפט אשר מינה את אותו בעל תפקיד ..." (פסקה 20 להחלטה; ההדגשות שלי - ד' ח'). מקובלת עלי תפיסתה העקרונית של השופטת אלשיך, לפיה יש לאפשר למל"ל לערער על קביעותיו של המפרק. קביעה זו גם עולה בקנה אחד עם סעיף 310(ג) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983, לפיו "מי שנפגע על ידי מעשה או החלטה של המפרק רשאי לפנות לבית המשפט ובית המשפט רשאי לאשר, לבטל או לשנות את המעשה או ההחלטה וליתן כל צו בענין כפי שיראה צודק". ברי שיש לראות במל"ל "מי שנפגע" מהחלטת המפרק, שהרי הטילה עליו חיוב כספי ישיר. דא עקא שהמל"ל נמנע מלערער על החלטת המפרק במועד שנקבע לכך, והיענות לבקשתו להארכת המועד מחייבת טעמים מיוחדים שיירשמו, כמצוות התקנה 528 סיפא לתקנות סדרי הדין. 11. השאלה היא אפוא, האם ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים היענות לבקשה. תשובתי לשאלה זו היא חיובית. ראשית, לפנינו מצב מיוחד בו ניתנה החלטת מפרק, כאשר הן המל"ל והן כונס הנכסים הרשמי לא ראו בה "החלטת מפרק", משום שלא הייתה בה קביעה חד משמעית באשר לקיום יחסי עובד-מעביד בין המשיב לחברה, קביעה המהווה תנאי מוקדם למתן החלטה כאמור בידי המפרק. יתרה מזאת, במקרה דנן, הן המפרק שנתן את ההחלטה (עו"ד בודה) והן המפרק הנוסף (עו"ד יקותיאלי) שהגיב בשם שני המפרקים לבקשה הנוכחית, סוברים כי יש ממש בטענות המל"ל וכי אין לראות בחתימת המפרק על הטופס של המל"ל (בצירוף הערותיו) משום "החלטה", ולמצער, כי יש להחזיר את ההכרעה בתביעת החוב שהגיש המשיב להחלטת המפרק הנוסף. אמנם, צודק המשיב בטענתו כי בית המשפט הביע את דעתו (בדיון מיום 31.12.03) כי המסמך האמור מהווה "החלטה". ברם, כאשר לא רק המל"ל, אלא גם הכנ"ר והמפרקים עצמם סוברים אחרת, הרי שבכך בלבד טמון "טעם מיוחד" המצדיק היענות לבקשת המבקש. 12. טעם נוסף להיענות לבקשה טמון במערכת היחסים המיוחדת שמתקיימת בין מפרק לבית משפט של פירוק. שלא כמו במערכת היחסים הרגילה המתקיימת בין ערכאה לערכאת ערעור, מפרק חברה הינו בעל תפקיד הפועל כקצין בית המשפט של פירוק. המפרק, בדומה לנאמן ולבעלי תפקידים אחרים בהליכי פשיטת רגל ופירוק, מתמנה לתפקידו בידי בית המשפט והוא משמש מעין אורגן של בית המשפט, או זרועו הארוכה, במסגרת הליך הפירוק. עדות למערכת יחסים מיוחדת זו ניתן למצוא בתקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל (שחלה בענייננו מכוח תקנה 53 לתקנות הפירוק), המקנה לבית המשפט סמכות לבטל תביעת חוב שאושרה שלא כראוי או להפחית את סכומה, זאת, לבקשת חייב, נושה, הכנ"ר או המפרק עצמו, ומבלי שמתקין התקנות קצב לכך מועדים נוקשים. מצב דברים בסיסי זה, בו החלטות שונות של מפרק יכול שיגולגלו לפתחו של בית המשפט, גם ללא פרוצדורה נוקשה של ערעור, מהווה אף הוא טעם מיוחד לקבלת הבקשה. ומן המותר להזכיר, כי במקרה דנן הן המפרקים והן הכנ"ר הטילו ספק בהליך אישור תביעת החוב של המשיב, כאשר הכנ"ר אף הציע לבית המשפט להשתמש בסמכותו מכוח תקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל. תקנה 95 יש בה גם כדי להשליך על האיזון הנכון בענייננו בין עקרון סופיות הדיון, המתמקד באינטרס של המשיב בחסינות מפני המשכת ההליכים לאחר חלוף המועד החוקי להגשת הערעור, לעקרון הוצאת הצדק לאור, המתבטא באינטרס של המבקש להביא את טענותיו בפני בית המשפט. המקרה שלפנינו שונה מהמקרה בו מחזיק בעל דין בפסק דין של ערכאה ראשונה שהמועד לערער עליו חלף. בעניינינו מחזיק המשיב בהחלטת מפרק, שגם אם חלף המועד לערעור עליה, הרי שבית המשפט של פירוק מוסמך לבקשת מי מהצדדים הנוגעים בדבר לבטלה או לשנותה, וזאת, ללא הגבלת זמן מוגדרת, להבדיל מהדרישה הכללית לנקיטת הליכים בתוך "זמן סביר", שאינו בבחינת "מועד שנקבע בחיקוק". ברי כי במצב דברים זה "אינטרס הציפיות" של המשיב הוא חלש באופן יחסי. לעניין איזון האינטרסים האמור חשובים הם דברי כבוד המשנה לנשיא ש' לוין בע"א 3857/96 שגיא נ' רוגוזין בע"מ (פ"ד נ"ב(2) 706), בשאלת ה"טעם המיוחד": "ההתייחסות של סדרי הדין למי שסוטה מהוראותיהם, עשויה להיות פועל יוצא של איזון אינטרסים שעל בית המשפט להפעילו במקרים רבים. בכך אין סדרי הדין שונים מהדין המהותי. אכן, בצד הוראות טכניות שונות כולל הדין הוראות דיוניות המגשימות מדיניות, ואי אפשר להכריע בשאלה פלונית העומדת על הפרק כל עוד לא נתלבן הרעיון מאחורי ההוראה ... כך, למשל, נדרש "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור לאו דווקא משום שסדרי הדין מתכוונים "להעניש" את מי מפר את כלליהם, אלא משום שה"טעם המיוחד" משמש נקודת איזון ראויה בין אינטרס ה"חסינות" מפני המשכת ההליכים לאחר עבור המועד החוקי להגשת הערעור העומד לזכות המשיב כאשר מועד הערעור כבר חלף, לבין האינטרס של מבקש ההארכה, היכול להראות שיש בידו עילת השגה טובה על פסק הדין, שעניינו יתברר." לאור דברים אלו, ועל אף שדעתי בהחלט אינה נוחה מדרך טיפולו של המל"ל בבקשת הגמלה של המשיב , כמו גם מהשתהותו בטיפול בה, באתי למסקנה כי איזון האינטרסים במקרה דנן נוטה לטובת היעתרות לבקשת המבקש. סוף דבר 13. לאור כל האמור לעיל, אני מאריך בזה את המועד להגשת ערעורו של המבקש על החלטת המפרק. כפועל יוצא של החלטתי זו, יש לראות את הודעת הערעור שצירף המבקש לבקשתו כאילו הוגשה במועד. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. הארכת מועדמפרק (חברה)ערעור