פסק דין סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין המערערת ביקשה להיות מוכרת כידועה בציבור של המנוח לצורך הכרה בזכותה לקבלת קצבת שארים מהמוסד לביטוח לאומי מכוח סעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. על זכאותה מבקשת המערערת ללמוד מסעיף 238 לחוק זה. בית הדין האזורי, השופטת חנה בן יוסף ונציגי הציבור האדונים יגאל סימון ויוסף טל, דחה את תביעתה (בל 092604/99). מכאן הערעור. העובדות כפי שאלו עולות מטעוני הצדדים ומחומר הראיות 1. מהות הקשר בין המערערת למנוח המערערת, ילידת 1932 וגרושה והמנוח, התגוררו בפרדס כץ, באותו רחוב בשני בתים סמוכים. הם הכירו זה את זה בשנת 1975. הקשר בינם החל בשנת 1983. הם המשיכו להחזיק בשתי הדירות השכנות וכן בחשבונות בנק נפרדים. למערערת היה יפוי כוח לחשבון הבנק של המנוח. למערערת היתה חנות לסריגה. היא שקעה בחובות וביקשה לעזוב את הארץ בשנת 1989. המנוח הפציר בה לחזור ארצה והבטיח לפרנסה. השניים ניהלו חיים משותפים, יצאו יחד לקניות ולאירועים משפחתיים. בצוואתו ציווה המנוח את מחצית רכושו למערערת ואת המחצית השנייה לאחייניתו, הגברת אבו דקה. המערערת הופיעה ראשונה במודעת האבל ברשימת המתאבלים למנוח. היו עדויות שראו אותם ישנים יחד. גם מעדות עדי ההגנה עולה כי השניים חיו כבעל ואשה. 2. הקשר בין השניים לאחר שהמנוח עבר לבית הורים בשנת 1995 חלה המנוח. הוא עבר ניתוח מעקפים. הוא היה זקוק לטיפול סעודי ואז עבר לבית הורים. דירתו הושכרה על מנת לממן את עלות בית ההורים. המערערת סעדה את המנוח בבית ההורים במשך כל תקופת שהותו שם, עד לפטירתו. קביעתו של בית הדין האזורי בית הדין האזורי דחה את תביעתה של המערערת. מסקנתו של בית הדין האזורי מהעובדות היא כי המערערת לא היתה הידועה בציבור של המנוח. שנים הם נימוקיו של בית הדין האזורי. האחד, השניים שמרו על שתי דירותיהם הנפרדות. הסיוע של המנוח למערערת מבחינה כספית אינה מצביעה, אליבא דבית הדין האזורי, כי המנוח היה מפרנס של המערערת. השנייה, מאז חלה בשנת 1995 "לא פירנס המנוח את המערערת משכל הכנסותיו נועדו למימון שהייתו בבית האבות". ההיתה המערערת ידועתו בציבור של המנוח מכל חומר הראיות עולה בבירור כי המערערת היתה הידועה בציבור של המנוח. יש לזכור. הקשר בין השניים לא נוצר בהיותם צעירים. המערערת ילידת 1932, הכירה את המנוח בשנת 1975 והקשר בינם כזוג נוצר בשנת 1983. מדובר באשה גרושה. עלינו להתאים את המשפט למציאות החיים. עמדתי על כך בעניין אחר הדן בחוק שעות עבודה ומנוחה כשמדובר במטפלת סעודית המתגוררת בבית המעבידים: חוק שעות עבודה ומנוחה, כמו כל חוק אחר, צריך להתפרש באופן שהפרשנות תתאים למציאות החיים. על הפרשנות לגשר בין המשפט לחיים ולא להיות בלתי מציאותית (עע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן - מעיין משה ומעיין צביה - טרם פורסם). הנשיא סטיב אדלר עמד על גישה זו במאמרו "היקף תחולת משפט העבודה - מכפיפות לתכלית" (ספר מנחם גולדברג, הוצאת סדן, תל אביב, ה'תשס"ב -2001, עמודים 17, 39): אין להתעלם מהצורך בבחינה מחודשת של מבחנים משפטיים מסורתיים אלו על מנת להתאימם למציאות. שינויים בחקיקה ובהלכה הפסוקה הם חלק אינטגרלי משיטתנו המשפטית. האחריות להתאמת המשפט אל המציאות החברתית רובצת הן לפתחו של המחוקק והן לפתחם של בתי המשפט. חוק הקופא על שמריו מתנתק מהמציאות ומפסיק להוות כלי שרת בידי החברה והמדינה ובחיי המסחר. כאשר מובא בפני בית הדין סכסוך המחייב שקילה מחדש של ההלכה הנהגת, עליו לעשות כן ובמידה והשתכנע, כי יש מקום לשינוי ההלכה אזי עליו לשנותה ואין בכך משום התנהגות יוצאת דופן. הוא הדין בענייננו. לבני הזוג היו דירות בבניינים סמוכים. מעבר לכך הם חיו כזוג. בקשר מעין זה בגיל מבוגר סביר, וכך קורה תדיר, שבני הזוג שומרים על שתי הדירות. והראיה, למנוח היה דרוש הכסף מהשכרת דירתו על מנת לממן את בית ההורים. כאשר מדובר בזוג מתבגר ובקשר שני, הדבר בהחלט סביר ונהוג. עלינו לשקול את הנסיבות כולן ואת שינוי העתים. הגישה לצורות קשר לא קונבנציונליות, היינו, ללא נישואין, הפכה לגמישה. עמד על כך שחר ליפשיץ במאמרו: "נשואים בעל-כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור" (עיוני משפט, כה, 741): הפסיקה נוקטת אמת מידה גמישה המרחיבה את האפשרות להיחשב לידועים בציבור. היא הקלה בדרישות הכניסה למצב המוכר כידועים בציבור, כך שצומצמו מאוד המבחנים הפורמליים הנדרשים לצורך זה (כגון הגדרת זמן מינימום של חיים משותפים). במקביל, לא התקבלה הפרשנות שלפיה יש לדרוש שהציבור יחשוב שבני הזוג נשואים כדין. נוסף על כך הפסיקה איפשרה הקניית זכויות של ידועים בציבור גם כאשר אחד הצדדים נשוי. תרומה מיוחדת לפסיקה למוסד הידועים בציבור קשורה לעיצובו של מערך היחסים הכלכלי שבין הידועים בציבור. .... המשיכה הפסיקה גם בהקשר זה את המגמה של השוואת מעמדם של ידועים בציבור למעמדם של נשואים. שחר ליפשיץ מצביעה על כך שהפסיקה הרחיבה את היקף הזכויות של הידועים בציבור מעבר למפורש בחקיקה, וזאת בסטייה בתקדימים. סטייה זו מאפשרת עקרונית לבתי המשפט להעניק את מכלול הזכויות המוענקות כיום לבי זוג נשואים גם לבני זוג החיים כידועים בציבור ללא נשואים משפטיים. כך נעשה הדבר בפסיקה בקשר לזכויות מקרנית - קרן לנפגעי תאונות דרכים (עא2000/97 ניקול לינדורן ואחרים נגד קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואחרים - פסק הדין דן במספר תיקים באותו נושא שהוא איחד לצורך הדיון; פ"ד נה(1), 12). נפסק בפסק דין זה, בניגוד לפסיקה קודמת, כי יש לפרש את הביטוי "בן זוג" בסעיף 78 לפקודת הנזיקין ככולל ידועים בציבור. לפיכך קבע בית המשפט שגם הידועים בציבור של הנפגעים בתאונת דרכים זכאים בהתאם לסעיף זה לפיצוי כספי. עוד כותב שחר ליפשיץ את אשר רלוונטי לענייננו: טיעונים בעד מוסד הידועים בציבור מתבססים בדרך כלל על מדיניות רווחה, על עקרונות חוזיים בדבר "חופש ההתקשרות" ועל רטוריקה ליברלית המכבדת את זכותם של פרטם לבחור באורח החיים המתאים להם... כאשר אנו יוצאים מנקודת המבט של הגישה הגמישה הלומדת על פרשנות מתוך מציאות החיים, מתוך השתנות העתים, ברי כי לצורך סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי יש לפרש כך שהמערערת תוגדר כידועה בציבור של המנוח. האם יש לשלול את הקצבה מאחר ובשנתיים האחרונות המנוח לא פירנס את המערערת כאמור קבע בית הדין כי לאחר שעבר המנוח לבית ההורים "לא פירנס המנוח את המערערת משכל הכנסותיו נועדו למימון שהייתו בבית האבות". על כן הסיק בית הדין כי המערערת לא היתה ידועתו בציבור בשנתיים וחצי האחרונות ואינה זכאית לקצבת שארים. כך גם מבקש המשיב כי נקבע. אם אנו מבקשים להתאים את המשפט למציאות החיים, הרי ברי שגישה זו בטעות יסודה. ראשית, חיים משותפים אין משמעותה בהכרח הטלת חובת הפרנסה של בן זוג אחד על משנהו, בודאי לא בהכרח הגבר את האשה. שנית, ברור שכאשר המנוח חלה ונזקק למעון סעודי לא פירנס עוד את המערערת. אין בכך רבותא. ידועה בציבור זכאית לקצבת שארים כשם שאלמנה זכאית לה מבלי להוכיח שהגבר פירנס אותה. עמדה על כך השופטת רונית רוזנפלד (ע"ע 1016/00 ע"ע 1015/00 ע"ע 1017/00 טלינסקי ליובוב - קרן הגמלאות המרכזית, אגודה שיתופית לעזרה הדדית ולחסכון וקופת חולים של ההסתדרות הכללית): השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצוין כי גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית (ראה דב"ע ל0-19/ המוסד לביטוח לאומי - מנו, פד"ע ב' 72, בעמ' 80, דב"ע נג/7-6 בטר - קרן הגמלאות המרכזית פד"ע כ"ז 135 בעמ' 141, וכן ראה דב"ע נד/1-6 דר' מרטה אליאן - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות,עבודה ארצי, כרך כ"ז (2), עמ' 13). וגם אם נדרוש הוכחה שהמנוח פירנס את המערערת ערב מחלתו, גם אז כאשר הוא חלה הוא לא היה מסוגל לפרנסה עוד. הדבר לא מנתק את הקשר ביניהם. שונה היה הדבר אילו בני הזוג לא היו מתראים עוד. בענייננו המערערת המשיכה לבקר את המנוח בבית ההורים ולסעוד אותו. היא שמרה על הקשר. היא זו שנרשמה ראשונה ברשימת המתאבלים במודעת האבל משום שהיה נהיר לכולם שהיא למעשה "אלמנתו". הערעור מתקבל. המערערת היתה ידועה בציבור של המנוח משנת 1983 ועד ליום מותו ביום 2.9.1998. היא "אלמנתו" כאמור בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי. היא שארה של המנוח לצורך קצבת שארים. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך -.5,000 ₪ תוך 30 יום. ביטוח לאומי