פסק דין סגן הנשיא גדעון גינת: 1. על פי פסק הדין נשוא הערעור, נדחתה תובענת המערער, להשבת סכום של 145,110 ש"ח מהמוסד לביטוח לאומי. טענת המערער בתובענה המקורית, החוזרת בערעור זה, היא כי המערער זכאי להשבה מהמוסד לביטוח לאומי מכוח סע' 1 לחוק עשית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 (להלן :"חוק עשיית עושר" ). עובדות המקרה 2. כמו בתובענה המקורית, גם כאן, אין מחלוקת בדבר העובדות. להלן עיקר העובדות כפי שהוצגו על ידי השופט המלומד בפסק הדין נשוא הערעור. לבקשת המערער אתייחס ביתר הרחבה למסכת ההתדיינות בין המערער למוסד לביטוח לאומי, בעניין הורדת אחוז הנכות. 3. המערער יליד 1974, נפגע ביום 23/12/1993 בתאונת דרכים. בחודש יוני 1994 הכיר המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד"), בתביעת המערער לקבלת קצבת נכות כללית על פי פרק י"ט לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"א- 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). הוועדה הרפואית קבעה למערער נכות רפואית צמיתה בשיעור 75%, ובהתאם זכאות לגמלה חודשית בשיעור 100%. 4. המערער הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, ביום 5/12/1994, על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה. 5. המוסד פנה ביולי 1995 לחברת הביטוח "אררט" שביטחה את השימוש ברכב, והגיש תביעה מכוח הסכם הקיים בין המוסד לחברת הביטוח (להלן: "ההסכם"). ההסכם מתנה על מנגנון סע' 328(א) לחוק הביטוח לאומי, כך שקיים הסדר בין המוסד לחברת הביטוח, בנוגע לזכות המוסד לתביעת שיבוב. המוסד קיבל סכום של 141,510 ש"ח מהמבטח, שהינם 55% מסך היוון הגמלאות שהיה עליו לשלם למערער, לפי מצבו באותו הזמן (7/1995). 6. במסגרת ההליכים בתביעת המערער בבית המשפט המחוזי לקבלת הפיצוי על פי חוק הפלת"ד, הגיעו המערער וחברת הביטוח להסדר פשרה, שקיבל תוקף פסק-דין (14/1/1998). בהסדר נקבע סכום פיצוי לטובת המערער, בסך של 920,000 ש"ח. בחישוב הסכום הובאה בחשבון, כנדרש על פי הדין, עובדת היותו של התובע זכאי לגמלה בסך 100% מהמוסד, נכון ליום הסדר הפשרה. על פי חוות דעתו, מיום 10/12/1996, של האקטואר שי ספיר, נוכה מסכום הפיצוי סך של 326,228 ש"ח, שהם סכום הקצבה שקיבל התובע בעבר יחד עם היוון קצבאות הנכות אותם הוא זכאי לקבל בעתיד. 7. במקביל להליכי התביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה, קיבל המערער ביום 17/7/1997 זימון לבדיקה מחודשת על ידי המוסד. בא-כוח המערער פנה ביום 12/8/1997 במכתב למוסד, וביקש הסבר מפורט: "מדוע יצאה הזמנה זו מלפניכם כדי שאוכל לכלכל צעדי מרשי נכונה" (נספח ח' לעיקרי טיעון מטעם המערער). בא-כוח המערער גם הפנה את תשומת לב המוסד כי עומדים לנכות למרשו את התגמולים מסך הפיצוי. 8. הבדיקה המחודשת התקיימה בדצמבר 1998, וכאמור רק לאחר הסדר הפשרה וניכוי הקצבאות. בבדיקה המחודשת הוחלט להוריד את דרגת נכותו של המערער ולהעמידה על 37%. בהתאם לכך, נשללה זכאותו של המערער לגמלה (7/3/1999, נספח י' לכתב התביעה). טענות הצדדים 9. המערער טוען כי המוסד התעשר על חשבונו, שכן המוסד קיבל מהמבטח "אררט" סך של 145,110 ש"ח, שהם חלק מהיוון הגמלאות שהיה המוסד אמור לשלם למערער במסגרת קצבת הנכות הכללית, שעמדה על 100% טרם הבדיקה המחודשת. לכן, נוכח הבדיקה המחודשת, ולאור הפסקת תשלום הגמלאות, יוותר בידי המוסד סכום השווה להיוון הגמלאות ובכך תתעשר קופתו שלא כדין. המערער מבקש להורת למוסד להשיב את הסכום הנותר לידי המערער, מכוח סע' 1 לחוק עשיית עושר. 10. עוד טוען המערער, כי עצם העובדה שהמוסד ערך את הבדיקה המחודשת 15 חודשים לאחר הזימון המקורי, ובמיוחד לאחר שקיבל את המכתב מבא-כוח המערער, כך שכבר כל הכספים היו בידיו ונוכו כל הכספים מהמערער, מלמדת על העדר תום-לב בהתנהגות המוסד כלפיו. 11. המוסד טוען כי כלל לא מתקיימת עילה של עשיית עושר, מכיוון שהכספים שקיבל המוסד מחברת הביטוח יסודם בעילת תביעה נפרדת, הקיימת מכוח הסכם ביניהן. 12. עוד טוען המוסד שעל פי החוק (סע' 214 לחוק הביטוח הלאומי) מותר לו לזמן לבדיקה מחודשת, כאשר הדין הוא המנחה הבלעדי לצעדיו, כך שאין כל תימוכין לטענות בדבר חוסר תום ליבו ואין כל יסוד לרמיזות, שהזימון המחודש נעשה מתוך תכנון נוכח הסדר הפשרה שנעשה בין המערער למבטח. המחלוקת לבירור 13. האם זכאי ניזוק, להשבת כספים שקיבל המוסד לביטוח לאומי ממבטח, ושנוכו מהפיצוי שקיבל הניזוק מהמזיק/המבטח, כאשר אלה עולים על סך הכספים שאמור המוסד לשלם בפועל לניזוק, וזאת כתוצאה משינוי בנכות הניזוק לפי קביעת המוסד, לאחר תום ההליכים בין הניזוק למזיק שהתבססו על קביעת הנכות הראשונה ? 14. פתרון הסוגיה מצוי בניתוח מערכת היחסים, הזכויות והחובות, במישור המשולש : מזיק (מבטח) - ניזוק (מערער) - מיטיב (המוסד לביטוח לאומי). בענייננו, המיטיב הוא מיטיב מכוח הוראות חוק, וההטבה היא זכות חוקית שיש לניזוק, שתמורה מסוימת בצדה, ומבלי שחלה חובת השבה שלו כלפי המיטיב. 15. ההסדרים הנוגעים למשולש היחסים האמור נשלטים על ידי שני עקרונות מרכזיים. ראשית, המבטח חייב בפיצויים רק כשיעור הנזק שנגרם לניזוק. אין ההטבה צריכה לגרור אחריה חיוב גדול יותר של המבטח מכפי שהיה נושא בו, אלמלא ההטבה. שנית, הניזוק זכאי לפיצוי שלא יפחת מנזקו, אך אין ליתן לו פיצוי כפל, ראו : ד"נ 24/81 חונוביץ נ' אאידה כהן ואח', פ"ד לח(1) 413, 428-430 ה'-א'. 16. במקרה של צד שלישי אשר היטיב עם הניזוק, והוקנתה לו בחוק זכות שיפוי מהמזיק על הטבתו, שווי ההטבה ינוכה מסכום הפיצוי שבו חב המזיק כלפי הניזוק. רק כך נשמרים שני העקרונות לעיל, וכך אף נהגו במשולש היחסים בענייננו, ראו : ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אלחדד, פ"ד נא(2) 724, 749 ג'. 17. ההסדר בסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, מבטיח את המנגנון מבחינתו של המוסד לביטוח לאומי. מקובל לראות בזכות זו של המוסד כלפי המבטחים זכות סוברוגציה, וכך אף נתפרשה על פי הפסיקה, ע"א 61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג ואח', פ"ד י(1) 190, 195 א'-ג'. ממיון הזכות ככזו, נובעות מסקנות נורמטיביות שונות. המסקנה הקובעת לענייננו על פי המערער, הינה כי המוסד המיטיב (בעל הזכות), נכנס בנעלי הניזוק, כך שזכותו של הניזוק כלפי המבטח גודרת את זכותו של המוסד. על כך בעיקר מבוססת טענתו של המערער להשבה בגין עשיית עושר. כיוון שהמוסד נכנס בנעלי המערער בתביעתו לכספי השיבוב כלפי המבטח, על פי זכותו מכוח סע' 328(א) כפי שהוגדרה בפסיקה, הרי שהכספים שקיבל המוסד "שייכים" למערער ואין המוסד יכול ליהנות מיתרה שבדין שייכת למערער ולא לו. מתוך ניתוח זכות הסוברוגציה, למד המערער כי הוא מקור הכספים שקיבל המוסד. בית המשפט קמא לא קיבל טענה זו ולפיכך שלל את היסוד השני הנדרש להוכחת עשיית עושר. מיון זכות המוסד כסוברגציה 18. המערער מצטט מספרו של עו"ד קציר, שם נאמר כי המוסד אינו יכול להיפרע מהמבטח מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק (ראו: קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית תשנ"ח 1997, בעמ' 1082). כלל ראשון בסוברוגציה, שנתקבל באשר לזכותו של המוסד, הוא זה הנוגע להגבלת זכותו של המבטח, התובע מכוח זכות זו, כך שאין היא יכולה לעלות על זכותו של המבוטח עצמו. הסכום המגיע למוסד הביטוח הלאומי בגין הגמלאות שהוא שילם או עתיד לשלם, אינו יכול לעלות על סכום הפיצויים שהיה מגיע למערער - הניזוק. הלכה זו נקבעה וחזרה ונקבעה, ומטרתה תמיד הייתה אחת: אין בהעברת הזכות, ע"י הסוברוגציה, מהניזוק לביטוח הלאומי, כדי להטיל על החייב המזיק, חובה גדולה מזו שהייתה מוטלת עליו מלכתחילה, ראו: ע"א 166/59 אפריאט נ' מ"י, פ"ד טו 1134, 1144-1146 ה'-ג'. 19. נקודת המבט של בית המשפט עד כה, בעניין קביעתו את תחומי הזכות הנעברת על ידי הסוברוגציה, הייתה זאת של החייב. אין הפרשנות מחייבת אימוץ אותם תחומים כאשר מסתכלים על הזכות מנקודת מבטו של הניזוק. אין בקביעה כי המיטיב נכנס בנעלי הניזוק, כדי ללמוד שהמיטיב פועל "כמו" הניזוק, או "בשם" הניזוק, או "למען" הניזוק או מ"כוח" הניזוק או בכל אופן אחר. כאשר פונה המיטיב למזיק או למבטח, עליו לדרוש בתוך גדר הזכות, כאילו היה דורש הניזוק. המטרה הברורה היא להגן על החייב, ואין בה כדי להכניס את שיקולי הניזוק למערכת היחסים שבין המיטיב לחייב-מזיק העיקרי (ראו גם :קציר, בעמ' 1083). 20. נקודת מבט זו מתחזקת אף מקום שמדובר במיטיב שהוא המוסד לביטוח לאומי ולא מבטח המנצל זכותו, על ידי הסוברוגציה, כדי להיפרע ממזיק. ממערכת ההסדרים הקיימת בעניין זכות הסוברוגציה של הביטוח הלאומי, עולה, כי אין המוסד נכנס בדיוק לנעלי הניזוק, כאשר אין בוחנים דווקא את טובתו של החייב. לדוגמא: בעוד שאין מבטח זכאי לתבוע כספי שיבוב ממזיק, מתוקף זכות הסוברוגציה, בטרם שילם את המגיע למבוטחו (סע' 62(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א- 1981), הרי שלמוסד הוקנתה זכות לתבוע פיצוי על גמלאות ששילם בעבר או שהוא רק עתיד לשלמן. דוגמא נוספת: גמלאות המל"ל מנוכות מסכום הפיצויים שלהם זכאי הנפגע, מהמזיק, לאחר ניכוי האשם התורם. משמעות הדבר היא שלמוסד זכות גדולה מזכות הנפגע, שבנעליו הוא עומד, כביכול, כלפי החייב, ראו: ע"א 10/88 מלכי נ' אפללו, פ"ד מד(4) 813, 818 ז'; ע"א 971/90 חרושת ברזל נ' סמרי, פ"ד מו(4) 421, 431 ו'-ז'; קציר, עמ' 1084 - 1085, 1164 - 1167. 21. הניזוק משתלב במערכת היחסים שבין המוסד למבטח, מקום בו מנכים מסכום הפיצויים המגיעים לו, את הסכומים שקיבל ואמור עוד לקבל בדרך של גמלה מהמוסד. בנקודת זמן זו צריך הניזוק למצות את טענותיו. אם מדובר בהליך תלוי ועומד בפני בית המשפט או במו"מ לפשרה עם החייב, הרי שבטענותיו שם צריך הניזוק למצות את זכויותיו כפי שהוא רואה אותן. במקום בו הייתה קביעת אקוטאר, עליה הסתמך המערער, והסכים לה, ואף הגיע לפשרה על סמך הקבוע בה, הרי שלא יכולה להיות למערער טענה בדבר פירעון גדול יותר של המוסד השונה מקביעת האקטואר. יכול ולמוסד תהיה זכות המוכרת כסוברוגציה, מכוחה תובע הוא כספי שיבוב מהמבטח. בעת תביעתו את המבטח לסך 55% מהתגמולים אותם אמור הוא לשלם למערער, תבע המוסד, על פי הזכות שאכן הייתה למערער, ובדיוק בתחומיה. כלפי החייב - חברת "אררט" עמד המוסד בגדרי הזכות הנדרשת על פי ההלכה הפסוקה. כאשר נדרש המערער לתוך מערכת היחסים, סמך ידיו על תחומי זכותו ולראיה גם הגיע להסדר פשרה. המסקנה המתחייבת הינה כי באותה עת, העת בה תבע המוסד את המגיע לו, לא ניתן לראות בו כמי שקיבל יותר מהמגיע לו. טענתו של המערער היתה יכולה להישמע, רק אם באותה העת, הייתה זכותו של המוסד קטנה מהזכות אותה תבע. זהו המקרה שמצטט בא-כוח המערער מספרו של פרידמן, לפיו המשלם קונה זכות השווה 1000 שקלים תמורת 500 שקלים בלבד (ד. פרדימן, "עשיית עושר ולא במשפט, מהדורה שנייה תשנ"ח 1998, 267 - 268). בענייננו, יתרת הפירעון נובעת משינוי בעובדות שחל רק לאחר מכן. בעובדה זו, יש כדי לשנות את האיזון הנדרש. המוסד קנה זכות השווה 1000 שקלים תמורת 1000 שקלים. רק בגלל שינוי שחל בנסיבות, ערך התשלום בעבור הזכות פחת. יש לגזור את גבולות הזכות של המוסד, בנקודת הזמן הנכונה, מכיוונה הנכון ובהתחשב בכך שעשויות להשתנות נסיבות מסוימות בעתיד. 22. הנשיא א. ברק מסכם את האופן לבחינת זכות הסוברגציה, לעניין ניכוי הגמלאות מבחינתו של הניזוק. על פי דברי הנשיא : "עם קרות הנזק, נשללת מהניזוק זכותו לקבלת הגימלא בפועל מהמזיק, ושוב אין זכות זו יכולה להיות מופעלת על ידי הניזוק אלא רק על ידי המוסד לביטוח לאומי. מסיבות אלו מתפשר הניזוק על זכות שהפעלתה כלל אינה בידו ". ("דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית", מהדורה שניה תשל"ז- 1976, בעריכת ג. טדסקי, עמ' 597). שלילה זו של זכות הניזוק, מכונה בפסיקה 'שלילה פרוצסואלית', ע"א 412/59 אליעזר פירטל נ' משרד הביטחון, פ"ד טו(2) 1273, 1276-1277 א'-ה'. על פי הסדר הלכתי זה, למדים כי אין באפשרותו של הניזוק, במסגרת משולש היחסים האמור, לתבוע מהמזיק-המבטח, את הגמלאות להן זכאי המוסד. ניתוח זה לבדו, שולל את יסוד הערעור. המערער מבקש לראות בהסדר הפשרה הסדר המעניק למערער את מלוא הפיצוי (היקף זכות של כ 920,000 ש"ח). במסגרת זכותו של המוסד לשיפוי, "מעביר" הניזוק למוסד את חלק הגימלאות (כ 320,000 ש"ח), שעל פי המערער שייכים לניזוק. משמעות הסוברוגציה, על פי המערער, מסתכמת בכך שלמדים על גודל הסכום אותו יש להעביר למוסד. המערער מבקש להכיר בכך שסך של 320,000 ש"ח שייכים רק לניזוק. אולם אין זה המבנה הנכון. על פי ההלכה הפסוקה המערער כלל אינו זכאי לדרוש את הגימלאות מהמבטח, ראו: ע"א 412/59 אליעזר פירטל נ' משרד הביטחון, פ"ד טו(2) 1273, 1276 - 1277 א'-ה'. לא המערער הוא ש"מעביר" את הזכות למוסד, כי אם זכות המערער-הניזוק היא כלפי המוסד (בלבד) לקבל הגימלאות, וזאת מכוח חוק הביטוח הלאומי. משמע, אם היה בוחר המוסד שלא לתבוע את הגימלאות מהמבטח, ובמצב כאמור המוסד אינו "מתעשר", הרי המערער כאמור לא יכול לתבעם לעצמו. אם על פי הדין מופסקות הגימלאות לניזוק, נמצא שאין באפשרותו להיפרע לא מהחייב ולא מהמוסד. הפחתת סכום הגימלאות בעת פסק-הדין כלפי המזיק מגלמת הנחה ליום החישוב, על סמך הנתונים הנמצאים בידי השופט והצדדים. אין ללמוד מהסכום האמור בהכרח על כל מערכת היחסים בין המוסד לניזוק בעתיד. ככל ראש נזק, גם ראש נזק "שלילי" זה עשוי להשתנות, ואין בכך כדי להקים עילת תביעה של הניזוק כלפי המזיק, או כלפי המל"ל. המסקנה היא, כי זכות הסוברוגציה אינה מקדמת את הניזוק להוכחת טענתו, הן לפירעון עודף של המוסד והן לעשיית עושר על חשבונו. 23. לסיכום עד כאן : אין ללמוד ממיון זכותו של המוסד כזכות סוברוגציה, על כך שהמוסד נפרע סכומים מעבר המגיע לו כדין. היקפה של הזכות מנקודת מבטו של הניזוק, אינה זהה להיקפה מנקודת מבטו של החייב - המבטח. באחרונה, המטרה להגן על החייב כך שלא יחויב מעבר לחבותו האמיתית. בראשונה, המטרה לאפשר למיטיב להיפרע את הטבתו. זכות המוסד להיפרע מהמבטח מקורה בניזוק, אך אין בשל כך כדי לפגוע במעמדו העצמאי של המוסד. בעת התביעה פעל המוסד כדין ותבע את המגיע לו במסגרת הראויה של היקף הזכות. אין לקבל את הטענה כי חרג מגדר זכותו, מכיוון שחל שינוי במעמדו של הניזוק בכל הנוגע לקבלת התגמולים מהמל"ל לאחר מכן. האם בשל שינוי הנסיבות לאחר מתן פסק הדין, יש כדי ללמד על התעשרות המוסד שלא כדין? 24. כבר כאן יש לציין כי אין צורך להכריע בשאלה, האם זכותו של המוסד לתבוע מכוח ההסכם בינו לבין המבטח היא עילה נפרדת ועצמאית. במקרה דנן, גם אם מדובר בעילה מכוח זכות הסוברגציה, הבאה לידי ביטוי בהסכם השיבוב בין המוסד למבטח, וגם אם מדובר בעילה נפרדת לחלוטין, הרי שמצאנו, כי בכל מקרה אין הניזוק יכול לטעון לפירעון יתר של המוסד, בנוגע לסכומים שתבע המוסד בנקודת זמן בה אכן רשאי היה לתובעם לפי היקף זכותו (סע' 21 לעיל). 25. עוד יש לקבוע כי אין בשינוי הנסיבות כדי ללמוד על חוסר תום לב של המוסד. בדין רשאי המוסד להזמין לבדיקה מחודשת את המערער. כדי לבסס טענת תכנון מוקדם של הזרועות השונות של המוסד, על מנת להקטין את נטל התשלום בעבור זכות הסוברוגציה, כך שכיום היא שווה "יותר" משמשולם עבורה בפועל, יש להביא ראיות מבוססות ולא די בטענות בעלמא על כך. אין ללמוד על העדר תום-לב של המוסד, רק מכיוון שנוצר לו "רווח" כתוצאה מהקטנת הנכות, שכאמור נעשתה כדין. 26. ישנם נימוקים נוספים המחזקים מסקנה זו. ראשית, מיום קבלת כספי השיבוב (7/1995) ועד הזימון המחודש עברו כשנתיים, כך שנראה שלא היה קשר בין הפעולות השונות שנקטו זרועות המוסד. שנית, בעת חתימתו על הסכם הפשרה, ידע המערער כי תלויה ועומדת לגביו הזמנה לבדיקה מחודשת. אין די בכך שפנה במכתב למוסד ותיאר את שתיאר בו. לא נעשתה שום פניה של המוסד אל המערער, ממנה ניתן ללמוד כי ויתר על זכותו לבדיקה מחודשת. תקופה של 15 חודשים אינה כה חריגה ואין בה כשלעצמה כדי ללמד דבר על כוונת המוסד להשאיר את הנכות הקודמת על כנה. אם ידע המערער כי קיימת בעייתיות מסויימת, והוא מוזמן לבדיקה מחודשת, יכול היה לדחות את הפשרה עם המזיק עד לסיום ההליך במל"ל. גם למערער היו, כנראה, שיקולי רווח והפסד. המערער ידע על מצבו הרפואי וככל הנראה יכול היה גם להניח כי נכותו בוועדה הרפואית עשויה לרדת, כך שיתכן ולא מיהר ללכת ולהיבדק משיקוליו הוא. הטענה לעשיית עושר ולא במשפט של המוסד 27. פרשנות היקף זכותו של המוסד כלפי המבטח, אינה נגזרת במדויק מהיקף זכותו של הניזוק, כאשר התכלית לפרוש ההיקף איננה הגנה על המבטח מפני חיוב יתר (סע' 23 לעיל). האם ראוי להכיר בשינוי הנסיבות, ככאלו המצדיקות סטייה מהסדר הפשרה, במעמדו כמעשה בית דין? 28. בע"א 125/68 מחסני החמצן בע"מ נ' עזבון פנחס ברנשטיין, אמר השופט י. קיסטר כך : " הכלל בפסקי דין הקובעים פיצויים בשל נזיקין הוא שאין השפעה למה שאירע לאחר מתן פסק הדין. בית המשפט קובע מהו הנזק שכבר נגרם למעשה ומשער את הנזק העתיד לבוא, ואם השערותיו נכזבו אין שום צד רשאי לבוא בבקשה לשנות את פסק הדין. נפגע אשר נאלץ להפסיק עבודתו לפני הזמן שבית המשפט שיער אינו יכול לפנות לבית המשפט ולבקש הגדלת פיצויים. מאידך, נתבע הרואה שעובד, למרות תחזית השופט, ממשיך לעבוד שנים אחרי הגיל ששופט שיער שיפסיק את העבודה, לא יוכל לבקש להקטין את הפיצויים " פ"ד כ"ב(2) 914, 917 ז' - 918 א'. 29. הלכה זו, אשר נקבעה בהקשר לשינוי נסיבות שחל לאחר מתן פסק הדין אך קודם לפתיחת הדיון בערעור, מלמדת כי אין לראות בשינוי הנסיבות החל לאחר מתן פסק דין סופי בעניין פיצויים, כדי להביא לסטייה מהוראות פסק הדין. קל וחומר, מקום שפסק הדין מבוסס על הסדר פשרה. 30. קביעה שכזו, מקיימת את האיזון הראוי הנמצא בלב הסדר דיני הפיצויים. בע"א 125/68 התוצאה מיטיבה עם ניזוקים, ששינוי בגמלאות היה לטובתם. כל תוצאה אחרת, המאפשרת להכיר בשינוי שחל, אינה מתיישבת עם עקרונות דיני הפיצויים ועלולה להביא למצב לא רצוי, בו אין משמעות לקביעת האומדן בעת קביעת הפיצוי. על כך כתב הנשיא א. ברק : " כלל נוסף בדיני הנזיקין - המשתלב עם קודמו - הוא כי הערכת הנזק היא חד פעמית. אין בית המשפט מעיין בהערכה כעבור זמן, ואין הוא בודק, מדי פעם, אם אכן התקיימו ההנחות שהוא הניח.....אין אפשרות לשנות את הערכת הנזק לאחר מתן פסק הדין גם אם יתברר שחלה ירידה בערך הכסף או בשער הריבית.....אין להביא בחשבון נזקים חדשים שאירעו לאחר מתן פסק הדין, והנובעים ממעשה הנזיקין שבוצע בעבר.. " "דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית", מהדורה שניה תשל"ז- 1976, בעריכת ג. טדסקי, עמ' 597. תביעה בעילה של עשיית עושר, הסומכת ידיה על שינוי בהנחות שנקבעו על ידי בית המשפט (ובעלי הדין) בעת מתן פסק הדין, או על ידי הצדדים להסדר פשרה, הינה דרך עוקפת לבקש מבית המשפט לבחון את הנחותיו מחדש. דינה של טענה כזאת להידחות, כפי שדינה של תביעת עשיית עושר להידחות, כאשר חל, למשל, שינוי מהותי בשער המטבע, כך שניזוק יטען לעשיית עושר של המזיק, מקום בו חושב ההיוון על פי הנחה הגיונית ומקובלת, אך כעת ערך הפיצוי שבידי הניזוק פחת. הדוגמאות לטענה של עשיית העושר, על מנת לברר מחדש מצבו של הניזוק לאחר מתן פסק דין בעניינו, הן רבות ומגוונות. ראו מקרה בו הוחמר הנזק לאחר מתן פסק הדין. באם הייתה התביעה מתבררת כיום אין ספק שהניזוק היה זכאי לפיצוי גבוה יותר. לא נאפשר לו לטעון נגד החייב כי עשה עושר על חשבונו בכך שהסתיימו ההליכים בנקודה בה היה הנזק נמוך יותר. כך גם לא תתקבל טענת מזיק לעשיית עושר של הניזוק, מקום שנפסקו לניזוק פיצויים על סמך נכות תפקודית מסוימת, כאשר בפועל עובד הניזוק ומשתכר יותר מהצפוי. בכל אחד מהדוגמאות הרבות שניתן לחשוב עליהן, יש כדי לתאר סכום "אמיתי" שנשאר אצל אחד הצדדים, בניגוד למצב אותו העריכו בעת פסיקת הדין. אין בכל אלה כדי לבסס עילת תביעה מוכרת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. 31. לסיכום: תביעה על פי דיני עשיית עושר, שסומכת ידיה על שינויים שחלו לאחר המועד הקובע להערכת הנזק (מעשה בית דין), נוגדת את יסודות דיני הפיצויים ואינה עולה בקנה אחד אם עקרונות היסוד של השיטה המשפטית. אין לקבל טענת עשיית עושר במקרה דנן, גם מכיוון שנמצא שטענה זו עוקפת את הרעיון המנחה, לפיו אין להידרש לשאלות הנוגעות לשינויים במצב הניזוק, לאחר מתן פסק-הדין. 32. מפאת כוחם המצטבר של השיקולים דלעיל הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיב את הוצאות המשפט בערעור וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 (עשרת אלפים) ש"ח +מע"מ, להיום. המזכירות תעביר את הפיקדון בערעור למשיב על-חשבון החיובים שנקבעו כאן. סגן נשיא השופטת ש. וסרקרוג: ערעור מיום 29.7.02 על פסק דין מיום 1.7.02 של בית משפט השלום בחיפה (כב' שופט ר' סוקול) בתיק אזרחי 1805/00 אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט ג' גינת, סגן נשיא, וזאת בעיקר בשל העובדה הנזכרת בסעיף 24 של פסק-דינו של חברי. בנקודת הזמן בה תבע המל"ל את הסכומים המגיעים לו, אכן רשאי היה לתובעם וממילא, משאותה נקודת זמן הייתה רלוונטית גם לעניין הסדר הפשרה בין המערער לחברת הביטוח, הרי שאירועים שקרו לאחר מכן, ושהתובע יכול היה לצפותם, אינם רלוונטיים גם לא לתביעה, לפי חוק עשית עושר ולא במשפט. מעבר לזה, מסכימה אני עם מסקנות חברי כי בנסיבות העניין לא הוכח חוסר תום הלב של המוסד לביטוח לאומי, לא לגבי מועד קבלת ההחלטה ולא לגבי שינויי הנסיבות. שופטת השופטת ש. שטמר: אני מסכימה לפסק דינו של עמיתי, השופט ג. גינת, ס' נשיא ואב"ד. שופטת הוחלט כאמור בחוות דעתו של סגן הנשיא ג. גינת. ביטוח לאומי