התובע טען כי האירוע בו נחבל בראשו התרחש בעת עבודתו: פסק דין 1. התובע הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה שאירעה לו ביום 28.12.99. תביעתו נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי מן הטעם שלא הוכח לדעת פקידת התביעות כי נגרם לו אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו. (החלטת פקידת התביעות מיום 8.5.01, נספח לכתב התביעה). על כך הוגשה התביעה לבית הדין. 2. התובע, יליד 1934, הוא יועץ מס במקצועו ורשום במוסד לביטוח לאומי כעצמאי. משרדו של התובע צמוד לדירת מגוריו ונמצא ברח' בני אפרים 259 א' בתל-אביב. התובע פנה ביום 28.12.99,בשעה 20:36 למיון בבית החולים בלינסון (התקבל לטיפול בשעה 20:55), בתלונה כי החליק ונפל לאחור ונחבל בראשו. על עובדות אלו אין חולק. 3. התובע טוען כי האירוע בו נחבל בראשו התרחש בעת עבודתו. הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות אותו אירוע נטען והאם אכן קרה תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו. 4. שמעתי היום את עדותו של התובע בפני. התובע הסביר כי הוא מתגורר בבית פרטי עם גינה וחצר ומשרדו מתנהל בחדר הנמצא מחוץ לבית, בחצר. התובע העיד כי הוא עובד לבד על פי רוב בחדר עבודתו וכי אין לו שעות קבועות לכך. לעדות התובע, באותו ערב עבד עד שעות הערב בחדרו. הוא קם משולחן עבודתו, כנראה ללכת לשירותים, שנמצאים בתוך בית המגורים. בדרכו משולחן העבודה לדלת חדר העבודה החליק ונפל. התובע לא יכול היה למסור אמנם גירסה חד משמעית באשר לסיבת ההחלקה, אך שיער כי הרצפה היתה רטובה , כתוצאה מהשקיית הגינה, כאשר קצת מים חודרים מבעד לדלת הכניסה של החדר פנימה. התובע החליק לאחור וקיבל מכה חזקה בראשו וכדבריו:"ראיתי כוכבים". לגירסתו, הוא יצא מהחדר, צלצל בדלת ביתו וצעק. במהומה שהיתה גם משקפיו נפלו לו. בנו של התובע, אשר הגיע הביתה באותו זמן מעבודתו, לקח אותו לבית החולים. 4. לאירוע האמור לא היו עדים ובפני רק גירסתו של התובע, אשר העיד בהתרגשות רבה. התובע גם הדגיש כי בתחום עיסוקו המקצועי כרואה חשבון מזה שנים רבות הוא ידוע כאיש שדיברתו אמת. אקדים ואומר כבר בשלב זה כי שוכנעתי במהימנות גירסתו של התובע. 5. ב"כ המוסד הצביעה בסיכומיה על קשיים מסויימים העומדים בדרכו של התובע בהוכחת תביעתו, עליהם אעמוד אחד לאחד להלן. 6. ראשית, בטופס חדר המיון נרשמו אמנם פרטי האירוע כי התובע החליק ונפל לאחור ונחבל בראשו. יחד עם זאת, לא נרשם בטופס כי האירוע קרה לו תוך כדי עבודתו ואף לא נרשם כי האירוע אירע בבית. כל שנרשם הוא כי התובע הגיע מהבית. התובע העיד כי הוא מסר בחדר המיון שהאירוע קרה לו בבית, בזמן עבודתו. לדבריו, לא הוא ששלט באופן הרישום בטופס. התובע הצביע על כך גם שבבית החולים לא מולאה כלל סיבת ההפניה, דהיינו, לא צויין דבר באחת מהאפשרויות המובנות בטופס: תאונת דרכים, מחלה, תאונת עבודה או אחר. בשאלה האם ראוי לדחות תביעתו של עובד רק בגלל שמסמכיו הרפואיים אינם מגלים דבר אודות הארוע התאונתי שהוא טוען לו- היינו, מה "משקלה של האנמנזה" הכלל הוא: "כאשר אין לתובע עדות ממשית בכל הקשור לאירוע התאונתי שהוא טוען לו, יפנה בית הדין לשאר העדויות והראיות שהובאו בפניו על מנת ללמוד מהם אם אכן קרתה לתובע תאונה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי. אחד הסימנים לקרות התאונה הוא אנמנזה. בהוכחת האירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי ניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון". (דב"ע נו/ 559-0 אקטע שלומי נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם; דב"ע מב/ 160-0 אבו ערב עלי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 281; דב"ע מט/ 93-0 המוסד נ' הירשהורן, פד"ע כ 349) מהדברים עולה כי האנמנזה אינה מאיינת ראיות אחרות המוכחות בפני בית הדין, אלא היא משמשת כאחת העדויות והראיות מתוך המכלול הכולל של הראיות שבפני בית הדין. מכאן נובע כי אין בכל תנאי לדחות תביעה כל אימת שלא מזכיר התובע במפורט ובמדוייק, בהיותו בבית החולים, את אירועי העבודה. (עב"ל 176/99 גרץ דניאל נ. המוסד, ניתן ביום 16.7.02). מצב הדברים הוא אחר כאשר מגלים המסמכים הרפואיים גרסה פוזיטיבית אחרת מגרסת התובע בתביעתו. בעניינו של התובע אין המדובר בגירסה פוזיטיבית אחרת שהועלתה במסמכים הרפואיים הסמוכים בזמן למועד קרות האירוע, אלא כאמור לא צויין במסמכים כי האירוע קרה בעת עבודתו של התובע ולא צויין מקום קרות האירוע. פרט לכך, תיאור האירוע כפי שמופיע בדו"ח חדר המיון (נ/1), זהה לתיאור האירוע הן בהודעה שמסר התובע לחוקר המוסד (ת/1) והן לעדות שנשמעה היום בפני. בנוסף, העובדה כי נרשם בכל זאת ב-נ/1 כי התובע הגיע מהבית תומכת בגירסתו. לפיכך קובעת אני במקרה זה כי אין בעובדה שלא צויין בדו"ח חדר המיון נ/1 כי האירוע אירע בביתו של התובע ותוך כדי עבודתו כדי לאיין את גירסתו, שהיתה מהימנה עלי. 7. ב"כ המוסד עמדה עוד על פער הזמן שבין שעת קרות האירוע לבין מועד ההגעה לבית החולים. (כשעתיים וחצי). בהקשר זה העלתה עוד ב"כ המוסד תמיהה באשר לפנייתו של התובע לביה"ח בלינסון שבפתח תקוה דוקא ולא לביה"ח איכילוב בתל-אביב, הסמוך בהרבה למקום מגוריו של התובע. התובע הסביר את פער הזמן הן בעומס התנועה שבין תל-אביב לפתח-תקוה בשעות הערב והן בזמן שהיה צריך להמתין עד שהתקבל באשנב הקבלה של חדר המיון. באשר לפנייה לביה"ח בלינסון הסביר כי כמבוטח של קופת חולים כללית עליו לפנות על פי דרישות הקופה לביה"ח בלינסון ולא לבית חולים ממשלתי (איכילוב), שאחרת מתעוררים קשיים מבחינת קופת החולים בהחזר התשלום שנדרש בחדר המיון (טופס 17). עוד הוסיף כי כמובטחים ותיקים בקופת חולים כללית, הרי שהוא ובני משפחתו, בכל עניין רפואי, דחוף או אחר, פונים כבדרך הרגל לבית החולים בלינסון וכך גם עשה במקרה זה, כאשר לא עלתה בדעתו אפשרות אחרת. הדברים היו מקובלים עלי. 8. עניין אחרון שהועלה מטעם המוסד היה חוסר אפשרותו של התובע לומר במה בדיוק עסק עת נפגע, על אף שמדובר באירוע כה טראומטי שניתן להניח כי בגינו יזכור התובע מה עשה באותו זמן. התובע מסר כי ככל שינסה, הוא עוסק בהרבה עניינים גם יחד ואינו יכול לזכור במה עסק באותו זמן. לחוקר המוסד מסר התובע כי עסק בעבודה שוטפת של טיפול בהנהלת חשבונות ובניירת של הלקוחות. בשים לב למועד קרות האירוע, לקראת סיום שנת המס, אין זה קשה להניח, לטובתו של התובע, כי היה טרוד בעבודה רבה עבור לקוחותיו. משכך, לא אזקוף לחובתו את העובדה כי לא יכול היה להצביע באופן ספיציפי על שמו של לקוח שבעניינו טיפל עת קם משולחן עבודתו, החליק ונפל. 9. לכל אלו יש להוסיף כי הגירסה שמסר התובע עוד ב-25.5.00 לחוקר המוסד (ת/1), תואמת לחלוטין את עדותו בבית הדין. 10. מכל הטעמים האמורים לעיל, קובעת אני כי ביום 28.12.99 אירע לתובע אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו, על פי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995, עת קם משולחן עבודתו, החליק, נפל לאחור ונחבל בראשו. דין התביעה איפוא - להתקבל. 11. המוסד ישא בהוצאות התובע בסך כולל של 1,200 ש"ח, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין למוסד, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. יועץ מסמיסיםתאונת עבודה