סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי - גמלה שמירת הריון


פסק דין

השופטת סלע:
1. המשיבה הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה לגמלה לשמירת הריון, תביעה אשר נדחתה מן הטעם שהמשיבה לא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת לפני יום הפסקת עבודתה כנדרש בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק).

2. לאחר הגשת התביעה התברר למערער כי שגה וכי אם הוא מביא בחשבון תקופה בה קיבלה המשיבה דמי פגיעה בגין תאונת עבודה, הרי שלמעשה צברה היא תקופת אכשרה מספקת, כך שהיא "מבוטחת" לפי סעיף 58 לחוק.
עם זאת, טען המערער, שיש לדחות את תביעת המשיבה לגמלה לשמירת הריון משהמשיבה לא הפסיקה לעבוד והמשיכה לנהל את עסקה בזמן ההריון ולאחר הלידה.
לאור זאת נשלח למשיבה, ביום 3/8/97, מכתב דחיה חדש בו נרשם שלפי הצהרת המשיבה, היא לא נעדרה מעבודתה והמשיכה לנהל את עסקה.
על כן, על בית הדין האזורי היה להכריע אם התקיימו במשיבה התנאים המזכים בגמלה לשמירת הריון.


3. בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (תב"ע נז/350-0 השופט ארמון-אב"ד ומר פיק נציג ציבור) קיבל את תביעת המשיבה לתשלום גמלת שמירת הריון ומכאן הערעור שבפנינו.


4. העובדות הנוגעות לענין ושנקבעו על ידי בית הדין האזורי בפסק דינו הינן:

"4. התובעת הינה בעלת השליטה בחברת ר.ב. הסעות (1997) בע"מ (שתיקרא להלן: "החברה") ורשומה כעובדת של החברה. לפני הקמת החברה עסקה התובעת באותם עסקים בהם עוסקת החברה, כעובדת עצמאית (במסגרת עסק בשם "הסעות ענת"). הצדדים לא הבדילו כלל בין פעילותה של התובעת כעובדת עצמאית ובין פעילותה במסגרת החברה, ואף אנו לא נבדיל בין השתיים. נראה שבכל הקשור לתובענה זו התייחסו שני הצדדים אל התובעת כאל עובדת עצמאית, ולאור השינוי שחל בעמדת הנתבע, כאמור לעיל, כבר אין חולק שהיא צברה תקופת אכשרה מספקת לצורך ביטוח שמירת הריון.


5. התובעת (ואחריה - החברה) עוסקת בעסקי הסעות נוסעים. יש לתובעת (או לחברה) כלי רכב אחד המשמש להסעות. התובעת מספקת שירותי הסעה לשני לקוחות:

האחד - "יובל דש" - שעבורו מספקת התובעת הסעה ל-4 קשישים המוסעים למועדון יום בגבעת המורה. ההסעה של הקשישים היא בשעות קבועות ולא מתעוררות בה בעיות; אם אחד הקשישים לא מגיע לתחנת האיסוף - ממשיכים בנסיעה בלעדיו.
השני - מפעל "פולירם", ברם-און (שייקרא להלן - "המפעל"). עבור המפעל מספקת התובעת בעיקר שירותי הסעת פועלים.
ההסעות מתבצעות בשעות קבועות, כעולה מהחוזים בין התובעת (והחברה) לבין המפעל. הנסיעות הן הלוך וחזור 3 פעמים ביום, על פי המשמרות.
עם זאת, לעתים יש שאחד הפועלים אינו מגיע בזמן לנקודת האיסוף ואז צריך לחזור ולהסיע אותו. בנוסף, לעתים מבקש המפעל הסעה מיוחדת לחיפה או לתל-אביב, לצרכים מיוחדים.
החוזה בין התובעת לבין המפעל מתחדש מדי שנה ואין צורך במו"מ במיוחד לשם כך.


לעתים נדירות מבצעת התובעת הסעות ללקוחות אחרים מאשר שני אלה שהוזכרו.


6. התובעת עבדה באופן רגיל כנהגת בעסק שלה. החל משנת 1995 היא העסיקה לעתים גם את אחיה, רפי. בחודש מאי 1996 או בסמוך לכך התובעת החלה בטיפולי הפריה. הטיפולים גרמו לתובעת לסבל גופני והצריכו מנוחה. הטיפולים כללו גם מתן תרופות והתובעת לא היתה יכולה להמשיך לנהוג.
לפיכך, מאז תחילת הטיפולים, הפסיקה התובעת לנהוג וכל ההסעות נעשו על ידי אחיה - רפי.


7. טיפולי ההפריה הצליחו והתובעת הרתה בחודש יולי 1996.
ההריון לא היה קל ועל התובעת נאסר לעבוד במקצועה כנהגת. לא זו בלבד, אלא שעל פי אישור רופאה של התובעת, שניתן על גבי טופס התביעה לגמלת שמירת הריון, היה על התובעת להיות בשמירת הריון מיום 18/7/96 ועד לסוף ההריון (בעת מתן האישור, תאריך הלידה המשוער היה יום 10/4/97, ואכן התובעת ילדה ביום 10/4/97).


8. בכל התקופה שמהפסקת עבודתה של התובעת בנהיגה, עקב טיפולי ההפריה, ובמשך ההריון - התובעת לא עסקה בעבודתה הרגילה. התובעת, כאמור לעיל, לא נהגה. בנוסף, לא התעסקה התובעת עם העיסוקים השוטפים של העסק, אלא בעניינים מיוחדים, כגון, כאשר היה צורך לבצע נסיעה חוזרת למפעל, בשל כך שאחד הפועלים לא הגיע בזמן לנקודת האיסוף או לשם צורך מיוחד של המפעל, בדרך כלל היה נוצר קשר ישיר בין המפעל לבין אחיה של התובעת, באמצעות טלפון סלולרי, שהיה ברכב כך שהאח-הנהג היה יכול לקבל הוראות ישירות מהמפעל. אולם, לעתים, כשלא השיגו את הנהג, התקשרו מהמפעל אל התובעת וביקשו ממנה כי תטפל בכך. במקרים כאלה, יצרה התובעת קשר טלפוני עם אחיה או עם המפעל.


אחיה של התובעת היה ממלא חשבוניות מס והתובעת היתה חותמת עליהן. כשהגיעו לבית התובעת מסמכים שהיו נחוצים לצורך הנהלת החשבונות של העסק, היא היתה שמה אותם במעטפה, ואחיה היה מעביר את המסמכים לרואה החשבון של העסק, אשר היה דואג לתשלומי החובה ולדיווחים השונים.


עבודתה של התובעת בתקופה שמאז תחילת טיפולי ההפריה ועד לסיום ההריון הסתכמה באמור לעיל, כלומר: קשר טלפוני עם המפעל במקרים חריגים, חתימות על חשבוניות שאחיה היה ממלא והכנסת מסמכים למעטפה.


באותה תקופה, משכה התובעת משכורות מהחברה, כרגיל."



5. בערעור שבפנינו טען ב"כ המערער:


א. טעה בית הדין האזורי בקובעו כי ניתן להגדיר את המשיבה כמי שנעדרה מעבודתה בזמן הריון, וזאת בשעה שנקבע כי המשיבה המשיכה לבצע עבודות תאום וניהול מביתה;

ב. טעה בית הדין האזורי בקובעו כי הזכאות לגמלה לשמירת הריון איננה תלויה בשאלת ההכנסה בפועל, כך שעצם המשך תשלום המשכורת איננו אמור להביא לשלילת הזכאות;



ג. הסתמכות על פסק דין דב"ע נז/191-0 יונה-המוסד כפי שעשה בית הדין האזורי, אינו מתאים למקרה דנן באשר בענין יונה דובר בתשלום דמי חופשה שהזכאות לקבלם נוצרה בתקופת העבודה של העובדת ולא בזמן שמירת ההריון, וזאת לעומת המקרה דנן בו נמשכה משכורת בעד התקופה בה היתה המשיבה נתונה ב"שמירת הריון", משכורת שהזכאות למשיכתה לא נוצרה בתקופה שקדמה לתקופת שמירת ההריון;



ד. המשיבה ביצעה טלפונים הקשורים לעבודתה, במהלך שמירת ההריון, ואף קיבלה משכורת עבור אותה תקופה כך שלא נוצר לה חסרון כיס. יתכן ולולא היתה מקבלת שכר עבור תקופה זו - עמדת המערער היתה שונה;



ה. מטרת החוק שהעניק גמלה לשמירת הריון היא ברורה - תשלום למי שנמצאת בחסרון כיס כתוצאה משמירת ההריון;



ו. אין להחיל את סעיף 58 לחוק המדבר על העדרות מעבודה משהמשיבה לא נעדרה מעבודתה אלא עבדה בסוג שונה של עבודה ופחות שעות תוך שקבלה משכורת מלאה.


6. כנגד טענות אלה טען ב"כ המשיבה:


א. המשיבה נעדרה מעבודתה כתוצאה משמירת הריון;



ב. המשיבה עבדה כנהגת בחברת הסעות ובמהלך שמירת ההריון נאלצה לשבת בבית;



ג. רוב העבודה של החברה מבוססת על חוזים קבועים והסעות קבועות ועל כן אין הזמנות באופן שוטף.


במהלך שמירת ההריון כשרצו לאתר נהג התקשרו למשיבה וביקשו עזרתה והמדובר ב-3 - 4 טלפונים לשבוע;



ד. בביטוח הלאומי מסווגת המשיבה, מפברואר 1994, כעצמאית;



ה. לא ניתן להתעלם מההוצאות שהיו למשיבה בכך ששכרה נהג שכיר משלא יכולה היתה לנהוג בתקופת שמירת ההריון.


7. סעיף 58 לחוק מגדיר "שמירת הריון" וזה לשונו -



"היעדרות מעבודה בתקופת הריון המתחייבת בשל מצב רפואי הנובע מההריון והמסכן את האשה או את עוברה, הכל בהתאם לאישור רפואי בכתב".


סעיף 59 לחוק קובע כי מבוטחת שהיתה בשמירת הריון שלושים יום רצופים לפחות, תהא זכאית לגמלת שמירת הריון בעד התקופה האמורה ובעד כל תקופה נוספת של 14 יום רצופים לפחות ושבהם היתה בשמירת הריון, והכל לפי אישורים רפואיים, כללים, תנאים ומבחנים שקבע השר.


מכח סעיף זה התקין שר העבודה והרווחה את תקנות הביטוח הלאומי (גימלה לשמירת הריון) התשנ"א - 1991 (להלן -התקנות).


8. בית הדין האזורי קבע, וכך גם אנו, כי האישור הרפואי שצורף לטופס התביעה שהגישה המשיבה למערער תואם את האמור בתקנות, משנקבע בו כי בשל מצבה הרפואי של המשיבה, הנובע מההריון והמסכן אותה או את העובר - עליה להפסיק את עבודתה ולהיות בשמירת הריון מיום 18/7/96 עד לסוף ההריון.


9. א. באשר לטענת ב"כ המערער שאין לראות במשיבה כמי שנעדרה

מעבודתה כדרישת סעיף 58 לחוק, קבע בית הדין האזורי, תוך התייחסות לחומר הראיות בנושא זה , כדלקמן:



"ב"כ הנתבע טענה, כאמור לעיל, כי פעולת הנהיגה היתה למעשה רק חלק מפעולותיה של התובעת כמנהלת עסק ואילו שאר פעולות ניהול העסק היו חלק "ניכר ועיקרי" מכלל פעולותיה של התובעת".


לא מצאנו בראיות בסיס לטענה זו. העדות היחידה שעמדה בפנינו היתה זו של התובעת. דבריה של התובעת בעת עדותה בצירוף הדברים שמסרה לחוקר בהודעתה (נ1/), אינם מלמדים שהיו פעולות ניהול עיקריות כלשהן. לא מצאנו כל סיבה שלא להאמין לתובעת ובהתאם לכך קבענו את העובדות כאמור לעיל.


התובעת לא עסקה בעבודות שיווק או רכישת לקוחות חדשים, היו לה לקוחות קבועים שלא היה כל צורך בפעולות מיוחדות לשם קבלת הזמנות מהם והמשך העבודה עמם נעשה בדרך של שגרה. התובעת לא העסיקה עובדים רבים (למעשה היא העסיקה רק את אחיה) והיא לא היתה צריכה לעסוק בפעולות מיוחדות של פיקוח או הדרכה של העובדים. קשה להניח ששיחות טלפון לעתים נדירות לשם תיאום בין אחיה לבין המפעל יכולות להיחשב כחלק "ניכר ועיקרי" של כלל הפעולות בעסק של הסעת נוסעים.
התובעת לא נהגה לבצע "עבודות ניהול", הקשורות להנהלת החשבונות של העסק. פעולות אלה התבצעו על ידי רואה החשבון של הנתבעת ותפקידה של התובעת בעניינים אלה הצטמצם לחתימה על מסמכים ולמשלוח המסמכים לרואה החשבון.




עסקה של התובעת הוא בהסעות ועיסוקה של התובעת כנהגת היה העיסוק העיקרי בו."



ב. ובבחנו את המשמעות שיש לעובדה שהמשיבה הפסיקה לנהוג בסמוך לפני תחילת ההריון ולא לאחריו, קבע בית הדין האזורי:


"אנו סבורים שבנסיבות הענין, כאשר הפסקת הנהיגה לא היתה בשל שינויים שהתובעת הנהיגה בעסק אלא כפועל יוצא ממצבה הבריאותי של התובעת בעת טיפולי ההפריה, אין לייחס משמעות כנגד התובעת לכך שהתובעת הפסיקה לעבוד כנהגת עוד טרם ההריון. הפסקה זו לא שינתה את העובדה שעבודתה הרגילה של התובעת היתה בנהיגה.


כשם שעובדת שנעדרה מעבודתה, טרם תחילת שמירת ההריון, בשל מחלה או חופשה, איננה צריכה להפסיד את זכאותה לגימלת שמירת הריון בשל העדרות זו, כך אנו סבורים שגם התובעת איננה אמורה להיפגע רק מחמת שהיתה לה סיבה בריאותית אחרת להפסיק את נהיגתה טרם תחילת ההריון."



ג. ככלל אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הד יונית ששמעה את העדים והתרשמה מהם. לא מצאנו מקום לחרוג מהכלל ולהתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לפיהן - עסקה של המשיבה הוא בהסעות ועיסוקה כנהגת היה העיסוק העיקרי אותו הפסיקה עקב סיבה בריאותית הקשורה להריון, וכן כי קשה להניח ששיחות טלפון לעיתים נדירות לשם תיאום בין אחיה לבין המפעל יכולות להחשב כחלק "ניכר ועיקרי" של כלל הפעולות בעסק של הסעת נוסעים - מסקנות אליהן הגיע בית הדין לאחר בחינת חומר הראיות שהיה בפניו, ניתוח העדויות, בחינה מעמיקה של תחומי העיסוק של

העסק אותו ניהלה המשיבה והסקת המסקנות הנכונות העולות מהעובדות.


10. א. משהגיע בית הדין האזורי למסקנה שנתמלאו במשיבה התנאים

הקבועים בהגדרת "שמירת הדיון" שבסעיף 58 לחוק, בחן הוא את טענת המערער שיש לשלול מהמשיבה את הגמלה, שכן בתקופת שמירת ההריון קבלה היא משכורת.


ב. סעיף 61 לחוק ענינו תשלומי כפל, וזה לשונו:


"מבוטחת הזכאית לתשלום על פי כל חיקוק הסכם קיבוצי כהגדרתו בסעיף 180 או הסדר קיבוצי אחר, תקנון של קופת גמל, חוזה עבודה או תקנון של קרן ביטוח או פנסיה, בעד התקופה שבה היא נמצאת בשמירת הריון, לא תשולם לה גמלה לפי סימן זה בעד אותה תקופה".




ג. בהתייחסו ללשון סעיף 61 לחוק ולהלכה הפסוקה, קבע בית הדין האזורי -



"א. מבחינת לשון החוק, המחוקק לא התייחס כלל לשאלה אם בעת שמירת ההריון מקבלת המבוטחת בפועל הכנסה ממקור כלשהו. סעיף 61 לחוק עוסק רק בזכות לקבל הכנסה. הזכאות עצמה איננה תלויה בשאלת ההכנסה בפועל, כך שעצם המשך תשלום המשכורת בתקופת שמירת ההריון איננו אמור להביא לשלילת הזכאות על פי לשון הפשט שבחוק, כשם שקיומה של זכות לקבל הכנסה ממקור אחר עקב שמירת ההריון - שולל את הזכאות לגימלה, אף אם המקור האחר איננו מניב הכנסה בפועל.


ב. בית הדין הארצי פסק בדב"ע נד0-191/ יונה - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע כז 421), כי שלילת זכאות לגימלת שמירת הריון מכח סעיף 61 לחוק תהיה רק במקרה שבו המבוטחת זכאית לקבל הכנסה ממקור אחר בשל שמירת ההריון, לא בשל סיבה אחרת. לפיכך קיבל בית הדין הארצי באותו ענין את ערעורה של מבוטחת שבעת שמירת ההריון קיבלה דמי חופשה ממעבידה. המשמעות של הלכה זו לענייננו היא שאם משיכת המשכורות מהחברה (או קבלת ההכנסות לעסק העצמאי) לא היו בשל זכאות של התובעת לקבל הכנסות אלא עקב שמירת ההריון, אזי אין ההכנסות שוללות את הזכאות מכח סעיף 61 לחוק. אין לנתבע טענה (וגם לא הוכח) כי המשכורות שמשכה התובעת לעצמה בזמן ההריון (או ההכנסות לעסקה העצמאי בזמן זה) היו בשל זכאות להכנסות אלה עקב שמירת ההריון. על כן, אין ההכנסות האמורות שוללות את זכאות התובעת לגימלה.


ג. גם ההגיון מחייב שלא להתחשב בהמשך משיכת המשכורות (או בהמשך ההכנסות לעסק העצמאי) כעילה לשלול את הזכאות לגימלה, שכן בניגוד לעובדת שכירה רגילה, שלגביה אכן מוצדק לבחון רק את צד ההכנסות - כלומר לבדוק האם שמירת ההריון פוגעת בזכאותה להכנסה, הרי שאצל עובדת עצמאית (או בעלת שליטה בחברה) מן הראוי לבחון גם את ענין ההוצאות. מן הסתם, כאשר עיקר העבודה בעסק (ובענייננו - הנהיגה) נעשה קודם לכן על ידי המבוטחת עצמה ובשל שמירת ההריון עוברת העבודה להיעשות על ידי אחרים, גדלות הוצאותיו של העסק, בין אם מדובר בהעלאת שכר לעובדים אחרים, בין אם מדובר בתוספת עובדים ובין אם מדובר בחלוקת הכנסות העסק בין מספר אנשים רב יותר. על כן, סביר יהיה להניח שהמחוקק לא התכוון לשלול זכאות לגימלה ממבוטחת שהיא עובדת עצמאית או בעלת שליטה בחברה, אף אם הכנסותיו של עסקה אינן קטנות במהלך שמירת ההריון, לאור ההנחה שהוצאותיו של העסק צפויות לגדול.


לסיכום סעיף זה נסביר כי הן לפי לשון החוק, הן לפי פסיקת בית הדין הארצי והן מכח ההגיון הפרשני, הגענו למסקנה לפיה אף שהתובעת המשיכה למשוך משכורות מהחברה בזמן ההריון (או אף שהכנסותיו של עסקה לא קטנו במהלך ההריון) - אין מקום לשלול מהתובעת את הזכאות לגימלה בשל סעיף 61 לחוק."



11. בדב"ע נד/71-3 מרגלית אילת - שירות התעסוקה (פד"ע כ"ז 162, 184-185) קבע בית הדין הארצי, בצטטו את ההלכה כפי שנקבעה בע"א 323/89 קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל (פ"ד מה (2) 142, 168) את הדרך בה תנהג ערכאת ערעור בפסק דין של הערכאה הדיונית. בענין זה נקבע -



"אם נגיע לכלל מסקנה, כי הממצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות, שניתוח המשמעויות סביר והגיוני ואין בקביעת העובדות או בהבנת השלכותיהן שגיאה עקרונית ובסיסית; ואם נשתכנע שהדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה, כי אז אין לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית. אין אנו נדרשים להציג פסק-דין משלנו העונה, לפי הבנתנו, על כל מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק הדין של הדרגה הראשונה. עלינו, כאמור, רק להיווכח, כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, השתמע מהן והדין".


12. פסק דינו של בית הדין האזורי הינו מפורט וקביעת העובדות נעשתה על סמך העדויות שהושמעו בפניו והתרשמותו מהן, חומר הראיות כולו ולשון החוק. לאחר קביעת העובדות ותוך התבססות עליהן, פסק בית הדין האזורי בשאלות המשפטיות שהועלו בפניו.


13. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ולאחר עיון בחומר הראיות שהיה בפני בית הדין האזורי, בחוק, בתקנות ובפסק דינו של בית הדין האזורי - הגענו למסקנה שאין מקום להתערב בקביעות העובדתיות שהיו מבוססות על חומר הראיות שהיה בפניו, בהבנת השלכותיהן, בניתוח השאלות המשפטיות שהונחו בפניו ושנבחנו תוך יישום החוק והתקנות ובמסקנותיו.


14. התוצאה, איפוא, שאנו דוחים את הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי.


15. המערער ישא בהוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח.


הנשיא סטיב אדלר -

פתח דבר



מונחת בפני חוות דעתה של חברתי, השופטת אורלי סלע, ולצערי לא אוכל להצטרף לדעתה. נראה שבסוגיית פרוש התנאים המזכים אישה בגמלת שמירת הריון אאלץ לפלס לעצמי דרך משלי. אקדים ואציין, כי לו נשמעה דעתי היינו קובעים שדין ערעור המוסד להתקבל, ללא צו להוצאות.
מאחר שעובדות המקרה פורטו בהרחבה בחוות דעתה של חברתי לא אוסיף עליהן אלא אגש הישר לגוף הערעור.


גדר המחלוקת



[2] המערער, המוסד לביטוח לאומי, דחה את תביעתה של המשיבה לגמלה לשמירת הריון בטענה שהמשיבה לא הפסיקה לעבוד לצורך שמירת הריון אלא המשיכה לנהל את עסקה, וזאת בזמן ההריון ואף לאחר הלידה. כתמיכה בטענתו זו מדגיש המוסד, בין היתר, כי המשיבה המשיכה לקבל שכר מהחברה שבבעלותה כל תקופת ההריון, למרות שכאמור, לטענתה לא עבדה. משכך, השאלות הניצבות להכרעתנו הן שתיים: האחת, האם הפסיקה המשיבה לעבוד לצורך שמירת הריון. השניה, מה נפקותה המשפטית של העובדה שהמשיבה המשיכה לקבל שכר מהחברה שבבעלותה.


גימלה לשמירת הריון – הוראות החוק ותכליתו



[3] הפתרון לנשים, הנעדרות מן העבודה עקב שמירת הריון, נמצא בסעיף 4 לחוק עבודת נשים (תיקון מס' 9), התש"ן – 1990 (ס"ח 1324, 174-175), אשר במסגרתו הוסף לחוק הביטוח הלאומי, כנוסחו דאז, סימן ה', שעניינו קצבה לשמירת הריון. על פי דברי ההסבר לסעיף 4 להצעת החוק, שעניינו קצבה לשמירת הריון, [הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 10), התש"ן – 1990, ה"ח 1999]:


"התיקון המוצע בחוק הביטוח הלאומי מתייחס למצב בו אשה הינה בהריון בעל סיבוך גבוה ונזקקת להשגחה תמידית, מצב הידוע כ'שמירת הריון'. המטרה היא, להגן על העובדת ולהבטיח לה הכנסה בתקופת שמירת ההריון".


על רקע דברי ההסבר להצעת החוק ועל מנת לבחון את זכאותה של המשיבה לגמלת שמירת הריון, נפנה לבחינת הוראות החוק ולאורן גם את תכליתו. הזכאות לגמלה לשמירת הריון ניתנת, כאמור, על פי סימן ה' לפרק ג' שבחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי או החוק).
בסעיף 58 לחוק מוגדרת שמירת הריון כך:


"שמירת הריון – היעדרות מעבודה בתקופת הריון המתחייבת בשל מצב רפואי הנובע מההריון ומסכן את האשה או עוברה, הכל בהתאם לאישור רפואי בכתב".


בסעיף 59 לחוק נקבע, כי מבוטחת שהיתה בשמירת הריון שלושים יום רצופים לפחות, תהא זכאית לגמלת שמירת הריון בעד התקופה האמורה ובעד כל תקופה נוספת של 14 ימים רצופים לפחות ושבהם היתה בשמירת הריון, והכל לפי אישורים רפואיים, כללים, תנאים ומבחנים שקבע השר. מכוח סעיף זה התקין שר העבודה והרווחה את תקנות הביטוח הלאומי (גימלה לשמירת הריון), התשנ"א – 1991 אשר בסעיף 4(1) להן נקבע:


"התובעת תודיע למוסד בכתב –

(1) על המועד שבו הפסיקה בפועל לעבוד בשל שמירת הריון".


סעיף 61 לחוק, והוא הסעיף העיקרי הצריך לענייננו, דן בתשלומי כפל וזו לשונו:


"מבוטחת הזכאית לתשלום על פי כל חיקוק, הסכם קיבוצי כהגדרתו בסעיף 180 או הסדר קיבוצי אחר, תקנון של קופת גמל, חוזה עבודה או תקנון של קרן ביטוח או פנסיה, בעד התקופה שבה היא נמצאת בשמירת הריון, לא תשולם לה גימלה לפי סימן זה בעד אותה תקופה".


צא ולמד, תכלית תשלום גמלת שמירת הריון היא לאפשר ליולדת להפסיק את עבודתה בגין סיבוך בהריון ולשהות בביתה מבלי שתפגע הכנסתה. לשון אחרת, מדובר בגימלה מחליפת הכנסה, שתכליתה אינה להגדיל את סך הכנסתה של האישה כך שתקבל הן משכורת ממקום עבדותה והן גימלה מהמוסד, כי אם לשמר את רמת הכנסתה הקודמת, בלבד.


מן הכלל אל הפרט

[4] במקרה דנן, אין חולק כי המשיבה המשיכה למשוך לעצמה משכורת מהחברה שבבעלותה גם בתקופה בה נאלצה להיעדר מעבודתה לרגל שמירת הריונה. לאור תכלית הגימלה, כפי שבוארה לעיל, לטעמי, נפקותה המשפטית של עובדה זו היא שהמשיבה לא זכאית, בעד אותה תקופה, גם לגימלה מאת המוסד לביטוח לאומי. זאת, מאחר שהכנסתה לא נפגעה ולא נגרם לה כל הפסד כספי.
יצוין, כי מותב בית הדין האזורי (השופט חיים ארמון ונציג הציבור מר פיק; בל 350/98) קבע בפסק הדין מושא הערעור, כי על יסוד האמור בפסק הדין בעניין יונה [1] שלילת זכאות לגימלת שמירת הריון תעשה רק במקרה שבו המבוטחת זכאית לקבל הכנסה ממקור אחר בשל שמירת ההריון. לדעת בית הדין האזורי, במקרה דנן, משיכת המשכורת מהחברה לא נעשתה בשל זכאותה של המשיבה לקבל הכנסות אלה עקב שמירת הריון, ומשכך אין ההכנסות שוללות את זכאותה מכוח סעיף 61 לחוק. פרוש זה אין בידי לקבל בעיקר מן הטעם שלדידי, אין המקרה בפסק דין יונה דומה למקרה שבפנינו. בעניין יונה מדובר היה בזכות לדמי חופשה ואילו בענייננו המדובר בשכר עבודה. כידוע, דמי חופשה משולמים לעובד בגין ימי חופשה שנתית שהצטברו לזכותו ואילו שכר עבודה משולם לאישה בגין עבודתה. אישה אינה זכאית לגמלה, שתכליתה החלפת הכנסה כאשר מקבלת שכר עבודה. זאת ועוד, גם אם נלך בדרכו הפרשנית של בית דין זה בפרשת יונה, לאמור, שחוק הביטוח הלאומי מתנה את קבלת הקצבה באי זכאות לתשלום הרי שהמשיבה קבלה תשלום מכוח חוזה העבודה בינה לבין החברה.


[5] אשר לשאלה האם בפועל הפסיקה המשיבה את עבודתה לצורך שמירת ההריון – לאור מסקנתי, כי המשך קבלת השכר מהחברה בעת שמירת ההריון משמעו שאין המשיבה זכאית לגימלת הריון הרי, שאין לי צורך לקבוע מסמרות בעניין זה. זאת ועוד, מקובלת עלי, בעיקרה, קביעתה של חברתי, השופטת אורלי סלע, כי אין זה מדרכו של בית דין זה להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית הדין האזורי על סמך העדויות שנשמעו בפניו והתרשמותו מהן. עם זאת אציין, כי לטעמי טיפול במקרים חריגים וחתימה על מסמכים מהווים חלק בלתי נפרד מתפקידה של המשיבה כמנהלת העסק. כך, ספק בעיני אם ניתן להגדיר פעולות אלה כטכניות גרידא. משכך ולכאורה, דין ערעור המוסד להתקבל גם מטעם זה.


סוף דבר – לו נשמעה דעתי היינו קובעים, כי דין הערעור להתקבל, ללא צו להוצאות.


השופט עמירם רבינוביץ

1. קראתי את דעותיהם של חברי הנשיא, סטיב אדלר, ושל חברתי, השופטת אורלי סלע, והגעתי למסקנה, שהמשיבה אינה זכאית לגמלת שמירת הריון (להלן – הגמלה).
הדרך, שבה הגעתי למסקנה זו שונה במידת מה מדרכם של חברי, ובשל כך מצאתי לנכון להוסיף דברים אחדים. הדרך בה בחרתי לילך דומה בעיקרה לדרך בה הלך בית הדין האזורי ורק בסופה נפרדות דרכינו.
נקודת המוצא המלווה אותי בדרכי זו היא הממצאים והמסקנות הבאים, אליהם הגיע בית הדין האזורי ושלהם אני מסכים.


א. המשיבה לא עבדה בעבודתה הרגילה כנהגת בתקופת שמירת ההריון, אך המשיכה לנהל את עסק ההובלה שבבעלותה (להלן – העסק) גם בתקופת שמירת ההריון.


ב. במקרה הנוכחי, כפי שעולה מחומר הראיות, ניהול העסק כשלעצמו על ידי המשיבה בתקופת שמירת ההריון, על פי טיבו ומהותו, אינו מצדיק את שלילת הזכאות לגמלה.


ג. אין מחלוקת, שלמשיבה היה אישור רפואי כדין הדרוש לקבלת הגמלה.


ד. המשיבה סווגה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) כעובדת עצמאית.


ה. הכנסת העסק לא פחתה בתקופת שמירת ההריון (סעיף 17ג' סיפא לפסק הדין של בית הדין האזורי).


ו. המשיבה משכה משכורות בתקופת שמירת ההריון.


2. המוסד ביקש לדחות את תביעת המשיבה לגמלה בתחילה בנימוק של העדר תקופת אכשרה ולאחר מכן בשל טענה לעבודה בתקופת שמירת ההריון. רק בסיכומי המוסד בבית הדין האזורי נטען, כי משיכת המשכורת מעידה על עבודת המשיבה בתקופת שמירת ההריון וכי משיכה זו שוללת את תשלום הגמלה.


3. בא-כוח המשיבה טען בתגובתו לסיכומי המוסד בבית הדין האזורי, כי "התובעת לא קיבלה משכורת אלא היא למעשה משכה כספים מהחברה שלה...מה רוצה הנתבע מהתובעת? אם התובעת לא היתה מושכת כספים מחברתה אז מאיפה היא יכלה לחיות, או שהיא היתה צריכה להמתין בלי כסף ואולי בלי אוכל לחסדי הנתבע עד שישלם לה את הגימלה המגיעה לה".


4. טענה זו אין לבטל כלאחר יד והיא ראויה להישמע. קורה לא אחת שבשל מחלוקת בין המוסד למבוטח, או בשל כל סיבה אחרת, שאינה תלויה במבוטח, מתעכב אישור תשלום הגמלה והמבוטח בתקופת הביניים עד לאישור הגמלה, נמצא בחסרון כיס, כתוצאה מהעדרות מהעבודה, שעל פי חוק היתה אמורה לזכות אותו בגמלה. במקרה מעין זה משיכת כספים על ידי מבוטח עובד עצמאי כמימון ביניים עד לתשלום הגמלה, אינה צריכה, לעניות דעתי, לשלול את הזכאות לגמלה, ובתנאי שאכן הוכח חסרון כיס הנובע מהעדרות מן העבודה עקב האירוע שאמור לזכות בגמלה. הוא הדין במעביד המעניק לעובד מימון ביניים בדרך של הלוואה עד לתשלום הגמלה, כאשר מוכח שמדובר במימון ביניים עד לתשלום הגמלה ולא בתשלום שכר או תחליף גמלה. גם במקרה זה לא תישלל הגמלה בשל כך.


בהקשר זה יש לציין, כי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק) עצמו מכיר, אומנם בנסיבות אחרות, בתשלום גמלה על ידי מעביד במקום המוסד במקרים מסויימים. ראה כדוגמא תשלום תמורת דמי פגיעה לפי סעיף 95 לחוק ותגמול למשרת במילואים לפי סעיף 276 לחוק.


יש איפוא לבחון, האם במקרה זה זכאית המשיבה לגמלה על פי המצב העובדתי, תכלית תשלום הגמלה והעקרונות שצויינו לעיל.


5. גמלה לשמירת הריון מיועדת לשמש תחליף להכנסה הנמנעת ממבוטחת כתוצאה מהעדרות מן העבודה הנובעת ממצבה הרפואי של המבוטחת בשל הריון המסכן את האישה או את עוברה.


כאשר המבוטחת היא "עובדת", להבדיל מ"עובדת עצמאית", הדברים הם פשוטים. הפסקת תשלום המשכורת בתקופת שמירת ההריון, מצדיקה את תשלום הגמלה הבאה, כאמור, להחליף את המשכורת שאינה משולמת למבוטחת כתוצאה כהעדרותה מהעבודה עקב שמירת הריון. זכות זו קיימת כל עוד לא קיימת זכות לתשלום עבור תקופה זו מכח "חיקוק, הסכם קיבוצי כהגדרתו בסעיף 180 או הסדר קיבוצי אחר, תקנון של קופת גמל, חוזה עבודה או תקנון של קרן ביטוח או פנסיה". קיימת זכות כאמור, לא תשולם למבוטחת גמלה "לפי סימן זה בעד אותה תקופה". ודוק די בכך שקיימת זכות לתשלום על פי אחד מהמקורות הללו, גם אם לא בוצע תשלום בפועל כדי לשלול את הזכות לגמלה (סעיף 61 לחוק).


6. הדברים מסובכים הרבה יותר, כאשר מדובר בעובדת עצמאית. במקרה כזה, בעיקר במקרים בהם מועסקים בעסק עובדים נוספים, אפשר, שההכנסה השוטפת של העסק לא תיפגע במישרין למרות שהמבוטחת העצמאית לא עבדה בעסק בזמן שמירת ההריון. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר שתכליתו "להגן על העובדת ולהבטיח לה הכנסה בתקופת שמירת ההריון". תכלית זו היא גם תכלית החוק לגבי עובד עצמאי, אך לא נקבעו בחוק קריטריונים הקושרים בין הכנסות בתקופת שמירת ההריון ובין הזכות לגמלה.


מצב דברים זה עשוי להביא לידי מסקנה, שאולי אין לקשור בין הזכות לגמלה לבין הכנסות העובדת העצמאית בתקופת שמירת ההריון וכי די בכך שהמבוטחת לא עבדה בתקופת שמירת ההריון ויש לה אישור רפואי כדין כדי לזכות אותה בגמלה. מאידך, פרשנות זו מחטיאה את תכלית החוק, שבאה לשמור על ההכנסה שנפגעה, עקב העדרות מהעבודה בשל שמירת הריון.


7. המסקנה המתבקשת היא, שעובד ועובד עצמאי לא יהיו זכאים לתשלום גמלה, אלא אם כן, נגרם להם חסרון כיס, לפחות בגובה הגמלה לה הם זכאים על פי חוק ובתנאי שהוכח שחסרון כיס זה נגרם כתוצאה מהעדרות מהעבודה הנובעת משמירת הריון. כאמור, לגבי עובד מבחן הזכאות קל, שהרי הפסקת תשלום המשכורת עקב ההעדרות מן העבודה בשל שמירת הריון מעידה כמאה עדים על הזכאות לגמלה. לעומת זאת, העובד העצמאי יהיה צריך להוכיח גם ירידה בהכנסה הפנויה לפני מס לפחות בגובה הגמלה לה הוא זכאי וגם קשר סיבתי, זיקה בין הירידה בהכנסה כאמור ובין ההעדרות מן העבודה כתוצאה משמירת הריון. רק בדרך זו תישמרנה אמות מידה זהות לעובד ולעובד העצמאי לגבי הזכאות לגמלה.


8. במקרה הנוכחי, לא הוכחה ירידה בהכנסת העסק בתקופת שמירת ההריון בכלל ושל המשיבה בפרט, ולכן לא התמלאה תכלית החוק לשמש תחליף להכנסה, שנגרעה כתוצאה מהעדרות מהעבודה בשל שמירת ההריון.
לא נוכל לקבוע במקרה זה שמשיכת המשכורות נועדה לשמש כמימון ביניים עד לתשלום הגמלה, משום שלא הוכחה כאמור ירידה בהכנסת העסק עקב הפסקת העבודה בשל שמירת ההריון, וממילא יכלו המשכורות להשתלם כסדרן.


לאור מצב דברים זה, דין הערעור להתקבל ללא צו להוצאות.


נציגת ציבור גב' אורלי ביטי



הנני מצטרפת לדעתה של כב' השופטת אורלי סלע, ואלו נימוקי בקצרה:


1. לית מאן דפליג כי תכליתו של החוק היא מניעת חסרון כיס ממבוטחת בגין שמירת הריון וחופשת לידה.


2. שני הצדדים התייחסו למשיבה כאל עובדת עצמאית הגם שמדובר בבעלת שליטה בחברה.


האם עבדה המשיבה בפועל בתקופת שמירת ההריון

3. אשר לשאלה האם המשיבה עבדה בפועל בתקופת שמירת ההריון, הנני מצטרפת לדעתם של השופטת אורלי סלע והשופט עמירם רבינוביץ, כי המשך ניהול העסק, במקרה זה, איננו מצדיק שלילת גימלה. העסק היא עסק של הסעות, ובכך היה גם עיקר עבודתה של המשיבה. העובדה שנדרש מכל עצמאי גם לחתום על חשבוניות ו/או להכין חומר לרואה החשבון שלו ו/או לעסוק במעט תיאום ואדמיניסטרציה, אינה עולה כדי עיסוק עיקרי אלא עיסוק טפל לעיסוק העיקרי שבו עסק העסק, שהוא נהיגה. משלא יכלה לנהוג, ונאלצה לשכור אחר תחתיה שינהג, לא ניתן לומר כי עבדה בתקופת שמירת ההריון.


מהו חסרון כיס?



4. אשר לשאלה האם לצורך ההגדרה מהו "חסרון כיס" יש להתחשב רק בצד ההכנסה של העסק, או גם בצד ההוצאה של העסק הרי עמדתי היא שהתעלמות מצד ההוצאות בעסק עצמאי יהא בבחינת "עצימת עיניים" מול העובדות היומיומיות הנהירות לכל אדם. ויש לבדוק את "חסרון הכיס" כפונקציה של ההכנסה לצורך מס, ולא ההכנסה גרידא, ואף זאת כפי שפסקו הש' רבינוביץ וסלע.


5. לא זו גם זו: אילו היתה המשיבה מפסיקה ליתן שירות ללקוחותיה, הרי לא היה חולק כי נגרם לה "חסרון כיס", אלא שבהזדמנות זאת היתה המשיבה אף נאלצת לסגור כליל את העסק שלה, וליטול סיכון שלא תוכל לשוב ולהקימו לאחר תום חופשת הלידה. ברור הוא שלעצמאית יש שיקולים נוספים בכך שהיא דואגת לדרך חלופית שבה יוסיף העסק שלה להתקיים, אף בהעדרה. ניתן לכנות אותם שיקולים של "היום שאחרי": מוניטין, שמירת נתח השוק שלה, שמירת לקוחות, והשאלה האם יום לאחר תום חופשת הלידה יהיה לה עסק חי ופעיל שממנו תוכל להוסיף ולהתפרנס, או שמא תמצא את עצמה מול שוקת שבורה.


6. המשיבה בחרה לייצר אלטרנטיבה, כדי שהעסק יוכל להמשיך ולפעול. מטבע הדברים לאלטרנטיבה הזאת היה תג מחי, בדמות משכורת נוספת שהועמסה על העסק (צד' ההוצאות), ובכך אין כלל ספק שנגרם למשיבה "חסרון כיס", באשר ההכנסה הפנויה שלה (כהגרדתו של השופט רבינוביץ) קטנה.


7. העובדה שבמשך אותה התקופה נטלה משכורת איננה יכולה לשלול את זכאותה, באשר יש לראות בכך סוג של "מימון ביניים", ממש כאילו משכה כסף מחסכונותיה, שאין בו כדי לשלול זכאות לגימלה.


8. ראוי להדגיש כי משיכת הכספים לא נעשתה מכוח אחת הזכויות המפורטות בסעיף 61 לעיל, אלא פשוט בגין העובדה כי המשיבה היתה אף בעלת השליטה בעסק, [לפיכך משכה כספים בפועל] אף באין זכות לפי סעיף 61. בכך נשללת זכאות לגימלה.


שלילת הזכות לגימלה (סעיף 61)

9. כאמור, החוק קובע מתי תשלל הזכאות לגימלה, וזאת אם מוענקת למבוטחת זכות כזאת מכוח "חיקוק אחר, הסכם קיבוצי כהגדרתו בסעיף 180 או הסדר קיבוצי אחר, תקנון של קופת גמל, חוזה עבודה או תקנון של קרן ביטוח או פנסיה" (סעיף 61 לחוק)



10. משקבע המחוקק במפורש רשימה של מקורות זכות , השוללות גימלה, שומה על בית המשפט לפרש רשימה זאת בדווקנות ולא להרחיבה, ולו רק מן הטעם ששלילת זכויות יש לפרש בדווקנות-יתר, ומכל מקום בצמצום יותר מאשר חיקוק המעניק זכויות.


11. המקרה של המשיבה איננו נופל בגדר אחת החלופות הנזכרות בסעיף 61 לחוק. אף מטעם זה, לדעתי, יש לדחות את הערעור.


האם הוכח ,חסרון הכיס" - הכרעתו של כב' השופט רבינוביץ



12. כב' השופט רבינוביץ טוען בפסק דינו כי לא הוכח "חסרון הכיס" בפועל, ולפיכך לדעתו יש לדחות את הערעור.


13. בכל הכבוד, אין דעתי כדעתו: במבנה העסק של המשיבה, כפי שהוכח בערכאה קמא, דהיינו: "עסק של איש אחד", עם שני לקוחות קבועים, מתכונת עבודה כמעט זהה מיום ליום, יש להניח שאף מבנה ההכנסות דומה לאורך כל תקופת קיומו של העסק. אם בעסק כזה לאורך שנים שולמה רק משכורת אחת, והיא למשיבה שעשתה את עבודת הנהיגה בפועל, ועתה בגין שמירת ההריון נאלצה המשיבה לשכור אחר תחתיה ולשלם לו משכורת הרי שלטעמי הוכח גם הוכח חסרון הכיס. ולא נותר אלא להציב את המספרים, פעולה חשבונאית פשוטה, על מנת לחשבו.


14. משהכריעה הערכאה קמא בשאלות המשפטיות, וקבעה כי יש לשלם למערערת גימלה בגין תקופת שמירת ההריון, הרי לא נותר עוד למערער לבצע את החישובים לפיהם תשלום הגימלה, והעובדה כי החשבונות עצמם לא היו בפני הערכאה קמא, אין בה כדי למנוע את תשלום הגימלה, כפי שסבר, בצדק, אף בית הדין האזורי.


סוף דבר - הערעור נדחה כאמור בפסק דינה של השופטת אורלי סלע והסכמתם של נציג ציבור מר חיים חכם והגב' אורלי ביטי כנגד דעתם החולקת של הנשיא אדלר והשופט רבינוביץ.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גמלת שמירת הריון

  2. חוק שמירת הריון

  3. פיטורים בשמירת הריון

  4. מכתב דחיית שמירת הריון

  5. תביעה לגמלת שמירת הריון

  6. עבודה חלקית - שמירת הריון

  7. שמירת הריון - אישור רפואי

  8. פיטורים בהריון - שמירת הריון

  9. הפסקת עבודה לצורך שמירת הריון

  10. ההלכה בנושא שמירת הריון

  11. שמירת הריון מורה של משרד החינוך

  12. סוכרת הריונית שמירת הריון

  13. יחסי עובד מעביד - גמלת שמירת הריון

  14. גמלת שמירת הריון ביטוח לאומי

  15. שמירת הריון עקב תאונת דרכים

  16. גמלה לשמירת הריון חוסר התאמה

  17. שמירת הריון הפחתת שעות עבודה

  18. חישוב תקופת שמירת הריון וותק בעבודה

  19. גמלה לשמירת הריון - אי קבלת אישור רפואי

  20. הגישה תביעה לקבלת גמלת שמירת הריון

  21. מינוי מומחה בנושא גמלת שמירת הריון

  22. סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי - גמלה שמירת הריון

  23. שמירת הריון דחייה של ביטוח לאומי - מה עושים ?

  24. תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לתשלום גמלת שמירת הריון

  25. ביטוח לאומי לא קיבל אישור רפואי לגבי שמירת הריון – מה עושים ?

  26. תביעה כנגד החלטת ביטוח לאומי לפיה לא אושרה גמלת שמירת הריון

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון