פסק דין השופט ז' המר: ההליך 1. ערעור הנאשמים (ע"פ 70270/01) וערעור המדינה (ע"פ 70265/01) על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת ל' לב-און), בת"פ 1284/98 ות"פ 1867/96, שהדיון בהם אוחד - בו הורשעו הנאשמים דשם (להלן: המערערים) במספר עבירות על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה או פקודת מס הכנסה), ועל סעיפים 117(א) ו-117(ב) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: החוק או חוק מע"מ). 2. על-פי הנטען בכתבי האישום, המערערת היא חברה העוסקת באפיית מצות ובתיווך מקרקעין. המערער - היה והינו מנהלה הפעיל. בכתב האישום בת"פ 1284/98 נטען, שבשנות המס 1991 עד 1995 (למעט שנת 1993) קיבלו המערערים מאדם בשם יעקב בנקר 17 חשבוניות פיקטיביות - על-שם חברת "המספק" - שם בדוי של חברה שאינה קיימת, ועל שם חברת "תפוצה" - אותן רשמו בספריה של המערערת, בסך כולל של -.758,350 ₪ (ללא המע"מ), וכן רשמו בספריהם, בשנת המס 1995 חשבוניות פקטיביות על-שם "קרן אור" (שמספר עוסק המורשה הרשום בה מזויף), על סך -.150,000 ₪. בנוסף ביצעו המערערים עיסקות של ייזום ותיווך מקרקעין, וקיבלו דמי עמלה בסך כולל של -.2,126,790 ₪, תמורתן מסרו חשבוניות על-שם חברות אחרות. המערערים, כך נטען, ניהלו פנקסי חשבוניות ורשומות כוזבים, על-ידי שרשמו את החשבוניות הפקטיביות כהוצאה ולא רשמו את העמלה שקיבלו; והכל תוך שימוש באמצעי מירמה, ערמה ותחבולה מתוך כוונה להתחמק מתשלום המס. בכתב האישום בת"פ 1867/96 הואשמו המערערים בעבירות מע"מ בגין אותם מעשים; והכל מתוך כוונה להתחמק ממס. 3. בית משפט קמא הרשיע את המערערים בכל העבירות שיוחסו להם, למעט לגבי חשבונית אחת, על-סך -.12,000 ₪, על-שם האחים זוהר, לאחר שלא שוכנע שהחשבונית הזו נכללה בספריה של המערערת בכוונת זדון. ההרשעה מבוסססת על עדים, הודאותיו של המערער ושקריו, וחוסר האמון בו ובגירסאותיו המשתנות. המערערים מערערים הן על ההרשעה והן על העונש. המדינה מערערת על קולת העונש. להלן אתייחס לטענות העיקריות בערעור של המערערים כנגד ההרשעה. דמי תיווך בעיסקאות המקרקעין - המערער או המערערת 4. הטענה העיקרית היא, שעיסקות המקרקעין (מלבד עיסקה אחת שאינה נושא לאישום), בוצעו על-ידי המערער אישית ואין כל ראיה אובייקטיבית הקושרת את המערערת לעיסקאות. בית משפט קמא קבע, שהמערערת ולא המערער אישית "עשתה עיסקאות במקרקעין": "יתכן שהיו עיסקאות אחרות נוספות לנאשם באופן אישי, אך כאשר ההסכמים נערכו עם מצות בע"מ, תשלומים נתקבלו למצות בע"מ, חשבוניות נמסרו למצות בע"מ, ובדיווחים החשבונאיים של מצות בע"מ למס הכנסה יש הסתייגויות שמקורן בתשלומים במזומן שלא כנהוג, הרי הטענה שאין דיווח בספרים משום שהעיסקאות עיסקאותיו של הנאשם - דינה להידחות" (עמ' 123 להכרעת הדין). כבר בראשית הדיון בנושא זה עלי להעיר, שנראה לי כי טעה בית משפט קמא, אולי בעקבות אי בהירות בטיעוניה של התביעה, כאשר בין הנימוקים לכך שעיסקות המקרקעין בגינן קיבלה המערערת, ולא המערער אישית, דמי תיווך וייזום - מנה את העובדה, "כי עסקת המקרקעין שבת/9 - נעשתה עם חברת המצות בע"מ" (עמ' 112). עיסקה זו היא אכן עיסקה שהמערערת היתה צד לה, אבל כרוכשת זכויות במקרקעין. אולם בגין עסקה זו המערערת לא קיבלה דמי תיווך, וגם אם מכרה המערערת את זכויותיה הללו, אין טענה כי קיבלה דמי תיווך, אלא הכספים שנתקבלו בידה היו הכספים שהגיעו לה כמוכרת. יצויין שלא הוגשה ראיה ישירה על מכירת הזכויות הללו על-ידי המערערת, ולא ניתן ללמוד זאת מהעדויות המבולבלות בבית משפט קמא ובהודעות של המערער ושל עו"ד גליק, אולם הדבר צוין כהבהרה בדו"ח הכספי של רואה חשבון חזוט (ת/32). אם אכן מכרה המערערת, שהיא חברה בע"מ הרשומה בארץ, ולא דיווחה על הקניה והמכירה - ייתכן שעברה עבירה כלשהי על חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 - אולם אין לכך קשר לקבלת דמי תיווך. 5. התלבטתי ושקלתי טענה זו היטב, אולם הגעתי למסקנה שיש לאמץ את מסקנתו הסופית של בית משפט קמא. מסקנה זו מבוססת לא רק, כמובן, על כך שהמערער לא הבחין בין עסקיו שלו לבין עסקיה של המערערת, בין קופתו שלו לבין קופתה של המערערת, ובין חשבון הבנק שלו לבין זה של המערערת, כפי שיעידו למשל ההסתייגויות (שמשתמעת מהן תרעומת), של רואה חשבון המערערת, על תשלומים של החברה שנעשו, לפי טענת המערער, במזומן או בשיקים אישיים של המערער (ראה ת/32, באור 7) - אלא גם על מכלול הראיות הבאות, במצטבר (בין שפורטו על-ידי בית משפט קמא ובין שלא): א. המערערים כפרו אמנם, בתגובה מפורטת בכתב, לנטען בכתב האישום, שהמערערת עוסקת גם בתיווך מקרקעין. אך בתשובה לכתב האישום בת"פ 1867/96 הודו במפורש, "כי בצעו עסקת ייזום מקרקעין עם חב' אמריקן יונייטד", כפי שנטען, אך כפרו בקבלת דמי תיווך. כאמור, התשובה נערכה בכתב, על-ידי ב"כ המערערים, ואין מקום לטעות; ב. ת/16 הוא טופס על העברה בנקאית של -.900,000 ₪, לחשבון "ע"ש מצות ליבוביטש בע"מ". ההעברה בוצעה על-ידי עו"ד משה גליק (עת/3), שערך את ההסכמים הקשורים לעיסקאות המקרקעין, ואין מחלוקת, כי שימש בהן כיועצו המשפטי וכבא-כוחו של המערער. הסכום הזה הוא, על-פי עדותו של עו"ד גליק, חלק מ"דמי התיווך והייזום" (עמ' 15). ברור בעליל, שהסכום הזה לא יכול היה להיות תשלום למערערת בגין זכויות שהיו לה במקרקעין ושאותן מכרה לחב' יסעור בע"מ (להבדיל מדמי תיווך, בגין עסקאות אחרות), משום שהסכום הזה הועבר לחשבונה ב-27.12.94, בעוד שעל פי הדוח הכספי (ת/32), חוזה המכירה בין המערערת לבין יסעור בע"מ נחתם מאוחר יותר, רק ב- 2.2.95 (בעוד שאחת העיסקאות של אמריקן יונייטד, שבשלה קבלו המערערים דמי תיווך וייזום, נחתמה אכן בתאריך 27.12.94 (ת/12); ג. בת/25, הודעה שנגבתה מן המערער על-ידי חוקרי מע"מ, בתאריך 25.6.95, נשאל מדוע לא הוציא חשבוניות של המערערת כדי לקבל את הכספים ונזקק לחשבוניות של חברות אחרות (ב.פ.י ומגמות - שעו"ד גילק העיד שקיבל אותן מן המערער תמורת דמי התיווך והעמלות). תשובתו של המערער: "היה לי הסדר להוציא חשבוניות של מצות לווביטש לחלק מן העסקה במתתיהו, אבל לא להכל..." (עמ' 3). 6. בין יתר נימוקיהם לטענה, שהעסקאות הללו - שהיו קשורות עם חברת אמריקן יונייטד, ושבגינן שולמו עמלות תיווך וייזום - שייכות למערער בלבד ולא למערערת; מונים המערערים את העובדה שבמישור האזרחי הגיעו המערערים להסכמה עם רשויות מס הכנסה, לפיה הכנסות התיווך האמורות לא נכללו בהכנסתה של המערערת (נ/21), אלא בהכנסתו של המערער אישית (והוצאה לו שומה לפי מיטב השפיטה) (נ/22). בית משפט קמא סבר שאינו יכול לקחת בחשבון שיקוליו את נ/21 ו-נ/22, משום ששיקולי פקיד השומה לא הובהרו לו, וגם משום שהמוצגים הללו מאוחרים כרונולוגית "וגם משום שהחלטתי היא על סמך ראיות שבפני, שמביאות אותי למסקנה אחרת, שקושרת את מצות בע"מ לעבירות שבכתב האישום שבפני". מסקנתו של בית משפט קמא מקובלת עלי. הסכמתו של פקיד השומה, במישור האזרחי, היא ראיה, אך בית המשפט בהליך פלילי פוסק לפי מכלול הראיות שהובאו לפניו. לא למותר להזכיר כאן, כי ההסכמה דלעיל הושגה בחודש אוגוסט 99, לאחר עדותו של המערער ובסמוך לפני הישיבה האחרונה בבית משפט קמא. הסכמתו של פקיד השומה אינה יכולה, כאמור, לשלול את המסקנה המתבקשת ממכלול הראיות. מאלפים לעניין זה דבריו של רו"ח דניאל חזוט (עה/2), שהיה נציגם של המערערים בהסכם נ/21: "כל נושא של מקרקעין גם אם זה יהיה בחברה זה לא של החברה אלא של מר סטמבלר. לי היתה נטיה להשאיר גם את הנושא הזה בחברה..." (עמ' 72, הדגשה שלי - ז' ה'). הדברים מדברים בעד עצמם. חשבונית ב.פ.י בע"מ 7. נימוק ערעור נוסף של המערערים מתייחס לחשבונית ת/3(1). חשבונית זו נושאת שם של "ב.פ.י חברה לבנין הנדסה והשקעות בע"מ", על-סך -.1,105,575 ₪, היא אחת החשבוניות שהמערער מסר לעו"ד גליק - ועל כך אין מחלוקת. בית משפט קמא קבע, בהתבסס על עדותו של עו"ד גליק, כי הסכום הגיע למערער (עו"ד גליק לא ידע אם למערער אישית, לו לבדו, או אם היו לו שותפים), לפי "ההסדר עם האמריקאים", כ"דמי תיווך וייזום", בעסקאות של "האמריקאים". המערער הביא אתו אדם זר, שמתברר כי שמו הוא מיכאל חדד (עה/5), שכנו לכפר חב"ד (שהיה מבצע בעבור המערער שירותים נוספים, כמו "לפרוט" עבור המערער שיקים בבנק, היינו: את השיקים הפקיד חדד בחשבונו שלו ונתן למערער תמורתם מזומנים (עמ' 74, 75), וכך עשה גם עם השיקים שקיבל המערער באותו מעמד מעו"ד גליק, כך שהם נפרעו בלי שיופקדו בחשבון המערערים). המערער הציג את חדד בפני גליק, בשם ויקטור פדלון, מנהלה של חברת ב.פ.י. חדד מילא במשרדו של גליק את ת/3(1), על-פי מה שאמרו לו. בתחתיתו נכתב, כי התמורה שולמה ב"ציקים והעברה בנקאית". השיקים שמסר עו"ד גליק באותו מעמד למערער, הם ת/17, על-סך כולל של -.296,935 ₪. עו"ד גליק החתים את המערער וגם את מר חדד, בתפקידו הנחזה כמנהל חב' ב.פ.י, על מהות התשלום מ"אמריקן יונייטד עבור מתתיהו צפון (150 דונם) וזאת בנוסף ל-930,000 ₪ שנתקבלו בהעברה בנקאית" (ת/17 למטה). 8. את החשבונית הריקה קיבל המערער - ועל כך אין מחלוקת - מאת ויקטור פדלון (עת/10). לפי עדותו של פדלון, שהיה קבלן משנה לעבודות בניה, הציע לו המערער שותפות עתידית בייזום ובפיתוח קרקע; בשלב כלשהו, כדי לקבל אח חלקו ברווחי המכירה, מסר למערער פנקס חשבוניות עליהם חתם על החלק, ות/3(1) הוא אחד מהם. לדבריו, קיבל מאת המערער סך 60,000 ₪ בלבד. פדלון נשפט על חלקו בפרשה בנפרד. בית משפט קמא דחה את גירסתו של המערער, שהיתה, אני מוכרח לומר, מבולבלת ולא ברורה, לפיה קיבל פדלון סך -.90,000 $, מתוך -.100,000 $ רווחים. הסכומים אינם תואמים ל-ת3/(1) ול-ת/17 ואין כל ראיה על תשלומים לפדלון. 9. המערערים טוענים בענין החשבונית הזו של ב.פ.י (ת/3(1)), כי "העיסקה לא יצאה עדיין אל הפועל ... והמס בגין חשבונית זו אף לא נוכה ע"י אמריקן יונייטד". אינני יודע על בסיס איזו תשתית ראייתית טוענים המערערים שהעיסקה לא יצאה עדיין אל הפועל, או שהחשבונית לא נכללה בהנהלת הספרים של אמריקן יונייטד. מכל מקום, המערערים הואשמו שלא הוציאו חשבונית משלהם, למרות שחייבים היו להוציא - ועו"ד גליק העיד כי מבחינתו, המערער הוא שהיה זכאי לדמי התיווך והייזום. עובדה היא, שהמערער קיבל לידיו מאת חדד את תמורתם של השיקים (שחדד "פרט" דרך חשבון הבנק שלו), במזומן. ממילא, איפוא, גם הדיווח למע"מ היה לא נכון ולא מדוייק והשימוש בחדד ובחשבון הבנק שלו, כדי לא להשאיר עקבות על קבלת הכסף (כמו גם השימוש בחשבוניות של צד ג') - מעיד על הכוונה להתחמק מתשלום המס. השאלה אם בדיעבד, העיסקה יצאה בסופו של דבר לפועל - אם לאו, אינה רלוונטית. האישומים מתייחסים למועד הרלוונטי, קבלת והגשת הדו"חות התקופתיים למע"מ. חשבוניות "מחשבות ורעיונות" 10. נימוק ערעור נוסף מתייחס לחשבוניות של "מחשבות ורעיונות" שניתנו על-ידי המערער לעו"ד גליק. המערערים טוענים, כי "חשבוניות אלה ניתנו ע"י מר ינון שהוא רואה עצמו כשותפו של המערערים ועדותו הרצופה סתירות ושקרים יורדת לשורש העניין, ואין אפשרות לבסס עליהם כל ממצא שהוא. האיש שקרן מועד ואין ל סמוך על עדותו". אכן נכון: העד בנין יינון (עת/5), רחוק מלעורר אמון, בלשון המעטה. אולם, בית משפט קמא מצא ליתן אמון בגירסתו ולהעדיפה על זו של המערער. עיקר המחלוקת בין השניים הוא בשאלה אם העד קיבל תמורה חלק מדמי התיווך, תמורת החשבוניות שמסר למערער (שאותן נתן המערער לעו"ד גליק, כדי לקבל את דמי התיווך והייזום). בנין יינון היה מעורב בעסקיו של המערער, כשהנסתר מעדויותיהם והודעותיהם בנדון רב על הנגלה. אין ספק, שלדבריו של יינון יש להתייחס בזהירות מירבית: בתקופה הרלוונטית הוא היה פושט רגל, מה שלא מנע ממנו להמשיך ולנהל עסקים בהסתר, כשהוא משתמש לשם כך בחשבון הבנק של בנו. הוא היה הבעלים (או שותף) בסטקייה, למרות שהציג עצמו כעובד בה. הוא עסק גם בסחר מכוניות וגם בתיווך מקרקעין. משנשאל בחקירתו ממה מתקיימת משפחתו, השיב: מהלוואות. הוא מכר מגרש פרטי שלו (למערער) וקנה דירה בל-אביב. הוא שיקר בבית משפט קמא, כשהכחיש תחילה שקיבל מאת המערער סך -.50,000 ₪ בשיק לפקודת "קרן אור" (עמ' 24), ורק בהמשך נאלץ להודות בכך, כשהוצגה לו ראיה שהשיק הוסב ונפדה על-ידי בנו, בחשבון של הבן (עמ' 25). הוא אף ניסה לטעון, כי חשבוניות על-שם קרן אור, הנושאות את כתובת הדירה שרכש - הודפסו על-ידי אחר, ללא ידיעתו. 11. מדובר בשלוש חשבוניות על-שם חברה בשם מגמות רעיונות חדשים בע"מ (להלן: מגמות), על-סך כולל של -.1,186,128 ₪ (לא כולל המע"מ) (ת/3). מגמות איננה רשומה כעוסק מורשה. אין מחלוקת, כי בנין יינון מסר למערער את שלוש החשבוניות הנזכרות. לדברי בנין, הוא היה רק בלדר, בין השולח, עו"ד מיכאל יערן (המייסד והמנהל של מגמות), לבין המערער (עו"ד יערן אף הוא נשפט ודינו נגזר). אין כל חשיבות לשאלה אם המערער קיבל את החשבוניות מעו"ד יערן באמצעות בנין יינון או מבנין יינון; ואין כל חשיבות לשאלה אם בנין יינון הרוויח אף הוא מעיסקאות המקרקעין הללו (על-פי הוראתו של המערער העביר עו"ד גליק לבנין יינון סך כ- 167,000 ₪, בהעברה בנקאית. המערער טוען, כתשלום על-חשבון חלקו של יינון בעיסקאות. יינון טוען - על-חשבון עסקת רכב עם המערער). העובדה היא, שעו"ד גליק סרב לשלם למערער את דמי התיווך שהגיעו לו ללא חשבוניות, למרות דרישותיו של המערער. אז המציא לו המערער את שלוש החשבוניות הללו של מגמות (וכן זו של ב.פ.י). לכן, למהימנותו השלילית של בנין יינון אין כל נפקות לעניין המסקנה, מאותם נימוקים שציינתי בסיפא של הדיון בחשבונית של ב.פ.י. החשבוניות שנתקבלו מיעקב בנקר 12. בקשר לחשבוניות נוספות, שקיבלו המערערים מאדם בשם יעקב בנקר, טוענים המערערים, כי "מר בנקר הוא שקרן בעל עבר פלילי עשיר שכנראה גנב חשבוניות אלה ממר זילברשלג. טענתו של בנקר שקיבל חשבוניות אלה מזילברשלג שופכות אור על כל עדותו אין כל אפשרות לבסס כל ממצא על סמך עדותו שהיא מלאת סתירות ושקרים". מדובר ב-17 חשבוניות שקיבלו המערערים מבנקר - ועל כך אין מחלוקת - בשנים 1991-1995 (למעט 1993). 12 חשבוניות הן על-שם "המספק" - שם בדוי של חברה שאינה קיימת (ת/2(6)-(17)), ו-5 חשבוניות על-שם התפוצה (ת/2(1)-(5)), רשת ארצית של הוצאה לאור. בכל החשבוניות נרשמה העיסקה כהספקת קמח. 13. בית משפט קמא קיבל את גירסתו של בנקר, כי הוא לא סיפק קמח למי מן המערערים ולא עסק כלל במסחר בקמח. בתמורה לחשבוניות קיבל רשות מאת המערערים להפיץ כמות מסויימת של מצות והרווח נותר בידיו. בית משפט קמא דחה את גירסתו של המערער שמדובר בעיסקאות אמת של רכישת קמח מאת בנקר. 14. גם בנקר הוא אדם שיש להתייחס בזהירות מירבית לדבריו. בנקר מוכר למערער בהיותו שכנו בכפר חב"ד ובבית הכנסת. הוא בעל עבר פלילי בעבירות של גניבה בידי עובד, זיוף וקבלת דבר במירמה ועבירות מע"מ, וכן נשפט ודינו נגזר למאסר בפועל (ולא לעבודות שירות כפי שכתב בטעות בית משפט קמא) בשל 17 החשבוניות הללו שסיפק למערערים (אגב, גם בנקר, גם יינון וגם עו"ד יערן, היו אנשים שהמערער עשה איתם עסקים במידה זו או אחרת). בית משפט קמא נתן דעתו ולא התעלם מכך. אולם, סבורני שאין כל משמעות לשאלה כיצד השיג בנקר את החשבוניות שנתן למערער. בית משפט קמא רשאי היה להעדיף את גירסתו, לפיה לא סיפק קמח למערערים - על פני זו של המערער. מצופה היה מן המערערים, כשהמערערת היא חברה בע"מ, שתשלומים כה מהותיים כמו רכישת חומר הגלם העיקרי הדרוש לה, בסכום כולל של -.758,350 ₪, יהיה מתועד במסמכים; ואם התשלומים לא נעשו בשיקים, כמקובל וכראוי, וזאת כשיטה, לפחות יבוצעו תשלומי המזומן כנגד קבלות, כחוק. הטענה הסתמית של המערער ששילמו במזומן, כדי שבנקר יוכל לשלם "לערבים שהיו סוחבים" - לא נתקבלה, בצדק, על דעת בית משפט קמא. 15. נכון שההגנה הגישה מספר שיקים, ארבעה במספר, של המערערת, על-שם המספק, על-שם רשת שיווק ארצית ועל-שם לייב בלניצקי, וטענה כי אלה היוו תשלום לבנקר. בנקר הכחיש, אך עדותו נסתרה על-ידי לייב בלניצקי (עה/3), אף הוא תושב כפר חב"ד ומזכיר צעירי חב"ד, שהעיד כי הוא "פרט" את כל השיקים הללו בעבור בנקר, דרך חשבון הבנק שלו (של העד) (כפי שעשה חדד בעבור המערער). שקלתי בכובד ראש ובזהירות רבה, את משמעותה של סתירת עדותו של בנקר, בענין שהוא די מהותי. לא היתה טענה כנגד מהימנותו של בלניצקי. ברם, לאחר ששקלתי בדבר והפכתי והיפכתי בנושא זה, הגעתי למסקנה שאין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא, בעיקר בשל עדויות ההגנה הבלתי מתיישבות זו עם זו, בנושא זה, מעבר לחוסר האמון הבסיסי בשיטת התשלומים במזומן על-ידי המערערת. 16. המערער העיד, כי כאשר בנקר נהג להביא את הקמח "היו אצל ערבים שהיו סוחבים ושהם היו גומרים הוא היה צריך לשלם להם, אני הייתי משלם במזומן והוא היה משלם להם ... לפעמים לא היה כסף בבנק, אז במקום לתת לו שיק היו נותנים לו מזומן" (?) (עמ' 59-60), וכן אמר בהודעתו ת/24 עמ' 1: "על המקום היינו עושים חשבון על המקום והוא היה משלם לערבי במזומן ואני הייתי משלם לו או במזומן או בשיקים". בניגוד לדברים הללו, העיד גיסו של המערער, יאיר פרדני (עה/6), כי הוא עבד בהנהלת החשבונות של המערער, והוא היה משלם לבנקר בעבר הקמח שסיפק בכל עונה. בניגוד לדברי המערער, כי שילם "על המקום" בכל משלוח, הרי לדברי העד, "כל שנה, בסוף שנה, סוף עונה אחרי פסח, בנקר היה מביא לי חשבוניות עבור הקמח ואני הייתי נותן לו שיקים בהתאם". בניגוד לדברי המערער על תשלומים במזומן, הרי לפי גירסתו של העד, הוא שילם בשיקים "בהתאם", היינו: לפי סכומי החשבוניות. כאשר עומת העד עם העובדה שהחשבוניות נושאות תאריכים מדצמבר עד אפריל, בניגוד לטענתו כי בנקר נהג לבוא תמיד בסוף העונה אחרי פסח, השיב כי יתכן שבנקר הוציא את החשבוניות אך שמר אותן אצלו ורק אחרי העונה מסר אותן לצורך קבלת תשלום. למותר לציין, שבנקר לא עומת כלל עם גירסתו הכללית של העד. מכל מקום, אם התמורה שולמה בשיקים, היכן השיקים ומדוע לא הוצגו לבית המשפט (ארבעת השיקים נ/1-נ/4 מהווים רק חלק קטן מן הסך הכולל של החשבוניות ואין הן חופפות שום חשבונית). סיכומו של דבר, אני מציע לדחות את הערעור על ההרשעה. הערעור על העונש 17. המערער נידון ל-8 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי בשל עבירות המע"מ; ו-7 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי בשל עבירות מס הכנסה. המאסרים מצטברים ועליו לרצות, איפוא, 15 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, הושת עליו קנס בסך -.150,000 ₪ או 9 חודשי מאסר תמורתו. על המערערת הוטל קנס בסף -.100,000 ₪ בשל עבירות המע"מ ו-.100,000 ₪ בשל עבירות מס הכנסה. בית משפט קמא סבר ש"ענישה מתונה לא רק תעודד עבריינים אלא גם תרפה ידיהם של אלו שפועלים כחוק, מפיקים חשבוניות אמת, מדווחים על עיסקאותיהם ומשלמים מס אמת". בית משפט קמא שקל את מצבו האישי של המערער, היותו אב ל-8 ילדים ומצבו הרפואי. כן לקח בחשבון, לצד החומרא, שהמערערים לא שילמו לשלטונות המס על-חשבון חובם וכי המערער היה הדמות המרכזית בפרשות השונות. 18. המערערים סבורים שיש לחפוף את עונשי המאסר, שכן מדובר באותם מעשים ומחדלים, ומדגישים שוב את משפחתו של המערער ואת מצבו הרפואי. המדינה סבורה, כי העונש מופרז לקולא בהתחשב בחומרת העבירות בהן הורשעו המערערים; כי טרם שילמו את המס שהושמט; כי העונש אינו מבטא את החומרה הרבה שייחס בית משפט קמא למעשיהם של המערערים; שהמערערים הרוויחו סכומים עצומים; כי המערערים היו יוזמי העבירות; כי בהתחשב בסכומי המס הגבוהים שהמערערים השתמטו מתשלומם נעדר אלמנט הרתעתי; וכי במקרים אחרים, גם בסכומי השמטה נמוכים יותר, וגם כאשר הנאשמים הסירו את המחדל, הטילו בתי המשפט עונשים חמורים מאלה. 19. אני סבור, שיש ממש בערעור המדינה. מלבד השיקולים שהוזכרו על-ידי בית משפט קמא ועל-ידי התביעה בערעור, כדאי להוסיף שגילויים של עבירות מס הוא קשה ומחייב השקעת מאמצים ומשאבים רבים על-ידי המדינה, בפיקוח, בבדיקות ובביקורת וגם אז ההצלחה היא חלקית בלבד. אם אין מעוניינים להפוך את המדינה למדינה של פקחים ומבקרים יש לחנך את הציבור, בין היתר, גם על-ידי ענישה מחמירה, לכיבוד החוק ולכיבוד הנורמה לפיה אין לשלוח יד בקופת הציבור. דעתי היא, שיש להחמיר בעונשו של המערער, כך שמאסרו הכולל יועמד על 36 חודשי מאסר, מתוכם 24 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי בתנאים שנקבעו בבית משפט קמא. כמו כן, אני מציע להעמיד את הקנס על סך -.250,000 ₪ או 15 חודשי מאסר תמורתו. ז' המר, שופט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה, וברצוני להוסיף הערה קצרה בלבד: בתיק זה בולטת במיוחד העובדה שדבר אינו כפי שהוא נראה על פני השטח. שיקים שעליהם שם מסוים, מייצגים למעשה תשלום מטעם אי מי אחר, בחשבוניות לא תוכן העיסקה ולא שמות הצדדים לעיסקה אינם מה שכתוב, ואפילו על הסכום הנקוב בחשבונית אי אפשר לסמוך ("עוד לא סגרתי אתו בדיוק כמה החשבונית הזאת בדיוק עולה לי" - דברי המערער בת/22 עמ' 1). סכומים גדולים מחליפים ידיים במזומן - באופן שאי אפשר כמעט לעקוב אחרי העיסקאות והכספים. התמונה הכללית היא, כי כל המערכת המסובכת והמפותלת הזו, מטרתה להונות את שלטונות המס. ד' ברלינר, שופטתאב"ד השופטת י' שטופמן: אני מסכימה. י' שטופמן, שופטת לפיכך הוחלט, אמור בחוות דעתו של כב' השופט המר, לדחות את הערעור בע"פ 70270/01, ולקבל את ערעור המדינה בע"פ 70265/01, באופן שעל יעקב סטמבלר יוטל קנס בסך -.250,000 ₪ או 15 חודשי מאסר תמורתו, וכן מאסר של 36 חודשים, מתוכם 24 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, כאמור בגזר דינו של בית משפט קמא. ייתר חלקי גזר הדין יישארו בעינם. מיסיםחשבונית