מיסי ארנונה כללית על בנק


פסק דין

א. העובדות

א.1 התובע, בנק הפועלים בע"מ, מחזיק ומנהל סניף בנק, המצוי בתחום השפוט של עיריית קרית מלאכי, הנתבעת (להלן: "התובע" או "הבנק").

א.2 החל משנת 1989 ואילך, מחייבת הנתבעת את הבנק, בתשלום מסי הארנונה, בתוקף סמכותה, מכוח צווי הארנונה המתפרסמים מעת לעת.

א.3 סמכותה של הנתבעת להטיל מיסי ארנונה כללית, עוגנה בעבר, בפקודת העיריות [נוסח חדש], אשר העניקה למועצת העיריה סמכות רחבה להטיל ארנונות למימון תקציב העירייה.

בשנת 1985 נחקק החוק לייצוב המשק, התשמ"ה – 1985, שהגביל את עצמאותן של הרשויות המקומיות בשיעור העלאת תעריפי הארנונה. מאז, נחקקו מידי שנה חוקים, ששימרו את עקרון הקפאת הארונונה. שיעורי הארנונה של שנת 1985 היו לבסיס שיעורי הארנונה ונקבעו הפרשי הצמדה שאושרו בחיקוקים שונים, מידי שנה וכן נקבע מנגנון לאישור תוספות מיוחדות.


א.4 בשנת 1989 נחקק חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) התשמ"ט - 1989, אשר הסמיך את שרי הפנים והאוצר (או מי מטעמם), להתיר לרשויות המקומיות העלאת סכומי הארנונה בשנת 1989, מעבר לסכומי הארנונה שהוטלו, שנה קודם לכן, בשנת 1988.


א.5 במהלך שנת 1989, הופץ חוזר מנכ"ל משרד הפנים, אשר ציין כי שרי הפנים והאוצר אישרו העלאה בשנת הכספים 1989, לפי העקרונות להלן:


א.5.1 כל הרשויות המקומיות חולקו לשלוש קבוצות, א', ב', ג'. הנתבעת מסווגת לקבוצה א'.


א.5.2 בהיתר פורטו שיעורי העלאת מיסי הארנונה המותרים, בהתאם לסוגי הנכסים, המפורטים להלן: מגורים, עסקים, לרבות חניונים, תעשיה, מלונאות, נכסים שלא פורטו.


א.5.3 שיעור העלאת הארנונה ל"נכסים שלא פורטו", בקבוצה א', נקבע ל - 20%. שיעור העלאת הארנונה ל"עסקים" בקבוצה א', נקבע ל - 25%, בגין נכסים ששטחם הכולל הינו עד 150 מ"ר ו – 35% בגין נכסים אשר שטחם הכולל עולה על 150 מ"ר. (החוזר יכונה להלן: "ההיתר").


א.6 על בסיס הוראות ההיתר, העלתה הנתבעת את שיעור מיסי הארנונה לבנקים ובכללם לתובע – בשיעור של 35%, ביחס לתעריף הארנונה לבנקים, שהיה קיים בשנת 1988, קרי, עפ"י שיעור ההעלאה שהותר ל - "עסקים מעל 150 מ"ר".


א.7 התובע טוען כי העירייה נהגה שלא כדין, כאשר העלתה את שיעור הארנונה שהטילה עליו, על פי הסיווג "עסקים". לטענתו, העובדה שמחוקק המשנה בחר, שלא לציין מפורשות את קבוצת ה"בנקים", במסגרת קבוצת הנכסים המכונה "עסקים", בהיתר להעלאת הארנונה לשנת 89', מלמדת על כוונתו, להוציא את קבוצת הבנקים מגדר קבוצת הנכסים המכונה "עסקים". לפיכך, קבוצת הבנקים מסווגת על פי ההיתר, בקבוצת הנכסים "שלא פורטו", אשר שיעור העלאת הארנונה שנקבע לגביה, עומד על 20% בלבד.


א.8 לחילופין, טוען התובע, כי אף אם שיעור העלאת הארנונה לבנקים זהה לשיעור העלאת הארנונה ל"עסקים", אזי מדובר במס מדורג, קרי, יש לחייב במסי ארנונה בשיעור של 25% עד שטח של 150 מ"ר ובשיעור של 35%, ביחס ליתרת השטח, מעל 150 מ"ר. בפועל, הוטל על הבנק מס אחיד, בשיעור של 35% מהמטר הראשון.


ב. דיון והכרעה

ב.1 המחלוקת הנטושה בין הצדדים, הינה באשר לפרשנות המשפטית שיש ליתן למונח "עסקים", המופיע בהיתר. העובדות מוסכמות בין הצדדים ולפיכך, הוגשו מטעמם סיכומים בכתב, על בסיסם, ניתן פסק הדין דנן.


ב.2 התובע עותר להשבת מיסי הארנונה ששילם לתובעת, במהלך השנים 1989 - 1999, בסך של 583,087 ₪, אשר לטענתו, נגבו ממנו ביתר.
התובע טוען, כי לאורך 10 שנים - הנתבעת גבתה ממנו מיסי ארנונה, על פי הסיווג של "עסקים" ובעשותה כן, פעלה בניגוד להוראות ההיתר – לפיו, היה עליה לגבות מיסי ארנונה, בהתאם לסיווג "נכסים שלא פורטו". אשר על כן, הינו זכאי, לטענתו, להשבת סכום התביעה.


ב.3 אין חולק, כי הנתבעת סיווגה את הבנק, לצורך חיובו בתשלום מיסי הארנונה, במסגרת קבוצת הנכסים המכונה "עסקים".
הצדדים חלוקים בשאלה, אם בעשותה כן, פעלה הנתבעת כדין או שמא, הטילה על התובע חיוב ביתר, שלא כדין.


ב.4 הפרשנות המילולית של המונח "עסקים", לפיה הבנק נכנס בגדרו, מוסכמת על הצדדים, ברם, לטענת התובע, המשמעות המשפטית שיש לייחס למונח "עסקים", במסגרת מיסי הארנונה הכללית, שונה ובהקשר זה, אין הבנק נכנס בגדר קבוצת הנכסים המכונה "עסקים". התובע סומך טענתו על בג"צ 345/78 - ירדניה חברה לביטוח בע"מ נ' עירית תל אביב, פ"ד לג(1), 113 (להלן: "פס"ד ירדניה"), שם איבחן בית המשפט את הבנק מהמונח "עסק" וזאת עקב אופיו המיוחד של הבנק, המבדיל אותו מסוגי העסקים האחרים. לטענת התובע, במסגרת צווי הארנונה שהנתבעת פרסמה, מדי שנה בשנה, היא ייחדה לבנקים סיווג מיוחד, ללמדך, כי אף הנתבעת לא ראתה בבנקים, חלק מקבוצת ה"עסקים". בצווים, חילקה הנתבעת את העסקים לפי הסיווג הבא:
א. מבני מגורים

ב. תעשיה

ג. בנקים וחברות ביטוח

ד. משרדים, שירותים ומסחר

ה. בתי מלון

ו. מבנה חקלאי

ז. קרקעות חקלאיות

ח. קרקע תפוסה וחניונים

ט. קרקע תפוסה במפעל עתיר שטח

י. נכסים אחרים



בנסיבות אלו, טוען התובע, כי הנתבעת מבקשת לאחוז במקל בשני קצותיו, מחד מבקשת היא לחייב בנקים בתעריף גבוה ונפרד מעסקים ומאידך, כאשר חיוב נפרד שכזה מביא לתוצאה אשר אינה נוחה לה – זונחת הנתבעת את האבחנה בה נקטה וטוענת כי "בנק נכלל בגדר עסק".
ב.5 התובע מוסיף וטוען, כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם היתרים אחרים שפורסמו על ידי שרי האוצר והפנים, בנוגע להעלאת הארנונה. כך, בשנת 1988, אובחנו הבנקים מיתר העסקים וצויינו בנפרד ובמפורש וכך אף בשנים מאוחרות יותר, 1990, 1991 ועוד.
לטענת התובע, לא בכדי יצר מחוקק המשנה את ההפרדה דנן. בעשותו כן, גילה את דעתו, כי סיווגם של הבנקים שונה ונפרד מיתר העסקים, ככל שהדבר נוגע לעניין דיני הארנונה הכללית. שתיקתו של מחוקק המשנה והימנעותו מלציין את הבנקים בהיתר – מלמדת על כוונתו לכלול אותם במסגרת קבוצת הנכסים "שלא פורטו", שאם לא כן, היה מציינם מפורשות, כפי שעשה במקרים אחרים.


ב.6 הנתבעת חולקת על פרשנות זו וטוענת כי בהשתמשו במונח "עסקים", התכוון מחוקק המשנה לשורה ארוכה של שימושים מסחריים, אשר במסגרתם ניתן לכלול את כל אותם שימושים בעלי מאפיינים מסחריים, כמו משרדים, מסחר ואף בנקים וחברות בטוח. השימוש במונח "עסק" הינו סיווג סל כללי, אשר יש לצקת לתוכו את התכנים, על פי לשון החוק והתכלית החקיקתית העומדת מאחוריו.


ב.7 לטענתה, ניתן ללמוד על התכלית החקיקתית העומדת ביסוד החוק, מעמדתו של המחוקק, כפי שגובשה לאורך השנים. מתוך עיון בהיתרים שפורסמו בעבר, ביחס לשיעורי הארנונה עולה, כי המחוקק נהג להטיל על הבנקים, מאז ומתמיד, שיעורי מס גבוהים, בשל חוסנם הכלכלי וגובה הכנסותיהם. סיווג הנכסים, לצורך גביית מיסי הארנונה, נועד לאפשר לעירייה להבטיח את צרכיה ואת יכולתה ליתן שירותים ראויים לתושביה, תוך התחשבות במגזרים חלשים, אשר אין ביכולתם לעמוד בגזירות המס. בנסיבות אלו, הפרשנות לפיה, נוסח ההיתר נועד, להקל על הבנק ולשחררו מנטל תשלומי מיסי הארנונה, אינה עולה בקנה אחד עם רוח החוק ותכליתו.


ב.8 פרשנות של המונח "עסקים"

הפרשנות המלולית של המונח "עסקים" – אינה שנויה במחלוקת ולפיה, "בנקים" נכנסים בגדרו של המונח. האבחנה בין הפרשנות המילולית של המונח לבין זו המשפטית, שהתובע מבקש להניח לפתחו של בית המשפט – מלאכותית, מגמתית ואין לקבלה. המונח "עסקים", הינו כללי וגורף ולפיכך, ניתן לראותו כביטוי "סל", הכולל בחובו סוגי עסקים רבים ומגוונים, ביניהם, בנקים. בדרך זו, פירשה הפסיקה את הביטוי "סקטור עסקי", המקביל למונח "עסקים" ומהווה אף הוא, מונח "סל", כללי וגורף. בבג"צ 7053/96 אמקור בע"מ ואח' נ. שר הפנים ואח' (לא פורסם) נקבע:


"אכן, במסמך האמור מופיע הביטוי "סקטור עסקי". אולם מובן מאליו הוא כי את המסמך יש לפרש תוך התאמה לחוק ההסדרים ולתקנות שהותקנו על פיו. החוק קובע כי הארנונה תחושב בין השאר, בהתאם לסוג הנכס ומסמיך את השרים לקבוע את סוגי הנכסים בתקנות. בתקנות ההסדרים אין מופיע סיווג כולל של סקטור עסקי. מהתקנות עולה כי הקטגוריה שניתן להתייחס אליה כ"סקטור עסקי" כאמור, במסמך, מחולקת לסוגים שונים של נכסים – 'תעשייה, מלאכה, בתי מלון, משרדים, שרותים ומסחר, שלכל אחד מהם תעריף שונה' ".


ב.9 ב"כ התובע סומך את טענותיו על בג"צ 397/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עיריית גבעתיים, פ"ד לט(2) 13, שם בית המשפט איבחן את ה"בנקים" מכלל ה"עסקים" בקובעו כי בשל היקף פעילותו העסקית של הבנק ויכולתו לעמוד בשיעורי מס הגבוהים מאלו המוטלים על העסקים, דרך כלל – אין לכלול בנק בגדר המונח "עסקים". ראה שם, בעמ' 19 – 20:
"לא ניתן לגלות העדר היגיון בהתייחסות הנפרדת אל הבנקים, ואין לשלול את ההחלטה, לפיה לא השוו מעמדם לעניין הארנונה למעמדו של משרד אחר כלשהו כפי שביקשו העותרים. המושג "משרד" או "עסק" הוא כללי מאוד, וניתן היה אף לפצלו לסוגי משנה נוספים, אחרי שהוצאו מתוכו הבנקים. דא עקא, שברוב המקרים הייחודיות של משרדים או של עסקים אחרים איננה נובעת דווקא מן הסוג של העסק או המשרד אלא מהיקפם של המשרד או של העסק הקונקרטי ומאופי פעילותם ; אולם הבנקים הם בעלי תכונה כללית משותפת והם כולם שונים מיתר המשרדים, מבחינת מיקומם הרגיל, תנועת הקהל שבהם, מספר הלקוחות אותו הם משרתים, גודלו היחסי של שטח התפוסה ועוד."



ובהמשך, בעמ' 20 – 21:


"כאמור, הוצבע על ההפרש בין המשרדים לבין הבנקים, אך יחד עם זאת גם ייתכן, שהבנקים, הנדרשים לשלם פי עשרה מן הארנונה המוטלת על משרד רגיל, גם זוכים, למשל, להכנסה, שהיא פי עשרים או פי שלושים ממשרד רגיל..."



בית המשפט קבע בבג"צ 397/94, כי הבנק הינו "עסק גדול", גדול מדי ולפיכך, אין להכניסו בגדר המונח "עסקים", כמשמעותו בצו, על פיו הוטלו מיסי הארנונה, נשוא בג"צ 397/94. בעשותו כן, ביקש בית המשפט להתאים את המונח "עסקים" לתכלית החוק, אשר נבחן על ידו. שם, הבנקים סווגו בסיווג עצמאי הנבדל מסיווג ה"עסקים". על פי סיווגם המיוחד של הבנקים – הוטלו עליהם שיעורי ארנונה גבוהים מאוד. במסגרת עתירתם, בבג"צ 397/94, בקשו הבנקים, כי בית המשפט יסווגם כ"עסק", כדי לזכות בהקלה בשיעורי הארנונה. בית המשפט דחה את עתירתם, בנמקו, כי עיריית גבעתיים נהגה כדין, ופעלה בהתאם לרוח החוק ותכליתו, כאשר הטילה שיעורי ארנונה גבוהים, אשר לקחו בחשבון את טיבם ומהותם של הבנקים, כעסקים רחבי מימדים וחובקי עולם. בית המשפט השאיר אפוא, את הסיווג העצמאי של הבנקים על כנו ואיבחן אותם מיתר ה"עסקים", אשר ידם אינה משגת לשלם את שיעורי הארנונה המירביים.


ב.10 עינינו הרואות, כי בית המשפט פירש את המונחים, ברוח החוק ועל פי תכליתו – בהתיחסו לנסיבותיו המיוחדות של המקרה לגופו. אין באבחנה, בין "עסקים רגילים" לבין בנקים, שהינם בבחינת "עסקים רחבי מימדים", שנעשתה בבג"צ 397/94, על פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה – משום קביעה מחיבת, לפיה בנקים, בהקשרם המשפטי, הוצאו מגדר המונח "עסקים".


רוח החוק ותכלית החקיקה – הם העומדים ביסוד הפרשנות שיש ליתן למונחים אלו, ועל פיהם תיבחן הפרשנות המילולית של כל מונח אל מול הפרשנות המשפטית.


לעניין זה, ראה ע"א 165/82 - קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות . פ"ד לט (2) 70 ,עמ' 74-75:
"החוק הוא יצירה נורמאטיבית, הבאה להגשים תכלית חברתית. והוא ביטוי למדיניות. על הפרשן לחשוף, מבין קשת האפשרויות הלשוניות, אותה משמעות אשר תגשים את מטרת החוק" (ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו (3) 701), בעמ' 715) ; "חוק הוא מכשיר לשם ביצועה של מטרה תחיקתית, ולכן הוא צריך פרשנות לפי המטרה הגלומה בו" (השופט זוסמן בע"א 481/73 רוזנברג, עו"ד, מנהל עזבון אלזה ברמן נ' שטסל, פ"ד כט

(1) 505, בעמ' 516).... ניתן ללמוד על מטרת החקיקה ממקורות שמחוץ לחקיקה עצמה, כגון מהמצב המשפטי שהתקיים בטרם הוחק החוק ומהתקלה שהוא בא למנוע. מקור חשוב ללימוד בדבר מטרת החקיקה הוא ההיסטוריה החקיקתית והפרלמנטרית. אכן, על מטרת החוק ניתן ללמוד מכל מקור אמין (ראה בג"צ 47/83 ). "



ב.11 בחינת המצב המשפטי שהתקיים, טרם פרסום ההיתר, הנסמכת על עיון בהיתרים שפורסמו על ידי שרי האוצר והפנים ועל צווים שפורסמו על ידי הנתבעת, ביחס לשיעורי מיסי הארנונה שהנהיגה במהלך השנים, מלמדת, כי הבנקים (וכן חברות בטוח), שילמו

מיסי ארנונה בשיעורים המירביים, שיעורים הגבוהים, לאין ערוך מאלו שהוטלו על יתר העסקים. לאורך שנים רבות, שיעורי הארנונה נגזרו, ממהותם של העסקים וגובה רווחיהם. נוכח חוסנם הכלכלי של הבנקים – נהגו הרשויות העירוניות ובכללם הנתבעת, לחייבם בשיעורי הארנונה הגבוהים ביותר. לעניין זה, ראה פס"ד ירדניה, בעמ' 121-122:


"הנכון הוא שהמשיבות החליטו את אשר החליטו על סמך המפורסמות שאינן צריכות ראיה, ביחס ליכולתן הכספית של העותרים וקבעו להן קנה מידה ממוצע להם כענף שלם של המשק, ומי כאבות העיר, שבתוך עריהם הם יושבים, יודעים איזה ענף מסוגל לשאת נטל כבד יותר של הארנונה מאחרים? אין לראות בזה הפליה אסורה, אלא דירוג מוצדק על-פי נתונים שהם עצמם שונים זה מזה, על מנת להשיג את המטרה הסוציאלית של חלוקת הנטל לפי מידת היכולת. זו הבחנה צודקת".


ב.12 הפרשנות שמייחס ב"כ התובע להיתר, מקלה עם הבנק באופן ניכר ומסירה מעליו את כובד הנטל, של מיסי הארנונה, בו נשא לאורך שנים רבות. הגדרת סיווגו של הבנק כ - "נכסים שלא פורטו" – מעמידה אותו לצד עסקים קטנים ומוגבלי יכולת, אשר אין ידם משגת לעמוד בנטל מכביד של מיסי ארנונה. זוהי תוצאה, אשר איננה מתיישבת עם ההסטוריה המשפטית והפרלמנטרית של החוקים שעסקו במיסי ארנונה ואינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה, אשר נועדה להבטיח את יציבותן של הרשויות המקומיות, באמצעות גביית מיסי הארנונה באופן פרוגרסיבי – בהתאם ליכולתם הכלכלית של הנושאים בנטל, באופן שבעלי היכולת, ישאו בנטל כבד יותר, מכלל הנושאים בתשלום מיסי הארנונה.
נסיון העבר מלמד, כאמור, כי לאורך שנים רבות, חוייבו הבנקים בשיעורי ארנונה גבוהים במידה ניכרת, מעל לשיעורי הארנונה, בהם חוייבו יתר המגזרים. כך אף באשר לחברות בטוח. חזקה על המחוקק, כי נהג בדרך זו, הואיל וסבר כי הינה ראויה וצודקת. עתירות שהוגשו על ידי בנקים וחברות הבטוח, הן בבג"צ 397/94 והן בפסק דין ירדניה – ואשר נועדו לסווגם בדרך אחרת, כדי להקל את כובד נטל המס – נדחו. נמצא אפוא, כי סיווג הבנקים, אשר מעמיד אותם בראש סולם משלמי המס – עולה בקנה אחד עם תכלית החוק ועם ההסטוריה החקיקתית.
במקרה דנן, סיווגו של הבנק במסגרת קבוצת ה"עסקים" – מעמידו במקום הראוי לו, העולה בקנה אחד עם רוח החוק, כמי שנושא בנתח כבד מכלל מיסי הארנונה שהרשות גובה מתושביה.


ב.13 בהיתר, אשר כותרתו "תיקון לחוזר המנהל הכללי המיוחד מיום 7.4.89 בנושא הארנונה הכללית לשנת 89/90" - נקבעו סיווגים כלליים: מגורים, עסקים (לרבות חניונים) מעל 150 מ"ר, עסקים עד 150 מ"ר, תעשייה, מלונאות וכל נכס שלא פורט לעיל.
מנסחי ההיתר, בחרו להשתמש במונחי סל – כלליים וגורפים. לפיכך, סיווגו של הבנק, במסגרת "עסקים מעל 150 מ"ר", מתיישב עם תכלית החוק ועל פניו, נראה כסיווג נכון וצודק. סיווגו של הבנק, במסגרת "נכסים שלא פורטו" – יחטיא את מטרת החוק.
זאת ועוד, אין ללמוד גזירה שווה מההיתר, שפורסם שנה קודם לכן, הואיל וזה נוסח בדרך שונה. בהיתר משנת 88' – ביכר המנסח להשתמש בסיווגים ספציפיים; בנקים, חנויות, וכו', תחת השימוש בסיווגים כלליים וגורפים, כפי שעשה בהיתר משנת 1989. לפיכך, העובדה, שמנסחי ההיתר משנת 89', נמנעו מלסווג את הבנקים באופן מפורש – אין בה כדי להצביע על כוונתם, לכאורה, לסווגם במסגרת "נכסים שלא פורטו".


ב.14 יוצא אפוא, כי הפרשנות המילולית של המונח בנקים בהקשר למונח "עסקים" עולה בקנה אחד עם הפרשנות המשפטית שיש ליתן למונחים אלו, לפיה, יש לסווג בנקים כחלק מהמונח "עסקים". אין חולק כי שטחו של הבנק עולה על 150 מ"ר ולפיכך, הנתבעת פעלה כדין, כאשר הטילה עליו מיסי ארנונה, בשיעור של 35%.


ג.15 חיוב הבנק במס מדורג

התובע טוען, כי בכל מקרה, יש להטיל עליו מס מדורג, קרי, עד 150 מ"ר – שיעור המס צריך להיות 25% ובאשר ליתרת השטח – שיעור מס החל הוא 35%.
ההיתר אינו קובע מס מדורג. זוהי פרשנות שהתובע מבקש לצקת לתוכנו.
חזקה על המחוקק, כי אם היה מבקש להטיל מס מדורג, כשיטת התובע, כי אז היה מפרש זאת, בגוף ההיתר. פרשנותו של התובע את ההיתר, אינה עולה בקנה אחד עם לשונו. לעניין זה, ראה ע"א 1842/97 עירית רמת גן נגד מנחמי מגדלי דוד רמת גן בע"מ (לא פורסם), מפי כב' הנשיא ברק:


"לדעתי, הדין עם העיריה. לשונו של סעיף 1.38.0 לתוספת השלישית לתקנות אגרות בניה מצביעה על שיעור אחיד ולא על שיעור פרוגרסיבי. לא נאמר בו כי על X המ"ר הראשונים תשולם אגרה אלמונית. זהו הניסוח המתאים למיסוי פרוגרסיבי (ראו, למשל, סעיף 121 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]). תחת זאת, נקבע כי שיעור האגרה לדירה ששטחה X מ"ר הוא פלוני ואילו האגרה המשתלמת לדירה ששטחה הוא Y (הכולל את X מ"ר) הוא פלוני ואילו האגרה המשתלמת לדירה ששטחה הוא Y (הכולל את X ) היא אלמונית. אכן, התכלית המונחת ביסוד שיעור האגרה, היא ליצור פער ניכר בין רוכשי דירות קטנות לבין מי שרוכש דירות גדולות יותר. מי שרוכש דירה גדולה רוכש דירה שהיא גדולה החל במטר המרובע הראשון שלה. אין הוא רוכש דירה קטנה שאליה מצטברים שטחים נוספים, באופן שאופיה כדירה גדולה חל רק על התוספת השולית".


הדברים מדברים בעד עצמם והם יפים אף לענייננו. בהעדר הנחייה אחרת, יש להתייחס פלמסי הארנונה שהוטלו על הבנק, כמס אחיד, החל מהמטר הראשון של שטחו.


ב.16 העולה מכל המקובץ לעיל הוא, כי טענות התובע – נדחות ואף תביעתו, נדחית מניה וביה.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ לרבות הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.


בשוקלי את סכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד – לא נעלמה מעיני העובדה, שהתובע הגיש את התביעה דנן, חרף חלוף תקופת ההתיישנות ובהתעלם מהשיהוי הרב שחל, ממועד "לידתה" של העילה, לכאורה ועד למועד הגשת התביעה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דירקטור בנק

  2. בקשת פירוק בנק

  3. כונס בנק טפחות

  4. יחסי בנקאי - לקוח

  5. מכתב החרגה של בנק

  6. הפחתת ארנונה לבנק

  7. הברחת נכסים מפני בנק

  8. תקנות בנק ישראל

  9. עורך דין בנקים

  10. חוזה למראית עין - בנק

  11. ערבות הורים בבנק

  12. חוב לבנק הפועלים

  13. חוב לבנק דיסקונט

  14. התיישנות תביעה נגד בנק

  15. מלווה חוץ בנקאי

  16. יעוץ בנקאי רשלני

  17. צו הבנקאות רישוי

  18. צו הבנקאות אגרות

  19. קבלת מסמכים מבנק

  20. חוק הלוואות חוץ בנקאיות

  21. ימי ערך - תביעה נגד בנק

  22. פסול דין – תביעה של בנק

  23. מיסי ארנונה כללית על בנק

  24. פקודת הבנקאות 1941

  25. תביעה נגד בנק משכן

  26. בקשה לסילוק יתרת חוב בנק

  27. התניית שירות בשירות

  28. היקף חובת הסודיות הבנקאית

  29. עורך דין תביעות נגד בנקים

  30. עורך דין נגד בנקים

  31. תביעה של בנק לאומי על חוב

  32. דחיית תביעה נגד בנק

  33. אי החזר הלוואה לבנק

  34. עורך דין דיני בנקאות

  35. התניית שירות בשירות - דוגמא

  36. צו הבנקאות שירות ללקוח

  37. תביעה של בנק נגד לקוח על חוב

  38. חשיפת דוחות ביקורת בנק ישראל

  39. מכתב החרגה מותנה מהבנק

  40. תביעה של בנק בנושא חשבון חח"ד

  41. ביטול הסדר חוב עם הבנק

  42. מסירת רשימות לקוחות הבנק למסחר

  43. הלוואה מהבנק למראית עין

  44. אישור הלוואה מבנק הפועלים

  45. העברה בנקאית לחו''ל - טעות

  46. תביעת בנק נגד ערב על ערבות לחברה

  47. הצעת חוק הגבלת עמלות בנקים

  48. חשש לפגיעה בשווי בטוחות לטובת בנק

  49. תביעה של בנק דיסקונט על מעשי מירמה

  50. תביעה לתשלום יתרת חובות ערבים לבנק

  51. יחס משפיל בסניף בנק – תביעת פיצויים

  52. צו הבנקאות פיקדונות ללא תנועה

  53. התחרטות על לקיחת הלוואה מהבנק

  54. חוב לבנק בגין הלוואת קרן קורת

  55. תביעה נגד בנק בגין שירות לקוי

  56. "האותיות הקטנות" בהסכם עם הבנק

  57. נפילה בסניף בנק - תביעת פיצויים

  58. בנק לא הודיע כי אסור מצב של מכירה בחסר

  59. תביעת בנק מזרחי טפחות נגד ערבים

  60. מימוש תוכנית חיסכון כבטוחה לחובות לבנק

  61. פעולות בנקאיות ללא הרשאה – השבת הפסדים ?

  62. בקשה של עובדי בנק בהליכי פירוק בגלל מעילה

  63. תביעת בנק כנגד הערב לחוב החייבת העקרית

  64. השלכות קריסת בנק עקב מעילת ענק של עובדת

  65. אחריות הבנק על עיכוב בהעברת כספים לחו''ל

  66. בנק קונטיננטל לישראל בע"מ - בקשה לאכיפת אגרת חוב

  67. תביעה של בנק נגד לקוח על יתרות חובה - טענת עושק כפייה

  68. טען כי "נאלץ" ליטול הלוואה בגין טענות של מנהל הבנק

  69. חוק אמנות קרן המטבע הבינלאומית והבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח

  70. האם בנק חייב לשלם לעובדיו תשלומים לביטוח לאומי ולביטוח רפואי ?

  71. האם רשאי בנק להעמיד יתרה בלתי מסולקת של ההלוואות לפרעון מיידי ?

  72. האם משפטית עולה התנהלות הבנק כדי חוסר תום לב הניהול מו"מ ?

  73. המחאה סורבה בהערת הבנק לפיה "נתקבלה הוראת ביטול וההסב אינו בסדר"

  74. נטען כי בניגוד לכללי בנקאות הבנק אפשר לאחות למשוך כספים בחתימתה בלבד

  75. לאחר שהתבררה הטעות, הבנק פנה בדרישה להשבת הסך של 20,000$ שזוכה בטעות בחשבון

  76. חתמה על מסמכים רבים ומשביקשה לקרוא אמרה לה פקידת הבנק כי אין צורך בכך משום שכמות הדפים גדולה מידי

  77. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון