סעיף 220 לפקודת מס הכנסה


פסק דין

השופטת ד' ברלינר, אב"ד:

א. גאטו ייצור ושיווק אופנה בע"מ (להלן: גאטו), הינה חברה שעסקה בשנים הרלוונטיות, 1991-1990, בשיווק וייצור בגדים.
רפאל מור (להלן: מור) היה מנהלה הפעיל ובעל מניות בה.
יוסף טל (להלן: טל) הינו רואה חשבון שערך עבור גאטו ומור דו"חות שנתיים למס הכנסה וייצג אותם במס הכנסה בשנות המס 1992-1990.


בכתב אישום, שהוגש נגד כל השלושה בבית משפט השלום בתל אביב, בת"פ 5042/98, הואשמו גאטו ומור בעבירה על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה).


על-פי הנטען בכתב האישום, בדין וחשבון השנתי על הכנסות גאטו, לשנת המס 1991, הצהירו גאטו ומור, כי בשנת המס הנ"ל הפסיקה גאטו את פעילותה העסקית ולא היו לה כל הכנסות.


בפועל, כך על-פי הנטען, היו לגאטו באותה שנה הכנסות בסכום של -.945,587 ₪ לפחות.


בכך שהצהירו בדו"ח, כאמור לעיל – עברו גאטו ומור, על-פי הנטען, עבירות על-פי 3 חלופות שונות של סעיף 220 לפקודה:

1. השמטת הכנסה מתוך דו"ח, עבירה על סעיף 220(1)לפקודה;

2. מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, עבירה על סעיף 220(2) לפקודה;

3. שימוש במירמה, עורמה ותחבולה, עבירה על סעיף 220(5) לפקודה.


באשר לטל, טענה המדינה באישום השני, כי הוא הכין והגיש לפקיד השומה אותו דו"ח על הכנסותיה של גאטו לשנת המס 1991, אשר הכיל את התרשומת הכוזבת הנ"ל.


טל הכין את הדו"ח אבל לא חתם עליו כמי שסייע להכנתו.


טל צרף לדו"ח מכתב בחתימת ידו, שבו הוא חוזר ומציין כי לגאטו לא היתה פעילות עסקית בשנת המס 1991.


לטענת המדינה בכתב האישום, ידע טל כי היו לגאטו הכנסות והוא ערך והכין את הדו"ח והגיש אותו לפקיד השומה במטרה לעזור לגאטו ולמור להתחמק ממס.


לטל יוחסו אותן עבירות שיוחסו גם לגאטו ומור.


ב. בית משפט קמא (כב' השופטת י' אמסטרדם), קבע כי טל לא מילא אחר חובת הזהירות הנדרשת בשעה שערך דו"ח שהוא בלתי נכון, ועל כן הרשיע אותו בעבירה על פי סעיף 217 לפקודה.
טל זוכה מן העבירה על פי סעיף 220 לפקודה על כל חלופותיה.


באשר לגאטו ולמור קבעה כב' השופטת קמא, כי היא מקבלת את גירסת מור, כי "חתם בלא מודעות על טופס הדו"ח מבלי שניתנו לו הסברים", ועל כן, זיכתה את גאטו ומור מן העבירות שיוחסו להם.


על פסק דינו של בית משפט קמא מונחים בפנינו שלושה ערעורים:


1. ע"פ 70215/00 הינו ערעורה של המדינה על זיכויים של גאטו ומור מן העבירות שיוחסו להם;



2. ע"פ 71156/00 אף הוא ערעור המדינה על זיכויו של טל מן העבירה על-פי סעיף 220 לפקודה. כמו כן, מערערת המדינה על עונשו של טל, זאת אפילו לא יתקבל הערעור באשר לזיכוי מהעבירה על-פי סעיף 220 לפקודה, ותיוותר בעינה ההרשעה על-פי סעיף 217 לפקודה;



(ערעורי המדינה הוגשו בנפרד בשל העובדה שעניינם של גאטו ומור הסתיים לפני עניינו של טל, כתוצאה מן הזיכוי).


3. ע"פ 71219/00 הוא ערעורו של טל על הרשעתו בעבירה על-פי סעיף 217 לפקודה. לחילופין מערער טל על העונש.


ג. חלק לא מבוטל מן העובדות בתיק זה לא היו שנויות במחלוקת. הן מפורטות בפסקה ב' לפסק הדין (עמ' 116).


רק לשם בהירות התמונה, וכדי שניתן יהיה להבין את נקודות המחלוקת, אביא להלן את עיקרי הדברים.


גאטו הוקמה בשנת 1986. מתחילת פעילותה שימש מור כמנהלה הפעיל, בנוסף להיותו בעל שליש מהמניות.
מור היה האדם שחתם מטעם גאטו על מאזנים ודו"חות.


טל היה רואה החשבון של החברה לאורך כל שנות פעילותה, הגיש עבורה את הדו"חות השנתיים למס הכנסה וייצג אותה בכל המגעים עם שלטונות המס.


בין טל ומור היו גם קשרים חברתיים בנוסף לקשר המקצועי.


הנהלת החשבונות עבור גאטו נעשתה על ידי משרד בשם א.צ, ברשות אדם בשם צבי גורן. במאי 1991 הפסיק משרד גורן את הפעילות עבור גאטו ומור.


ביולי 1991 הפסיקה גאטו את פעילותה.
לא היתה מחלוקת על כך שפעילותה בשנת המס 1991 הסתכמה, כאמור, בסכום של -.945,5687

ש"ח .
בתאריך 17.11.93, באיחור ניכר, הגיש טל את הדו"ח השנתי לשנת 1990 שגאטו היתה חייבת להגיש על-פי דין לשלטונות מס הכנסה (ת/4).


שלטונות המס דרשו השלמה. בתאריך 09.01.94 הוגש דו"ח משלים (ת/4ה).


תאריכי הגשת הדו"ח לשנת 1990 הם רלוונטיים, כפי שיובהר להלן, למרות שלאף אחד מהמעורבים בתיק זה לא יוחסה עבירה כלשהי שעניינה שנת המס 1990.


בתאריך 20.01.94 הגיש טל למס הכנסה את הדו"ח השנתי של גאטו לשנת המס 1991 (ת/8ד), לפיו לא היו לגאטו הכנסות בשנת 1991.


לת/8ד התלווה מכתב (ת/8ג) עליו חתום טל. במכתב נאמר, בין היתר:

"כרואי החשבון של החברה שבנדון ובשמה הרינו מעבירים אליכם דו"ח אפס בגין שנת המס 1991 היות ולחברה לא היתה פעילות עסקית בשנה זו".


המכתב (ת/8ג) מסתיים במילים:

"אנו חוזרים ופונים אליך בבקשה לקלוט את הדו"ח לשנת 1991 כדו"ח אפס וזאת על מנת לבטל את השומה לפי מיטב השפיטה שהוצאה ולאפשר החזר מס המגיע לחברה לשנת 1990".


על הדו"ח, ת/8ד עצמו, חתום מור כמנהל גאטו.


ד. ע"פ 70215/00 – ערעור המדינה על זיכויים של גאטו ומור



כאמור לעיל – אין מחלוקת כי ת/8ד מכיל הצהרה כוזבת.


מור, חתום על המסמך הנ"ל, כאשר מעל, ובצמוד לחתימתו כתובות המילים הבאות:

"אני מצהיר/ה שאין לחברה הכנסות נוספות, לרבות הכנסות פטורות, מלבד אלה שהוצהרו לעיל והפרטים והידיעות שנמסרו בדו"ח זה ובנספחיו הם נכונים, מלאים ושלמים".


מי שחותם על ת/8ד, אינו יכול שלא לראות את המילים הללו.
מדובר בהצהרה קצרה, תמציתית וברורה, ולא במבוך של "אותיות קטנות" שצריך להשקיע מאמץ וזהירות מיוחדת כדי לקוראם ולעקוב אחרי משמעותם.


לכאורה, צריך היה צרוף הנתונים הללו: תוכן כוזב בעליל של הדו"ח + הצהרה (כוזבת) על נכונותו, במיוחד בתנאים שפורטו לעיל (דהיינו: מיקומה הפיזי של ההצהרה דלעיל), להביא לכלל הרשעתו של מי שחתום עליו.


אם בכל זאת ראתה כב' השופטת קמא לזכות את מור (וממילא את גאטו(, הרי זה משום שקיבלה את גירסתו של מור באשר להשתלשלות העניינים שקדמה לחתימתו על ת/8ד.


לדברי מור: הוא סמך על טל והיה לו אמון מוחלט בו. הוא חתם על ת/8ד המראה על פעילות אפס, בפני פקידה בשם איריס ממשרדו של טל, לאחר שנאמר לו כי זהו דו"ח האמור להביא לסגירת התיקים שלו במס הכנסה והוא חסר חשיבות.


לא הוסבר לו מה פירוש דו"ח אפס, והוא הבין את משמעות הדבר רק בחקירה.


הדו"ח, בשעה שהוא חתם עליו, היה ריק, והוא חתם על דו"ח נוסף, אף הוא ריק, באותה הזדמנות.


טל מצדו, הכחיש שהחתים את מור על דו"ח "בלנקו".


במחלוקת שבין גירסאותיהם של מור וטל, בנקודה זו, הכריעה כב' השופטת קמא לטובת גירסתו של מור.
בלשונה:

"לאחר ששמעתי את נאשמים 3, 2 אני קובעת כי אני מאמינה לנאשם 2, ומעדיפה את עדותו בענין אופן מילוי הדו"חות" (עמ' 128 להכרעת הדין).


"... בעת החתמתו על הדו"חות ת/8ב (הכוונה כנראה לת/8ד – ד' ב') לא נאמר לנאשם 2 כי הוא יקבל החזר ממס הכנסה, והוא הבין שהוא חתם על מסמך שיביא לסגירת התיק במס הכנסה ותו לא" (עמ' 129 להכרעת הדין).
"... וכפי שכבר ציינתי קודם לכן אני מאמינה לנאשם 2 כי חתם על הדו"ח ת/8ג (ושוב, הכוונה כנראה לת/8ד, ת/8ג הוא מכתב הלוואי – ד' ב') מבלי שידע מה מצוי בו" (עמ' 133 להכרעת הדין).


על בסיס הקביעה העובדתית, המבוססת, כאמור, על ממצאי אמון, לפיה חתם מור על ת/8ד "על החלק", קבעה כב' השופטת קמא, כי מור "חתם בלא מודעות על טופס הדו"ח מבלי שניתנו לו הסברים ואין לראות בו כמי שידע שהדו"ח ימולא כדו"ח אפס".


כיוון שכך, זוכו מור וגאטו.


ה. גם בבית משפט קמא וגם בפנינו ניסתה התביעה להראות, באותות ובמופתים, כי לא יתכן שמדובר בחוסר מודעות של מור שהביא לחתימתו על ת/8ד כדו"ח אפס.
מור, כך לטענת התביעה, ידע שלגאטו "היתה פעילות עסקית לא מבוטלת בשנת 1991 ... למרות זאת לא טרח להעמיד את טל ועובדיו על טעותם כשאמרו לו שמדובר בדו"ח חסר משמעות" (סעיף 6ג להודעת הערעור).


חשיבות רבה ייחסה התביעה (במיוחד בטיעון בעל-פה בדיון בפנינו), לנושא העברת חומר הנהלת החשבונות.


לטענת התביעה: החומר הועבר על-ידי צבי גורן, מנהל החשבונות, למור, שהיה אמור להעבירו לטל.
"... מור לא העביר לטל במתכוון את הנהלת החשבונות של גאטו לשנת 1991 ..." (סעיף 5א).


משלא קיבל טל את החומר "הדו"ח היחיד שטל יכול היה להכין במצב זה הוא דו"ח אפס ולכך בדיוק התכוון מור" (סעיף 8ב להודעת הערעור).


התובעת הלינה על כך שבית משפט קמא לא קבע ממצא ברור בשאלת העברת חומר הנהלת החשבונות, והאם אבד כגירסתו של מור.


לדעת התובעת:
"זו הצומת שאני רואה בה את הנקודה שפסק הדין של בית משפט השלום לא נתן את דעתו, וכאן ישנן שתי אפשרויות: או שבית משפט זה מוסמך לתת את ההחלטה בנושא זה, או שהתיק יצטרך לחזור לבית המשפט כדי לקבוע את הממצא, כי זו הנקודה שממנה צריך להמשיך את הדרך ולראות מה היה מצבו הנפשי של כל אחד מהמשתתפים בפרשה זו" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון בפנינו).


אומר בנושא זה כך: יש אכן סימני שאלה רבים באשר לגירסתו של מור, כי לא ידע על מה הוא חותם.
מדובר בחברה שפעלה משנת 1986, מור חתם מן הסתם על מספר דו"חות.


הדו"ח מעיד על עצמו, כי הוא דו"ח על הכנסות בשנה מסוימת, ועל כן, לכאורה, גם ללא הסברים מיוחדים של טל או מי מעובדי משרדו, אמור היה מור לדעת על מה הוא חותם.


המטרה, אותה אמור היה לשמש הדו"ח: סגירת תיק , החזרת מס משעת 1990 המגיע לחברה, או ביטול כתב אישום והמרתו בקנס (אפשרויות שהועלו במהלך הדיון), אינן מעלות ואו מורידות לענין זה.


התמיהה גדולה עוד יותר, בהתחשב בכך שכב' השופטת קמא קבעה, כי "אין ספק כי בתאריך בו חתם נאשם 2 על הדו"ח השנתי של נאשמת 1 לשנת המס 1991 הוא ידע כי לנאשמת 1 היו עסקאות בשנת 1991 בסכום של כמיליון ₪" (עמ' 130 להכרעת הדין).


היכן, סבר מור, ידווח רווח זה אם לא בדו"ח ת/8ד?



יש גם ממש בתהייה שהעלתה באת כוח המדינה, באשר לאפשרות כי רואה החשבון ימלא דו"ח אפס, מבלי להתייעץ או להודיע על כך למרשו.


בית משפט קמא פטר זאת באמירה, כי "נוכח עדותו של נאשם 3 בבית המשפט ... אין עוד קושי להאמין שרו"ח טל הגיש על דעת עצמו דו"ח אפס, ללא הסכמת לקוחו".


כשאני לעצמי, ספק בעיני אם תשובה זו – יש בה אכן מענה של ממש לתהייה.


גם רואה החשבון רשלן, כפי שנקבע לגבי טל – ספק אם ירחיק לכת כדי מילוי דו"ח אפס, שעליו אמור הלקוח לחתום, מבלי שהלקוח יהיה בתמונה.


עדיין, ותוך ניסיון לשמור על אחד מכללי היסוד באשר להיקף התערבותה של ערכאת הערעור, קרי, מיעוט ההתערבות בקביעות מהימנות – אציע לחבריי להותיר בעינה את קביעת כב' השופטת קמא, לפיה חתם מור על טופס ריק, בלא שיעמוד במדויק על משמעות החתימה.


בית משפט קמא קבע מה שקבע בנושא זה בעיקר על סמך התרשמותו מעדותם של מור וטל.
התרשמות מעדים, היתה מאז ומעולם בתחום המנדט של הערכאה הדיונית השומעת ורואה אותם, ולא נראה לי כי זהו המקרה החריג שבו יש לסטות מכלל זה.


אינני מקבלת גם את טענת התובעת בדבר חשיבות הקביעה העובדתית באשר לאובדן חומר הנהלת החשבונות.


יתכן שטוב היתה עושה כב' השופטת קמא לו היתה קובעת ממצא ברור בשאלה האם אכן אבד החומר, במיוחד כך לאור הקביעה כי "לכאורה יש לקבוע כי החומר לשנת 1991 שהיה ביחד עם החומר לשנת 1990 – לא אבד" (עמ' 130 להכרעת הדין).


יחד עם זאת, גם ממצא עובדתי זה שביקרו רוצה התביעה, כי אכן חומר הנהלת החשבונות היה בשלב מסוים בידי מור והוא העבירו או לא העבירו לטל – לא בהכרח מצביע על כוונה להשתמט ממס. אפשר להעביר חומר בלי לעיין בו, ואפשר שלא להעביר, מתוך רשלנות. לפיכך, זהו אינו "הצומת" הגורלי שיקבע את גורלו של תיק זה.


ו. אולם, אם ניתן ולו בדוחק, לקבל את הקביעה, כי לא הוכחה הכוונה להשתמט ממס הנדרשת בסעיף 220 לפקודה, הנה בשום פנים ואופן לא ניתן לקבל כי התנהגותו של מור לא עלתה לפחות לכדי רשלנות, המבססת עבירה על-פי סעיף 217 לפקודה.


אדרבא, קבלת גירסתו של מור, על קרבה ועל כרעיה, מביאה למסקנה חד משמעית בדבר רשלנותו של מור. אדם החותם על טופס "על החלק" (שזוהי, כזכור, גירסתו של מור), כאשר בשעת החתימה מתנוססות לנגד עיניו המילים "אני מצהיר/ה שאין לחברה הכנסות נוספות, לרבות הכנסות פטורות, מלבד אלה שהוצהרו לעיל והפרטים והידיעות שנמסרו בדו"ח זה ובנספחיו הם נכונים, מלאים ושלמים", הרי המעט שניתן לומר עליו כי לא מילא אחר חובת הזהירות הנדרשת, שכן הוא יודע כי הדו"ח יתכן ויהיה נכון ויתכן שלא (בהנחה שאינו יודע כיצד ימולא).


בית משפט קמא הזכיר בנושא זה את החזקה שבסעיף 144(א) לפקודה, שזו לשונה:

"דו"ח, אמרה או טופס הנחזים כניתנים לפי פקודה זו על-ידי אדם פלוני או בשמו רואים אותם לכל ענין כאילו ניתנו על-ידי אותו אדם או בהרשאתו זולת אם הוכח היפוכו של דבר, וכל החתום על כל דו"ח אמרה או טופס כאלה רואים אותו כמי שיודע כל ענין שבהם".


לכאורה, אמורה היתה החזקה הנ"ל להוכיח ידיעתו של מור על האמור בת/8ד, ושמא ניתן היה בעזרתה לבסס אפילו את העבירה על-פי סעיף 220 לפקודה.


כב' השופטת קמא הפנתה לענין פרשנות סעיף 144(א) לע"פ 485/82 חב' אידלסון נ' מ"י (פ"ד לז(4), 823, עמ' 829).


בהסתמך על האמור בפסק דין זה, קבעה כב' השופטת קמא, כי: "החזקה מתייחסת לידיעת החותם על קיום הרישום במסמכים, להבדיל מידיעתו את אמיתות הרישום" (עמ' 138 להכרעת הדין), ולפיכך, אין בכך כדי להוכיח את הכוונה הנדרשת על-פי סעיף 220 לפקודה.


ספק בעיני אם האמור בע"פ 485/82 הנ"ל פועל דווקא לזכותו של מור, על-פי עובדות התיק הנוכחי.


הבעיה שהתעוררה שם היתה האם על טופס שלא נחתם על-ידי איש, אותם צורף למכתב שנחתם על-ידי המערער, חלה החזקה שבסעיף 144(א).


ועל כך השיב בית המשפט בחיוב, באומרו כי: "... אין אני נדרש לקבוע עד כמה חתימתו של מערער 2 מהווה אישור החלטי בדבר נכונות הדו"חות ושלמותם, אולם לבטח יש בחתימה אישור לכך שלפחות הוא יודע מה כלול בדו"ח ומה צורף לדו"ח כנספח" (עמ' 830).


לענייננו: כשחתם מור על ת/8ד "על החלק", הרי על-פי האמור בע"פ 485/82 יש לראותו כיודע לפחות שהדו"ח ימולא ולא יישלח כשהוא ריק לשלטונות המס, ומשלא טרח לוודא כיצד ימולא – הרי לפחות פזיזות היתה כאן.


איני יכולה להימנע מן ההערה, כי משהפנתה כב' השופטת קמא לע"פ 485/82 הנ"ל, הרי כמעט מתבקש היה שתמשיך ותאמץ את מסקנת בית המשפט שם.
ואכן, באותו ענין, קבע בית המשפט בערכאה הדיונית, כי "אם הוכחת כוונה זדונית אין כאן, עילה לדרוש מהמערער 2 הסבר להכללת מידע לא נכון בדו"ח ולכך שקיים הצדק סביר לרישום זה על-פי דרישת סעיף 217 לפקודה היתה גם היתה".


עמדה זו אומצה על-ידי בית המשפט העליון, אשר הוסיף גם, כי "ההסבר שניתן על-ידי המערערים שבעיניהם יש בו הצדק סביר לרישום המוטה האמור הוא כי היה זה רואה החשבון אשר קיבל על עצמו אחריות לרישום ... הסבר זה לא יכול להתקבל כמניח את הדעת וכהצדק סביר לרישום. כל שעל התביעה היה להוכיח הוא כי הרישום לא נכון וכתוצאה מכך הדו"ח שחתום עליו מערער 1 גם הוא אינו נכון וכי ההסברים שנתנו המערערים אינם בגדר הצדק סביר לרישום מוטעה זה. בדרישה זו עמדה התביעה באופן מלא, בין היתר על ידי הוכחת הידיעה של המערער 2 שהחברה תובעת ניכוי פחת כנ"ל, כפי שהיא נלמדת מכוח סעיף 144" (עמ' 831).
ועל כך אוכל לומר רק – ואידך זיל גמור.


אציע על כן לחבריי, לקבל חלקית את ערעור המדינה בעניינם של גאטו ומור, ומכוח סמכותנו, על-פי סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 – להרשיעם בעבירה על-פי סעיף 217 לפקודה.


אוסיף עוד, כי לא יכולה להיות מחלוקת באשר ליכולתם של גאטו ומור להתגונן נגד העבירה על-פי סעיף 217, שהרי הרשעתם בסעיף זה מתבססת על קבלת הגירסה המלאה של מור, באשר לנסיבות חתימתו על ת/8ד, ומתבססת על הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית משפט קמא.


במהלך הדיון בפנינו הפנינו גם את הסניגור לאפשרות ההרשעה על-פי סעיף 217, ובתשובה טען הסניגור, כי למור היה "הצדק סביר", והשופטת האמינה שיש לו הצדק סביר (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון בפנינו).


ההצדק הסביר הוא האמון שרכש מור לטל, והעובדה שסמך עליו.


ושוב, אין לי אלא להפנות למה שנאמר בע"פ 485/82 הנ"ל בדבר "סבירותו" של הצדק מעין זה, ובדבר אי היותו הסבר המניח את הדעת.


ז. ערעור המדינה נגד זיכויו של טל מהעבירות על פי סעיף 220 לפקודה על חלופותיו השונות



לטענת המדינה: היו בפני בית משפט קמא שורת ראיות המחייבות את המסקנה, כי אין מדובר ברשלנות גרידא אלא רצון מודע של טל לסייע בידי גאטו ומור להתחמק מתשלום מס (לשנת המס 1991).


בגדר הראיות הללו, מונה המדינה את העובדות הבאות:



1. כפי שצויין לעיל, הדו"ח המשלים לשנת 1990 הוגש בתאריך 09.01.94.


הדו"ח המשלים, ת4/ה על כל צרופותיו, כולל גם דין וחשבון כספי ליום 31.12.90.
הדו"ח כולל פירוט רכוש שהיה לגאטו ביום 31.12.90, לרבות: שיקים דחויים, חוב מנהלים, מלאי לא מכור ושיקים לגבייה.
בהודעת הערעור מפנה המדינה לכך, שמהדו"ח הנ"ל עולה, כי לגאטו היה בתאריך הנ"ל מלאי סחורות לא מכור וכלי רכב בשווי כולל של -.240,000 ₪.


ת/8ד (הדו"ח לשנת 1991) הוגש, כאמור, ביום 20.01.94.


כאשר פער הזמנים בין ת/4ה לבין ת/8ד הוא 11 ימים בלבד, היה על טל לשאול את עצמו היכן אותו מלאי ושיקים שעליהם דיווח רק 11 ימים קודם לכן.


גם אם נמכר הרכוש הנ"ל, היתה המכירה צריכה למצוא ביטוי בת/8ד.


קרבת הזמנים ביחד עם "העלמות" הרכוש בת/8ד היא ראיה נסיבתית לטענת המדינה.


2. טל, לטענת המדינה, ידע כי גאטו העסיקה עובדים בינואר-אפריל 1991. זאת למדה המדינה מת/26.
ת/26 הוא פניה של טל אל פקיד השומה, בעקבות הטלת עיקול על חשבון הבנק של גאטו בגין חוב ניכויים מעובדים.
ת/26 נכתב ביום 26.05.91 (הרבה לפני הגשת ת/8ד). מכאן שבעת הגשת ת/8ד ידע טל על העסקת עובדים בתקופה הרלוונטית, קרי, עד יוני 1991.


3. בתאריך 10.08.93 פנה טל לרשויות מע"מ בבקשה לביטול קביעות מס לתקופה שבין אוגוסט 91 ועד יולי 93 (ת/9ד).
במכתב הנ"ל מודיע טל לאגף המס ומס ערך מוסף, כי "כרואי החשבון של החברה שבנידון הרינו להודיעך כלהלן:- 1. החברה חדלה מפעילות עסקית בחודש יולי 1991.".


כיצד אם כן, יכול טל לכתוב, בתאריך 20.01.94, כי בשנת המס 1991 היתה "הפסקת פעילות עסקית".


4. טל גם הגיש לפקיד השומה הצהרת הון של מור (ת/12ב2) וגם ממנה ומהמסמכים שהביא לו מור לצורך הגשתה עולה, כי טל אמור היה לדעת שבשנת 1991 היתה עדיין פעילות בגאטו.


5. בין ניירות העבודה שנמצאו אצל טל בחיפוש בדיעבד נמצא גם מאזן בוחן משנות המס 91-90 שהודפס בתאריך 27.10.93 (ת/10א).
גם ת/10א, שכאמור נמצא ברשותו של טל, מצביע על כך שטל ידע כי לגאטו היתה פעילות עסקית בשנת 1991.


6. המדינה טענה גם, כי טל קיבל לידו את חומר הנהלת החשבונות של גאטו לשנת 1991. החומר היה מלכתחילה אצל צבי גורן, שהיה כזכור מנהל החשבונות של גאטו. לדבריו של גורן הועבר החומר למור וממור עבר לטל.


מחומר הנהלת החשבונות עלה כי לגאטו היתה פעילות עסקית בשנת 1991, ולפיכך, אם היה החומר בידיו של טל, הרי יש בכך, שוב, ראיה שהגשת דו"ח אפס הוא צעד מכוון ואיננו רשלנות גרידא.


ח. כזכור, ע"פ 71219/00, הוא ערעורו של טל על הרשעתו בעבירה על פי סעיף 217 לפקודה.


מטבע הדברים שני הערעורים משיקים זה לזה ונוגעים בתחומים משותפים, שהרי הם עוסקים באותה פרשייה עצמה.


כיוון שכך, אביא להלן את טענותיו של טל לגבי הרשעתו.


אלה הנימוקים העיקריים המצויים בהודעת הערעור:


1. גם אם היה טל מוסר דיווח מדוייק ונכון באשר לפעילותה של גאטו בשנת המס 1991, גם אז לא היתה חייבת גאטו בתשלום מס הכנסה בשנה הנדונה.
גאטו הפסידה סכומי כסף ניכרים בשנה זו, וגם בשנים שקדמו לכך צברה הפסדים. כיוון שכך לא היתה הכנסה חייבת במס וממילא לא ניתן לדבר על "כוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס", כאמור בסעיף 220 לפקודה.


2. המכתבים השונים שאליהם הפנתה המדינה נשלחו בשנת 1991, כשלוש שנים לפני מילוי הדו"ח, שעל כן לא ניתן להסיק מהם מסקנות על מצב ידיעתו נכון לזמן מילוי הדו"ח (ת/8ד).


המאזן הבוחן שנמצא במשרדו לא הוכן על ידו והוא לא היה מודע להימצאותו.


3. טל נחקר אצל פקיד שומה חקירות תל-אביב בחודש מרץ 95.
בין מילוי הדו"ח (ת/8ד) לבין חקירתו, חלפה למעלה משנה ועל כן לא זכר טל, בתחילת החקירה, את פרטי הדו"ח: "כשהוצג בפניו הדו"ח במהלך החקירה והוברר לו כי היתה פעילות עסקית בשנת 1991 הוא הודה בו במקום כי טעה והביע חרטה ופליאה על טעותו" (סעיף 2 להודעת הערעור של טל).
שגתה על כן כב' השופטת קמא כאשר דיברה על כך שטל שינה את קו חקירתו, למן הרגע שהכיר בטעותו התמיד טל ודבק באותו קו הגנה.


4. טל טען בבית משפט קמא, כי הוטעה על ידי רכז חוליות בפקיד שומה תל אביב, אדם בשם ביטר.


לטענתו של טל, אותה העלה כבר בחקירתו הראשונה (ת/8א), התקשר אליו בתחילת שנת 1994 אותו רכז, ביטר, ושאל אותו למצבה של חברת גאטו:
"כאשר אמר לו המערער שהחברה אינה פעילה מזה שנים אמר לו מר ביטר להגיש דו"ח אפס על מנת שיוכל לסווג את החברה כחברה לא פעילה" (סעיף 6 להודעת הערעור של טל).


כך אמנם עשה טל, ואכן, כזכור, הדו"ח "מפליל" (ת/8ד) הוא דו"ח אפס.


בית משפט קמא קבע, כי אם רצה טל להיבנות מן הטענה שפעל לפי עצתו של ביטר היה עליו להביא את ביטר כעד מטעמו.


לדעת ב"כ המערער, בכך שגה בית משפט קמא. המדינה היא שהתרשלה בכך שביטר לא נחקר מלכתחילה במחלקת החקירות ולא זומן להעיד מטעם התביעה.


ט. לאחר התלבטות לא קלה, אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים הנוגעים להרשעתו של טל, ולהשאיר בעינה את התוצאה אליה הגיעה כב' השופטת קמא, דהיינו, הרשעתו של טל בעבירה על פי סעיף 217 לפקודה.


ההתלבטות היתה, בחלקה הגדול, ביחס לאפשרות של קבלת ערעור המדינה. האפשרות של זיכויו המוחלט של טל, דהיינו, קביעה כי אפילו התרשלות לא היתה בדרך פעולתו כמעט לא עמדה על הפרק לאור מצבור הראיות הברורות והמובהקות שהובאו לבית משפט קמא באשר למילויו של הדו"ח ת/8ד.


למען האמת – לא ברור לי כיצד יכול היה טל לערער על הרשעתו בעבירה על סעיף 217 לפקודה, כאשר לדבריו הוא "כל ההתייחסות לדו"ח הזה היתה רשלנית הן מצדי והן מצד מי שאחראי עליו ממס הכנסה".


הראיות שהביאה המדינה, כמפורט לעיל, ביחס למידע שהיה בידי טל, מידע שבחלקו הוא היה אביו מולידו ושהועבר באמצעותו גם לרשויות מס אחרות, בין אם לרשויות מס הכנסה ובין אם לרשויות מס ערך מוסף כאשר המידע הוא על פעילותה העסקית של גאטו בשנת 1991, צריכות לכאורה להוליך למסקנה כי דו"ח אפס משקף החלטה מודעת של עורכו להעלים מידע זה מידיעת שלטונות המס.


אם בכל זאת יש מקום לסברה, כי מדובר בהתרשלות ולא במעשה מכוון, הרי זה בשל הצטברות הנימוקים כדלקמן:



1. פער הזמנים בין הפניות לרשויות השונות (שפורטו לעיל), ובין מילוי הדו"ח ת/8ד.


כדי לסבר את האוזן (או את העין), תאריכיהם של המסמכים הנזכרים בפסקה ד' לעיל הם כדלקמן: ת/26 – 26.05.91;

ת/9ד – 10.08.93;

ת/12ב – 30.11.92;

ת/10א – 27.10.93;



כיוון שת/8ד הוא מתאריך 20.01.94, הרי אפילו בהתייחס למאזן הבוחן שתאריכו הוא המאוחר מבין התאריכים שצויינו לעיל, ישנו פער של כשלושה חודשים.


לכך מצטרפת העובדה שעליה לא היתה מחלוקת, כי גאטו "קרסה" כבר בשנת 1990.


לא היתה גם מחלוקת על כך שרכושה של גאטו עוקל, ועל כן יתכן שהתמונה הכללית שהיתה במוחו של טל הינה כי מדובר בחברה שאין לה פעילות עסקית.


2. גם אותו סכום של -.945,587 ₪ המוזכר בכתב האישום איננו סכום המשקף פעילות שוטפת אלא הוא משקף מלאי, שיקים דחויים, חובות לגאטו, ציוד של גאטו וכיוצא בכך.


העובדה שטל לא בדק את המידע שהיה ברשותו אכן מצביעה על רשלנות, אולי אפילו רשלנות רבתי, עדיין, אינני סבורה שיש מקום כי ערכאת הערעור תקבע שמדובר בכוונת השתמטות.


3. באשר לטענה בדבר 11 הימים אשר חלפו בין הגשתו של ת/4ה, הדו"ח לשנת 1990, לבין ת/8ד: לענין זה מקובלת עלי טענת הסניגורים, כי מדובר בתוספת ולא בעריכה ראשונית של הדו"ח, ועל כן איני סבורה כי סמיכות הזמנים בין הגשת ת/4ה להגשת ת/8ד יכולה לשאת על כתפיה, את הוכחת הכוונה להשתמטות ממס.


4. כשלעצמי, נראה לי כי עצם הקביעה שרואה החשבון שאיננו, לכל הדעות, מבעלי המניות של החברה יזם פעולה מודעת שעניינה השתמטות מתשלום מס כאשר בעלי החברה איננו חלק מפעולה זו היא קביעה בעייתית.


על פני הדברים – מי שאמור היה ליהנות מפירות ההשתמטות הוא החייב במס, קרי גאטו ומור.
קביעה, כי גאטו ומור לא התכוונו להשתמט ממס, לא קשרו קשר עם טל למטרה זו, מותירה את האפשרות כי טל יזם את המהלך בעצמו, כמעט כאפשרות תאורטית.


בכך אינני באה לומר כי לעולם יש להציב כתנאי להרשעת נותן השירות (רואה החשבון), בעבירה על-פי סעיף 220 לפקודה, כשהמדובר בדו"ח של לקוח – הרשעת הלקוח אף הוא בעבירה על סעיף זה.


כל שבכוונתי לומר הוא, כי זהו מצב יחודי, שעל פניו אין בו היגיון, שעל כן, כדי לשכנע בקיומו, צריכה המדינה לעבור סף ראייתי גבוה במיוחד שיצביע על כוונת ההשתמטות של נותן השירות, המסכן עצמו ואת המשך עבודתו, כאשר לא נשקפת לו מכך טובת הנאה.


כך למשל – אם יעלה בידי התביעה להוכיח, כי נותן השירות התכוון, בדרך זו או אחרת, לקבל לידיו את הסכום שיעלה בידו "לחסוך" עבור מרשו על-ידי הטעיית שלטונות המס – כי אז יש בכך היגיון.


5. מקובלת עלי גם אמירתה של כב' השופטת קמא, כי היא מתקשה להאמין שרואה החשבון היה מנסה לרמות את מס הכנסה על-ידי הגשת דו"ח כוזב, כשברור לו שבדיקת הדיווח במע"מ תגלה מיד את מעשה המרמה (עמ' 133 להכרעת הדין).


אוסיף עוד, כי לענין זה דווקא ריבויים של המסמכים עליהם הצביעה התביעה, המכילים ההצהרה ברורה על פעילותה של גאטו בשנת המס 1991, פועל כראיה נסיבתית לטובתו של טל.


כיוון שבדיקה שטחית אפילו תגלה, ולו אחד מהמסמכים הללו, הרי שהניסיון להטעות את שלטונות המס הופך להיות טיפשי במיוחד, ולענייננו, מצביע על רשלנות ולא מעבר לכך.


י. באשר לטענתו של טל, כי גם לו היתה גאטו מוסרת דיווח נכון – לא היתה מתחייבת במס.


למעשה, משהחלטתי להותיר בעינה את הרשעתו של טל בעבירה על-פי סעיף 217 לפקודה בלבד, הרי שאין לטענה זו כל משמעות.
הרווח הכספי רלוונטי לענין השתמטות בזדון, אולם לא לענין הרשלנות.


רק כדי להעמיד דברים על דיוקים אעיר, כי גם בנושא זה – צריך לבחון כל מקרה ונסיבותיו ולא ניתן לטעון לקיומו של כלל גורף הנכון בכל מצב.


כך למשל, יתכן שגם כאשר לא תהיה השפעה להשמטה על גובה המס, תהיה השפעה לעניינים אחרים – סגירת תיק, המרת כתב אישום בקנס מנהלי וכיוצא בכך.


במקרה זה – הטענה כי דיווח אמת – לא היה מניב חיוב במס אחר ממה שחוייב הנישום בפועל, ספק אם היה מוליך מיניה וביה לזיכוי מאחת מחלופותיו של סעיף 220 לפקודה.


הטענה האחרונה שיש לבחון הינה טענה 4 בפרק ח' לעיל – לענין שיחתו של טל עם ביטר (רכז חוליות בפ"ש ת"א).


בלי קשר לשאלה על מי היתה החובה להביאו כעד, הרי די להפנות לדבריו של טל עצמו כדי להבין שאין ממש בטענה.


טל נשאל על-ידי בית משפט קמא והשיב, בעמ' 73:
"ש. האם לא יתכן שאתה אמרת לביטר שלא היתה פעילות לחברה בשנת 1991 ואז הוא אמר לך אם כך תגיש דו"ח 0?

ת. כך זה היה – יכול היה לומר שמע, אתה טועה".


ואם "כך זה היה", על מה מלין טל?

שלא לדבר על כך שגם לולא היה מאשר זאת טל בדבריו, הרי אין כל היגיון "ביוזמה פרטית" של ביטר בנושא זה, כפי שציינה גם כב' השופטת קמא.


יא. סוף דבר



אם תישמע דעתי: יורשעו מור וגאטו בעבירה על סעיף 217 לפקודה.


הרשעתו של טל בעבירה על סעיף זה – תישאר בעינה.


לענין העונש:


בית משפט קמא הטיל על טל 45 ימי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, וכן מאסר על תנאי וקנס.


איני סבורה, כי מדובר בענישה החורגת מנורמת ענישה סבירה וראויה, המצדיקה התערבות ערכאת הערעור, ומקובלים עלי נימוקיה של כב' השופטת קמא בגזר הדין.


בגדר רשלנות – רשלנותו של טל היתה משמעותית ומובהקת ואין מדובר "בטעות אחת קטנה" כפי שטען טל.


רואה החשבון, הינו חוליה חשובה בכל מערך גביית המיסים במדינה, שעל כן, לא ניתן להקל ראש בהתנהלות רשלנית מאין זו שנחשפה בתיק הנוכחי.


לפיכך אציע לחבריי להשאיר את הענישה שהוטלה על טל – בעינה.


באשר לגאטו ומור, הרי התיק יוחזר לבית משפט קמא, על מנת שישמע טיעונים לעונש ויגזור את הדין.


ד' ברלינר, שופטתאב"ד

השופט ז' המר:


1. חברתי, כב' השופטת ברלינר, הציעה, לא בלי התלבטות, כנראה, "להותיר בעינה את קביעת כב' השופט קמא לפיה חתם מור על טופס ריק, בלא שיעמוד במדויק על משמעות החתימה".
חברתי ציינה, כי בית משפט קמא קבע זאת על סמך התרשמותו מעדויותיהם של מור וטל, וההתרשמות מן העדים היא, כידוע, המנדט של הערכאה הדיונית. לדעתה, אין זה המקרה החריג שבו יש לסטות מכלל זה.


2. אכן כן, אך לערכאת הערעור מותר לבקר את ההנמקה של בית משפט קמא. אם ההנמקה מוטעית או אם ההתרשמות איננה מתיישבת עם הראיות – רשאית ערכאת הערעור להתערב.
לדעתי זה המקרה שבפנינו.


3. בית משפט קמא מצא תימוכין להתרשמותו, בנושא זה, בכך שדברי מור, כי נאמר לו שלדו"ח (הכוונה לדו"ח ההכנסה לשנת 1991) אין חשיבות, נתמכו בהגנתו של טל, אשר התגונן בטענה שהתייחס לדו"ח כחסר חשיבות.


אני סבור, כי הנמקה זו איננה תומכת בטענה של מור, כי חתם על הדו"ח "על החלק" (בלנקו), שהרי אין קשר הכרחי בין העובדה של חתימה "על החלק" לבין מידת ההתייחסות לדו"ח; מה עוד שברור בעליל כי הטענה המשותפת הזו, של מור וטל, בדבר חוסר התייחסותם לדו"ח היא טענת הגנה שמיועדת היתה להסיר מעצמם את האחריות לכזב שבדו"ח.


4. עוד נימק בית משפט קמא את קבלת גירסתו של מור בכך, שהוא לא העלה על דעתו, כי אין בפני טל, שהיה רואה החשבון של גאטו, נתונים על הפעילות העסקית של גאטו לשנת 91.
הנמקה זו נראית לי מוטעית, מאחר ומור הודה במהלך עדותו, כי לא העביר לטל את ספרי הנהלת החשבונות של גאטו לשנים 90-91, אותם קיבל ממנהל החשבונות (עמ' 99 ו-101 לפרוטוקול). ממילא לא יכול היה להניח כי יש לטל את הנתונים למילוי נכון של הדו"ח.
בין אם טענתו של מור, כי לא העביר את הספרים לטל, לשנים הנזכרות, היא אמת ובין אם היא שקר, מור איננו יכול להחזיק את המקל משני קצותיו: גם לטעון כי לא העביר לטל את הספרים וגם לטעון כי הוא סבר כי יש לטל את כל הנתונים.


5. קביעתו של בית משפט קמא, כי הוא מקבל את גירסתו של מור לפיה חתם על הדו"ח לשנת 91, חתימה "על החלק", איננה מתיישבת עם הוראת סעיף 144(א) סיפא לפקודה, אשר צוטטה על ידי חברתי בפרק ו' של חוות דעתה.
כזכור, קובעת הסיפא לסעיף הנזכר, חזקה משפטית, חלוטה, בלתי ניתנת לסתירה (להבדיל מהחזקה העובדתית הניתנת לסתירה ברישא של הסעיף), לפיה "כל החתום על כל דו"ח, אמרה או טופס כאלה, רואים אותו כמי שיודע כל ענין שבהם".
ממילא על-פי חזקה זו מוחזק מור, מכוח החוק, ולא מכוח עובדה, כמי שיודע את תוכנו של הדו"ח.
אינני רואה כל הבדל לענין תכליתה ומשמעותה של החזקה, בין אדם הטוען כי חתם על הדו"ח שמולא על ידי רואה החשבון, בלי לקרוא את האמור בו, משום שסמך על רואה החשבון (שאזי אין מחלוקת כי החזקה החלוטה חלה עליו) – לבין אדם שחותם מראש על דו"ח ריק משום שהוא סומך על רואה החשבון שלו.


בחזקה זו הביע המחוקק את דעתו בדבר החומרה והרצינות שמחייבות כל נישום, בהגישו דו"ח כלשהו למס הכנסה. החזקה מיועדת למנוע טענות של חוסר הבנה, חוסר ידיעה, או ניסיון להעביר את האחריות למי שסייע לו למלא את הדו"ח. כאמור בע"א 647/99 עיוון נ' מ"י, פ"ד לה(4) 645, לא יישמע נישום בטענה כי הדו"ח הוכן על ידי יועץ מס ולא על ידו.
עוד נאמר בפסק דין זה, כי החזקה החלוטה האמורה חלה "במשפט פלילי ואזרחי כאחד".


6. לענייננו אף אין חשיבות לכך, כי על פי הפסיקה "החזקה מתייחסת לידיעת החותם על קיום הרישום במסמכים, להבדיל מידיעתו את אמיתות הרישום", כפי שהזכירה חברתי בפרק ו' של חוות דעתה.
זאת, משום שאם מוחזק מור (באופן חלוט, כאמור), כמי שיודע שהדו"ח לשנת 91 (ת/8ד) הוגש על אפס עיסקאות, אפס הכנסות ואפס הוצאות, בעוד שגם בית משפט קמא קבע, כי אין ספק שמור ידע במועד חתימתו על הדו"ח הזה שהיו עיסקאות בשנת 91 בסכום של כמיליון ₪ (עמ' 130 להכרעת הדין) – הרי ממילא ידע שהדו"ח כוזב ותוכנו אינו אמת.


7. קשה שלא לתמוה על קבלת גירסתו של מור, כאילו חשב שמדובר בטופס חסר חשיבות.


על ת/8ד כתוב באותיות קידוש לבנה, כי הוא דין וחשבון על הכנסת החברה לשנת המס 1991, והוא טופס בנוסח סטנדרטי עליו חתם מור מידי שנה בשנה, גם בשנים קודמות.
מור ידע, כאמור, כי לגאטו היו הכנסות של כמיליון ₪ בשנת 91 והוא ידע היטב כי גאטו העסיקה עובדים בשנה זו, עד חודש יולי. כן הוא ידע, ולו רק מכוח החוק, כי חובה להגיש דין וחשבון שנתי על הכנסות החברה באותה שנה. לא שמענו מפיו טענה כי הוא סבר שהדו"ח על ההכנסות הוגש בהזדמנות אחרת, וכפי שכתבה בצדק חברתי "היכן סבר מור, ידווח רווח זה אם לא בדו"ח ת/8ד?".


8. נימוק נוסף שבגינו סבור אני, כי לא היה מקום לקבל את גירסתו הנזכרת של מור, מבוסס על המצב הראייתי בתיק.
גירסה זו של מור היא טענת הגנה מובהקת. כזכור, טען מור, שחתם על הדו"ח, חתימה "על החלק" בפני איריס, פקידתו של טל. הואיל והנטל מוטל על מור להוכיח את טענת ההגנה שלו, הרי ההימנעות מלהביא את אותה איריס מלהעיד בבית המשפט, פועלת לחובתו של מור (בית משפט קמא קבע, כי אי זימונה של איריס פועל לחובתו של טל. ברם, הטענה האמורה איננה טענת הגנה של טל אלא של מור). המשמעות של אי זימונה של איריס – אומר דרשני ואין צורך לצטט את הפסיקה הידועה בנושא זה.


לכן, דעתי היא, כי לא היה מקום לקבל את גירסתו העובדתית הנזכרת של מור.


9. לפיכך, ובהעדר הסבר אחר, השמטת ההכנסות בסכום של -.945,587 ₪ מעידה על עצמה כי מטרתה היתה להתחמק ממס.
כוונה זו מתחזקת לאור העובדה שמור וגאטו ציפו לקבל החזרי מס לשנת המס 1990, כאמור במכתבו של טל (ת/8ג). ברור שאם היתה הכנסה חייבת לשנת המס 1991, היה סכום ההחזר מתקזז כנגד החיוב במס.


10. אשר על כן, דעתי היא, כי יש לקבל את ערעור המדינה בעניינם של מור וגאטו, ולהרשיע אותם בעבירות שיוחסו להם, לפי סעיף 220 לפקודה.


אני מצטרף לאמור בחוות דעתה של חברתי, השופטת ד' ברלינר, בענין הערעורים ההדדיים על הרשעתו של טל, אולם דעתי היא, כי יש מקום, בנסיבות הענין, להחמיר לפחות בעונש הקנס ולהעמידו על75,000 ₪ או 5 חודשי מאסר תמורתו.


ז' המר , שופט

השופטת י' שטופמן: אני מסכימה לאמור בחוות דעתה של אב"ד, השופטת ד' ברלינר.


י' שטופמן , שופטת

לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ברלינר, דהיינו: המערערים גאטו ומור יורשעו בעבירה על סעיף 217 לפקודה; עניינם יוחזר לבית משפט קמא לצורך שמיעת טיעונים לעונש ומתן גזר הדין. הערעורים בעניינו של טל יידחו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק מס הכנסה

  2. ערעור מס הכנסה

  3. מס הכנסה שלילי

  4. הסכם מס הכנסה

  5. מס הכנסות מבנין

  6. סיווג מחדש

  7. סיווג עסקה

  8. מאפיה - מס הכנסה

  9. מיסים עקיפים

  10. סעיף 2 פקודת מס הכנסה

  11. דוגמא לערעור מס הכנסה

  12. מס הכנסה - חופש המידע

  13. סודיות מס הכנסה

  14. קרקע תפוסה - צו מיסים

  15. קוד ISHR - מס הכנסה

  16. מס הכנסה - קיוסק

  17. תקנות מס הכנסה רכב

  18. תקנות מס הכנסה פחת

  19. ביקורת מס הכנסה – דוגמא

  20. אישור לגבות מיסים

  21. תקנות רכב מס הכנסה

  22. ערעור הפחתת הוצאות מחיה

  23. סיווג מוצרים - מס הכנסה

  24. ניכוי תשלום חוב מס הכנסה

  25. סעיף 152 לפקודת מס הכנסה

  26. מחילת חוב מס הכנסה

  27. דיני מס הכנסה - בג''צ

  28. סעיף 220 לפקודת מס הכנסה

  29. סעיף 147 א לפקודת מס הכנסה

  30. מס הכנסה - מאגר מידע

  31. סעיף 130(ג) פקודת מס הכנסה

  32. ערעורי מס הכנסה מאוחדים

  33. קילומטראז - מס הכנסה

  34. תיקון ערעור מס הכנסה

  35. ביקורת מס הכנסה עוסק מורשה

  36. אי הגשת דוחות מס הכנסה בזמן

  37. דרישת הכתב דיני מיסים

  38. עבירות על פקודת מס הכנסה

  39. הכנסה עסקת אקראי - מס הכנסה

  40. החזרת מס יתר ששולם למס הכנסה

  41. תשלום מעביד הפרשים למס הכנסה

  42. מס הכנסה - חברת השקעות

  43. תקנות מס הכנסה פחת מואץ

  44. נקודות זיכוי תושב - מס הכנסה

  45. סעיף 66(ד)(2) פקודת מס הכנסה

  46. סעיף 92(א)(1) פקודת מס הכנסה

  47. סוכן שחקנים - מס הכנסה

  48. תקנות מס הכנסה שכר דירה

  49. ביקורת מס הכנסה - מספרה

  50. סעיף 86 לפקודת מס הכנסה

  51. בניין משובח - צו מיסים עירייה

  52. אי הגשת דוחות למס הכנסה

  53. צו שעת חירום גביית מסים

  54. סעיף 147 לפקודת מס הכנסה

  55. סעיף 135 לפקודת מס הכנסה

  56. סעיף 194 לפקודת מס הכנסה

  57. סעיף 160 לפקודת מס הכנסה

  58. סעיף 153 לפקודת מס הכנסה

  59. תקנות מס הכנסה שיעורי פחת

  60. סעיף 159 לפקודת מס הכנסה

  61. חוק מס הכנסה עידוד להשכרת דירות

  62. תקנות מס הכנסה ומס מעסיקים

  63. אי תשלום מס הכנסה - זיכוי

  64. תקנות מס הכנסה מחירי העברה

  65. ביקורת מס הכנסה - בית קפה

  66. תיקון 132 לפקודת מס הכנסה

  67. סיווג עסקה - הונית או פירותית ?

  68. אופציות לעובדים - מס הכנסה

  69. ביקורות פתע - מפקחים של מס הכנסה

  70. סעיף 119א לפקודת מס הכנסה

  71. איחור בהגשת ערעור מס הכנסה

  72. מירוץ ההתיישנות - מס הכנסה

  73. תקנות מס הכנסה נסיעות לחו''ל

  74. ערעור מס הכנסה - עוסק מורשה

  75. סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה

  76. בקשה למסור מידע על הכנסות מס הכנסה

  77. הנחה במס הכנסה בישובי גבול הצפון

  78. דיווח על בן משפחה כעובד – מס הכנסה

  79. תקנות מס הכנסה קביעת תנאי שוק

  80. חזקת תלות מקורות ההכנסה בין בני זוג

  81. דיון בדלתיים סגורות - מס הכנסה

  82. הודעת השגה - סעיף 150 פקודת מס הכנסה

  83. מס הכנסה על פיצויים בית דין לעבודה

  84. מס הכנסה - דיווח נפרד על ידי בני זוג

  85. הארכת תקופת ההתיישנות מס הכנסה

  86. הכנסות מלקוחות חו''ל - מס הכנסה

  87. אי הגשת דוח מס הכנסה במועד – כתב אישום

  88. תקנות מס הכנסה ניכוי הוצאות מסוימות

  89. האם צריך לשלם מס הכנסה על הכנסות בחו"ל ?

  90. תקנות מס הכנסה תכנון מס החייב בדיווח

  91. חוק מס הכנסה ניכויים מיוחדים בשל אינפלציה

  92. תקנות מס הכנסה פטור מהגשת דין וחשבון

  93. מכירת שווארמה, פלאפל, שתייה קלה – מס הכנסה

  94. חישוב מאוחד - הכנסות שני בני זוג מס הכנסה

  95. התחמקות שיטתית מהגשת דוחות למס הכנסה

  96. פחת בשל ציוד - סעיף 2(ג)(1) לתקנות מס הכנסה

  97. הסברים על הכנסות מעסק במסגרת ערעור מס הכנסה

  98. ניכוי הוצאות פרויקט כנגד הכנסות פרויקט אחר ?

  99. תקנות בית המשפט ערעורים בענייני מס הכנסה

  100. אי רישום תקבולים - סעיף 216(7) פקודת מס הכנסה

  101. זיכוי מס - מוסד לילדים בעלי צרכים מיוחדים

  102. סעיף 145ב (א)(1) פקודת מס הכנסה - אי רישום תקבול

  103. תקנות מס הכנסה שיעור פחת לדירה מושכרת למגורים

  104. תקנות מס הכנסה תיאומים בשל אינפלציה שיעורי פחת

  105. בני זוג עובדים באותו מקום - דיווח מס הכנסה מאוחד ?

  106. תקנות מס הכנסה ניכוי מתשלומים בעד שירותים או נכסים

  107. מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח - עבירה על סעיף 220(2) לפקודת מס הכנסה

  108. מטרת סעיף 145 לפקודת מס הכנסה - מסגרת אירגונית לביצוע רישומי התקבולים

  109. מתי יש לדווח למס הכנסה על הפסד מכירת מגרש ? - סעיף 8א'(ג) לפקודת מס הכנסה

  110. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון