פסק דין בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב יפו, (כב' השופט דלוגין), קיבל ביום 31.8.07 את תביעת המשיב (ת.ק. 17970707), בקובעו כי המבקשת הפרה את סעיף 5(7) לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ציבוריים, תשס"א -2000, (להלן: "החוק"), וזאת על רקע של אפליה מינית. בית המשפט אמץ את גרסת המשיב לפיה עובדי המבקשת המפעילה מועדון בשם "וויסקי - א-גוגו", בנמל תל אביב, מנעה את כניסתו לשערי המועדון ביום 29.6.07, אלא אם ישלם דמי כניסה בסך 150 ₪, וזאת תוך אפליה פסולה שכן התירה באותה עת לנערות להיכנס למועדון ללא תשלום. סופו של דבר השית בית המשפט על המבקשת לשלם למשיב פיצוי בסך 10,000 ₪ וכן הוצאות וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. המבקשת עותרת להאריך לה את המועד להגשת רשות ערעור על פסק הדין. לעמדת המבקשת פסק הדין הומצא לה ביום 2.9.07 ומאחר וסברה כי הושת עליה תשלום תוך 30 יום, אזי מועד הערעור הינו 30 יום מאותו יום ולא 15 יום כקבוע בתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976. עוד נטען כי פסק הדין ניתן בסמוך לראש השנה ויום הכיפורים, לכן נזקק בא כוח המבקשת למספר ימים להשלמת הבקשה, והדבר הסתייע לבסוף רק ביום 8.10.07. לגופו טוענת המבקשת כי נגרם לה עוול קשה בפסק הדין תוך שמצביעה בעיקר על פגמים דיונים בכך שבית המשפט לא נעתר לבקשתה לדחיית הדיון והגשת כתב הגנה מחמת שהוגשה רק סמוך לדיון, כמו גם שגגות מהותיות שנפלו לדעתה בפסק הדין. המשיב מתנגד לבקשה תוך שמצביע בין היתר על כך שהבקשה אינה נתמכת בתצהיר כדין, על הסיכויים הקלושים של קבלתה כמו גם העובדה שבית המשפט אפשר למנהל המבקשת שהתייצב לדיון לדחות את הדיון אך הלה בחר שלא לעשות כן, תוך שעמד על מתן פסק דין ומסר עדות לגופו. המבקשת בתגובתה לתשובת המשיב חזרה על טענתה בדבר העוול המשווע שייגרם לה אם לא תותר האורכה. לאחר שנתתי דעתי לעמדות הצדדים הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להדחות. עסקינן בבקשה להאריך מועד שנקבע בחיקוק, אשר על מנת להיעתר לה על המבקש להצביע על "טעמים מיוחדים", וכקבוע בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"(. המבקשת לא עמדה בנטל הנדרש, לא כל שכן, כשלה בכך שלא טרחה לתמוך את בקשתה בתצהיר כדין, למרות שהיה עליה חובה לעשות כן לפי תקנה 241 לתקנות, ובמיוחד לאחר שהדבר נטען במפורש בתגובת המשיב והבקשה נסמכת על טעמים עובדתיים. לטענת המבקשת היא סברה שהמועד להגשת הערעור הינו 30 יום מחמת הסתמכות על הקביעה בפסק הדין לפיו התשלום יבוצע תוך 30 יום. לפיכך, היה על המבקשת להגיש תצהיר של מנהלה או גורם מוסמך אחר, אשר יאמת את הטענה; העדרו של זה, שומט את הקרקע תחת הטענה, במיוחד לאחר שהמשיב בתגובתו הצביע על העדר תצהיר והמבקשת לא השכילה להגיש תצהיר במסגרת התגובה לתשובה. זאת ועוד; אחד המבחנים לקבלת בקשה להארכת מועד הוא סיכויי הערעור. גם בעניין זה לא עומדת המבקשת בנטל הנדרש. טענתה העיקרית שלא ניתן לה יומה בבית המשפט, אינה מתיישבת עם קביעת פסק הדין. בהקשר זה אציין כי בפסק הדין נאמר מפורשות שבית המשפט אפשר למנהלה של המבקשת שהתייצב בדיון ונחקר, לדחות את הדיון. דא עקא, האחרון הודיע לבית המשפט כי אינו רואה צורך בדחיית הדיון ומעדיף מתן פסק דין ודברים אלה רשומים בפירוט בעמוד 5 לפסק הדין: "לשאלת בית המשפט אם אני זקוק לדחיית הדיון כדי להביא עדים או להגיש כתב הגנה שכן התביעה נמסרה לנו רק ביום 16.8.07, אני משיב שאין לי צורך בכך ואני מבקש שבית המשפט יפסוק היום בתיק" (עמוד 5 רישא לפסק הדין). בנסיבות אלה, קלושים סיכויי ההצלחה של טענות המבקשת, למצער בפגמים הדיונים שחלו לדעת המבקש בהליך. במיוחד נכון הדבר שעה שהמבקשת התעלמה בבקשתה ובתגובתה לתשובת המשיב, מדברי מנהלה כאמור לעיל. התעלמות מדבריו המפורשים של מנהל המבקשת שעמד על מתן פסק הדין ובחר שלא לדחות את הדיון, אינם דרים בכפיפה עם הנימוקים בנוסח בקשת רשות הערעור בכך שלא ניתן למבקשת יומה בבית המשפט שעה שלא נדחה הדיון. נתתי דעתי גם לטענת בא כוח המבקשת כי אחת הסיבות לאחור היא מחמת שלא היה סיפק בידו להגיש את הבקשה במועד אך לא ראיתי בנימוק זה כדי לשנות את מסקנתי. מעבר לכך שהטענה אינה מגובה בתצהיר כדין, אזי ההלכה לא מכירה באחור מחמת מחדל של בעל הדין או בא כוחו, כטעם מיוחד להארכת מועדים (ע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' גלבוע, פ"ד מ (1), 57). מעבר לדרוש, אחד השיקולים המהותיים המנחים את בית המשפט בבואו להחליט בבקשה להארכת מועד הינם בין היתר משך האיחור והאם שינה המשיב את מצבו לאחר שסבר כי לא יוגש ערעור על ההחלטה או פסק הדין (ראה רע"א פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים) תק' על, 2002 (1) 746). המבקשת הגישה את הבקשה באחור ולאחר שהמשיב פיתח צפייה כי פסק הדין יישאר על כנו ואין בדעתה להגיש בקשת רשות ערעור ומכל מקום לא היתה כל מניעה כי המבקשת תודיע למשיב כי בדעתה להגיש בקשת רשות ערעור ובכך היתה מונעת פיתוח צפייה בלב המשיב כי השלימה עם פסק הדין. הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיב בסך 2,500 ₪ בצירוף מעמ. הפליה / אפליה