פסק דין 1. מה דינה של תביעה מופרזת ומוגזמת, המוגשת תוך עשיית שימוש לא הוגן בהליך התביעה הקטנה?. זוהי השאלה העומדת להכרעתו של בית משפט זה, והתשובה - דין התביעה להידחות. עובדות המקרה וטענות הצדדים יפורטו להלן. מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות 2. בית משפט לתביעות קטנות פועל מכוח סעיף 59 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), במטרה ליתן מענה משפטי מהיר, זול, פשוט ובלתי פורמלי לצדדים לסכסוך. פרט, הרואה עצמו נפגע מפרט או גוף אחר, רשאי לממש את זכותו לקבלת יומו בבית המשפט, מבלי שנדרש הוא להפגין הבנה מעמיקה בחוק ובסדרי הדין ומבלי שנדרש להיגרר להוצאות ובזבוז זמן יקר; זאת להבדיל ממערכת בתי המשפט הרגילה, אשר הפנייה אליה מצריכה משאבים, זמן והכרת החוק וסדרי הדין על בוריים. 3. בדברי ההסבר לחוק שיפוט בתביעות קטנות (תיקון), תשל"ז - 1977, (ה"ח 1296, עמ' 20, שפורסמה בתאריך 8.3.1977) נכתב: "מטרתה של המסגרת שהוקמה לשיפוט בתביעות קטנות היא לספק פתרון זול, מהיר ובלתי פורמלי לתביעותיו הקטנות בסכום של הפרט. הכוונה היא לתת פתרון לאותו פרט שאין באפשרותו להוציא הוצאות גדולות ולבזבז זמן רב בשל משך ההתדיינות והצורך לחזור ולשוב לבית המשפט ליותר מישביבה אחת. בכך ניתן יהא לשים קץ לכל הקשיים העומדים בפני הצרכנים דווקא כשמדובר בסכומים קטנים". 4. וכן ברע"א 292/93 אריה סרבוז נ' נ. אופק בע"מ, פ"ד מח (3), 177: "מוסד התביעות הקטנות נועד לסייע לאזרח ולצרכן הקטן, ולמעשה לכל אדם אשר חש כי נגרם לו אי-צדק, אלא שבשל הקשיים הכרוכים בפנייה לבתי המשפט האזרחיים הרגילים אינו יכול או אינו מעוניין להביא את עניינו דרך צינורות השיפוט המקובלים. ד"ר ס' דויטש, במאמרו "בית המשפט לתביעות קטנות כמגן הצרכן" עיוני משפט ח (תשמ"א - מ"ב) 345-347, מבהיר את הקשיים שמערימה מערכת השיפוט הרגילה בפני הצרכן הקטן: "הקושי העיקרי של הצרכן שנפגע אינו באיתור זכותו המהותית כי אם במימושה של זכות זו במערכת המשפטית, כיוון שגם כאשר החוק מקנה סעדים לצרכן לא תמיד ניתן להפעילם הלכה למעשה... נקיטת הליכים משפטיים דורשת יוזמה, כרוכה בהוצאות ניכרות, גוזלת זמן רב ותוצאותיה אינן ברורות. לא פלא הוא שהצרכן מעדיף, במקרים רבים, לוותר על זכותו המשפטית ובלבד שלא לפנות לערכאות. באמצעות סדרי דיון פשוטים, דיני ראיות "מרוככים" ואגרות משפט נמוכות, מוסד התביעות הקטנות מעניק לציבור פורום נאות לפתרון סכסוכים אזרחיים המערבים סכומי כסף קטנים". 5. מוצאים אנו, כי על מנת לעמוד במטרה שהציב לעצמו, קבע המחוקק סדרי דין יחודיים לבית המשפט לתביעות קטנות, תוך צמצום דרישת הפורמליות וקבלת ראיות שאינן קבילות בבתי משפט אחרים (סעיף 62 לחוק בתי המשפט). ניצול ההליך לרעה 6. לצערנו יש וההליכים בבתי המשפט מנוצלים לרעה. ישנן תביעות שכל מטרתן היא עשיית עושר וקבלת רווח. זאת הן על ידי הגשת תביעות סרק ולחלופין תביעות מוגזמות ומנופחות, אשר הקשר בינן לבין המציאות לוקה בחסר. 7. הגשת תביעות סרק ולחלופין הגשת תביעות מנופחות, הן תופעות פסולה, שאל לו לבית המשפט ליתן לה מקום ועליו להילחם בה ולהתריע בגינה. בעניין זה קבע בית המשפט בע"א 559/87 מנחם חשאי ו- 18 אח' נגד יצחק ארוין רונן ובטי רונן, וערעור שכנגד, פד"י מו (1) עמ' 229 : "ניפוח מלאכותי של סכומים כגון דא הינו תופעה שיש להתריע בגינה." וכן: "הגשת תביעות מופרזות ומוגזמות, בהנחה כי בכך אין המגיש נוטל כל סיכון שהוא, גורמת לאובדן זמן שיפוטי ניכר ויקר הואיל והיא מאלצת את השופט לעסוק זמן ניכר בבירור ובסילוק טענות הסרק מהלך הגוזל זמן רב בניסיון "לבור את המוץ מתוך התבן" על כל המשמעות הכרוכה בכך. בעקיפין נוצר עומס מיותר על המערכת השיפוטית ההופך אותה למסורבלת יותר ויעילה פחות." (בת.א 44158/01 שבע אברהם ואח' נ' אשטרום חברה להנדסה בע"מ (לא פורסם)). 8. בהיעדר דרישות פורמליות ובהיעדר הקפדה על סדרי הדין ודיני הראיות המקובלים בבתי משפט אחרים, קיים חשש ממשי כי בתי המשפט לתביעות קטנות ישמשו במה לצדדים המתיידנים לעשיית רווחים שלא כדין. על בתי המשפט בכלל, ועל בתי המשפט לתביעות קטנות בפרט, להזהיר עצמם מפני התופעה ולפעול למיגורה. 9. הבא בשערי בית המשפט, תוך ניצול הליך התביעה הקטנה ומאפייניה, במטרה לעשות עושר, פוגע אנושות במוסד התביעה הקטנה ובמטרות לשמן הוקם. משכך, אין מנוס מלדחות תביעות מנופחות, מוגזמות ומופרכות, המעידות על ניסיון לנצל את ההליך לקבלת כספים שאין בסיס ממשי בתביעתם. המוציא מחברו עליו הראיה 10. במטרה למנוע הגשת תביעות סרק, נדרש התובע במהלך המשפט להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה. כלל ידוע הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה" (תלמוד בבלי, בבא קמא, דף לה, ע"א). בע"א 78/2004 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, תק-על 2006(4) 64, נאמר: נטל ההוכחה משמש לתאר שני מושגים שונים. הראשון הוא נטל השכנוע, והשני הוא נטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. נטל זה הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (לעניין זה ראו: יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי, 2003) 1505-1506 (קדמי, חלק שלישי); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124 (2001)). ... השאלה על מי רובץ נטל השכנוע, נקבעת על-פי הדין המהותי. נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו - עליו הראיה" (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512)". 11. בעניין זה ראוי לציין כי אף שבית המשפט לתביעות קטנות "גמיש" בדיני הראיות, עדיין נדרש התובע להוכיח את פרטי טענותיו ותביעתו. ברור לכל כי לא כל הנכנס בפתחו יהא זכאי לקבלת סעד, ללא הוכחת תביעתו. 12. ולאחר שעמדנו על מטרות הקמת בתי המשפט לתביעות קטנות והצורך בלחימה בתביעות סרק, עלינו לבחון את העובדות בעניינינו והאם עמדה התובעת בנטל ההוכחה. עובדות המקרה וטענות הצדדים 13. התובעת, הגב' מ. יעל, התאכסנה במלון סיאסטה באילת בין התאריכים 22.10.06 - 19.10.06. נציין כי המלון הוא נתבע 1, וחברת הביטוח שלו היא נתבעת 2. בתאריך 21.10.06 פרצה שריפה במלון, בחדר הסמוך לחדר בו התאכסנה התובעת. מערכת כיבוי השריפות המותקנת במלון הופעלה בחדר בו הייתה הדליקה. המים יצאו גם מחוץ לחדר והציפו את רצפת חדרה של התובעת; וחפציה, שהיו לטענתה אותה עת ארוזים בתיקים שהונחו על רצפת החדר, נרטבו. 14. לטענת התובעת מוצרי קוסמטיקה ואיפור שהיו בתיקים אליהם חדרו המים, גרמו להכתמת חפציה שכללו, בין היתר, 8 זוגות מכנסיים, 6 זוגות נעליים, 6 תיקים, חצאית, שמלה, 2 חליפות מכנס, 10 גופיות, מוצרי איפור, חליפת חצאית, 15 תחתונים ו-6 חזיות. כן הדיפו הבגדים ריח רע ולאור זאת השליכה התובעת את התיקים על תכולתם. 15. לטענתה נגרם לה נזק מצטבר בסכום של 23,540 ₪ ברם, לצרכי אגרה העמידה התובעת את תביעתה על סכום של 17,800 ₪ שהוא הסכום המקסימלי בבית המשפט לתביעות קטנות. 16. הנתבעים מנגד טענו כי התביעה מוגזמת ומופרזת ודינה להידחות. התובעת פעלה בניגוד לחובתה להקטנת נזקיה. המים ששימשו לפעולות הכיבוי הגיעו עד לגובה של 3 ס"מ בלבד ובוודאי לא יכלו לגרום לנזקים מעין אלו. האם יש ראיות לטענות התובעת 17. השריפה במלון נגרמה כפי הנראה כתוצאה מסיגריה בוערת שהוצתה בחדר מס' 225, הסמוך לחדרה של התובעת. מערכת המתזים לכיבוי האש, שפעלה כראוי, הזרימה כמויות מים אשר יצאו את גבולות חדר 225 וחדרו גם לחדרה של התובעת. 18. מעיון בדו"ח השמאי, אשר צורף כנספח א' לכתב ההגנה, ומהתמונות המהוות חלק בלתי נפרד הימנו, עולה, כי גובה המים הגיע עד לכ - 3 ס"מ מהרצפה בלבד. בנסיבות אלה אין ראיות כי כל חפציה של התובעת על רצפת חדרה ניזוקו. אם בכלל נרטבו, היו אלו רק החפצים בתחתית התיקים. טענת התובעת כי כל חפציה ניזוקו ממהלך פעולות כיבוי השריפה, אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי השמאי בדו"ח. 19. זאת ועוד, התובעת לא עשתה כל ניסיון להציל את חפציה, ובכלל זה גם לא ניסתה לכבס (בעצמה או במכבסה) את בגדיה ולהסיר מהם את הכתמים והריח הרע שלטענתה נדף מהם. תחת זאת בחרה בפיתרון "הקל" של זריקת המטען. במכתבה מיום 25.10.2006 למר רם מלאכי מחברת טוסמן ושות', אשר צורף כנספח ד' לכתב התביעה, כתבה התובעת בהתייחס לסעיף מס' 5: "כל התכולה הדיפה ריח רע מאוד, לא חשבתי על כלום ומתוך ייאוש זרקתי את כל החפצים ללא יוצא מן הכלל". התנהגות זו תמוהה ואין בידי לקבלה. אין זה סביר כי חפצים אשר בסך הכל נרטבו, לרבות 6 זוגות נעליים מאיכות גבוהה, אשר מטבע הדברים מיוצרים כך שיחזיקו מעמד גם במים או גשם, מושלכים כלאחר יד, ללא שנעשה ניסיון כלשהו לכבסם ולייבשם. כלל ידוע הוא כי על ניזוק מוטלת החובה להקטין את נזקיו. בעניינינו, לא רק שהתובעת לא הקטינה את נזקיה, אלא נדמה כי היא זו שתרמה אותם. 20. ניתן היה בנקל לעמוד בנטל הוכחת התביעה, לו טרחה התובעת להציג בגדיה וחפציה לבית המשפט ולחלופין תמונות המעידות על הנזק. ברם התובעת ביכרה שלא לעשות כן, ומשכך, אין לה להלין אלא על עצמה בלבד. 21. בנסיבות אלה אינני מקבל את גרסת התובעת. קשה שלא להתרשם כי התובעת ניפחה את תביעתה הן לגבי הסכום הנתבע והן לגבי הנזק, ופעלה בכך בחוסר תום לב. 22. הניסיון האנושי אומר שמספר החפצים שנטלה עמה התובעת לטענתה לנסיעת סוף שבוע הוא מוגזם. התובעת טענה כי נטלה עימה (בין השאר) 8 זוגות מכנסיים, 6 זוגות נעליים, 6 תיקים, חצאית, שמלה, 2 חליפות מכנס, 10 גופיות, מוצרי איפור, חליפת חצאית, 15 תחתונים ו-6 חזיות. וכל אלו לסוף שבוע בלבד. 23. גם אם נקבל את טענתה כי אינה נוהגת לקבוע מראש מה תלבש ולפיכך לוקחת עמה הרבה אופציות (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 2-1), נדמה כי התובעת הפריזה בערך חפציה. התובעת טענה כי היא נוהגת לקנות בגדיה ברשתות קבועות, ולחיזוק טענתה צירפה קטלוגים של רשתות אופנה אלה וקבלות בגין רכישות שביצעה. מעיון בקבלות ובקטלוגים עולה כי ערך הבגדים הנתבע, גבוה בהרבה מערך הבגדים כפי שהוצג בקבלות לבית המשפט. 24. נדגיש אבל שזכותה של כל אשה (או גבר) לקחת עימה לסוף שבוע כל כמות בגדים שתחפוץ בה. אך מכיוון שמדובר בכמויות לא מקובלות, חובת ההוכחה עליה ובכך לא עמדה התובעת. 25. אפילו אם היו איתה פריטים אלו, הרי אין כל הוכחה לנזק. השריפה לא הייתה בחדרה כי אם בחדר הסמוך. לפי חוות דעת השמאי שהוזכרה לעיל גובה המים הגיע במקסימום לכ - 3 ס"מ מהריצפה בלבד. אפילו אם נאמר שהמים לא היו נקיים (ולא ברור למה לטעון כך) קשה לקבל כי הנזק היה כה משמעותי עד שחייב את זריקת הבגדים, התיקים, הנעליים, ושאר התכולה לפח. 26. אשר לכן, בהעדר כל הוכחה, אין מנוס מהקביעה שהתובעת לא הוכיחה את תביעתה. טענותיה תמוהות ולא נוסיף בכך. סוף דבר 27. התובעת הגישה לבית המשפט תביעה בגין נזק משמעותי אשר ספק רב אם בכלל נגרם לה; וככל שנגרם, התובעת לא פעלה להקטנתו, ובוודאי לא עמדה בנטל להוכחתו. משכך, דין התביעה להידחות. התובעת תשלם לשתי הנתבעות הוצאות בסך של 200 ₪ לכל נתבעת. ההוצאות ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. זכות בקשת רשות ערעור תוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין לבית משפט מחוזי. תביעה מופרזתשאלות משפטיות