פסק דין התובעים רכשו כרטיסי טיסה מאת הנתבעת וטסו עמה ביום 23/11/07 למיאמי דרך מילאנו. משהגיעו למיאמי התברר להם, כי 4 מזוודות שעלו עמם למטוס לא הגיעו למיאמי. התובעים פנו מיד אל נציגות הנתבעת והובטח להם, כי המזוודות תגענה למחרת, אך גם למחרת לא הגיעו המזוודות ואף לא ביום שלאחר מכן, אלא רק בעבור 4 ימים ממועד הגעתם למיאמי. התובעים מוסיפים עוד, כי בהיותם זקוקים לתרופות רבות - נטלו עמם בתיק האישי אך את מנת התרופות ליום הראשון ואת שאר התרופות והאביזרים הרפואיים ארזו במזוודות שעוכבו ובכך נגרם להם נזק. עוד טענו התובעים, כי על אף שהיה עליהם לטוס ממיאמי לאורלנדו, החליטו להאריך את שהייתם במיאמי ביום נוסף בציפייה למזוודות - אך לשווא, הללו לא הגיעו כמובטח. התובעים עותרים, אפוא, לפצותם בגין הנזקים השונים שנגרמו להם בסך של 10,000 ₪. הנתבעת טוענת, כי אכן 4 המזוודות עוכבו ונמסרו לתובעים אך ביום 26/11/07, אלא שלטענתה כבודה זו עוכבה בנמל התעופה של מילאנו על ידי גורמי בטחון מוסמכים וכאשר לנתבעת אין כל מושג מדוע ואין כל אפשרות להתערב בשיקול דעת זה. להוכחת טענתה זו צירפה הנתבעת אסופת מסמכים, המכילה קיצורים מקיצורים שונים וביקשה, כי אלמד, כי בדף השלישי במקום בו נכתב "FS MXP RL63" יש כדי לבסס את טענתה ולפיה - סיבת העיכוב בשיקולי גורמי הביטחון. עוד טענה הנתבעת, כי אם נגרם לתובעים נזק כלשהו בגין אי נטילת תרופות - הרי שיש להשית עליהם אשם תורם בשיעור של 100% מקום בו מצאו לנכון לטול עמם למטוס תרופות רק עבור יום אחד. הנתבעת אף הפנתה אל העובדה ולפיה, משפנו התובעים בתלונה הסכימה לפצותם בסך של 300$. בענייננו - אין מחלוקת, כי קבוצתם של התובעים לא הגיעה לתעודתה ביום 23/11/07 אלא אך ביום 26/11/07. הנתבעת לא הצליחה לשכנעני, כי סיבת העיכוב הנה בשל שיקולי גורמי בטחון במילאנו וכאשר הקיצורים המופיעים במסמכים פנימיים של הנתבעת אינם בגדר "ידיעה שיפוטית". עתה יש לבחון מהן התרופות להן זכאי הנוסע שמזוודותיו התקבלו אצלו באיחור. על מערכת היחסים שבין הצדדים חל חוק התובלה האווירית, תש"מ - 1980, המכיל את הוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר משנת 1929 (להלן:"אמנת ורשה") ואת הפרוטוקול המתקן משנת 1955 (להלן:"פרוטוקול האג"). סעיף 19 לאמנת ורשה קובע, כי "המוביל ישא באחריות לנזק, שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין." סעיף 24 (1) לאמנה קובע, כי "במקרים הקבועים בסעיפים 18 ו - 19 אין להגיש כל תביעה לדמי נזק, תהיה עילתה אשר תהיה, אלא בכפוף לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה זו." סעיף 22 (2) לאמנה קובע הגבולות ולפיו: "בהובלת כבודה רשומה וטובין מוגבלת אחריותו של המוביל לסכום של 250 פרנק לק"ג, זולת אם הצהיר השוגר בעת העברת הצרור לידי המוביל הצהרת ערך מיוחדת...". וכן - "(4). הסכומים הנזכרים לעיל רואים אותם כמתייחסים לפרנקים צרפתיים המכילים 65 ½ מיליגראם זהב שמידת זכותו היא 900 לאלף...." וכאשר צו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות), תשל"ט - 1979 מגדיר סכום זה כשווה ל - 17 זכויות משיכה מיוחדות ונכון למועד מתן פסק דין זה - 94.4 ₪. בתביעה שבפני צויין, כי משקל הכבודה שנתעכבה - 76 ק"ג ומשכך סכום הפיצוי המירבי הנו בסך של 7.176 ₪. עתה על בית המשפט לבחון מהו הנזק, שנגרם לתובעים בגין האיחור במזוודות. נזק זה הנו בעיקרו בתחום עוגמת הנפש, שכן לא הוכחו לי ההוצאות שנטען כי הוצאו בפועל בגין איחור זה - לרבות בגין הארכת השהייה במיאמי ורכישת ציוד אישי. הנתבעת מבקשת להטיל אשם תורם על כתפי התובעים בכך שנטלו עמם תרופות אך ליום אחד. לטענה זו היה משקל רב יותר לו היה האיחור מסתכם ביום אחד, אלא שמדובר באיחור בן ארבעה ימים ואין לדרוש מן הנוסעים לשאת עמם למטוס כל הדרוש להם במהלך הנסיעה. סופו של דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 3,500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק דין זה ועד לתשלום בפועל. תביעות נגד חברות תעופהתעופהפיצוייםאובדן מזוודה / כבודה