תביעה על נזק למטען

פסק דין א. ערעור וערעור - שכנגד על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופטת גב' נ. שרון) מיום 16.6.02 בתיק ת.א. 17095/94 לפיו חוייבו המערערות (סמסון שיפינג ואל-ים) לשלם למשיבה (אריה חברה לביטוח בע"מ שהיא המערערת - שכנגד) את הסכום של 222,603 ₪, נכון ליום הגשת התביעה (23.10.94), בצרוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ₪, נכון ליום 15.7.02. ב. בכתב התביעה שהגישה המשיבה לבימ"ש קמא נטען שביום 23.9.93 נמסר לידי המערערות שטר מטען, המצורף כנספח א' לתובענה, לצורך העברת מטען חיטה באמצעות האניה "סמסון" לנמל אשדוד. האניה הגיעה לנמל ביום 22.10.93 וכאשר נמסר המטען לרשותן של טחנת קמח דגן וטחנת ירושלים בע"מ (להלן: "מקבלי המטען") הסתבר שהמטען ניזוק לפי דו"ח השמאות נספח ב' לתביעה. המשיבה (התובעת) ביטחה את המטען ושילמה למקבלי המטען פיצוי בסך 74,201 דולר ארה"ב (שערכו בשקלים ליום הגשת התביעה הוא סכום התביעה). לטענת המשיבה התרשלו המערערות (הנתבעות) בהובלת המטען, או פריקתו או אחסנתו. התביעה הוגשה מכח זכות הסוברוגציה שקמה למשיבה עם פרעון תביעת מקבלי המטען. התביעה הוגשה גם כנגד רשות הנמלים, אך כנגדה נמחקה התביעה. ג. בכתב ההגנה שהגישו המערערות הודו הן במסירת שטר המטען ביום 23.9.93, ובהגעת האניה לנמל ביום 22.10.93. פרט לכך הוכחשו הטענות שבתביעה, לרבות גובה הנזק והערכתו, ובכלל זה נטען שדו"ח השמאות איננו ראוי לאמון. בפסק - דינה הסבירה כב' השופטת קמא שהשמאים המומחים מטעם שני הצדדים נחלקו בדיעותיהם לגבי היקף הנזק. השמאי ד. חייט מטעם המשיבה סבר שרוב המטען ניזוק וכי הנזק נגרם מנוזלי שיפוליים או ממי ים או שפכים ולכן אינו ראוי למאכל אדם. ואילו השמאי הולנדר מטעם המערערות סבר שהנזק נגרם לחלק מן המטען בלבד, וזאת ממים מתוקים או מהזעת המטען, ולכן ראוי הוא למאכל אדם, ומכאן שהמחיר שנקבע ע"י השמאי חייט איננו המחיר הנכון. סוגיה נוספת בפסק הדין התייחסה לאופן חלוקת הפיצוי בגין הנזק, דהיינו, האם יש לראותו כפיצוי ששולם ע"י המשיבה במלואו לבעלי המטען, או שמא אמור היה הפיצוי להתחלק בין מקבלי המטען באופן יחסי לפי שטרי המטען?. ד. כב' השופטת קמא קבעה, בעמ' 7 של פסה"ד, שהמערערות לא הרימו את נטל ההוכחה ולא סתרו את טענת המשיבה לפיה המטען הועמס על האניה במצב תקין או שהועבר לנמל במצב תקין, ומכאן שהאחריות לנזק רובצת על המערערות. לשאלה ממה נרטבה החיטה, והאם היתה ראויה למאכל אדם, קבעה כב' השופטת קמא, בעמ' 8 של פסה"ד, שאין וודאות לגבי המקור לרטיבות החיטה, ואין זה מן הנמנע לטעון שהחיטה שנפגמה אכן אינה כשירה למאכל אדם. באשר לכמות המטען שניזוקה קבעה כב' השופטת קמא שמדברי העדים עולה כי חלקים רבים מן הסחורה נפגעו מנזקי הרטיבות, ולא חלק קטן וזניח בלבד כטענת המערערות. בימ"ש קמא קבע כי אמינה עליו גרסת השמאי מטעם המשיבה (מר חייט), אשר שהה במקום והיה עד לנזקי הרטיבות של החיטה (עמ' 9 לפסה"ד), ואילו העדויות מטעם המערערות לא היה בהן כדי לסתור את הטענה שנגרם נזק למטען, ואף אין בהן כדי לסתור את טענת המשיבה לגבי היקף הנזק. לפיכך, קיבל בימ"ש קמא את טענת המשיבה וקבע שחלק ניכר ממטען החיטה נפגם, כשחלק זה אינו ניתן לאומדן מדוייק (עמ' 10 של פסה"ד). כב' השופטת קמא גם קיבלה את המחיר כפי שנקבע על ידי השמאי מר חייט לצורך מכירת הסחורה באופן מיידי לחברת גול-קל בע"מ, בטרם התקלקלה הסחורה לגמרי (עמ' 11 של פסה"ד). ה. השאלה הבאה שנדונה בפסק הדין התייחסה לטענה שהעלו המערערות ולפיה התחלק הנזק בין כל מקבלי המטען, שהיה ממוקם במחסנים מס' 2 ומס' 3 (בשים לב להוראות סעיף 7 שבגב שטרי המטען), בעוד שהמשיבה שיפתה שניים בלבד מבעלי המטען (דהיינו: טחנת קמח ירושלים וטחנת קמח דגן) בסכום הכולל של הנזק הנטען, שנגרם למטען החיטה שאוחסן במחסנים מס' 2 ומס' 3 (כמצויין בשטרי המטען). בימ"ש קמא הסתמך על עדות מר ישעיהו בארי (עובד חברת יבולית בע"מ) לפיה לא ניתן היה לחלק את הנזק בין טחנות הקמח באופן יחסי, הואיל וחלקן כבר קיבלו את כל הכמות שהגיעה אליהן בסחורה תקינה, ואילו טחנות אחרות שטרם סופקה להן החיטה, היו למעשה אלו ש"ספגו" את הנזק. המשיבה העבירה את השיפוי בעד הנזק כולו, שהגיע לכל טחנות הקמח, באמצעות חברת יבולית בע"מ, זאת לאחר שהמשיבה קיבלה את כתבי הקבלה והסילוק משתי טחנות הקמח: ירושלים + דגן. כב' השופטת קמא מציינת ששוכנעה בכך שחברה יבולית דאגה לאזן ולחלק את הפיצוי בגין הנזקים בין כל הטחנות שנפגעו, בהתאם להוראות שטרי המטען, לפיכך, דחתה כב' השופטת קמא את טענת המערערות לעניין חלוקת הנזק בין כלל שוגרי מטען החיטה (עמ' 12-11 של פסה"ד). ו. בית משפט קמא דן גם בטענה שהעלו המערערות כנגד הרחבת חזית על ידי המשיבה והעלאת טענות באשר לנזקים שלא נתבעו בתביעה המקורית. כב' השופטת קמא קבעה שאכן סימן 6 של פקודת הובלת טובין בים פוטר את המערערות מאחריות בכל הנוגע לנזקים שלא נתבעו בתביעה המקורית, הואיל וסימן 6 פוטר את המוביל וכלי השייט מאחריות כלשהי לגבי טובין, אלא אם הוגשה תובענה תוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין או מן המועד שבו אמורים היו להמסר. הסכמה אחרת בין הצדדים לא היתה. ואולם, בית משפט קמא היפנה להוראות סימן 6 א' של הפקודה, המאפשר חריגה מתקופת ההתיישנות גם לאחר תום השנה שבסימן 6, וזאת כשמדובר בתביעת שיפוי נגד צד שלישי. על כך הוסיף בית המשפט, שאין מניעה לאפשר תיקון התביעה גם לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, בשים לב לכך שחבותן של המערערות השתמרה בעילת התביעה המקורית ונשמרה זהות התביעה (עמ' 13-12 של פסה"ד). חישוב הנזק הסתכם ב- 74,201 דולר ארה"ב ששוויים היה 222,603 ₪ ליום הגשת התביעה. ז. בערעור המונח בפנינו טוענות הנתבעות - המערערות בתמצית, שלא היה מקום לקבל את עדויות המשיבה שהיו מלאות סתירות, ושגה בית המשפט בכך שלא קיבל את הראיות מטעם המערערות ובמיוחד את חוות דעתה ועדותה של המומחית מטעם ההגנה ד"ר ציפורה לינדנר (חוות דעתה נ/3). בשורה ארוכה של טענות קובלות המערערות כנגד מסקנות בית משפט קמא באשר למקור הרטיבות, כשלדעת המערערות הוכח שאלה מים רגילים, ולחילופין, לא היה בסיס למסקנה שהחיטה אינה ראויה למאכל אדם, וכן נטען שעול ההוכחה על טיב הנזק מוטל על המשיבה. עוד מצביע ב"כ המערערות על כך שבסקר משותף של שמאי שני הצדדים התברר שטענות הנזק של טחנת דגן לא היו מבוססות, לא היה ריח רע מן החיטה, ולא היה נזק, ובהמשך נמנעו שאר טחנות הקמח מלהסכים לביצוע סקירה משותפת של המטען, ומכאן מבקש ב"כ המערערות ללמוד על חוסר אמינות של טחנות הקמח. ח. עוד ובנוסף מפנה ב"כ המערערות להוראות סעיף 7 בתנאי שטרי המטען ועומד על כך שכל מחזיקי שטרי המטען בגין גרעיני החיטה בספנות 3+2 נושאים באופן יחסי בנזק או חוסר, ואילו המשיבה, לפי כתב התביעה, שילמה את מלוא הנזק לשני מקבלי המטען: טחנות הקמח דגן + ירושלים. דא עקא: חלקן היחסי של שתי טחנות אלה במסגרת הכמות הכללית של מטען החיטה היה בשיעור של 33.56% בלבד (5923 טון מתוך 17,653 טון), ומכאן שהמשיבה זכאית לשיפוי בשיעור זה בלבד מתוך הנזק, ואילו ביתרת הנזק יש לשפות את שאר בעלי המטענים, הכל כאמור בסעיף 7 של תנאי שטרי המטען. המשיבה מתבססת בתביעתה על שני כתבי סוברוגציה של שני מבוטחים (טחנות הקמח דגן + ירושלים), ולטענת המערערות לא היתה המשיבה רשאית לשלם מעבר לחבותה כלפי מבוטחים אלה בלבד, ואין כל נפקות לסידורים פנימיים שנעשו לאחר מכן בין טחנות הקמח השונות באמצעות חברת יבולית בע"מ, במיוחד שמבוטח יכול לנקוב בשמו של מוטב אחר רק לפני אירוע הנזק. המשיבה לא ביקשה לתקן את התביעה, וכאשר ניסתה במהלך המשפט להרחיב את החזית, ומשהתנגדו לכך המערערות, נתקבלה התנגדותן בהחלטת בית המשפט שבעמ' 7 לפרוט'. לכן, היה על בית המשפט להתעלם מכל חומר הנופל בגדר שינוי חזית. ט. בסיכומו של דבר, טוען ב"כ המערערות שהמשיבה שיפתה שניים מן המבוטחים במלוא סכום הנזק, וביססה את תביעתה (סעיף 6) בהתאם, ועל פי שני כתבי סוברוגציה (של טחנת דגן + ירושלים), הגם שלפי שטרי המטען חלקן של טחנות קמח אלה בשיעורו של הנזק הינו יחסי בלבד, ומכאן שכל תשלום מעבר למגיע לשני מבוטחים אלה, חורג מחלקם בנזק, על פי שטר המטען, וחורג מגדר חבותה הביטוחית של המשיבה, ואין לה זכות שיבוב בגין הסכום החורג. עד כאן תמצית הטענות מטעם המערערות. י. הערעור - שכנגד שהוגש מטעם המשיבה מתייחס לשתי סוגיות בלבד: האחת: היה על בית המשפט לחייב את המערערות בתשלום ריבית והפרשי הצמדה מיום היווצר עילת התביעה - 29.10.93, הוא יום סיום פריקת המטען בנמל אשדוד, ולא ביום הגשת התביעה (24.10.94) כפי שקבע בית המשפט קמא בפסק דינו. השניה: לדעת המשיבה המעיט בית המשפט קמא בכך שפסק לזכותה סך כולל של 15,000 ₪ בגין הוצאות ושכר טרחה נכון למועד פסק הדין. לדעת המשיבה היה על ביהמ"ש קמא לפסוק למשיבה את סכום ההוצאות בנפרד משכר הטרחה, וכן לפסוק לזכות המשיבה שכר טרחת עורך דין בשיעור שלא יפחת מ- 15% מהסכום שנפסק, צמוד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה. ב"כ שני הצדדים הגישו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים, ובדיון שהתקיים בפנינו ביום 23.9.03 קבענו שפסק הדין יינתן בשים לב לעיקרי הטיעון שבפנינו, ובהתאם לתיק בית משפט השלום המונח בפנינו. נדון תחילה בערעור העיקרי. י"א. יובהר, שאין המערערות חולקות על עצם חבותן, אלא על הנזק בלבד, ולמניעת ספק צויין הדבר בטיעונו של ב"כ המערערות בפנינו ביום 23.9.93, עמ' 2 לפרוט'. בהודעת הערעור העלו המערערות טענות רבות כנגד העובדה שבית משפט קמא העדיף עדויות מטעם המשיבה על פני העדויות שמטעם המערערות, כגון, שנמנע מלקבל את חוות דעתה ועדותה של ד"ר ציפורה לינדנר, כך באשר למקור הנזק, כך גם באשר לשאלה האם נדף ריח רע מן החיטה, הוא הדין באשר למסקנת בית משפט קמא שהחיטה שניזוקה לא היתה ראויה למאכל אדם, כשב"כ המערערות מוסיף וטוען שטחנות הקמח לא היו אמינות בטענותיהן באשר להיקף הנזק. נבהיר כבר עתה שאין מקום לטענות אלה מטעם המערערות. מקובלת עלינו עמדת המשיבה לפיה קביעותיה של כב' השופטת קמא בכל הנוגע לנזק שנגרם והיקפו מבוססות על חומר הראיות שהובא בפניה ולאחר ששמעה שורה ארוכה של עדים. ב"כ המשיבה גם התבסס על ע.א. 640/85 קופר ואח' נגד איגוד המוסכים, מד(1) פד"י, עמ' 594, בעמ' 598: "בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה ובהערכת מהימנותם של עדים שבאו לפניה, אלא במקרים חריגים וקיצוניים, כגון שהיתה טעות ביישום ההלכה ועובדות המקרה או כשהדברים מופרכים על פניהם... על אחת כמה וכמה תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו, כאשר בית המשפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לברר את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין...". ואכן, כך הם פני הדברים במקרה שבפנינו. כב' השופטת קמא שמעה את כל העדויות, מלוא חומר הראיות נפרש בפניה, היא דנה בכל הסוגיות שהצדדים העלו בפניה, קבעה בהתאם לכך ממצאים עובדתיים והסיקה את המסקנות הנגזרות מממצאים אלה. לא זה המקרה שבו מתערבת ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות שנקבעו על בסיס שמיעת עדויות. י"ב. איננו סבורים שיש בנימוקיו של בית משפט קמא טעות שעשויה להצדיק התערבות בית המשפט של הערעור, ולפיכך יש לדחות את כל טענותיהן של המערערות כנגד הממצאים והמסקנות של בית משפט קמא, למעט טענה אחת המצויה לדעתנו בבסיס הערעור, ואשר יש בה ממש: כוונתנו לטענה לפיה שילמה המשיבה את הפיצוי בגין מלוא הנזק שנגרם למטען החיטה לשניים משוגרי המטען, דהיינו, לטחנת דגן ולטחנת ירושלים. י"ג. בגב שטרי המטען שבתיק המוצגים מופיע סעיף 7 של התנאים: כותרתו של סעיף 7: "Proportion of shortage and/or domage " בגוף הסעיף נאמר כך: Each Bill of Lading covering the hold or holds "enumerated herein to bear its proportion of shortage and/or damage, if any incurred" (ההדגשה שלנו) מכאן שצודקות המערערות בטענתן לפיה אם מתרחש נזק למטען בצובר, מתחלק הנזק בין כל הבעלים של אותו מטען אשר במחסן או במחסנים, ובענייננו, עולה מעיון בשטרי המטען, שהמטען אוחסן במחסנים מס' 2 ומס' 3. מה התוצאה החשבונית הנובעת מן האמור? המחסנים מס' 2 ומס' 3 הכילו כמות כוללת של 17,653.338 טון, ואילו חלקם של שני מקבלי המטען היה כדלקמן: טחנת דגן - 1,940 טון טחנת ירושלים - 3,983 טון סה"כ 5,923 טון החלק היחסי של שני מקבלי המטען הנ"ל מתוך כלל מטען החיטה הוא: 33.56% = 5,923 טון 17,653.338 טון הגם שחלקם של שני מקבלי המטען מסתכם בשיעור של שליש בלבד מן הסך הכולל של המטען, מסתבר שהמשיבה פיצתה את שני מקבלי המטען בשיעור של מלוא הנזק שנגרם למטען כולו, דהיינו, 51,465 דולר לטחנת ירושלים, לפי כתב סוברוגציה ת/7 מיום 9.3.94, ועוד 22,636 דולר, לרבות 100 דולר הוצאות הובלה, לטחנת דגן לפי כתב סוברוגציה, ת/8 מיום 9.3.94, ששולמו בשיק לפקודת יבולית בע"מ ע"ס 74,201.60 דולר ארה"ב מיום 10.3.94 ת/11, זאת לאחר שטחנת דגן וטחנת ירושלים הורו בכתב למשיבה להעביר את הפיצוי בגין הנזק לחיטה באניה סמסון לחברת יבולית, עיינו במכתבים ת/9+ת/10. י"ד. נזכיר, שבכתב התביעה נטען בסעיף 6: "כאשר נמסר המטען לרשות מקבליו טחנת קמח דגן לישראל וטחנת ירושלים בע"מ (להלן: "מקבלי המטען") או כאשר הועמד לרשותם או בעת שהיה בחזקת הנתבעות ארע או נתגלה בו חוסר/נזק כדלקמן...". בסעיף 9 של כתב התביעה נטען: "התובעת ביטחה את המטען ושילמה למקבלי המטען את סכום התביעה כפיצוי על החוסר/הנזק. לפיכך, באה התובעת ומגישה את תביעתה זו מכח זכות הסוברוגציה שקמה לה עם פרעון תביעת מקבלי המטען". כאמור, "מקבלי המטען" הוגדרו בכתב התביעה כטחנת קמח דגן וטחנת ירושלים, אך נוכחנו כבר לדעת שלשני מקבלי מטען אלה היה חלק בשיעור של שליש בלבד ממטען החיטה. אכן, המשיבה העבירה לחברת יבולית בע"מ את מלוא הפיצוי בגין החיטה שניזוקה במחסני האניה (לפי הוראת טחנת ירושלים וטחנת דגן, ת/9 + ת/10), ובפסק-דינה ציינה כב' השופטת קמא כי היא השתכנעה שחברת יבולית דאגה לאזן ולחלק את הפיצוי בגין הנזקים בין כל הטחנות שנפגעו, בהתאם להוראות שטרי המטען, זאת בשים לב להסבריו של עובד חברת יבולית מר ישעיהו בארי (עמ' 11 של פסק-הדין), מכאן טענת המשיבה שהיא זכאית לשיפוי בגין מלוא הנזק ששילמה, ואין מקום לחלוקת הנזק, ועמדתה זו נתקבלה על ידי כב' השופטת קמא. ט"ו. מסקנתו זו של בימ"ש קמא איננה מקובלת עלינו. מערכת היחסים בין שוגר המטען לבין מוביל המטען מוכתבת על-פי הוראות שטר המטען, ובמקרה שבפנינו מתייחס כתב התביעה שהגישה המשיבה לשני מקבלי מטען בלבד: טחנת קמח דגן וטחנת ירושלים, כפי שנאמר בסעיף 6 של כתב התביעה. כבר עמדנו קודם לכן על כך שכמות המטען של שני מקבלי מטען אלה היתה בשיעור של כשליש מכלל מטען החיטה שהיה במחסנים 3+2 של האניה סמסון, ושטרי המטען של שאר שוגרי המטען הוגשו לתיק המוצגים. גם הצבענו על כך שלפי סעיף 7 של תנאי שטרי המטען נשוא הדיון בהתרחש נזק למטען הצובר מתחלק הנזק בין כלל שוגרי המטען של אותו מטען, המצוי במחסן אחד או יותר שבאניה. המשמעות היא, שאילו היתה מוגשת תביעה במישרין על ידי טחנות קמח אלה היו הן זכאיות לקבל מן המוביל פיצוי עבור הנזק שנגרם למטען שלהן לפי השיעור היחסי של חלקן במטען הצובר מתוך סה"כ הנזק. מכאן, שלטחנת קמח דגן ולטחנת ירושלים אין עילה לתבוע מן המשיבה פיצוי בגין סה"כ הנזק שנגרם למטען החיטה שניזוק, וכשם שלשוגר המטען = המבוטח, אין עילה כזו, כך גם למבטח המגיש תביעת תחלוף אין עילה כזו, שהרי המבטח בא אך ורק בנעליו של המבוטח (דהיינו, בענייננו, שוגר המטען בתביעתו כנגד המוביל). ט"ז. נמשיך עתה את הדיון: הערנו שהמבטח בא אך ורק בנעלי המבוטח, וכאשר לשוגר המטען - המבוטח אין עילת תביעה כך גם למבטח המגיש תביעת תחלוף (במקום המבוטח) אין עילה כזו. ב- ע"א 9311/99 מנורה נ' ירושלים, נ"ו(2) פד"י, עמ' 550, כותבת כב' השופטת מ. נאור, בעמ' 559: "מקובל לומר שבמקרה של סוברוגציה הנושה החדש "עומד בנעלי קודמו".... לעתים נאמר שהמבטח והמבוטח "חד הם"... במקום שהמבוטח אינו יכול לתבוע את המזיק על-פי הסכם ביניהם, גם המבטח אינו יכול לתבוע אותו...". ברשות ערעור 9444/00 בלינה מריטים מונרוביה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, נ"ו(4) פד"י, עמ' 788, כותב כב' השופט י. אנגלרד, בעמ' 791 סיפא: "תביעת שיפוי זו מבוססת על זכות התחלוף העומדת למבטחת מכח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. כלומר, המבטחת נכנסת לנעליה של שוגרת המטען פרדס בהפעילה את זכותה של האחרונה לפיצוי על-פי אחריותן של המערערות מכח חוזה ההובלה". ובעמ' 793: "משמעות התחלוף היא כי כל אגד הזכויות של המבוטח עובר למבטח עם תשלום תגמולי הביטוח. מכאן, כי אין לבעל התחלוף יותר זכויות מאשר למבוטח בשעת התחלוף". י"ז. אם לסכם עד כאן: מקום ששתי מקבלות המטען, טחנת קמח דגן וטחנת ירושלים, רשאיות היו לתבוע מן המוביל פיצוי אך ורק בגין חלקן היחסי בנזק שנגרם למטען, לפי השיעור היחסי של המטען שלהן מתוך מטען הצובר (של החיטה), במחסן או במחסנים שמטען החיטה היה מאוחסן בהם (בשים לב לסעיף 7 בתנאי שטרי המטען), גם למבטחת אין אלא זכות תחלוף לפי החלק היחסי של שני מקבלי מטען אלה, דהיינו, שני המבוטחים שאליהם, ואליהם בלבד, מתייחס כתב התביעה. אין לשני מבוטחים אלה עילת תביעה החורגת מעבר לחלקם היחסי במטען שניזוק, ומכאן שגם למבטחת אין עילת תביעה לתחלוף מעבר לחלק היחסי של שני מקבלי מטען אלה שאליהם מתייחס כתב התביעה. י"ח. בכך עדיין לא הושלם דיוננו, זאת הואיל ובימ"ש קמא סבר בפסק-דינו שיהא בכוחו לתקן את התביעה המקורית, כך שהתביעה תוכל לכלול למעשה את מלוא הנזק שנגרם למטען החיטה, דהיינו, כולל חלקיהם היחסיים של כלל שוגרי מטען החיטה (לפי שאר שטרי המטען שבתיק המוצגים) למרות שאלה לא נזכרו בתביעה המקורית (עיינו: עמ' 13-12 בפסק הדין של בימ"ש קמא). לכאורה, נוטה ביהמ"ש, בדר"כ, לאפשר לבעל דין לתקן כתב טענותיו במטרה לנסות להגיע לתוצאה צודקת, ובלבד שבעל הדין המבקש את התיקון פעל בתום-לב, ושהתיקון איננו פוגע בזכות מהותית של הצד שכנגד. התיקון שביצעה כב' השופטת קמא במסגרת פסק הדין משמעותו למעשה מתן אפשרות למשיבה לכלול בתביעתה תחלוף של מלוא סכום הנזק שנגרם למטען החיטה, דהיינו, שיפוי לפי מלוא הסכום ששילמה המשיבה לחברת יבולית בע"מ (בהנחה שזו האחרונה איזנה וחילקה את הפיצוי בין כל הטחנות שנפגעו), למרות שהתביעה המקורית התייחסה במפורש לשני שוגרי מטען בלבד (טחנת קמח דגן וטחנת ירושלים) שחלקם היחסי במטען שניזוק היה בשיעור של כשליש בלבד. י"ט. דא עקא: בענייננו קיימת הוראת סעיף III 6 (פיסקה שלישית) של התקנות בנוגע לשטרי מטען, בתוספת לפקודת הובלת טובין בים, לפיה: ”בכפוף להוראות סימן 6 א', יהיו המוביל וכלי השיט פטורים, בכל מקרה, מאחריות כלשהי לגבי הטובין, אלא אם כן הוגשה תביעה לבית משפט בתוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין או מן המועד אשר בו אמורים היו להימסר ..... ” במקרה שבפנינו הגיעה האניה לנמל אשדוד ביום 22.10.93. פריקת האניה הסתיימה בתאריך 29.10.93 לפי מוצג ת/1, והתביעה הוגשה לבית המשפט בתאריך 23.10.94. כב' השופטת קמא סברה שניתן להתגבר על הוראת ההתיישנות הספציפית הנ"ל על ידי סעיף III6 א' של תקנות שטרי המטען הנ"ל. סעיף זה קובע : ”תביעה לשיפוי נגד צד שלישי ניתן להגיש אף לאחר תום השנה האמורה בסימן 6, אם הוגשה תוך פרק הזמן שבו מותר להגישה על פי הדין החל בבית המשפט הדן בה, ובלבד שלא יפחת משלושה חדשים מהמועד שבו התובע את השיפוי יישב את התביעה או שבו נמסרה לו הזמנה לדין בתביעה שהוגשה נגדו” (ההדגשה שלנו) כ. כב' השופטת קמא הסבירה שביצעה את התיקון בהסתמכה על ע"א 702/86 איטונג בטרום נ. בן הרוש, דינים עליון, כרך י"ח, 151, לפיו אין מניעה עקרונית להתיר תיקון אפילו חלפה תקופת ההתיישנות, כל עוד נשתמרו לאחר התיקון מרכיבי היסוד של העילה המקורית. המשמעות של התיקון היתה שבתביעה המקורית, שהתייחסה לשני שוגרי מטען = שני מבוטחים בלבד, שחלקם במטען הניזוק היה בשיעור של כשליש בלבד, נכללו למעשה כל מקבלי המטען הניזוק, שהפיצוי בגינו שולם, כזכור, בשלמותו על ידי המשיבה לחברת יבולית. כ"א. נראה לנו שתיקון זה לא ניתן היה להתיר במקרה זה. הוראת ההתיישנות שבתקנות בנוגע לשטרי מטען, בתוספת לפקודת הובלת טובין בים, היא הוראת התיישנות מהותית (ולא דיונית), עיינו: רע"א 9444/00, נ"ו (4) פד"י, עמ' 788, בעמ' 792: "מן האמור לעיל עולה שאם תחול הוראת סעיף III6 לתקנות על תביעת המבטחת, תביעה זו התיישנה, וזאת לדעת, ההתיישנות הקבועה בסעיף III6 לתקנות היא מהותית, דהיינו: ההתיישנות מבטלת את הזכות גופה. לעומת זאת, אם המקרה נכנס לגדר סעיף III6 א' לתקנות, הרי על פי לשונה, תביעת המבטחת הוגשה בזמן. קודם כל, וזה העיקר, הדין הישראלי מתיר הגשת תביעה למשך שבע שנים על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח -1958 , וכן תביעת המבטחת הוגשה תוך שלושה חודשים מיום יישוב התביעה בינה לבין המבוטחת" כ"ב. אם נעיין בהוראת סעיף III6 של התקנות בנוגע לשטרי מטען שבתוספת לפקודת הובלת טובין בים ניווכח כי הוראה זו מתייחסת למוביל ולכלי השיט. ואילו, הוראת סעיף III6 א' לתקנות הנ"ל עניינה תביעה לשיפוי נגד צד שלישי. כב' השופט י. אנגלרד קבע ב-רע"א 9444/00 נ"ו (4) פד"י, 788, בעמ' 795: ”באשר לשאלה העיקרית דעתי היא כי אין לקבל את הרעיון שתביעת התחלוף של מבטח נגד מוביל היא תביעה נגד צד שלישי במובן סעיף III6 א' לתקנות. המוביל הוא צד שני בשטר המטען בינו לבין שוגר הטובין, וכניסתו של מבטח לתוך נעלי השוגר אין בכוחה להפוך את המוביל לצד שלישי. כלומר, מעמדו של מוביל נשאר כפי שהיה גם אם זכויותיו של המתקשר עמו הועברו, מכח עקרון התחלוף, אל המבטח. היחס ביניהם נשאר יחס דו צדדי” עינינו הרואות, שכאשר תביעת השיפוי מוגשת, כמו במקרה שבפנינו, נגד המוביל הימי, חלה אך ורק הוראת סעיף III6 של התקנות בנוגע לשטרי מטען שבתוספת לפקודת הובלת טובין בים, הואיל והתובענה הוגשה כנגד המוביל, משמע, התביעה איננה כנגד צד שלישי, ומכאן שהתביעה מתיישנת תוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין, וכאמור כבר לעיל בדברי כב' השופט י. אנגלרד, ברע"א 9444/00, נ"ו (4) פד"י, בעמ' 792, ההתיישנות הקבועה בסעיף III6 לתקנות היא מהותית, משמע, מבטלת את הזכות לגופה. כ"ג. בענייננו, פריקת האניה באשדוד הסתיימה ביום 29.10.93, התביעה המקורית הוגשה לבית המשפט ביום 23.10.94, וכזכור, התביעה המקורית התייחסה לשני שוגרי מטען בלבד (טחנת קמח דגן וטחנת ירושלים). התיקון של בית משפט קמא במסגרת פסק דינו לפיה למעשה נכלל בתביעת התחלוף מלוא סכום הנזק שנגרם למטען החיטה, מטען שהיו לו מספר שוגרי מטען (ולא שניים בלבד שחלקם היחסי במטען לא עלה על שליש), נעשה לאחר שכבר חלפה תקופת ההתיישנות של שנה אחת, התיישנות שלא ניתן היה לחרוג ממנה, בהיותה תביעת תחלוף כנגד המוביל הימי שלגביו ניתן להגיש תובענה תוך שנה אחת בלבד ממועד מסירת הטובין (או המועד שאמורים היו להימסר), והוראת התיישנות זו - מהותית היא. כ"ד. בנסיבות אלה אין מנוס מן המסקנה שהמשיבה זכאית לקבל בתביעת תחלוף זו אך ורק את חלקן היחסי של שתי טחנות הקמח שבגין המטען המיועד להן הוגשה התביעה, דהיינו, לפי החלק היחסי של שני שוגרי המטען מתוך כלל המטען, משמע, לפי 33.56% כדלקמן: 24,902 דולר ארה"ב במעוגל = 33.56% X 74,201 דולר ארה"ב. וזאת במקום החיוב בפסק הדין של בימ"ש קמא. כ"ה. הערעור שכנגד מתייחס לשתי סוגיות : האחת: המשיבה מלינה על כך שהסכום שנפסק הומר לשקלים נכון ליום הגשת התביעה (24.10.94) במקום לחייב לפי יום היווצר עילת התביעה (29.10.93). נראה לנו שיש לקבל טענה זו בחלקה. לפי סעיף 62(א) של חוק חוזה ביטוח עוברת זכות התחלוף למבטח מששילם למוטב את תגמולי הביטוח. בענייננו כתבי הסוברוגציה ת/7 + ת/8 נחתמו ביום 9.3.94, והתשלום בוצע על ידי המשיבה לפי שיק מיום 10.3.94 (ת/11), לכן יש לקבוע שהמועד להמרת התשלום לשקלים יהא 10.3.94, וממנו ואילך ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית. הסוגיה השניה היא, שבימ"ש קמא פסק למשיבה סך של 15,000 ₪ כתשלום כולל של הוצאות ושכ"ט מיום 15.7.02, כשלטענת המשיבה היה מקום לפסוק לזכותה שכ"ט עו"ד בשיעור שלא יפחת משיעור של 15% מן הסכום שנפסק, וכן לפסוק לזכותה את ההוצאות בנפרד. נראה לנו שבהתחשב בעובדה שהמשפט התנהל במלואו, הובאו כל העדויות הרלוונטיות והוגשו סיכומים בכתב, היה מקום לפסוק לזכות המשיבה שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מן הסכום שנפסק, מע"מ על שכר הטרחה, ואת הוצאות המשפט בנפרד. כ"ו. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: אנו מקבלים את הערעור העיקרי, מתקנים את פסק דינו של בימ"ש קמא, על פי הנ"ל, וקובעים במקום זאת, שעל שתי המערערות, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה את הסכום של 24,902 דולר ארה"ב, שיחושב לפי השער היציג של הדולר ארה"ב לעומת השקל, נכון לתאריך 10.3.1994. ממועד זה ואילך ישא סכום זה הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק עד התשלום המלא בפועל. בנוסף לכך על שתי המערערות ביחד ולחוד לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מן הסכום השקלי שנפסק, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, בצרוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום 10.3.1994 עד התשלום המלא בפועל, בתוספת החזר אגרת משפט החלה על סכום החיוב בפסק דיננו זה, וכן מחצית מהוצאות המשפט שנגרמו למשיבה, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק החל מן המועד של כל הוצאה והוצאה, ועד התשלום המלא בפועל. ככל שתהא מחלוקת בין הצדדים באשר לקביעת הוצאות המשפט יוכל כל אחד משני הצדדים להגיש בקשה לשומת הוצאות לכב' הרשם של בית משפט השלום. הואיל והמערערות זכו בעיקר הערעור, אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערערות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בגין הערעור בסכום של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק שישאו הפרשי הצמדה למדד ורבית כחוק מהיום עד התשלום בפועל. נזק למטען