פסק דין 1. התובעת ביטחה מכונית וולבו 570 (להלן: "המכונית") בביטוח מפני גניבה וכשהמבוטחת, התובעת טוענת, כי ביום 31.1.98 החנה אליהו (להלן: "אליהו") את המכונית בחניון בנתב"ג וכשהוא מלווה בחברו ציון (להלן: "ציון") וכשהם טסים לארה"ב, שם שהו עד 17.2.98. בסמוך ליום 10.2.98 התקבלה הודעה במחלקת התביעות של התובעת, כי המכונית נגנבה ובאמצעות סוכנת הביטוח נשלח עופר כהן (להלן: "עופר"), בנו של ציון כהן, לחניון על מנת לנסות ולאתר את המכונית. משלא הצליח בכך ולאחר בדק עם שרותי הגרירה וברר אם אלו גררו את המכונית וכשהתשובה שלילית, הגיש עופר ביום 10.2.98 תלונה למשטרה (ת/4). התובעת שילמה, לטענתה, 187,743 ₪ קרן. בחודש מרץ 98', סכום של 185,000 ₪ למבוטחת והיתרה בגין חקירות וכשהתשלום האחרון, לכאורה, בחודש אפריל 99'. רק ביום 25.2.01 הגישה התובעת את התביעה דנן כתביעת שיבוב, הן כנגד הנתבעת והן כנגד רשות שדות התעופה (להלן: "הרשות"). בהמשך, נדחתה התביעה בהסכמה כנגד הרשות וללא צו להוצאות. 2. הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את כל הנטען נגדה, לרבות, חובת השמירה וכן טענה טענות כנגד עצם התשלום של התובעת למבוטחת. 3. מחומר הראיות עולה כדלקמן: א. לכאורה, המידע הראשוני על גניבת המכונית התקבל במחלקת התביעות של התובעת וכשהמידע שהמכונית נמצאת ברשות הפלשתינאית וכשהמכונית עומדת בפני פירוק או מכירה (8). ב. החניונים שבשדה התעופה כוללים מס' חניונים ובין השאר חניון לחניה לטווח ארוך, דהיינו לחניה, מעל 24 שעות וחניון, הסמוך לטרמינל הראשי, המיועד לחניה של עד 24 שעות. התובעת סברה, לאחר ביצוע החקירות, כי המכונית הוחנתה בחניון לטווח ארוך , אולם, מהעדויות של אליהו וציון עולה, כי המכונית הוחנתה בחניון לטווח קצר, חרף הידיעה כי החניה מיועדת לטווח קצר, וכשאין זו הפעם הראשונה שנקטו בדרך זו. ג. אליהו מעיד, בין השאר, כדלקמן: 1) בעמ' 14 הוא מעיד, כי יצא מהנחה שיש שמירה וכשבהמשך, בעמ' 16 בחקירתו הנגדית הוא מעיד "ראיתי כל הזמן שומרים מסתובבים, אני לא יודע אם באופן עקרוני על הרכב" אך בהמשך הוא מאשר כי אין לו כל ידיעה על שמירה מטעם החניון וכי אף לא בדק זאת. בעמ' 17 נשאל העד "כשאתה מגיע לחניון אתה נוהג לבדוק אם יש שרותי שמירה" ותשובת העד שלילית. כך הוא מסביר שאינו נוהג לקרוא את השלטים בכניסה לחניון או את האמור בכרטיס הכניסה לחניון, וכשבסופו של דבר הוא מסביר כי אותם אנשים שראה שמסתובבים, הינם אנשי בטחון וכשהוא מציין מפורשות "אני לא ידעתי אם יש להם קשר לחניון. לא חשבתי שהם אלו ששומרים לי על הרכב". בחקירתו החוזרת בעמ' 18 הוא מציין "הנחתי שיש שמירה, אבל לא בדקתי את הנושא הזה בכלל". 2) בעמ' 15 הוא מעיד כי את כרטיס החניה השאיר במכונית וכשלדידו לא היה מודע כי יתכן ויעשו שימוש בכרטיס ליציאה "ואני לא חושב שאני מחנה את האוטו שיגנבו אותו". 3) הוא ידע שאסור היה לו להחנות בחניה לטווח קצר וביחס לשלטים בכניסה הוא מציין "אני לא זוכר אם היו שם שלטים ". ד. מעדותו של המנהל בפועל של החניון, מר יורם מועלם, עולה כדלקמן: 1) כי כל הפעולות מבוצעות בהתאם להוראות הרשות ולחוזה שנכרת עימה, כולל התעריפים. 2) כי החניון לטווח קצר כולל מספר קומות וכאלף מקומות חניה. 3) כי מידי יום בשעה 3 לפנות בוקר, מבצע מנהל משמרת תורן בלווי סדרן, ביקורת על הרכבים החונים, תוך הדבקת מדבקה בפנס וכשכעבור 24 שעות מבוצע הליך דומה, ורכב עם 2 מדבקות נגרר, שלא ע"י הנתבעת אשר תפקידה להעביר את הרשימות בשעות הבוקר לחברת הגרר (23). 4) לא בוצעה כל שמירה ע"י הנתבעת וכששמירה אף לא נכללה בהתקשרות החוזית וכי אף אם הנתבעת היתה רוצה לעשות כן, לא היתה יכולה לבצע את האמור, הואיל וכל נושא הבטחון הוא באחריות הבטחון של נתב"ג (24). 5) "יש שילוט מאיר עיניים בכניסה לחניון", בדבר העדר אחריות לשמירה, וכך גם בכרטיס. 6) לא קיים כל זיהוי בכניסה וביציאה של החניון לטווח קצר, להבדיל מהחניה לטווח ארוך וכששם, בנוסף לכרטיס המגנטי, קיימת תרשומת וזאת למקרה שאדם מאבד את הכרטיס. 7) העד מציג מכתב מ-29.4.97 המופנה לרשות וכשבמכתב מצויין, כי מופנית תשומת לב המנכ"ל לפריצות ברכבים, שאין שמירה וכשהנתבעת אף מציעה התקנת מצלמות במעגל סגור בחניונים, גידור טוב יותר בחניון לטווח ארוך וכן סיורי בטחון מוגברים, לרבות סמויים. ה. בהתאם לנ/1, הסכם ההתקשרות שבין הנתבעת לרשות, אכן עולה כי החוזה כולל הוראות מדוייקות בכל הנדרש מהנתבעת וכש"השרות" מוגדר כניהול והפעלה של החניונים וכשלכאורה, אין במסמכים השונים חובת שמירה, להבדיל מהוראות הקשורות להפעלת הכניסה והחניה, פיקוח ומעקב בכל הקשור לחניה מעל 24 שעות בחניונים לטווח קצר, קביעת התעריפים לפי הוראת הרשות וכן קביעה בסעיף 7 כי הנתבעת הינה "ברת רשות בלבד". עם זאת, סעיף 9 להתקשרות קובע כי הנתבעת אחראית על פי כל דין "לכל נזק, אבדן או חבלה שייגרמו לצד שלישי כל שהוא ו/או לגוף כל שהוא ו/או לרכושו ו/או לרכוש עובדיו במגרשי החניה ו/או בנמל" וזאת בס"ק (1) וכשבהתאם לס"ק (3) האחריות הינה "לכל נזק שיגרם, במישרין או בעקיפין, לרכוש הרשות... או רכוש צד שלישי בשל מעשה או מחדל של המפעיל של עובדיו... ו/או עקב מתן השירות...". (ההדגשה שלי - י.ש.) ס"ק (ד) קובע, כי המפעיל מתחייב לפצות את הרשות על כל נזק שיגרם "...עקב או כתוצאה מאי קיום או הפרה של הוראה מהוראות החוזה ע"י המפעיל...". סעיף 10 מטיל חובת ביטוח באמצעות הנתבעת וכשגם רשות שדות התעופה מבוטחת "מפני נזק או אבדן במגרשי החניה, לרבות לציוד, למתקנים, לאביזרים, לכלי רכב ולכל דבר אחר שהוא שהובא למגרשי החניה...". 4. חוק השומרים תשכ"ז - 1967 (להלן: חוק השומרים), אינו קובע מי נחשב כשומר, אלא מסתפק בקביעה "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכח בעלות" וזאת, בסעיף 1 (א) לחוק השומרים. בע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום - חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מז (2) 346 נדרש ביהמ"ש לשאלת הפרשנות של החזקה תוך הפניה גם לאמור במאמרו של פרופ' טדסקי "השומר ע"פ דין" משפטים ח (התשמ"ה) 430 וכשמהאמור ניתן להסיק מספר עקרונות וכדלקמן: א. חזקה פיזית. ב. כוונה להחזיק במובן של "יסוד ההסכמה לקבלת "השליטה המעשית המלאה" על הנכס... וכי יסוד הידיעה של השארת הנכס בתחומיו של הנתבע הוא חיוני לקיום ההסכמה הנדרשת". בהמשך צויין, כי המבחן העיקרי לשמירה הוא "היכולת המעשית לפקח על הנכס ולקיים את השמירה עליו". 5. במאמרו של פרופ' אנגלרד "האחריות לגניבת מכונית מתוך חניון - קשר השמירה ובעיותיו" משפטים יא ( התשמ"א) 295 מובאת ההבחנה בין שמירה מכוח הסכם לבין חובת שמירה מכוח החזקת הנכס לכשעצמו. על מנת שיוטלו חובות של שומר, אין צורך ואין הכרח כי המחזיק יקבל על עצמו את חובת השמירה בפועל ולעיתים חובת השמירה הינה "גזירת הכתוב". כך בחוק השומרים עצמו, מעת שאדם מחזיק כדין בנכס שלא מכוח בעלות, הרי הוא שומר. כך גם בע"א 1367/93 סדקו מוצרי עץ (1987) בע"מ נ' ירון עו"ד פ"ד מט (4) 215, מציין ביהמ"ש, אומנם בהקשר שונה במקצת והוא בנושא קבלת חזקה כמרכיב חיוני בהעברת הבעלות, את שני היסודות. יסוד של שליטה פיזית בנכס ויסוד של כוונת שליטה. באותו מקרה, לאחר שבית המשפט בוחן את ההתקשרות שבין הצדדים מסקנתו כי "מסעיפי החוזה עולה כי לחברה לא היתה כוונת שליטה על הארונות... כל עוד...". דהיינו, חרף זאת שהחזקה הפיזית, לכאורה, הועברה, הרי בהעדר הכוונה לשליטה על הנכס, טרם הועברה החזקה. בדרך זו, לכאורה, עלינו לקבוע בראשיתם של דברים, אם אכן מתקיים יסוד החזקה ואם אכן מתקיים הוא אזי, לכאורה, אנו מצויים בגדרו של חוק השומרים. דומה, כי ברע"א 270/01 תמנון שרותי מיגון אבטחה וכח אדם (1993) בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ פסק דין מיום 19.2.03 (ט.פ), הדרך בה נזקק ביהמ"ש לבחינת האמור היתה לכאורה הפוכה. בעמ' 4 לפסה"ד קובע כב' הנשיא ברק "נמצא, כי אין להבין את מושג השמירה - ואת מהותו של השומר - בלא לקחת בחשבון את היקף האחריות שאותה שמירה גוררת אחריה". בהמשך, נקבע כי גם אם המגרש, נשוא הדיון שם, הינו בגדר נכס "גדר הספקות היא באשר להיקף הפריסה של מושג "ההחזקה" המאפיין את השמירה". הפתרון הינו בבחינת תכלית החקיקה וכשבאותו מקרה ובהתייחס לשאלת היות המערערת כשומר שכר, הרי "אחריות מוגברת כשומר בשכר תהא מוטלת על אותו אדם אשר מפעיל מידת שליטה המתיישבת עם הטלתה של אחריות מוגברת" וכשהמקורות לבחינה זו, הקשר החוזי בין הצדדים ובהעדרו, עקרונות תום הלב. באותו מקרה נקבע ע"י ביהמ"ש, כי "אין לאמר כלל כי המערערת החזיקה במגרש... באופן שניתן לאפיין החזקה זו כשמירה הגוררת אחריה אחריות מוגברת...". טרם לכן, מציין ביהמ"ש, כי "ההסדרים החוזיים שנקבעו בין החברה ובין המערערת אינם עושים את היחס ביניהם ליחס של שמירה כמשמעותו של דיבור זה בחוק השומרים". לכאורה, היה מקום לבחון שמא הקביעה כי אין מקום להטלת אחריות ועל כן, אין מקום לקביעה שהמערערת בגדר שומר תהיה יפה, אף שלא ביחס לאחריות המוגברת. אכן, בכל הקשור לרשלנות, דהיינו, אחריות שומר החינם בסעיף 2 (א) לחוק השומרים, או האחריות המופחתת של שומר שכר בסעיף 2 (ב) לחוק השומרים, ניתן להדרש לה מכוח עילת הרשלנות לכשעצמה, בנזיקין, ועל כן, השאלה דנן יותר רלוונטית בחינת האחריות המוגברת שהינה כעין אחריות כמעט מוחלטת. בלשון אחרת, דומני כי אם מבחינת תכלית החקיקה נמצאנו למדים כי אין מקום ואין כוונה להטלת אחריות מוגברת, שוב יש בכך משום קביעה כי לא מדובר כלל ביחסי שמירה. אם הדברים יפים לאותו מקרה בו הקשר היסודי שבין הצדדים היה קשר של שמירה, על אחת כמה וכמה שהדברים יפים לענייננו. 6. אם נבחן את ההתקשרות החוזית שבין הצדדים, דומני כי הצדדים לא התכוונו כי הנתבעת תספק שרותי שמירה כנגד גניבה. בכל הקשור לנתבעת עצמה, הרי עולה מנ/1, חוזה ההתקשרות עם הרשות, שלכאורה, לא הוטלה חבות שמירה ועל כן, ולא בכדי, נערכת פניית הנתבעת (נ/4). יתר על כן, גם אליהו בסופו של יום נאלץ להודות שלמעשה ידע כי אין שמירה, וכי יודע הוא להבחין באנשי הבטחון לחוד ואנשי הנתבעת לחוד. למעלה מהנצרך נציין, כי לאור העדויות של אליהו וחברו, דומני, כי כל ההתייחסות לנושא השמירה, אשר באה לידי ביטוי בחקירה הראשית, הינה בגדר מחשבה לאחר מעשה. ניתן לקבוע, כי אליהו לא התייחס כלל לנושא שמירה זה או אחר ואף מצא לנכון להפר את הוראות החניה ביודעין, בכך שהחנה את המכונית בחניה לטווח קצר, חרף העובדה שידע ידוע היטב כי עליו להחנות את המכונית בחניה ארוכת טווח. לא למותר להוסיף שלדידו, כלל לא חשש שמאן דהוא יגנוב את המכונית. אולם, גם אם נבחן את השאלה דנן במבחני ההחזקה לכשעצמם, ניתן לקבוע כי הנתבעת לא החזיקה כלל במכונית ולא היו בידיה אמצעי השליטה במכונית, לרבות לא המפתחות, אף אם שאלת המפתחות אינה המבחן היחיד במקרה דנן. ודוק, לא מדובר בחניון קטן וסגור, אלא, בחניון של כ-1000 מקומות ובמספר קומות, כאשר משמעות הטלת אחריות בגין גניבה משמעותה, צורך בעלויות רבות, כולל אשר הוצע ע"י הנתבעת לרשות שדות התעופה וכולל כח אדם נוסף. נראה כי הנתבעת לא התכוונה לקבל את השליטה במכונית ואף בפועל לא שלטה כך, גם אליהו לא התכוון להעניק לה שליטה שכזו. 7. האמור יפה גם בכל הקשור לטענת רשלנות זו או אחרת, אשר בראש ובראשונה נצרכת לקביעה כי קיימת היתה חובת זהירות מושגית ואף קונקרטית. לכאורה, חובות אלו אינן מתקיימות במקרה דנן. גם אם נסבור בדבר קיום חובת זהירות המושגית, עדיין לא מתקיימת חובת הזהירות הקונקרטית. בכל הקשור לחובת שמירה בהתקנת אמצעים שפורטו לעיל, הרי כפי שציינו, אין מקום להטיל חובה שכזו בגין התמורה ששולמה עבור שרותי החניה. יתר על כן, אין אני סובר כי היה מקום להטלת חובת ביטוח שעלותה, על כלל הנזקקים לחניון. לא בכדי הפסיקה שדנה באחריות מחזיק בחניון לגניבה התייחסה לאותו פיקוח בכניסה וביציאה. במקרה דנן, למעשה, הטלת חובה לבדיקת זהות רכב נכנס וכן רכב יוצא, כמוה כגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, בחינת הזמן שידרש לכניסה וליציאה מהחניונים. ודוק, במיוחד יפים הדברים בחניה קצרת טווח, אשר מספר הכניסות והיציאות רב יותר. האמור, להבדיל מחניון ארוך טווח, הגם, שאין בכך קביעה ביחס לחניון שכזה. אם היינו נדרשים לנושא פיקוח על היציאה מהחניון, הרי בענייננו, עצם השארת כרטיס היציאה במכונית ע"י אליהו , הרי הוא כפירצה הקוראת לגנב והעדר כל יכולת בדיקה אם אכן מדובר בנהג שהחנה את המכונית. אכן, יתכן ואם כרטיס החניה לא היה נשאר במכונית, אזי, ניתן היה לבחון הכיצד בוחן השומר ביציאה את זהות אשר טוען כי אבד לו הכרטיס, וכפי שהובררו הדברים בכל הקשור לחניה ארוכת טווח. בלשון אחרת, מחנה המכונית מעיד מפורשות כי אין זו הפעם הראשונה שנזקק לחניה זו, דהיינו, יודע הוא ידוע היטב כי ניתן לצאת מהחניון, תוך שימוש בכרטיס החניה וכשאין אני מקבל את הטענה של התובעת כאילו נזקק המפקח ביציאה לבדיקת סימני פריצה, כביכול, במכונית. 8. גם ההפניה לסעיף 6 (ב) (1) לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד - 1974, אינו מועיל לתובעת. ראשית, אכן נראה כמאמרו של אנגלרד דלעיל, כי לא למקרה דנן התכוון המחוקק, לרבות ההזקקות לסעיף 8 לחוק האמור, בנושא כוונת הצדדים. בנוסף, לכאורה, לא מתקיימים התנאים שברישא, דהיינו ס"ק (א) בדבר אותו שרות בנכס. בנוסף, תנאי מוקדם לחלותו של ס"ק (1) כי "אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן..." וכשבמקרה דנן, לאור אשר ציינו לעיל, הנכס אינו בידי הקבלן ועל אחת כמה וכמה אינו "בעודו" בידי הקבלן. ראה לעניין זה ת.א. 5222/00 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אבזר המאה נתניה 1988 בע"מ, תק-של 2002 (2), 455. 9. בכל הקשור לנ/1 ולטענה כי יש לראות באמור בחוזה ההתקשרות, משום חוזה לטובת צד שלישי, יש להשיב בשניים: א. בניגוד לטענת התובעת, אין אני סובר כי תוכנן של ההוראות שפורטו לעיל הינן בגדר הטלת חובת שמירה. מדובר בסעיפים סטנדרטיים אשר באים להבטיח את המזמין כי לא יתבע בגין נזק זה או אחר, תוך שאף נזקקו לציון של מחדלים אלו או אחרים של הנתבעת. כוונת המתקשרים בנ/1 כולל הוראות בדבר הביטוח, לא כללה הטלת חבויות נוספות, אלא, הטלת אחריות על הנתבעת מול הרשות וזאת בהתייחס לאותם מקרים שתקבע אחריות. ב. ההתקשרות אינה לכאורה בגדר חוזה לטובת צד שלישי, דהיינו, המשתמשים בחניון, כולל נושא הביטוח, אלא במסגרת היחסים שבין המתקשרים, בינם לבין עצמם. 10. נוכח כל האמור, לא מצאתי לנכון להדרש לטענות האחרות שהועלו ע"י מי מהצדדים, אולם אציין כדלקמן: א. בכל הקשור לעצם הגניבה, דומה שניתן היה להסתפק בעדויות שהובאו על מנת לקבוע כי אכן ארעה הגניבה, הגם, שיתכן ואם היינו נצרכים לקביעה בנושא זה, היה עלינו להדרש לסתירה בדבר מקום החניית המכונית, דהיינו, לאשר הוסק , לכאורה, ע"י החוקרים מטעם התובעת ולעדויות שנשמעו בביהמ"ש. ב. בכל הקשור לתניית הפטור, יש להבחין בין תניית פטור שעניינה בנזקי גוף לבין תניית פטור שעניינה רכושי וכשכאמור, אין אנו נצרכים לשאלה של קיומו של אותו שלט נטען או המשמעות, אם בכלל, לתניית הפטור רק בכרטיס. ג. הגם, כפי שנפסק שחזקה על מבטחת כי לא תתנדב לתשלום והגם שלא הוכח כאילו היתה קנוניה בנושא זה, הרי למצער, דומה שמהראוי שמבטחת בתביעת שיבוב תצרף את חווה"ד ששימשה אותה להערכת שווי הפיצוי המגיע ואשר שולם, ואף אם לא נערכה שכזו בזמנו, הרי נוכח טענת הנתבעת, מהראוי היה שתובא שכזו. 11. מצאנו לנכון להזקק לשאלות המרכזיות העולות במקרה דנן ולפרט הנימוקים הנדרשים וזאת בנוסף לפסיקה שהובאה דווקא ע"י התובעת ואשר המסקנות הינן כמסקנות דלעיל וכוונתינו לת.א. 8510/99 בבימ"ש השלום בירושלים איילון חב' לביטוח בע"מ נ' ביה"ח הדסה עין כרם ואח', תק-של 2001 (2), 1485, הדומה לענייננו וכן, את אשר נקבע בת.א. (חיפה) 2897/96 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' הנהלת קניון השרון נתניה "אלקנית פיתוח בע"מ" ע"י כב' הנשיא קיטאי וכשהמסקנות בענייננו הינן על אחת כמה וכמה לאור אשר נקבע שם. כן יש להפנות לפסק דינו של כב' השופט קידר בת.א. 26075/98 בבימ"ש השלום בת"א, מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' שותפות רם-חן נירם תפעול חניונים (ט.פ) מיום 9.1.03, על נימוקיו אשר יפים גם למקרה דנן. 12. לאור כל האמור, התביעה נדחית ואני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,500 ₪ בתוספת מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. רכבגניבת רכבחניון