פסק דין 1. בעלת מכונית ביקשה להחנותהּ בחניון. מפאת ריבוי המכוניות בחניון, התבקשה בעלת המכונית על-ידי עובד החניון, להשאיר אצלו את המפתחות. הלה נסע במכונית, וגרם לתאונה [להלן - התאונה הראשונה] ולנזק למכונית. לבעלת המכונית הבהיר כי על אף התאונה, היא יכולה לנסוע במכונית, ואף קשר את מכסה המנוע - שהתעקם בתאונה - למקומו, כדי שלא ייפתח. 2. מנהל החניון אישר לבעלת המכונית, באותו מעמד, בכתב ידו, כדלקמן: "אני טדגי משה מפקח בחברת יעד היום הרכב מס' 9975209 ניפגע בחזית בחניון השייך לחברה חניון שמאי באחריותנו ואני מתחייב לשלם לבעל הרכב את סכום ההשתתפות העצמית שייקבע ע"י חברת הביטוח (-)" (נספח א' לכתב התביעה). 3. בעלת המכונית החלה בנסיעה במכונית הביתה, אך במהלך הנסיעה התרומם מכסה המנוע אשר נפגע בתאונה, היכה בשימשת המכונית, וגרם לנזק נוסף [להלן - התאונה השנייה]. 4. חברת הביטוח אשר ביטחה את בעלת המכונית [התובעת], פיצתה אותה בגין נזקיה. על כן, תובעת חברת הביטוח את החניון תביעת תיחלוף בסך של 28,610 ₪, ו/או מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. 5. בדיעבד הסתבר כי חברת הביטוח [התובעת], פטורה הייתה מהטבת נזקיה של בעלת המכונית, מכיוון שבפוליסת הביטוח נרשמו בעלת המכונית ובעלה כנהגים המורשים לנהוג במכונית; הם, ולא זולתם. נמצא, איפוא, כי בטעות שילמה חברת הביטוח את סכום הפיצויים הנ"ל, לבעלת המכונית. 6. בעלת המכונית העדיפה שלא להחזיר את הכסף לחברת הביטוח [התובעת] ושלא לטפל בעצמה בתביעת פיצויים מאת החניון, ולפיכך חתמה ביום 18.4.01 על הסכם כתב קבלה, שחרור והעברה (נספח ו' לתצהיר עובדת מחלקת התביעות אצל התובעת). בסעיף 5 לאותו הסכם הצהירה בעלת המכונית "הנני מעבירה בזאת את כל זכויות התביעה שיש לי בעניין התאונה דנן לאליהו חברה לביטוח בע"מ". 7. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה המשפטית שלהלן: האם עומדת לה, לחברת הביטוח, זכות לתביעת תיחלוף (סברוגציה), על-פי סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981? 8. דומני, כי הדין עם ב"כ הנתבעת [החניון]; וכי התשובה לשאלה הנ"ל, היא בשלילה. תשלום שמשלמת חברת הביטוח למבוטח, כשלעצמו, איננו מזכה בתיחלוף. התיחלוף (השיבוב) איננו זכות 'אוטומטית'. זכות לתביעת תיחלוף "עוברת... למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח" [סעיף 62 (א) לחוק חוזה הביטוח]. תגמולי ביטוח לעניינו של סעיף 62, אינם שם כולל לכל תשלום-כסף מאת חברת הביטוח, אל המבוטח. "לא בתשלום סתם עוסק הסעיף, אלא בתשלום שעל המבטח לבצע לפי הפוליסה, במסגרת היחסים החוזיים בינו לבין המבוטח. לא כך הוא, אם ברור שהתשלום בוצע כמתנה או כמחווה או כאקט פרסומי וכיוצא באלה" [כדברי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ ואח', פ"ד נ (4) 567, 570]. ומצידי אוסיף, כי בגידרם של תגמולי ביטוח, אין להביא תשלום שעשתה חברת הביטוח בטעות. 9. כדברים האלה אמרו MacGillivray & Parkington, On Insurance Law, (1988) London (Sweet & Maxwell): "Voluntary payment by insurers Difficulty may arise where the insurer pays for a loss under the policy for which he was not strictly under any liability to pay. It was decided by the Judicial Committee of the Privy Council in King v. Victoria Insurance Co. that, where a payment has been made honestly purporting to be in a satisfaction of a potential liability under a policy, a defendant cannot be allowed to allege that the payment was not strictly whithin the terms of the policy. But if the contract of insurance is void or illegal or a nullity, it is unlikely that a court will hold that an insurer is subrogated to the rights of an insured whom he has purported to indemnify and it has been held that an insurer is not entitled to be subrogated to any rights arising out of P.P.I policy, even though he has made a payment under it..." 10. התשובה לשאלה המשפטית הנ"ל היא, איפוא, כי באין תשלום תגמולי ביטוח מכוח חבות שעל-פי פוליסת הביטוח, לא קמה לחברת הביטוח זכות לתיחלוף. 11. ב"כ הנתבעת [החניון] טוען כי המחאת זכות התביעה מאת בעלת המכונית אל חברת הביטוח [התובעת] - ככל שנעשתה - על-פי האמור בכתב הקבלה, שחרור והעברה (נספח ו' הנ"ל), מחוסרת נפקות משפטית. אותה 'המחאה' נעשתה ביום 18.4.01 כאשר חודשים ושנים לפני כן (בדצמבר 1998), קיבלה בעלת המכונית את התשלום, וויתרה אז על זכויותיה. על הדברים הללו יש להוסיף, כי מכל מקום, אין המחאה בנזיקין, כלשון כותרת סעיף 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן החבות עליה, אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין". אומנם תביעת תיחלוף, ככזו, מאבדת את אופייה הנזיקי, אך כאמור, לא קמה לחברת הביטוח זכות לתיחלוף. 12. הערה: ב"כ הצדדים התייחסו לשאלת החבות ולעניין תחולתו של סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, בלי להבחין בין התאונה הראשונה (שבה נהג במכונית עובד החניון, שכאמור, לא היה רשאי לנהוג בה לפי הפוליסה), לבין התאונה השנייה (שבה נהגה בעלת המכונית, בהתאם לפוליסה). משבחרו שני הצדדים לילך בדרך זו, עשיתי כן גם אני. עם זאת, עמדתם של ב"כ שני הצדדים שכל אשר שילמה חברת-הביטוח לבעלת המכונית (בגין שתי התאונות), בטעות יסודו, אינה נקייה מספקות. יכול שהיה מקום להבחין בין שתי התאונות. 13. שאלה משפטית נוספת שב"כ הצדדים חלוקים ביניהם לגביה, היא זו: האם עומדת לה, לחברת הביטוח, זכות לתביעה מכוח דין הפורע חוב הזולת, על-פי סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979? 14. בעניינה של שאלה זו, בעיקרי הדברים, הנני מסכים לגישתה של ב"כ התובעת. זו לשונו של סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט: "מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא הייתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב". ב"כ הנתבעת מציין כי מדובר ב"חוב" ולא ב"חבות"; והוא סבור, כי תשלום תגמולי הביטוח שנעשה בענייננו, כאמור, מתוך טעות, לא יכול שייחשב כפרעון של חוב של חברת הביטוח. 15. אינני מסכים. אין מדובר בסעיף 4 הנ"ל בפרעון חובהּ של חברת הביטוח. מדובר בפרעון חובו של החניון. מִשפרעה חברת הביטוח (התובעת) את חובו של החניון (הנתבע), לבעלת המכונית, הרי היא זכאית, כעיקרון, להשבה מאת החניון. 16. טוענת ב"כ התובעת כי אין לחניון סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב. בעניין זה, הנני מסכים עימה, אם כי לא לכל דבר ועניין. מנהל החניון נטל על עצמו - כאמור בסעיף 2 לעיל - אחריות. על כך אין ולא יכולה להיות מחלוקת. המחלוקת יכול שתהיה על שיעור הנזק. ודוק: נזקי התאונה הראשונה על-פי דו"ח השמאי הינם בסך של 19,975 ₪; נזקי התאונה השנייה על-פי דו"ח השמאי הינם בסך של 1,770 ₪. התאונה הראשונה אירעה, לדברי מנהל הנתבעת, "באחריותנו", כלשונו (נספח א' לכתב התביעה); לגבי התאונה השנייה, דומני, כי ראוי לזקוף אחריות בגינה, גם לחובת בעלת המכונית. מסופקני אם נכון היה מצידה לסמוך על דברי עובד החניון - הוא אשר עשה את התאונה הראשונה - שאמר לה כי היא יכולה לנסוע במכונית, ואף קשר את מכסה המנוע. סוף מעשה במחשבה תחילה, ומוטב היה לה, משניכוותה ברותחין, להיזהר בצוננין. 30% מתוך הסך של 1,770 ₪, ראוי לזקוף לחובת בעלת המכונית, ולגרוע מן החניון. 17. אינני מקבל את עמדתו של ב"כ הנתבעת, לפיה אין לחייב את החניון בתשלומים אשר שילמה חברת הביטוח לשמאי שהעריך את נזקי המכונית. לדברי ב"כ הנתבעת היה השמאי "שלוחה של התובעת ופעל לקידום האינרסים של התובעת, לא של המבוטחת... דמי השמאות הם "נזק" נטו של התובעת". הלכה פסוקה היא, כי שמאי בכגון דא, חב חובת אמונים לחברת הביטוח ולמבוטח גם יחד. באין ראיה לסתור, אין הצדקה להניח כי השמאי פעל לקידום האינטרסים של התובעת בלבד, ולא של המבוטחת. לפי טיבה של התאונה, ברי כי היה צורך בחוות דעת שמאי. הודאת מנהל החניון באחריותו לתאונה, גוררת מיניה וביה, לא רק אחריות לנזקים ישירים למכונית, אלא גם חובת נשיאה בעלות של חוות דעת שמאי. 18. התוצאה היא כי על הנתבעת לשלם לתובעת את סכומי הכסף כדלקמן: א. 19,975 ₪, בגין נזקי התאונה הראשונה (מוקד א' בחוות דעת השמאי). ב. 1,239 ₪, בגין נזקי התאונה השנייה (מוקד ג' בחוות דעת השמאי, בניכוי 30%). (נזקי מוקד ב' שבחוות דעת השמאי, אינם רלבנטיים). ג. 1,150 ₪, בגין ירידת ערך (גרעתי קמעא מחוות דעת השמאי, בהתחשב במה שאין לזקוף לחובת הנתבעת). ד. 1,486 ₪, בגין שכ"ט השמאי. 19. אני פוסק, איפוא, כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 23,850 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין ממועד הוצאת התשלומים הנ"ל. הנתבעת תישא בהוצאות המשפט, וכן תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. 20. ב"כ הצדדים התנצחו בזעף על אורכם של הסיכומים. יש טעם בטרוניית ב"כ התובעת בהקשר זה, אם כי, הסנקציה שנתבקשה, הוצאת סיכומי הנתבעת מהתיק ומתן פסק דין על יסוד סיכומי התביעה, היא קשה מדי. יהיו דבריי אלה, משום 'הערת-אזהרה' לב"כ הנתבעת. בנסיבות העניין, די בכך. רכבביטוח רכבחניוןנזק לרכב