פסק דין התביעה 1. מכונית הסובארו של התובע נגנבה. פנייתו אל חברת הביטוח לקבלת תגמולי הביטוח נדחתה במכתב מאת מחלקת התביעות אצל אליהו חברה לביטוח בע"מ, וזו לשונו: "הואיל ובין היתר לא עמדת בתנאי המיגון כנדרש בפוליסה, אנו נאלצים לדחות את התביעה". מכאן התביעה הכספית לתשלום תגמולי הביטוח, על-פי שוויה של מכונית התובע. המחלוקת - אמצעי מיגון ואישור מיגון 2. התובע טוען כי במכוניתו היו מותקנים אמצעי מיגון מפני גניבה, בהם - מערכת אזעקה, נעילה מרכזית אוטומטית, אימובילייזר, ומנעול רב בריח. 3. לטענת הנתבעת, באין אישור מיגון, ובאין אמצעי מיגון כנדרש בפוליסה, לא התקיים תנאי מוקדם להסכם הביטוח. ב"כ חברת הביטוח מפנים אל הפתיח של הפוליסה שבו נאמר: "מבוטח נכבד, שים לב להתנאות בפוליסה בדבר מיגון הרכוש המבוטח - כמפורט בדף הרשימה והמצאת אישור מתאים על כך. התנאות אלו מהוות תנאים מוקדמים לחבות המבטח... מוצהר ומוסכם בזה כי תנאי מוקדם לכיסוי גניבה ו/או פריצה ו/או נזקים הנובעים מכך, ע"פ פוליסה זו הוא בקיום אחד לפחות משלושת התנאים המפורטים להלן: א. מערכת הגנה מסוג אימובילייזר (משבת מנוע)... ב. קיום מערכת הגנה "ביטכונית"... ג. קיום מערכת הגנה מסוג סופר רב בריח... אין אישור מיגון". חברת הביטוח טוענת "כי התובע לא עמד בדרישות התנאי המוקדם להסכם הביטוח, בדבר (א) מיגון הרכב כנדרש וגם / או (ב) המצאת אישור על התאמת המיגון כנדרש ותקינותו - לפיכך הסכם הביטוח (המשתקף מן הפוליסה) לא נכנס לתוקף והנתבעת איננה חבה בפיצוי התובע בגין מקרה הביטוח". נדון בשתי הטענות הללו. אישור מיגון 4. ב"כ חברת הביטוח עמדו בסיכומיהם על חשיבות אישור המיגון, אשר לא נועד לשם הכבדה סתמית, אלא מהווה דרישה מהותית, "חלק מגמירת דעתו של המבטח... האם להתקשר בהסכם". לשיטתה של חברת הביטוח, מותלה חוזה הביטוח בתנאי מקדמי, והוא המצאת אישור מיגון. משלא הומצא אישור המיגון, לא נכנסה פוליסת הביטוח לתוקף, ודין התביעה להידחות. 5. אינני מקבל את הטענה. כמה וכמה טעמים לדבר: (א) הציטוט הנ"ל מתוך הפתיח לפוליסת הביטוח, הוצג בסיכומי חברת הביטוח [סעיף 1 (ב)] באופן שיכול להטעות, כביכול האמירה "אין אישור מיגון", הינה אחד מן התנאים המוקדמים, ולא היא. ניכר היטב בפוליסה, כי הציון "אין אישור מיגון", בא בנפרד מרשימת "שלושת התנאים" המפורטים שם, בפיסקה חדשה ונפרדת, ולא כפי שנעשה בציטוט בסיכומי חברת הביטוח. מן הכתוב בפתיח לפוליסה עולה הבחנה חזותית, לשונית ועניינית, בין התנאים המוקדמים, לבין אישור המיגון. עניינם של התנאים המוקדמים, בעצם קיומם של אמצעי המיגון, המפורטים שם. אלה נימנו שם כסידרם, תוך מתן פירוט מה כולל כל אמצעי. לאחר הפרק הזה, צויין "אין אישור מיגון". ציון זה לא בא שם ברשימת התנאים, אלא כציון עובדה על כך שנכון לאותו מועד, אכן אין אישור מיגון. המעיין בפוליסת הביטוח, בין אם הוא מיודעי דת ודין, לא כל שכן אם הוא הדיוט, סובר כי אמצעי המיגון הם הם תנאי מוקדם; לא כן, לגבי אישור המיגון. פרשנות נכונה של פוליסת הביטוח היא, דומני, כי המצאת אישור מיגון, איננה תנאי מוקדם. (ב) אין להלום מצב שבו המבוטח משלם את דמי הביטוח להנחת דעתה של חברת הביטוח, מקבל פוליסת ביטוח חתומה, דואג להתקנת אמצעי מיגון, אך למעשה, רטרואקטיבית ייתברר כי אין לו 'כיסוי' ביטוחי, באשר לא המציא לחברת הביטוח אישור מיגון. (ג) דומה כי חברת הביטוח עצמה אינה סבורה כי אישור המיגון הינו תנאי מוקדם, קרי, כי חוזה הביטוח תלוי בהמצאת אישור מיגון, וכי כל עוד לא ייעשה כן, פוליסת הביטוח לא תהיה תקפה. שהרי, חברת הביטוח נוהגת לשלוח מכתבי התראה על ביטול פוליסת הביטוח במועד עתידי כלשהו, למי שאינו ממציא אישור מיגון. משמע, שגם לשיטתה של חברת הביטוח, פוליסת הביטוח תקפה, לפחות כל עוד לא חלפו המועדים לקיום דרישות חברת הביטוח, כאמור במכתב ההתראה. מכל מקום, תחילת תוקפה של פוליסת הביטוח אינו מותנה בהמצאת אישור מיגון. במכתב ההתראה (נספח ב' לתצהיר חתמת חברת הביטוח), דובּר על ביטול עתידי ("תבוטל הפוליסה"), כשברור שעד לביטולה, הפוליסה עומדת בתוקפה. אדרבא, באותו מכתב מדגישה חברת הביטוח כי "אין בביטול הפוליסה כאמור כדי לגרוע מזכויותינו לגבות את יתרת דמי הביטוח (לרבות הצמדה וריבית), בגין התקופה שעד למועד הביטול". גם זאת, ללמדנו, שעד לביטולה, תקפה פוליסת הביטוח לכל דבר ועניין. לקראת תום עדותה של חתמת חברת הביטוח (שעליה ידובר להלן), נדחקה זו להעלות טענה חדשה, בסתירה למה שנטען עד אז, ואשר קיבלה בסיכומי חברת הביטוח ביטוי כדלקמן: "הביטול מתייחס לכלל הפוליסה בעוד הפרק הראשון הדן בפריצה וגניבה מותלה עד להמצאת אישור המיגון ולכן לא נכנס לתוקף" (פרק 2 סעיף א' לסיכומי חברת הביטוח); ובהמשך "לפי כל מסמכי הפוליסה, החלק המתייחס לגניבה לא נכנס כלל לתוקף עובר להמצאת האישורים הדרושים" (פרק 5 סעיף ז' לסיכומי חברת הביטוח). כך, סתמה חברת הביטוח ולא פירשה, על מה סומכת טענה חדשה זו, וכיצד היא מתיישבת עם קו טיעון שונה, בדבר בטלות הפוליסה כולה. אין בטענה ממש. ראשית, בהצעת הביטוח (ת/1) נרשם: "בביטוח מקיף יש לדאוג למיגון בהתאם לדרישות החברה, כתנאי לכיסוי. אישור בכתב על קיום המיגון כאמור יש להמציא תוך 30 יום ממועד תחילת הביטוח...". שני דברים ניתן ללמוד מכך: (1) "מכלל הן אתה שומע לאו" (בבלי, נדרים יא, א). מן הרישא, שבה נקבע במפורש שהמיגון עצמו הינו תנאי לכיסוי, נלמד על הסיפא שאישור בכתב על קיום המיגון, איננו תנאי לכיסוי. (2) תחילת הביטוח כלל וכלל אינה מותנית בהמצאת אישור המיגון, שכן יש להמציאו תוך 30 יום "ממועד תחילת הביטוח". שנית, גם במכתב ההתראה שדובר בו לעיל, ננקטה לשון "תבוטל הפוליסה", מבלי לפרק אותה לפרקים - פרקים. שלישית, משמעות טענת חברת הביטוח, הינה למעשה כי מדובר בפוליסת ביטוח אשר תוקפה הוא למחצה, לשליש, ולרביע. 'שעטנז' נטען שכזה, בלתי מתקבל על הדעת. אין לו אחיזה בלשון הפוליסה עצמה, לא באומד דעתם של הצדדים, ואין צורך להכביר מילים על רוב התקלות הצפויות להיגרם במצב של חוסר וודאות בכגון דא. (ד) סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 [להלן - חוק חוזה הביטוח], קובע כדלקמן: "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחוייבים". סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח דן בתוצאות של החמרת הסיכון, ובין היתר עולה מן האמור בסעיף - קטן (ג) כי אם קרה מקרה ביטוח לפני שחוזה הביטוח התבטל, אין המבטח מופטר מתשלום תגמולי הביטוח, אלא שחייב הוא בתשלום תגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי, לבין דמי הביטוח המוסכמים. לשון אחר: בהנחה שבמכוניתו של התובע לא היו כלל אמצעי מיגון, לא הייתה חברת הביטוח פטורה מתשלום תגמולי ביטוח. היא הייתה חייבת בתשלומם, אומנם בשיעור נמוך יותר, אשר ישקף את החמרת הסיכון. אך פטורה בלא כלום, לא הייתה חברת הביטוח, יוצאת. על אחת כמה וכמה, כשברי שבמכוניתו של התובע היו אמצעי מיגון כנדרש (על כך עוד ידובר להלן), וכל 'חטאו' היה בכך שלא המציא אישור על התקנת אמצעי המיגון. נמצא גם מכאן, כי אין מדובר כלל וכלל בתנאי מתלה. זאת ועוד: הלכה היא, כי אין להתנות על הוראת סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח. אם הייתה יומרה אצל חברת הביטוח, להוסיף תנאי מוקדם, תנאי שהפוליסה תהא תלוייה בהתקיימותו, הרי שלא עלתה בידה. תנאי שכזה, בּטל, בהיותו מתנה על הוראתו הקוגנטית של סעיף 21 הנ"ל. הנני סבור עוד כי תנאי מתלה בדבר המצאת אישור מיגון נוגד את האמור בתקנה 4 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), התש"ם - 1980. מפורשות עולה מן האמור בתקנה 4 כי פוליסת הביטוח תקפה עד לביטולה. ועוד עולה מן האמור בה, כי אין ניתן להוסיף עוד תנאי מתלה מוקדם, לפיו עד להמצאת אישור המיגון, לא תהיה הפוליסה תקפה. בידוע, כי על-פי סעיף 38 (ב) לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א - 1981, לא יכול שתקנות לפיו, ייסתרו הוראה שאין להתנות עליה לפי חוק חוזה הביטוח. 6. לסיכום פרק זה נאמר כי טענת חברת הביטוח על כך ש"ההסכם [המגולם בפוליסת הביטוח - נ' ס'], לא נכנס לתוקף ולמעשה איננו קיים" [סעיף 1 (ז) (5) לסיכומים], אין לה על מה שתסמוך. כך, על יסוד פרשנות סבירה - לשונית ועניינית - של פוליסת הביטוח; בשים לב לדרך הילוכה של חברת הביטוח בגביית הפרמיה, ובמתן התראה על אפשרות של ביטול במועד עתידי; לאור הסתמכות המבוטח ואומד דעתם של הצדדים בעת הוצאת פוליסת הביטוח; מחמת הוראות קוגנטיות שבחוק חוזה הביטוח ובחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, בכללן, גבי תוצאות של החמרת הסיכון, הוראות אשר עליהן אין להוסיף ומהן אין לגרוע. אם התיימרה חברת הביטוח להוסיף תנאי מתלה מוקדם לפוליסת הביטוח, לפיו כל עוד לא יומצא אישור מיגון, לא יהא תוקף לפוליסה, הרי שתנאי זה, בטל ומבוטל. כל הטעמים הללו שנימנו, כשהם לעצמם, לא כל שכן בהצטברם, שוללים את טענת חברת הביטוח על כך שבאין אישור מיגון, לא נכנסה פוליסת הביטוח לתוקף, עוד מלכתחילה. אמצעי מיגון 7. בענייננו הוכח כדבעי, כי במכוניתו של התובע היו גם היו אמצעי מיגון כנדרש, ולמעלה מכך: מערכת אזעקה, אימובילייזר אלחוטי, ורב בריח. זאת ידענו מחוות דעתו שבכתב, ומעדותו שבעל-פה של לא אחר, מן השמאי ש' וובר, 'שמאי הבית' של חברת הביטוח. כאמור, בפוליסת הביטוח נדרש קיומו של אחד משלוש: אימובילייזר, או ביטכונית, או רב-בריח. בפועל, הייתה במכוניתו של התובע גם מערכת אזעקה בנוסף על אימובילייזר ורב-בריח. הוא אשר אמרתי עוד בקדם - המשפט, כי ניתן היה לכאורה להגיע להסכמה בהתבסס על אותה חוות דעת. גישתה של חברת הביטוח אינה ברורה. על מה ולמה ראתה להאריך את ההתדיינות ולהתמקד בשאלת המצאת אישור המיגון, בשעה שעצם קיומם של אמצעי מיגון, הוכח כנדרש. מה לי אם הומצא אישור אם לאו, בשעה שנעלה מספק כי היו במכונית התובע אמצעי מיגון כנ"ל? 8. מפי שלושה שמענו על אמצעי המיגון שהיו במכונית התובע. דבריהם לא הופרכו, ונמצאו מהימנים. לדברי התובע: "ברכב היו מותקנים אמצעי מיגון מפני גניבה אשר כללו, בין היתר, מערכת אזעקה, נעילה מרכזית אוטומטית, אימובילייזר, ומנעול רב בריח למוט ההילוכים" (סעיף 4 לתצהירו). דבריו אלו של התובע לא נסתרו בחקירתו הנגדית, והוא עוד הוסיף עליהם (עמוד 13 לפרוטוקול) "היה לי אזעקה של קליפורד, היה אימובילייזר אלחוטי, היה רב בריח על המוט הילוכים, והיה לי נעילה מרכזית... איך אני יודע שזה קליפורד? זה גם אתם יודעים כי על השלט היה כתוב קליפורד... נתתי את זה לחברת הביטוח". לדברי מר משה יהושע, האיש אשר מכר לתובע את המכונית, הייתה מערכת אזעקה והיה משבת מנוע במכונית, כשמכר אותה לתובע בחודש ספטמבר בשנת 1999 (סעיף 4 לתצהירו). ב"כ חברת הביטוח לא חקרה כלל את מר יהושע בנושא זה. דברי השניים נמצאו מהימנים בכלל, ולאור האמור בחוות דעת השמאי, בפרט. מר משה יהושע אומנם לא הזכיר את דבר קיומו של מנעול רב-בריח בנוסף לשני פרטי המיגון הנ"ל שציין, אך אין בכך כדי לגרוע ממהימנות גירסת התביעה. לא היה כל קושי לשניים, המכירים ומיודדים, לעשות להתאמה מלאה של דבריהם, ודווקא אי-התאמה קלה כאמור, תומכת בנסיבות העניין, במהימנותם. עיסוקו של מר משה יהושע בתחום הרכב, הוא קונה, מוכר ומתקן, מכוניות רבות עוברות תחת ידו, ובמצב שכזה מתקבל על הדעת שלא יזכור כל פרט ופרט על אודות כל המכוניות הללו. כאמור, לא רק מפיהם של השניים אנו חיים. נמצא ביסוס לדבריהם בחוות דעתו של השמאי ש' ובר (ת/1) אשר הוגשה כנספח לחוות דעת השמאי א' ניקריטין מטעם חברת הביטוח. השמאי ובר ערך את חוות דעתו ביום 30.6.00, כחצי שנה לפני שנגנבה מכונית התובע, בעקבות נזק שנגרם בשעתו למכונית. בחוות הדעת נרשם, בין היתר, "לידיעת מחלקת תביעות/חיתום, להלן הפירוט של מערכת המיגון: [V] מערכת אזעקה [V] אימובילייזר - אלחוטי [V] רב בריח. הערה: אין בציון עובדת קיום מערכות המיגון אישור כלשהו להתאמתם לנדרש בפוליסה ו/או לתקינותם". הערתו זו של השמאי נבעה מכך כי לא היה זה מתפקידו לבדוק התאמה ו/או תקינות של אמצעי המיגון. את חוות דעתו עשה עבור הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה אז את מכוניתו של התובע. משבאה חוות דעת זו בפניי בקדם-המשפט, אמרתי, וחזרתי ואמרתי, כי בדיקה מקצועית של חוות דעת השמאי אצל הנתבעת, עשוייה להביא לסילוק המחלוקת, בהתחשב בכך שלכאורה היו במכונית של התובע אמצעי מיגון כנדרש ואף למעלה מכך, קרי, מערכת אזעקה, אימובילייזר אלחוטי ורב בריח. הוספתי ואמרתי כי חבל לשמוע הוכחות בתיק זה, אם אפשר להגיע לממצא מוסכם מבלעדי זאת (החלטה מיום 14.4.02). דומה כי דבריי לא נפלו על אוזניים קשובות. מכל מקום, יש משקל ראייתי לא מבוטל לאמור בחוות דעתו של השמאי ובר, בכלל; ומשלא עשתה חברת הביטוח כדי לבדוק או לסתור את דבריו, בפרט. בנסיבות העובדתיות כמתואר, לא מצאתי סיבה להניח מדוע מערכת אזעקה, אימובילייזר אלחוטי, ורב בריח, כאמור בחוות הדעת של השמאי ובר, לא יספקו את דרישת המיגון שלפי פוליסת הביטוח דנן, אשר דורשת, כאמור, אחד משלושה בלבד: אימובילייזר, או ביטכונית, או רב בריח (יעויין בדברי השמאי על כך בחקירתו, בעמוד 4 לפרוטוקול, במלואם, להבדיל מן הציטוט החלקי שבסיכומים). זו דעתו של השמאי א' ניקריטין על חברו, השמאי ש' ובר: "הוא שמאי שעובד איתנו, וחוות דעתו המקצועית מקובלת עלינו במאה אחוז, הוא עובד קבוע עם חברת אליהו גם היום... מאחר וובר עובד איתי, ובחנתי אותו במהלך עבודה שוטפת, חוות דעתו מקובלת עלינו" (עמוד 35 לפרוטוקול). בנסיבות דנן, כשהשמאי ש' ובר ציין בחוות דעתו כפי שציין; באומרו "שהמערכות האלה קיימות באוטו" (עמוד 4 לפרוטוקול); כש'שמאי הבית' א' ניקריטין אומר על עמיתו ש' ובר את אשר הוא אומר כמצוטט לעיל; כשהתובע ומי שמכר לו את המכונית אומרים את דבריהם, בהתאמה, כאמור לעיל; הרי שנמצא, כי במכוניתו של התובע היו אמצעי מיגון, למעלה מן הנדרש בפוליסת הביטוח. מוטב היה לחברת הביטוח שלא להתכחש לקיומם של אמצעי מיגון, באשר היא עצמה הגישה כראייה את חוות דעת השמאי הנ"ל. לשווא נתייגענו בנושא אמצעי המיגון. עדות החתמת 9. שלושה תצהירים הגישה גב' צילה אסלן, חתמת בחברת הביטוח. תצהיר מתוקן ותצהיר שפירט את התיקונים, הוגשו באיחור רב, סמוך למועד שמיעת הראיות. חקירתה הותירה רושם עגום. בדבריה סתרה את עצמה, ותשובותיה היו משונות. (א) בניסיון לברר מדוע היה צורך להגיש תצהיר מתוקן כחודש וחצי לאחר הגשת התצהיר הקודם, נשאלה מה עשתה באותה תקופה, ותשובתה: "בעת שביררתי לא הבנתי את המהות של מה שכתוב שם" (עמוד 20 לפרוטוקול). בתצהיר הראשון נכתב (בסעיף 3) "על פי רישומי המחשב (המצ"ב לתצהירי) ...". רישומי מחשב שכאלה לא צורפו כלל. בתצהיר המתוקן נכתב (בסעיף 3) "על-פי רישומי המחשב", בלא לציין כי צורפו. הם אכן לא צורפו. החמור הוא, כי הסתבר שלא היו כלל וכלל רישומי מחשב כנטען בסעיף 3 לתצהיר הראשון, ולתצהיר המתוקן. היה זה נסיון מביך מצידה של החתמת 'להפיל את התיק' על מחלקת המחשב של חברת הביטוח, בנימוק שזו לא הצליחה להוציא פלט של רישומי המחשב (עמודים 20 - 21 לפרוטוקול). שכן, גם באין פלטי מחשב, הרי שאם הסתמכה החתמת, כדבריה, על מראה עיניה בצג המחשב, לא הייתה כל מניעה להצהיר דבר דבור על אופניו, מבלי להסתבך בסתירות לגבי האמור בתצהירים. תוכן המסמכים שבמחשב לא השתנה, ואין ניתן לתרץ כל אותן סתירות שבין התצהיר הראשון לתצהיר המתקן, בעובדה הנטענת שלא ניתן היה להוציא פלטי מחשב. לדוגמא, שבתצהיר הראשון (סעיף 4), הצהירה החתמת על מכתב התראה שנשלח אל התובע ביום 31.11.00. בתצהיר המתקן, שוב לא נזכר כלל מכתב שכזה, ותחתיו בא מסמך אחר לחלוטין, דו"ח מיום 30.11.00 מאת חברת הביטוח אל סוכן הביטוח. כיוצא בזה, גבי מכתב מאת חברת הביטוח אל התובע מיום 31.1.00 "ובו הודענו למבוטח כי הפוליסה לרכבו מבוטלת כתוצאה ממחדליו המתמשכים" (סעיף 7 לתצהיר הראשון), היה כלא היה, וזכרו לא בא עוד, בתצהיר המתוקן. אדרבא, בחקירתה הודתה מפורשות, כי "לפוליסה זאת אין מכתב ביטול" (עמוד 24 לפרוטוקול); וכי לא יכול שיהיה מכתב ביטול, כיוון שבמועד גניבת המכונית טרם חלפו 21 יום מיום 31.12.00, שבו נשלח מכתב ההתראה (נספח ב; עמוד 27 לפרוטוקול). ועוד זאת, שבסעיף 7 לתצהיר המתוקן הצהירה החתמת על קבלת הוראה מחברת הביטוח במחלקת החיתום, לבטל את הפוליסה. בחקירתה הוסיפה ואמרה, כי הייתה זו "הוראה בכתב" (עמוד 24 לפרוטוקול, ובעמוד 25 אמרה כי ההוראה באה ממחלקת התביעות, ולאחר מכן שינתה את גירסתה ואמרה כי ההוראה באה ממחלקת החיתום בתל-אביב). מסמך שכזה לא הוגש. היכן הוא? במחשב? ומדוע לא נזכר כלל בתצהיר הראשון? על כל פנים, לדברי החתמת בחקירתה "אני לא רואה הוראה כזו בתיק" (שם). עיון בתצהירים ובפרוטוקול חקירתה של החתמת, יעלה עוד מספר דוגמאות כגון דא. אין מדובר בתקלה טכנית של צירוף רישומי מחשב או הימנעות מצירופם. מדובר בעניין מהותי, לפיו הצהירה החתמת כי מידע עובדתי כמפורט בתצהיריה, נמסר "על פי רישומי המחשב", בשעה שבדיעבד הסתבר שכלל וכלל לא היו רישומי מחשב שכאלה, וממילא, בניגוד להצהרתה (בתצהיר הראשון ובתצהיר המתוקן), לא הסתמכה החתמת על רישומי מחשב. [בהערת אגב יצויין, כי בתצהיר שלישי מאת החתמת, תצהיר שניתן ביחד עם התצהיר המתוקן, נימנו "התיקונים המתבקשים, שפרטיהם באים לידי ביטוי בתצהיר חדש המוגש", כאמור בסעיף 2 לתצהיר השלישי, שם פורטו שלושה תיקונים שהתבקשו. בפועל, עיון בשני התצהירים מעלה כי לא כך, וכי קיימים הבדלים משמעותיים מעבר למה שצויין בסעיף 2 לתצהיר השלישי]. (ב) מעדותה של החתמת הסתבר כי לא היא טיפלה בחומר שהובא על ידה לבית המשפט, היא לא ערכה ולא הכינה את המסמכים שעליהם התבססה. היא אף לא ידעה אם מכתבי ההתראה הוצאו, ואם כן מי הוציאם, ומתי. לא היה לה מושג מי הורה על ביטול הפוליסה. היא לא ידעה מי הוסיף בכתב ידו פרטים נוספים על גבי ההצעה. עדותה, בעיקרה, הינה עדות שמיעה, והחתמת לא הייתה בקיאה כלל בנושא אשר עליו העידה. (ג) חברת הביטוח נתבקשה על-ידי התובע בהליכי המשפט המקדמיים לפרט מועדים שבהם דרשה מאת התובע הצהרות כלשהן בעניין ביטוח הרכב. סוכן הביטוח השיב כי מדובר היה במספר פעמים, בטלפון, וכי לא זכורים לו מועדים מדוייקים. כשנתבקשה חברת הביטוח לפרט את תשובתה, אמרה בתגובה כי מכיוון ש"ההצהרות היו טלפוניות, ברור שאין כל אפשרות להעביר מסמכים כתובים בעניין זה" (סעיף 2 לתגובה). ועוד זאת, נאמר באותה תגובה, כי "כל מסמך שמבקש התובע ואינו קיים בגילוי המסמכים, אינו קיים או אינו מצוי בידי הנתבעת" (שם). בנסיבות אלה, מפתיעים דבריה של החתמת בסעיף 4 לתצהירה, על אודות תכתובות שבין חברת הביטוח לבין התובע, "הוצאנו למבוטח ביום 30.11.00 מכתב התראה ובו ביקשנו מהמבוטח להמציא למשרדנו בדחיפות אישור ממתקין מורשה על קיום המיגונים, שכן אם לא יעשה כן, תבוטל הפוליסה". כיוצא בזה, דבריה בסעיף 5 לתצהיריה, כי "ביום 31.12.00... שלחנו אליו מכתב התראה [נוסף], בו ביקשנו את המצאת האישור הנ"ל כתנאי לתקפות הפוליסה וכמו כן התרנו בו באופן מפורש כי אם הוא לא ימציא למשרדנו בהקדם את האישור הנ"ל, הפוליסה תבוטל על ידינו לאלתר". שינוי הגירסה של חברת הביטוח, שבתחילה לא היה כל מסמך כתוב בעניין זה, ובהמשך, לפתע, סמוך למועד שמיעת ההוכחות, היה גם היה, ולא אחד אלא כמה, אומר דרשני; הן במישור הסדר הטוב, והן במישור המהימנות. (ד) ב"כ התובע חוששים (סעיף 34 לסיכומים), כי השינוי בגירסתה של חברת הביטוח נבע ממצוקתה לאור גירסתה הראשונית, על כך שדרישות המיגון היו טלפוניות בלבד. הסתפקות בהודעות טלפוניות בכגון דא, נחזית מוזרה וחובבנית כשמדובר בחברת ביטוח, בכלל; ולגבי התראה על ביטול פוליסה, אשר חייבת להיעשות בכתב, בפרט. כיוון שכך - סבורים ב"כ התובע - שינתה חברת הביטוח את טעמה, ואימצה גירסה הגיונית יותר על אודות משלוח מכתבי דרישה והתראה בעניין אישור המיגון. כשלעצמי, מטעמי זהירות, לא ראיתי לנקוט עמדה ביחס לסברה הנ"ל. דייני שאקבע כי יש לבכּר את הגירסה הראשונה. הגירסה המאוחרת לא הוּכחה, לא שוכנעתי כי נשלחו אותם מכתבים, לא כל שכן שהגיעו ליעדם. אכן, גם החתמת הודתה בחקירתה כי אין הוכחה כי המכתבים הנ"ל נשלחו אל התובע; כי נספח ג', מה שכינתה בסעיף 5 לתצהירה "אישור משלוח המכתב", כלל וכלל אינו כזה; וכי אין בידה כל אישור על משלוח המכתב, הגם שמכתבי התראה נשלחים בדואר רשום (עמוד 22 - 23 לפרוטוקול, וכמתואר בסעיפים 34 - 35 לסיכומי התובע). עדותה, כאמור, הייתה מביכה. על דברים בסיסיים שנשאלה, השיבה כי אינה מבינה (עמוד 20 לפרוטוקול שורה 4; עמוד 21 שורה 13); "לא הבנתי, אני פסיכית" (עמוד 20 שורה 24 לפרוטוקול); "אין לי תשובה" (עמוד 21 שורה 4 לפרוטוקול). אמת, חקירתה הנגדית לא הייתה קלה, אך זו נבעה מרוב הסתירות שבגירסת חברת הביטוח. כשנשאלה החתמת לגבי דברים שבתצהירה-שלה, השיבה לא אחת "אין לי מושג" (עמוד 23 שורה 27; עמוד 28 שורה 19), וכיוצא בדברים האלה עוד לרוב כעולה מפרוטוקול חקירתה. בשלב מסויים, דומה כי נואשה (לא מחמת אי-הגינות שבחקירה הנגדית, אלא מחמת מה שנחשף במהלכה), עד שראתה להשיב לב"כ התובע "מה שאתה אומר" (עמוד 27 שורה 13); ובהמשך, במקום להשיב במלל, השיבה בדמע. עדות סוכן הביטוח 10. כשנחקר סוכן הביטוח על תצהירו, הסתבר כי הצעת הביטוח המקורית (ת/1) כלל לא נחתמה על-ידי התובע; סוכן הביטוח הצהיר בסעיף 3 לתצהירו, כי הוא שעשה את הרישום על גבי הצעת הביטוח. בחקירתו התברר, כי לא כך, וכי "נראה לי שזה אח שלי אם אני לא טועה... או אבא שלי" (עמוד 36 לפרוטוקול). יתר על כן, משהוגשה הצעת הביטוח (ת/1), הסתבר כי נוספו עליה הערות בדבר אמצעי המיגון במכוניתו של התובע, בכתב יד של אדם זר, לא של סוכן הביטוח, לא של אביו ולא של אחיו, בדיו שחורה, בשונה מן הדיו הכחולה שבה נרשמו כל שאר הפרטים בהצעת הביטוח. אותם פרטים נוספים, מהותיים לתביעה, הוספו על-ידי "יד נעלמה", כנראה במחלקת החיתום של חברת הביטוח (כך, לדברי סוכן הביטוח, עמודים 36 - 37 לפרוטוקול). עדותו של סוכן הביטוח הוכיחה את הפך-הדבר שלשמו נועדה. חברת הביטוח ביקשה להוכיח באמצעותו מהצעת הביטוח (ת/1), כי התובע התחייב להמציא אישור מיגון תוך זמן קצוב. דא עקא, התובע איננו חתום כלל במקום שנועד לכך בהצעת הביטוח: "הנני מתחייב להשלים את אמצעי המיגון שברכבי בהתאם לדרישות המפורטות בספר התעריפים של חברתכם. לצורך כך אני מתחייב לקבל מסוכן הביטוח הסבר והדרכה בנושא. חתימת המציע ". (יצויין, כי הסוכן עצמו לא הכיר את הכיתוב בהצעה בעניין זה; ומה לה, לחברת הביטוח, להלין על התובע). מהימנים עליי דברי סוכן הביטוח על כך שהצעת הביטוח (ת/1), מולאה טלפונית. אך גם לדבריו-שלו, לא צויינו הפרטים הנ"ל ("אזעקה + אימובילייזר, נשלח לבדיקה תוך שבוע"), בעת שמולאו שאר כל הפרטים בהצעה, אלא לאחר מועד ההצעה, כאמור, לא אצלו (בכלל זה, אביו ואחיו), אלא כנראה במחלקת החיתום אצל חברת הביטוח. העולה מן האמור, כי אין ב'שירבוט' האמור, כדי לחייב את התובע. אין בידי סוכן הביטוח כל רישום - מכתב, תרשומת על שיחת טלפון, או כל רישום אחר - לביסוס טענתו כי ביקש מאת התובע להמציא אישור מיגון; אין בידי סוכן הביטוח, ואין אצל חברת הביטוח, כל תיעוד על דיווח מאת הסוכן לחברה על אי המצאת אישור מיגון מאת התובע; לא הוגש דו"ח מאת הנתבעת, ובו רשימת מבוטחים שלא המציאו אישור מיגון, דו"ח אשר היה אמור לתמוך בעדות הסוכן. קיים ספק, איפוא, אם אכן נעשו אל התובע פניות טלפוניות כנטען על-ידי חברת הביטוח; משום מה, לא נשאל התובע על כך בחקירתו. מכל מקום, גירסת חברת הביטוח על מכתבי התראה אל התובע בעניין המצאת אישור מיגון, הופרכה. על מכתבי ההתראה 11. גם אלמלא הופרכה גירסת חברת הביטוח, וגם אילו שוכנעתי כי נשלחו מכתבים אלה, הרי שלא תצמח מכאן ישועה לחברת הביטוח. אדרבא. ראשית, בתצהיר הראשון דובר בשלושה מכתבים. שני מכתבי התראה שנישלחו אל התובע, ביום 30.11.00, וביום 31.12.02 [צ"ל 31.12.00 - נ' ס']; ומכתב מיום 31.1.02 [צ"ל 31.1.00 - נ' ס'] "ובו הודענו למבוטח כי הפוליסה ברכבו מבוטלת כתוצאה ממחדליו המתמשכים". בתצהיר השני לא דובר עוד בשלושה מכתבים, אלא רק באחד, מיום 31.12.00 (ומבלי שעובדה זו קיבלה ביטוי הולם בתצהיר השלישי אשר פירט שלושה תיקונים "שפירטיהם באים לידי ביטוי בתצהיר חדש המוגש", כאמור בסעיף 2 לתצהיר השלישי). שנית, וזה העיקר, לדברי החתמת בתצהירה, נשלח המכתב אל התובע ביום 31.12.00 ובו התראה כי אם לא יומצא לחברת הביטוח אישור מיגון בתוך 21 יום, תבוטל הפוליסה "והיא תהיה בטלה החל מחלוף 21 יום ממועד משלוח מכתב זה" (סעיף 5 לתצהיר המתוקן, ונספח ב'). לשון אחר, על-פי אותו מכתב, הייתה הפוליסה אמורה להיות בטלה ביום 21.1.01. דא עקא, שמכוניתו של התובע נגנבה בלילה שבין 12.1.01 - 13.1.01, קרי, עוד בטרם חלפה התקופה שנקבעה להמצאת אישור המיגון. ממילא, גם לשיטתה של חברת הביטוח עצמה, טרם בוטלה הפוליסה. החתמת אישרה (עמוד 27 לפרוטוקול, שורה 10), כי בנסיבות אלה לא יכלה לצאת מאצל חברת הביטוח הוראת ביטול בתקופה שלפני גניבת מכוניתו של התובע. ניתן, איפוא, לקבוע באופן הברור ביותר כי במועד גניבת המכונית של התובע, הייתה פוליסת הביטוח תקפה לכל דבר ועניין. תקינות אמצעי המיגון 11. בצר לה, טענה חברת הביטוח על אי-תקינות אמצעי המיגון. לבד מכך שטענה זו לא עלתה בכתב ההגנה, אלא רק בפרשנות מאולצת [סעיף 5 (ח) לסיכומי חברת הביטוח], ויש בה משום הרחבת חזית, אשר התובע התנגד לה; הרי שהיא נטענה על דרך הסתם, בלא כל ביסוס. נאמנים עלי דברי התובע בסעיף 4 לתצהירו, על אודות אמצעי המיגון והפעלתם, אשר עליהם הצטרפו דבריו בחקירתו הנגדית (עמוד 13 לפרוטוקול). ברי, כי אין לבוא אל מבוטח בדרישה להוכיח את תקינותם של אמצעי המיגון בכל עת ובכל שעה, להבדיל מעצם התקנתם במכונית, והפעלתם. שיעור תגמולי הביטוח 12. מקובלות עליי טענות ב"כ התובע בסיכומיהם בפרק זה. אכן, נפלו תקלות פרוצדורליות, וגם הדברים שנאמרו שם על שינוי חזית והשתק, אינם דברים בטלים, ואני מבכּרם על דברי ב"כ חברת הביטוח בסיכומיהם, באותם הקשרים. חוות הדעת מטעם חברת הביטוח לא הוגשה במועד, וכשהוגשה נמצא, כי אינה ערוכה בהתאם לדיני הראיות. חוות הדעת הוגשה מאת השמאי א' ניקריטין, מי שמשמש כ'שמאי הבית' של חברת הביטוח. חקירתו של השמאי הדגימה עד כמה נחוץ היה ההסדר שנקבע על-ידי המפקח על הביטוח במשרד האוצר, בנושא שמאות ביטוח רכב, בעיקבות פסיקת בית המשפט העליון על חובת הנאמנות של שמאי הבית לחברת הביטוח ולמבוטח גם יחד, ועל מצב פסול של ניגוד עניינים [בג"ץ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח בישראל ואח' נ' המפקח על הביטוח ואח', פ"ד נה (3) 625]. להלן הפחתות שראה השמאי א' ניקריטין להפחית מערך מכונית התובע, בחוות דעתו: (א) השמאי העריך את שווי מכוניתו של התובע לפי שווי של מכונית בעלת תיבת הילוכים רגילה, ולפיכך נגרעו מערכה 2,000 ₪. כשנשאל מדוע עשה כן, השיב כי הסתמך על חוות דעתו של השמאי ובר (עמוד 31 לפרוטוקול). אין כל ממש בתשובתו זו. בחוות דעתו של השמאי ובר לא צויין כלל אם מדובר במכונית בעלת תיבת הילוכים רגילה, או במכונית אוטומטית. אך לא הייתה כל סיבה לשמאי ניקריטין להרחיק עדותו לחוות דעתו של השמאי ובר, היות ובפוליסת הביטוח נכתב מפורשות, במקום המתאים לכך בכותרת, שחור על גבי לבן, כי מדובר במכונית אוטומטית. (אם דווקא רצה השמאי ניקריטין לדקדק בחוות דעתו של השמאי ובר, גם אז היה מוצא על פי ערכה של המכונית במועד הרלוונטי לחוות דעתו של השמאי ובר, כי מדובר במכונית אוטומטית). הוא אשר אמרתי לעיל. דומה כי הנאמנות לחברת-הביטוח, גברה על זו שכלפי המבוטח, ולשוא גרע השמאי 2,000 ₪ מערכה של המכונית. (ב) השמאי ניקריטין ניכה בחוות דעתו סך של 2,500 ₪, בגין "חוסר רישוי". לדבריו, סבר כי אין לרכב רישוי (עמוד 32). כלל לא ברור על יסוד מה סבר כך (נאמר לו כך, לדבריו, במחלקת הגבייה של חברת הביטוח), ועוד יותר לא ברור, מדוע לא הוגשה בקשה, ביוזמת חברת הביטוח, לתקן את חוות הדעת (וכשממילא הגישה, מטעמיה, חוות דעת מתוקנת סמוך למועד ההוכחות), שהרי השמאי הודה בחקירתו "כאשר הסתכלתי בתיק ראיתי שכן היה רישוי בתוקף, ולכן כל מה שכתבתי בפיסקה השניה לא נכון" (שם). קשה להתרשם מכנותה של התנצלות כשזו באה לאחר חשיפת ה'טעות' על-ידי הצד שכנגד, בחקירה הנגדית. אמירתו של השמאי "זה טעות שלי" (עמוד 35), הינה מעט מדי ומאוחר מדי. (ג) כיוצא בזה גם לעניין קביעתו הנחרצת של השמאי, כי "הרכב במקורו בבעלות "מוטורולה ישראל" - דבר המחייב הפחתה ממחירו בגובה 15%, 9,150 ₪". ראשית, השמאי ניקריטין לא גילם כראוי הפחתה בגין קילומטרז' גבוה (אם בכלל אכן מדובר בקילומטרז' גבוה), בהפחתה בגין בעלות קודמת של חברה, ונמצא המבוטח 'לוקה' פעמיים (עמוד 5 לפרוטוקול). שנית, הקביעה בדבר בעלות קודמת של חברה נסמכה, לדברי השמאי, על דו"ח חוקר של חברת הביטוח. יש לתמוה על כך, שהשמאי ראה להסתמך על עדות שמיעה, וכשנשאל אם אין זה מתפקידו "להוציא הסטוריה של הרכב ממשרד הרישוי", השיב "לא, זה מחלקת התביעות דואגת, והיא לא עשתה את זה" (עמוד 32 לפרוטוקול). כשלעצמי, תהיתי מה לו למבוטח, אם מדובר במחדל של השמאי, או של חברת הביטוח, כשהוא זה שנושא בתוצאות המחדל. (ד) השמאי ניקריטין חיווה דעתו על הפחתה נוספת, 0.5%, בגין ירידת ערך. על כך אמר השמאי מ' אקרמן ממשרד לוי יצחק, אשר הגיש חוות דעת מטעם התובע, "לפי וועדת ששון החלפת מגן והחלפת תא מטען לרכב משנת 96' לא מביאה ירידת ערך. אני חושב שאם אני בתור שמאי הייתי קובע לו ירידת ערך, הייתי מוזמן לוועדת בירורים" (עמוד 6 לפרוטוקול). חרף הדברים האמורים, הסכים גם השמאי אקרמן שאם נגרמה גם דפיקת-פח, יכול שתהיה ירידת-ערך. מכיון שגם השמאי ש' ובר חיווה דעתו על ירידת ערך של 0.5%, ומכיון שהתובע ביקש להסתמך על חוות-דעתו זו, ולאור האמור בסיכומי חברת הביטוח בהקשר זה, ודבריו של התובע בתצהיר התשובות לשאלון כי "היתה דפיקה בפח מאחורה" [נ/1 שאלה 18(ב)], החלטתי כי נכון יהיה לנכות 0.5% משוויה של המכונית, בגין ירידת-ערך. 13. שקלתי טענות נוספות גבי הצורך בקורלציה בין הפרמיה לבין שווי המכונית, ולעניינן אצרף לפסק הדין, את פסק הדין בת.א. (י-ם) 22503/98 פיטל סעיד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם). האמור שם יפה, בשינויים המחוייבים, לענייננו. נמצא, כי אין הצדקה לכל אותן הפחתות שמבקשת חברת הביטוח להפחית מתגמולי הביטוח (לבד מירידת ערך בשיעור של 0.5%), וכי יש לדחות את חוות-דעת 'שמאי הבית' מטעמה, א' ניקריטין, מפני זו של מ' אקרמן ממשרד לוי יצחק, מטעמו של התובע. ריבית מיוחדת, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד 14. באי-כוח התובע קובלים מרה על התנהלות חברת הביטוח לפני המשפט ובמהלכו, והם מבקשים, בין היתר, לפסוק לחובת חברת הביטוח ריבית מיוחדת, בהתאם לסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981. אכן, סוף דבר מעיד על תחילתו. ניתן היה לסלק את התביעה מחוץ לכותלי בית המשפט; ומשבאה כאן, ניתן היה להקל על ניהול המשפט, ולא להכביד עליו. תצהירים הוגשו באיחור ניכר, וכן גם חוות דעת שמאי, ומבלי לבקש רשות. באי-כוח התובעים נדרשו לפנות בבקשות חוזרות ונשנות, ונענו ריקם, עד שגולו מסמכים, עד שהתאפשר לעיין במסמכים, ועד שצורפו נספחים לתצהירי העדות הראשית. בין לבין הסתבר כי מידע ותשובות שנמסרו לפני כן, כלל לא היו מדוייקים. עוד כהנה וכהנה טוענים באי-כוח התובע, כאמור בהודעה מיום 24.03.03, ומרבית טענותיהם, נכונות. נגרמה הכבדה מיותרת ומעיקה. מנגד, מלינים גם באי-כוח חברת הביטוח על אורך סיכומי התובע, ועל חירות שנטלו לעצמם באי-כוחו להגיש הודעות לאחר הגשת הסיכומים. גם בטענות אלה יש ממש, אך במאזן הכולל, לבד מכך שגישת חברת-הביטוח לגוף העניין נדחתה לחלוטין, הרי שגם בדרך ניהול המשפט, ידה על התחתונה. סוף דבר 15. אישור מיגון איננו תנאי לכניסת פוליסת הביטוח לתוקף; במכוניתו של התובע היו אמצעי מיגון כנדרש; במועד גניבת מכוניתו של התובע, הייתה פוליסת הביטוח שלו תקפה לכל דבר ועניין. על יסוד האמור לעיל, החלטתי לקבל את התביעה. חברת-הביטוח תשלם לתובע סך של 63,000 ₪ (בניכוי 0.5%) בצירוף ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, בשיעור כפליים מן הריבית שלפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. הריבית המיוחדת תחושב על תגמולי הביטוח בשיעור שנפסק כנ"ל, ועל תוספת הפרשי הצמדה וריבית על תגמולים אלה לפי סעיף 28 לחוק חוזה הביטוח, מיום 13.2.01 ועד למועד התשלום המלא בפועל. חברת-הביטוח תישא בהוצאות המשפט וכן תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב