פסק דין התובע נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 18/1/99. במועד האירוע לא היה בידי התובע רשיון נהיגה בר תוקף. אין חולק על כך, כי רשיון הנהיגה של התובע לא חודש על ידי רשות הרישוי, וזאת בהתאם לסמכותה על פי תקנה 172 ב' לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961, שכן התובע חייב היה לשלם קנסות, אשר לא נפרעו, בגין עבירות תעבורה. הסתבר, והצדדים אינם חלוקים על כך, כי רשיונו של התובע ה בתוקף רק עד יום 15/8/97. יוצא, אם כן, כי רשיונו של התובע לא היה בתוקף משך תקופה של כ - 16 חודשים קודם להתרחשות התאונה. אין חולק על כך, כי התובע לא נפסל מלקבל רשיון נהיגה, וכי רשיונו לא חודש אך ורק עקב אי תשלום קנסות כאמור. במועד התאונה, היתה בידי התובע פוליסת ביטוח בת תוקף, אשר כיסתה סיכוני נזקי גוף. עם זאת נקבע בפוליסה תנאי כדלקמן: "בתנאי שהאדם הנוהג (למעט לומד נהיגה הנזכר בסעיף 5 או בסעיף 6 לעיל) הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה או שהיה בעל רשיון כזה בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או מלהחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק דין, החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחרת". לטענת הנתבעת, שהינה חברת הביטוח אשר הנפיקה את הפוליסה, לא כיסתה הפוליסה את פגיעתו של התובע, שכן, כאמור, רשיונו של התובע לא חודש במהלך התקופה העולה על 12 החודשים שקדמו לתאונה. התובע מגייס כאסמכתא לזכותו את אשר נפסק על ידי בית המשפט העליון בע"א 4231/97 צור שמיר חב' לביטוח בע"מ נ' נאוה יחיאל, פד"י נג(2) 193. ( להלן פסק דין נאוה). בפסק דין נאוה נדון מקרה דומה, אך בהבדל אחד, והוא כי התקופה שבה לא החזיק הנפגע ברשיון נהיגה, היתה קצרה מתקופת 12 החודשים הנזכרת בפוליסה. דומני כי אין חולק על כך כיום, כי על פי הפרשנות שניתנה בפסיקה להוראות סעיף 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 ותקנה 172 ב' לתקנות התעבורה, הרי נהג רכב, אשר רשיונו לא חודש, עקב אי תשלום אגרה, או אף עקב אי תשלום קנס, לא נכנס בגדרה של הוראת סעיף 7(א) (3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הקובעת מי הם הנפגעים שאינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה, וביניהם: ”(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". בפסק דין נאוה, וכן בשורה של פסקי דין אחרים, אשר ניתנו על ידי ערכאות דיוניות, נקבע, כי יש להרחיב את ההוראה דלעיל באופן שתחול על מקרים של אי חידוש רשיון נהיגה עקב אי תשלום קנס. (ראה עמ' 200 לפסק הדין). כב' השופט אור הרחיב ופירש, אף את המונחים שבפוליסת הביטוח וקבע כי אין לומר כי הסנקציה של אי מתן או אי חידוש רשיון נהיגה על פי תקנה 172 ב' כמוה כפסילת רשיון נהיגה במובן ההוראה שבפוליסה (ראה עמ' 204 לפסק הדין). יוצא, אם כן, כי עקרונית, אין הוראת סעיף 7 לחוק הפיצויים פוגעת בזכותו של התובע לתבוע פיצויים על פי פוליסת ביטוח, גם אם רשיון הנהיגה לא חודש עקב אי תשלום קנס, ואין לראות באי החידוש האמור, משום "פסילה" מלהחזיק רשיון כמשמעה בפוליסת הביטוח. אלא, שלהוותו של התובע, הוא לא החזיק ברשיון בר תוקף, במשך תקופה העולה על 12 חודשים הנזכרת בפוליסת הביטוח. בפרשת נאוה קבע כב' השופט אור, כי: "כן נקבע, כי מכוח סעיף 7 לחוק הפיצויים ניתן להוסיף על הגבלת האחריות של המבטח, אך לא להטיל עליו חיובים נוספים שלא נטל על עצמו במפורש בפוליסה שהוציא. במלים אחרות, מטרתו של סעיף 7 לחוק הפיצויים היא להוסיף על ההוראות המגבילות את אחריות המבטח מקום בו על פי הפוליסה עומדת למבוטח הזכות להיות מפוצה בהתאם לחוק הפיצויים. כאשר הפוליסה עצמה קובעת הסדר בדבר הגבלת תוקף עקב היעדר רשיון נהיגה תקף, ההסדר שקבעה הפוליסה הוא שיחול (ע"פ 651/88 דניאל שדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(55-53 ,49 (1). מכך עולה, כי יש לבחון הן את תחולתו של סעיף 3)7) לחוק, והן את תחולת ההוראה שבפוליסה על ענייננו. אם נגיע למסקנה, כי על פי אחת מהוראות אלה נשללה זכותו של המשיב כלפי המערערת, פירוש הדבר הוא, כי דין תביעת הפיצויים של המשיב כנגדה להדחות" (עמ' 197 לפסק הדין). יוצא, אם כן, כי ההוראה שבפוליסה, עומדת בפני עצמה, ובהתאם לה יש לגזור את גבולות חבותה של המבטחת. דברים דומים מוצאים אנו אף בספרו של ריבלין, תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה חדשה מעודכנת תש"ס - 1999 בהוצאת גדין עמ' 30: "סעיף 7(3) לחוק הפיצויים שולל זכאות מנוהג חסר רשיון נהיגה, אלא אם כן מדובר במקרה בו הרשיון פקע מחמת אי תשלום אגרה. במקרה כזה לא נשללת הזכאות על פי החוק. לעומת זאת, פוליסת הביטוח האחידה שוללת כיסוי ממי שלא היה ברשותו רשיון נהיגה תקף, שהאגרה שולמה בעדו באחד המועדים ב - 12 החודשים שקדמו לתחילת הביטוח. לאמור: מבחינת החוק, כל עוד מדובר באי תשלום אגרה, לכאורה, גם מעבר לשנה, לא נשללת הזכאות. אך מבחינת חוזה הביטוח אם חרג אי התשלום מעבר ל - 12 חודש - נשלל הכיסוי הביטוחי. עצם קיום הזכאות לפי סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לא יושיע את הנוהג שאין לו כיסוי ביטוחי כאמור". (הדגשה שלי ב.א.). כללים אלה, נגזרו מפסק דינו של בית המשפט העליון, בע"פ 651/88 דניאל שדה נ' מדינת ישראל, פד"י מג(1) 49 בעמ' 55: ”"פועלו של סעיף 7(א), בתחום העניינים בהם הוא דן, הוא שלילת זכאות ולא יצירת זכאות; זה ההקשר החקיקתי בו מצוי הסיפא לסעיף 7(א) (3) . אשר על כן, מי שרישיונו פקע מחמת אי-תשלום אגרה, אין זכאותו לפיצויים נשללת מכוח סעיף 7(א) (3) , אך היא גם איננה נוצרת מכוחות (והשווה אנגלרד, בספרו הנ"ל, בעמ' 73 ה"ש 2; מור, במאמרו הנ"ל, בעמ'369). כדי לזכות בפיצויים עליו להוכיח קיומה של פוליסה בת-תוקף, שהרי רק מי שמבוטח בביטוח אישי נהנה מהשוואת מעמדו לזה של נפגע אחר לפי חוק הפיצויים (סעיף 3(ב) לפקודת הביטוח). תוקפה של פוליסת הביטוח מותנה, לפי נוסחה, בתנאי המגביל בדבר קיומו של רישיון נהיגה תקף בתאריך כלשהו במשך 24 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב. משום כך, אין בידי המערער שלפנינו פוליסה בת-תוקף, ולכן בדין הורשע בעבירה על סעיף 2 לפקודת הביטוח". (הדגשות שלי - ב.א.) ב"כ התובע התעלם בסיכומיו משאלת חלותן של הוראות הפוליסה, ועוסק אך ורק בשאלת הפרשנות הראויה אשר יש ליתן להוראת סעיף 7(א) (3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כפי שהראתי לעיל, אין בהוראת החוק הנ"ל, להרחיב את חבותה של חברת הביטוח, מעבר להוראות והמגבלות המותוות בפוליסה . חבותה של חברת הביטוח לעולם נקבעת על פי הוראות הפוליסה, אלא אם כן קיימות הוראות חוקיות המרחיבות את הפוליסה. בית המשפט העליון התייחס לסוגיה זאת בפסק הדין בע"פ 651/88 בעניין דניאל שדה, וקבע מפורשות, בפסקה 6 לפסק הדין, כי אין בהוראת הסיפא לסעיף 7(א)(3) לחוק הפיצויים כדי להקים זכאות על פי חוק הפיצויים לנוהג ברכב. כב' הנשיא שמגר, אשר כתב את חוות הדעת בפסק הדין, קבע, כי נקודת המוצא לזכאותו של הנוהג הנפגע ולהשוואת מעמדו לנפגע אחר, על פי חוק הפיצויים, היא קיומו של ביטוח אישי על פי סעיף 3(א)(2) לפקודת הביטוח "... ואילו עד שלא יבטח עצמו כאמור, אין הנוהג הפוגע בגופו שלו דומה לזכאי לפיצויים לפי החוק...". (עמ' 55 לפסק הדין). על כן, משהסתבר, כי פוליסת הביטוח, אינה מכסה את הסיכון שבנהיגתו של נהג, אשר רשיונו לא חודש למשך תקופה העולה על 12 חודשים, על בית המשפט ליתן תוקף להוראה זו ובהתאם להורות על דחיית התביעה. לנוכח כל האמור, אני מחליט לדחות את התביעה. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. משפט תעבורהחידוש רישיון נהיגהרכבקנסביטוח חובהרישיון נהיגה