פסק דין 1. ימים ספורים לאחר שהמשיב קיבל לחזקתו רכב שנטען כי קנה באמצעות מודעה בעיתון, התברר כי הרכב גנוב. הרכב נתפס על ידי המשטרה ותביעתו של המשיב להחזרת תפוס נדחתה. עמד המשיב ותבע את המערערת בתביעה כספית לתשלום תגמולי ביטוח על פי פוליסה "ערבות להבטחת זכות בעלות ברכב פרטי" שהונפקה על ידי המערערת. פוליסה זו נרכשה על ידיו בסניף הדואר במעמד ביצוע העברת הבעלות על הרכב, כנטען. מטרתה של הפוליסה להבטיח את זכות הבעלות של המבוטח על כלי הרכב שרכש אם ויתגלה פגם בבעלות ו/או בגין זכות צד ג'. 2. המערערת דחתה את תביעתו של המשיב וסברה כי אינו זכאי לכל פיצוי באשר לא עמד בתנאי הסף הנדרשים על פי הפוליסה שהם: לא ידע או לא יכול היה לדעת על הפגם בבעלות הרכב וכן שרכש את הרכב שלא בתום לב מהבעלים הרשום. עוד ציינה המערערת כי במסמכי הבעלות מצוי רישום המעיד על פגם שקיים בבעלות. 3. בפסק דינה החלקי קבעה שופטת בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת יהודית שבח) כי יש מקום לקבל את תביעת המשיב וחייבה את המערערת לשלם לו את סכום, כפי ששילם לטענתו בסך 146,000 ₪, הכל כמפורט שם. פסק דין זה הינו נשוא הערעור שלפנינו. 4. מהראיות ומהעובדות שנקבעו עולה כי המשיב הוא סוחר בפירות וירקות. איש אמיד, כלשון פסק הדין, שמזומנים ובכמויות גדולות נמצאים בכיסיו או בביתו. הוא הבחין במודעה בעיתון המציעה מכונית מסוג מיצובישי פיג'ארו, סוג של רכב שטח, והתאווה לרכוש אותו עבור אשתו. על כן התקשר למספר הטלפון המצוין בהודעה ונקבעה פגישה במכון לבדיקת מכוניות. הרכב נבדק, המחיר סוכם, המזומנים עברו מיד ליד. לא נערך הסכם בכתב, לא נתבררו פרטי המוכר, שמו, זהותו ועיסוקיו. למותר לציין שהמשיב לא הציג קבלה על תשלום הסכום ואין לנו אלא מילתו שלו שסכום כזה אכן שולם. בו ביום, יום שישי בשבוע סמוך לשעת סגירת סניפי הדואר הועברה הבעלות בסניף הדואר והרכב הועבר לחזקתו של המשיב. המשיב מטעמו לא עשה כל מאמץ לפנות למשרד הרישוי לבדוק את הרישומים שם. לא עשה בדיקה של מסמכי הרשיון שהוצגו לפניו ולא עשה כל ניסיון לעמת בין הרכב לבין נתוני הרשיון ולאמת הנתונים. כיומיים אחרי העברת הבעלות הנטענת "ניתקל" המשיב (כלשונו) בגברת שטענה כי הרכב שייך לה. הוא נעצר בחשד למעורבות בגניבה ל-48 שעות אך שוחרר לאחר מכן בלא שהוגש נגדו כתב אישום. 5. השופטת הנכבדה נימקה את קבלת התביעה על סמך העובדות המפורטות לעיל. באשר לתשלום במזומן סברה שאין תימה בכך נוכח עיסוקיו ותזרימי המזומנים בחשבון הבנק שלו. המערערת, כך בית המשפט, לא השכילה לשכנע שהמשיב עצמו מעורב במעשה הגניבה. באשר לתמיהות העולות מהתנהגותו של המשיב, כמו זו שלא הבחין ברישיון המזוייף ובהבדלים שבין המספרים הנקובים ברשיון לבין מספר הרישוי של הרכב, מציין בית המשפט: "תמיהת הנתבעת (המערערת)... אינה במקומה. שהרי שהתובע (המשיב) הביא את הרכב לבדיקת המכון המתמחה בבדיקות קנייה ורישום אשר בדק את הרכב ואף ציין בדו"ח מטעמו את מספר הרישוי ואת מספר השילדה ולא הבחין באי ההתאמה ו/או בזיוף. אף לא באי ציון וו הגרירה ברשיון הרכב. משמומחה המכון שהינו 'בוחן מוסמך' לא הבחין באי התאמה זו, לא ניתן לצפות מן התובע כי דווקא הוא יגלה את התרמית". כן פסקה כי עדות המשיב על סכום הכסף שהעביר למוכר העלום לא נסתרה, על כן חייבה את המערערת בתשלום. 6. דיון: כלל נקוט הוא כי ברגיל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה שדנה בתיק, שמעה עדים ובחנה את תשתית הראיות לעומקן (ראה ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד 408, 420-421). יחד עם זאת ערכאת הערעור יכולה להתערב כאשר ממצאיה של הערכאה הראשונה וקביעותיה היו מבוססים על שיקולים שבהיגיון או על חומר אובייקטיבי ממנו הסיקה הערכאה הראשונה מסקנות עובדתיות או כאשר ממצאיה אינם מתקבלים על הדעת ואינם עולים מהסתברות הגיונית. (ראה גם ע"פ 2439/93 זריאן נ' מ"י, פ"ד מח (5) 265 בעמ' 268). אנו סבורים כי מסקנותיה של השופטת הנכבדה בטעות יסודם. פסק הדין מתמקד בעיקר בענין מעורבות המשיב בגניבת הרכב. בית המשפט לא התייחס כלל לשאלות הנוספות שעמדו לפניו והן: האם על-פי התנאים הנקובים בפוליסה זכאי היה המשיב לקבלת הסכום. בסעיף 5 לפוליסת הביטוח הנדונה נקבע כי המבטח לא יהיה חייב בפיצוי המבוטח אם...: "5.1 המבוטח ידע או יכול היה לדעת על הפגם בבעלות ו/או על זכותו של הצד השלישי; 5.2 המבוטח רכש את כלי הרכב... שלא בתום לב מאת הבעלים הרשום; 5.3 במסמכי הבעלות של כלי הרכב מצוי רישום המעיד על הפגם בבעלות ו/או על זכות של הצד השלישי". לא נתמקד בפסק דיננו כאן בסתירות שעלו מעדותו של המשיב במהלך הדיון בערכאה הדיונית המטילות דופי במהימנותו. סתירות אלה מתייחסות למועד פרסום המודעה למכירת הרכב, מספר הפרסומים, שיחות הטלפון עם המוכר, מי ביצע את הבדיקה במכון, מי שילם עבור הבדיקה במכון וכיוצא בזה. נתעכב במיוחד על אותם תמרורי אזהרה שהעידו על פגמים ברשיון שהוצג ועל כשרות העסקה. התעלמותו המופגנת של המשיב מאותם תמרורים יש בה כדי להעיד הן לענין העדר תום הלב מצידו והן לענין ידיעתו או יכולתו לדעת על הפגם בבעלות. ולדוגמא, על-פי רשיון הרכב שהתברר כי הוא מזויף, עולה שהוא מודל 1995. דא עקא שבטופס בדיקת המכון מצוין כי המדובר ברכב משנת ייצור 1996. וכן, מתוך דו"ח בדיקת הרכב במכון מסתבר כי מזמין הבדיקה הנקוב שם איננו הבעלים הרשום ברשיון הרכב אלא אדם אחר לגמרי. המשיב לא עשה ניסיון כלשהו לזהות את המוכר ומעמדו של מי שהתייצב לפניו שזוהי בדיקה מינימלית ראשונית שעל קונה רכב בתום לב לוודא. וכן, עיון ברשיון הרכב מעלה כי המדובר בכפל רשיון ולא מוטבעות עליו חותמות הרישוי המעידות על תוקפו, כגון: חותמת לכשרות תנועה על ידי משרד הרישוי וחותמת בנק המעידה על התשלום בגינו. כל מה שצויין עליו הוא "שולם". העדר חותמות על גבי רשיון הרכב מעיד באופן ברור על פגם בבעלות שעולה מתוך מסמכי הבעלות על הרכב. תשובותיו של המשיב לבית המשפט לעניין השאלות שעלו כגון מי הבעלים הרשום ולמי שילם את הכסף, היו "סמכתי על המכון, הם היו צריכים לבדוק את זה". לעניין כפל הרשיון השיב "לא שמתי לב". דבר מובן מאליו הוא כי קונה רכב בודק את ניירות הרכב והרישומים במשרד הרישוי ועליהם עליו לסמוך. (ע"א 716/72 רוזנשטרייך נ' חב' ארץ ישראל לאוטומובילים בע"מ, פ"ד כז(2) 709, 712). המשיב כאמור לא עשה כל בדיקה מטעמו וויתר על הבדיקה במשרד הרשוי. הוא לא ביקש לקבל הבהרות, מסמכים מזהים. המוכר נשאר עלום שם וגם אין קבלה על תשלום הכסף. הרכב הובא למכון לבדיקה טכנית בלבד. לא הוכח בפני הערכאה הדיונית מה הם תפקידיו של המכון במסגרת זו. האם נדרש ממנו לוודא את זהות המוכר וזכויות מזמין הבדיקה, לדרוש מסמכים מזהים או אחרים כיוצא באלה. טופס הבדיקה מעיד עליו מתוכו כי עניינו בבדיקה טכנית ולא נראה כי המכון מקבל עליו אחריות לעניין זהויות המוכר וטיב הרשיונות. על קונה הרכב מוטלות חובות בסיסיות שאין הוא יכול להעבירן לאחר. תשובות כמו לא שמתי לב, או סמכתי על המכון, הם בגדר דברי סרק שאינן מנקות את הקונה מאחריות. התנהגותו של המשיב לא רק שהייתה רשלנית אלא שהיא נגועה ברשלנות רבתי ומשמשת ראיה לחוסר תום ליבו והתעלמות מהפגמים שעלו. מכאן שלא עמד בתנאים הנדרשים על פי הפוליסה לקבלת הסכום ששילם. יודגש כי המשיב לא ערך הסכם בכתב. אכן אין הכרח בכך שהעברת הבעלות תיעשה בכתב. אך מי שטרח לבטח בפני סיכוני הבעלות מעיד על עצמו כי היה ער לאפשרות שהרכב שהוא קונה איננו בבעלות המוכר. והנה על אף ידיעה זו אין הוא טורח לעשות הסכם בכתב עם המוכר, אינו מוודא את זהותו ואינו דורש אישור בכתב על הסכום ששילם. מהטעמים המנויים לעיל היה ראוי לדחות את התביעה בערכאה הדיונית, שכן זהו המקרה שעל נסיבותיו יש להחיל את הוראת סעיף 5 האמור לפוליסת הביטוח. בהערת סוגריים נציין, כי המערערת הביאה לפני בית המשפט עובדה נוספת והיא מעורבות גיסו של המשיב (אחי אשתו) במקרה זהה של רכישת רכב גנוב מאותו סוג ובאותה שיטה. בין היתר, על ידי תשלום במזומן בהעדר מסמך בכתב, עריכת פוליסה מהסוג הנדון, גילוי הרכב הגנוב ודרישה לתשלום מאת חברת הביטוח. גם ענין זה לא מצא כל ביטוי בפסק הדין. אשר על כן ולאור האמור לעיל אנו רואים לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט השלום על כל חיוביו. הננו מחייבים את המשיב בהוצאות הדיון ובשכר טירחת עו"ד בשתי הערכאות בסכום של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. הערבון יוחזר למערערת. רכבמודעהגניבת רכברכב גנובעיתונותקניית רכב