פסק דין 1. רקע עובדתי לפי כתב התביעה, במועדים הרלוונטיים לתביעה הייתה התובעת הבעלים של רכב מסחרי, מדגם פולקסווגן טרנספורטר, שנת ייצור 1987, מס' רישוי 57 - 710- 31 (להלן: הרכב). למעשה, ע"ת/2 בעלה של התובעת, היה המחזיק ברכב בכל אותם המועדים. הנתבעת הינה חברה לביטוח הרשומה בישראל כחוק וביטחה, במועדים הרלוונטיים לתביעה, את הרכב, בהתאם לפוליסה מס' 4-2113159-164-27 (להלן: "הפוליסה החדשה"). התובעת הייתה בעבר בעלים של מכונית אחרת מדגם פולקסווגן טרנספורטר מס' רישוי 54- 648- 17 שנת ייצור 83, אשר בוטחה ע"י הנתבעת בפוליסה שמספרה 3-2040663-164-27, (נספח ד' לכתב התביעה המתוקן, להלן: "הפוליסה הישנה") באמצעות הסוכנים ע"ה/ 2 וע"ה/3. תוקף פוליסה זו היה מיום 01/03/94 ועד ליום 28/02/95. התובעת מכרה בתחילת 10/94 את המכונית ורכשה רכב אחר , הוא הרכב נשוא התובענה. ביום 03/11/94 נגנב הרכב ועל כך אין חולק. הנתבעת הודיעה למשטרה על מעשה הגניבה וביום 04/11/94 הגיש ע"ת/2 לנתבעת, באמצעות סוכן הביטוח, הודעה על הגניבה ותביעה לתשלום תגמולי הביטוח. הנתבעת מסרבת לשלם לתובעת פיצויים עקב גניבת הרכב. 2. טענות הצדדים תחילה, יצוין, כי בעלה של התובעת (ע"ת/2) הוא אשר טיפל בכל הקשור במכירת הרכב הראשון ורכישת הרכב השני ובכל נושא הביטוח (ס' 3 לתצהירו וס' 5 לתצהיר התובעת) בשם התובעת ובמקומה. ס' 2 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 קובע, כדלקמן: "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח". במקרה דנן, אין כל ספק ואף לא נטען אחרת, כי קיימים יחסי שליחות בין התובעת לבין בעלה, ע"ת/2. "...יחסי שליחות בין בני זוג מוסדרים בחוק השליחות רק עד כמה ששליחות זו היא מרצון, דהיינו, נובעת מהרשאתו או מהתנהגותו של האחד כלפי השני או כלפי הצד השלישי." (א' ברק, חוק השליחות, כרך א' , עמ' 64). לפיכך, יש בפעולותיו של ע"ת/2 בעלה של התובעת-השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, כדי לחייב או לזכות את השולחת-התובעת בעצמה. ומכאן לגוף התביעה: הכיסוי הביטוחי החדש של הרכב דנן ( נספח א' לכתב התביעה) התנה את הביטוח לסיכוני גניבה ופריצה בהתקנה של מיגון כמפורט להלן: מערכת אזעקה המופעלת אוטומאטית, גלאי זעזועים, גלאי נפח וצופר פנימי נוסף. בעלה של התובעת ע"ת/2 מודה, כי ברכב לא הותקנה מערכת אזעקה עם התכונות הנדרשות בפוליסה החדשה, אולם, לטענתו, הפוליסה המחייבת הינה הפוליסה הישנה. יודגש, כי הכיסוי הביטוחי הישן התנה ביטוח גניבת רכב בהפעלת מנעול ידית ההילוכים בעת החניה. ע"ת/2 בעלה של התובעת, טוען, כי כל אשר ביקש היה להעביר את הכיסוי הביטוחי מהרכב הישן לרכב החדש מבלי לשנות את תנאי הפוליסה המקורית. לטענתו, לא ידע על שינוי תנאי המיגון בפוליסה החדשה לגבי ביטוח גניבת רכב, ומעולם לא הובא עניין זה לידיעתו. הנתבעת מצידה טוענת, כי הפוליסה המחייבת הינה הפוליסה החדשה, וכי הרחבת הכיסוי ותנאי הפוליסה החדשה הובהרו היטב לע"ת/2 בעלה של התובעת, הוקראו והוסברו לו. בהתאם לכך טוענת הנתבעת, כי התובעת איננה זכאית לפיצוי ,הואיל ולא התקיים התנאי המתייחס למיגון הרכב, כפי שפורט בפוליסה (נספח א' לכתב התביעה). הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי מכל מקום, תביעתה של התובעת באשר לתשלום תגמולי הביטוח להידחות, שכן ברכב לא הותקנה מערכת אזעקה משום סוג שהוא. בהקשר זה, מבקשת הנתבעת, להחיל את ס' 25 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "החוק") שכותרתו "מרמה בתביעת תגמולים", הקובע כדלהלן: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו". 3. דיון והכרעה בפסק דין זה, עסקינן בשאלה חוזית של גמירות דעת הצדדים; האם הצדדים לחוזה גמרו בדעתם להתקשר בפוליסה החדשה עפ"י תנאי המיגון המופיעים בה? כפי שטען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, השאלה המכרעת איננה האם בוטלה הפוליסה הישנה אם לאו, שכן תניית המיגון, כפי שארחיב בהמשך, נעדרת תוקף מחייב באם לא הובאה לידיעתה של התובעת בין אם מדובר בפוליסה הישנה ובין אם זו בוטלה ומדובר בפוליסה חדשה, וזאת כעולה מדיני החוזים הכלליים. יתרה מזאת, בחוזים מהסוג הזה מקובל ונהוג להעביר כיסוי ביטוחי תוך שינוי מס' תנאים בפוליסה. התובעת תוכל להיבנות מטענה שהתנאי הנודע למיגון, לא הובא לידיעתה, או יותר נכון, לידיעת בעלה ע"ת/2, אולם נטל ההוכחה בדבר העדר או אי ידיעת אמצעי המיגון מוטל על הנתבעת, וזו הרימה את הנטל. לפיכך, השאלה המרכזית העומדת לדיון הינה האם ניתן להחיל על התובעת ובעלה ידיעה קונסטרוקטיבית לעניין תנאי המיגון בפוליסה החדשה. בשים לב לחומר הראיות ולכלל הנסיבות מצאתי, כי הורם נטל ההוכחה לעניין ידיעתו של ע"ת/2 בעלה של התובעת, על מהותם של תנאי המיגון בפוליסה החדשה, וכי מכל מקום אין להחיל את הוראות הפוליסה הישנה לעניין תנאי המיגון הנדרשים. למסקנתי זו מצאתי מספר תימוכין: תמך ראשון- מצאתי בעובדה כי ברכב כלל לא הותקנה אזעקה. אבאר טעמיי: ראשית, מחומר העדויות עולה, כי עדויותיהם של ע"ת/2 וע"ת/4 באשר לפירוק האזעקה נוגדות וסותרות האחת את השניה. לפי גרסתו של בעלה של התובעת ע"ת/2, ברכב דנן הותקנה מערכת אזעקה. זאת לאחר, שזו פורקה מרכבו הקודם והועברה לרכב הנדון. את האזעקה רכש, לגרסתו, מאדם בשם רושדי גרה ע"ת/4. בהצהרה שמסר רושדי גרה לחוקר מטעם הנתבעת ע"ה/1 מר יעקב ידידיה, בתאריך 11/12/94 (נ/ 2),היינו, ימים ספורים לאחר אירוע הגניבה, מסר האחרון: "אני לא זוכר שמכרתי לו מערכת אזעקה לרכב" . יש לציין, כי ההצהרה חתומה על ידו, וכי העיד כי הוא מזהה את חתימתו עליה (ע' 36, ש' 22). בתצהירו של רושדי, שנערך רק ב- 20/07/97, כמעט 3 שנים לאחר מסירת הצהרתו, העיד האחרון כי, במהלך שנת 1993, מכר למר עפיף ותד (ע"ת/2) אזעקה מסוג סופר סאונד והתקין אותה ברכבו מדגם פולקסווגן טרנספורטר (ס' 3 לתצהירו) , וכי לא זכור לו אם הוא עצמו פירק את האזעקה מהרכב הישן של מר ותד (ס' 4 לתצהירו). זאת בניגוד לעדותו של ע"ת/2 לפיה, ע"ת/4 פירק לבקשתו את האזעקה מרכבו הראשון (ס' 5 ה' לתצהירו). בעניין זה, "תיקן" ע"ת/4 את עדותו בחקירתו הנגדית והעיד, כי אכן פירק את האזעקה. יודגש, כי עדות זו הותרה תוך שינוי סדר הבאת הראיות ועל אף שב"כ התובעת הצהיר על סיום פרשת התביעה. זאת לאור בקשתו של האחרון, לקיים דיון נוסף לשם שמיעת עדותו של רושדי גרה, ע"ת/4 (החלטה מיום 30/12/98). שנית, קיימות סתירות באשר למקום בו התבצעה התקנת מערכת האזעקה ברכב. בהצהרה שנכתבה ע"י חוקר הביטוח על בסיס דבריו של ע"ת/2 (נספח א' לתצהירו של ע"ה/1), ימים ספורים לאחר התאונה נכתב, כי ההתקנה בוצעה ע"י חשמלאי רכב מכפר עתיר בשטחים. הצהרה זו אינה חתומה ע"י ע"ת/2 וזה אף טען, כי חוקר מקרה הביטוח לא כתב כלום בנוכחותו. בס' 6 לתצהיר זה נכתב "והם יבואו למשרדי על מנת לחתום על טופס ההודעה". ע"ת/2 העיד : " החוקר אמר לי שאני צריך לבוא אליו למשרד לחתום לו, ואני אמרתי לו שאני צריך להתייעץ עם עורך הדין שלי" (ע' 26, ש' 11). ע"ה/1 העיד, כי השיחה עם ע"ת/2 לא הוקלטה וע"ת/2 לא טען אחרת בהקשר זה, לפיכך, תמוהה גרסתו של ע"ת/2 לפיה, חוקר מקרה הביטוח לא כתב כלום בנוכחותו. משכך, מצאתי את גרסתו של ע"ה/2 אמינה, ואני מעדיפה על גרסתו של ע"ת/2- בעלה של התובעת. לעומת זאת, הגרסה בה דבק ע"ת/2 בתצהירו ובעדותו בע"פ הינה, כי פנה לכפר שוויכה והתקין את מערכת האזעקה ע"י חשמלאי לאחר שרושדי וע"ת/2 לא הגיעו לעמק השווה בעניין עלות ההתקנה. בחקירתו, העיד :"יש כפר עתיר ליד איזור שאני גר, אך אני לא הלכתי לשם להתקין אזעקה" (ע' 24, ש' 7). המסקנה המתבקשת מתיאור זה של הדברים, הינה, כי ע"ת/2 "תיקן" את עדותו בבית המשפט ושינה את גרסתו בהתאם לצרכיו. יתרה מזאת, הוכחה חותכת לכך שכל סיפור פירוק האזעקה והתקנתה ברכב החדש, הומצא לצורך המשפט, הינה אי ההתאמה בכל הנוגע לזמן פירוק מערכת האזעקה ע"י ע"ת/4. בהודעה בכתב שנמסרה לחוקר הביטוח (נ/2) בתאריך 11/12/94 , מעיד ע"ת/4, רושדי כך: "אני עבדתי כבעל עסק לאביזרי רכב בתקופה של 3 שנים כבעל חנות בכפר ג'ת כאשר לפני 8 חודשים סגרתי את העסק." ואמנם, מעיד במקום אחר: "בחודש 04/94 סגרתי את החנות שלי" (ע' 37, ש' 24). עוד העיד האחרון, כי: "לא יכול להיות ולא היה כדבר הזה שלאחר שמכרתי את העסק, מכרתי לעפיף וותד מערכת אזעקה" (נ/2). אם אכן, פורקה האזעקה כאשר העסק היה פעיל , הרי שהדבר היה צריך להיעשות לפני 05/94, עובדה שהופרכה פוזיטיבית, שכן הרכב השני נרכש בתחילת 10/94. כאשר נשאל על כך, ע"ת/4 בחקירתו, השיב: "אני לא זוכר..יכול להיות שטעיתי בתאריכים אבל כשהוא חזר אלי הייתי בעסק של חנות פתוחה" (ע' 37, ש' 26-27). תמך נוסף לכך שסיפור התקנת האזעקה שקרי הוא, מצאתי באי העדתו של החשמלאי מתקין האזעקה. ע"ת/2 העיד, כי : "אני הלכתי לשטחים ליד הכפר שלנו לא רחוק, שם יש חשמלאי והוא התקין לי את האזעקה בתוך הרכב" (ע' 24, ש' 5) ואולם, ע"ת/2 לא מצא לנכון להעיד את אותו "חשמלאי". כידוע, אי העדתו של עד חיוני פועלת לרעת התובעת ומקימה היא חזקה שדבריו של עד זה לא היו בגרסה הנטענת, אילו היה מעיד. עוד העיד ע"ת/2 בעלה של התובעת: "אין לי חשבונית או קבלה בעניין קניית האזעקה וגם בעניין התקנת האזעקה ברכב החדש" (ע' 24, ש' 9). זאת לאחר שע"ת/4 רושדי גרה העיד פעמים מספר, כי הוא אינו מבצע מכירה בלי למסור לקונה חשבונית או קבלה; כך בהצהרתו מיום 11/12/94 (נ/2) וכך בחקירתו הנגדית (ע' 35, ש' 8, 13.) לאחר בקשה של ב"כ התובעת ולאחר ששיניתי את סדר הבאת הראיות, הגיש ע"ת/4 חשבונית מס' 227/3 שהונפקה ע"י מר רושדי גרה בגין מערכת האזעקה שנמכרה והותקנה ברכבה של התובעת, דא עקא, החשבונית (נ/3) מתייחסת למכונית מס' רישוי 54- 648- 17 ואילו מס' הרכב של התובעת, הינו 54-418-19. היינו, ניסיונו האחרון של ע"ת/2 בעלה של התובעת להוכיח נכונות גרסתו- כשל. תמך נוסף למסקנתי, מצאתי בעובדה שאופן הפעלת האזעקה, כפי שתואר ע"י ע"ת/2 בעלה של התובעת, אינו נכון לאזעקות מהסוג הנטען. בהצהרה שנכתבה ע"י חוקר הביטוח, מופיעים דברים אלו: "אני מסביר את אופן ההפעלה: לאחר דימום המנוע, כל הדלתות סגורות, רק דלת הנהג פתוחה, אני לוחץ פעם אחת על לחצן המכוונים כאילו אני מפעיל את המכוונים ואחר מכן מיד עוד פעם לוחץ על לחצן המכוונים, כאילו מפסיק את המכוונים...מערכת האזעקה הייתה מחוברת רק לדלתות והייתה פועלת רק כאשר פותחים דלת". וכך בעדותו של ע"ת/2, בעלה של התובעת: "אני הפעלתי את האזעקה ע"י לחיצה על כפתור הווינקרים. ורק אחרי זה הייתי סוגר את הדלת" (ע' 23, ש' 14). ע"ת/4 רושדי גרה, שנטען, כי מכר לבעלה של התובעת את האזעקה, סותר דברים אלו בהעידו: "אני לוחץ פעם אחת על אחד מהכפתורים הנ"ל כדי לדרוך" (ע' 36, ש' 1). כלומר,בעלה של התובעת ע"ת/2 אינו בקיא במנגנון הפעלת האזעקה, עובדה שיש בה כשלעצמה ללמד כי, אזעקה כנטען, לא הייתה בנמצא ברכב אשר היה בשימושו הקבוע של ע"ת/2. ע"ה/1, מר יעקב ידידיה, החוקר מטעם חברת הביטוח, העיד: "היה צריך ללחוץ רק פעם אחת, כי אם לוחצים פעמיים, פירושו של דבר שנותנים פקודה ומבטלים אותה" (ע' 30, ש' 21). גרסותיהם של ע"ת/4 וע"ה/1 באשר לאופן הפעלת האזעקה זהות בשאלת מספר הלחיצות, ואילו גרסתו של ע"ת/2 אינה מתיישבת עם דבריהם הנ"ל המשקפים את אופן הפעלת האזעקה מהסוג הנטען. מכל האמור לעיל עולה, כי גרסתו של ע"ת/2 בעלה של התובעת, באשר למערכת האזעקה שהותקנה ברכב דנן, הינה גרסה שכל תכליתה אינה אלא להתחמק מחקר האמת. למעשה, המדובר בגרסה שקרית ומלאת עובדות כוזבות ובלתי נכונות; בתחילה, ניסה ע"ת/2 בעלה של התובעת, לטעון שברכב דנן הותקנה אזעקה בהתאם לדרישות הפוליסה, אולם לאחר שתיאר תכונותיה, ולמד שהאזעקה שתיאר אינה עומדת בדרישות הפוליסה החדשה ,נאלץ לשנות גרסתו. ב"כ הנתבעת מבקש לדחות את התביעה על בסיס הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 בנוגע למרמה בתביעת תגמולים. כפי שכבר קבעתי לעיל, המבוטחת, באמצעות בעלה ע"ת/2 (ס' 5 לתצהיר התובעת), מסרה לנתבעת עובדות כוזבות בנוגע למקרה הביטוח שכן, ברכב הנדון לא הותקנה אזעקה משום סוג שהוא. השאלה היחידה שאני נצרך לדון בה, הינה שאלת היסוד הנפשי, כלומר מהות הדיבור "בכוונת מרמה". סעיף 25 לחוק אינו כולל הגדרה של הדיבור "בכוונת מרמה". הדיבור "בכוונת מרמה" כולל שלושה יסודות: "א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות." (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה, תק-על 98 (2), 910). והנה, הוכח, כי כל שלושת היסודות הנ"ל, מתקיימים. במקרה דנן; התובעת, באמצעות בעלה, מסרה למבטחת עובדות כוזבות; התובעת היתה מודעת לאי נכונותן של אותן עובדות, שהרי מדובר בגרסה שהומצאה לצורך המשפט ושתואמה בין עדי התביעה: ע"ת/2 ו-ע"ת/4. באשר ליסוד השלישי; הטענה בדבר קיומה של האזעקה ברכב הומצאה כיון שבעלה של התובעת ידע, כך אני מניח ממכלול הנסיבות, על התנאי שנדרש בפוליסה החדשה ולא הישנה. שאם לא כן, מדוע טען וניסה להוכיח כי הותקנה ברכב מערכת אזעקה? אין חולק על כך שמערכת האזעקה שכביכול הותקנה ברכב לא קיימה את התכונות הנדרשות בפוליסה החדשה, אלא שטענתו העיקרית של ע"ת/2, בעלה של התובעת, הינה תחולתה של הפוליסה הישנה בה לא נדרשת מערכת אזעקה או לחילופין, אי מודעותו של ע"ת/2 לתנאי הפוליסה החדשה. כפי שטען ב"כ הנתבעת, ובצדק , מצבו של בעלה של התובעת ע"ת/2 היה טוב יותר אילו לא טען לקיומה של מערכת האזעקה. כאן המקום לציין, כי איני נותן אמון בעדותו של ע"ת/2 בעלה של התובעת ושוכנעתי, כי התביעה דנן נגועה במרמה לצורך קבלת תגמולי ביטוח. תמך שני- מצאתי בנסיבות האופפות את ההתקשרות בפוליסת הביטוח החדשה, מהן עולה, כי בעלה של התובעת ע"ת/2 ידע על ביטולה של הפוליסה הישנה ועל הצורך בחתימת פוליסה חדשה. משכך, גרסתו לפיה, כל שדובר היה בהעברת הכיסוי הביטוחי כמות שהוא, מהרכב הראשון לרכב דנן, נמצאת לא נכונה. אבאר: הנתבעת טוענת, כי יש להחיל את הוראות הפוליסה החדשה שכן, זו הישנה בוטלה זה מכבר שהרי מספר הפוליסה החדשה שונה, היינו, אין המדובר בהעברת הכיסוי הביטוחי כמות שהוא אלא בחוזה ביטוח חדש. כחיזוק לטענתה וכראיה לדבריה, מציגה היא את מכתב הביטול מיום 17/07/94 (נספח ג' לתצהירו של ותד עהאד) המיועד לותד עאישה עבד, המודיע על ביטולה של פוליסה מס' 4-2040663-3. ההצעה לביטוח הרכב החדש, הרכב דנן, נחתמה ביום 01/10/94 ותקופת הביטוח המבוקשת המופיעה בהצעה הינה מיום 02/10/94 ועד ליום 28/02/95. בפוליסת הביטוח גופא מופיעים אותם התאריכים המבוקשים. טענות התביעה באשר למכתב זה, נוגעות הן לעניין תוכנו של המכתב והן לעניין ההמצאה לתובעת . אדון בטענות כסדרן: לעניין ביטול הפוליסה: למכתב הביטול קדמו פניות שונות של הנתבעת, המחזקות את טענת הנתבעת, כי ביטלה את הפוליסה הישנה: ראשית, לתובעת ניתנה התראה על האפשרות שהביטוח יבוטל בשל חובות שלא כובדו, באמצעות מכתב מיום 18/05/94 (נספח ב' לתצהירו של ע"ת/3 וותד עהאד); מכתב הביטול מודיע על חוב בסך 467 ₪ (נספח ג' לתצהיר ע"ת/3 ), ואכן, ביום 1/10/94, היום בו חתם ע"ת/2, בעלה של התובעת, על הצעת הביטוח , הוא שילם סכום זה (נספח ד' לתצהיר ע"ת/3). ללמדך, כי תחילה יש לשלם חוב על פוליסה אחת , על מנת להמשיך את ההתקשרות החוזית עם הנתבעת בפוליסה אחרת. כך גם לפי עדותו של ע"ת/ 3, סוכן הנתבעת: "בעלה של התובעת ביקש להעביר את הביטוח מהרכב שמכר לרכב החדש אך הסברתי שהביטוח הקודם בוטל בגלל החוב וגם אמרתי לו כמה החוב שלו ואמרתי לו שהוא צריך לשלם לפני שעושים לו ביטוח חדש" (ע' 49, ש' 18). שנית, ההתרעה על ביטול הפוליסה בשל אי תשלום חוב, ניתנה ב-18/05/94. אין להניח, כי ביום 17/07/94, כחודשיים ימים לאחר מכן, הפוליסה תהיה עדיין בתוקף, על אף שבעלה של התובעת ע"ת/2 עדיין לא הסדיר את חובו. מכל האמור לעיל נובע, כי הפוליסה הישנה בוטלה ולפיכך, אין בסיס לטענתו, כי בתביעתו מסתמך הוא על תנאי הפוליסה הישנה. בסעיף 24 לפוליסה החדשה (נספח ח') סומן "לא" בכתב ידו של ע"ה/2 בתשובה לשאלה האם בוטלה פוליסה בעבר. הנתבעת טוענת, כי יש בעובדה זו כדי ללמד ולהעיד על כך שהפוליסה הישנה לא בוטלה. כאשר נשאל על כך, השיב ע"ה/2: "כשמלאנו את טופס נספח ה' לתצהירי טעיתי כאשר סימנתי שלא בטלו את הפוליסה אבל אני לא יכול לרמות את החברה שלי, כי הביטוח הישן והחדש באותה חברה" (ע' 49, ש' 26). כך בעדותו של ע"ה /3: " במצב התשלומים שאני מוציא מהמחשב כתוב לי שהפוליסה מבוטלת מיום 11/07/94. אנחנו סוכני הביטוח לא שלחנו מכתב על ביטול הפוליסה. החברה שלחה מכתב" (ע' 49, ש' 4-7). ע"ה / 3 ממשיך ומעיד: "אילולא בוטלה הפוליסה היינו נוקטים בדרך של העברת הביטוח מרכב לרכב גם במקרה זה. ע"ת/2 ביקש להעביר את הביטוח מהרכב שמכר לרכב החדש אך הסברתי שהביטוח הקודם בוטל בגלל החוב וגם אמרתי לו כמה החוב שלו ואמרתי לו שהוא צריך לשלם לפני שעושים לו ביטוח חדש. הוא שילם לי במקום את סכום החוב ובאותו יום גם מילאנו את טופס ההצעה לביטוח רכב, נספח ה' לתצהיר עדותי הראשית" (ע' 49, ש' 16-22). לעניין ההמצאה: חברת הביטוח שלחה את הודעת הביטול לכתובת הנכונה ועם שם מלא. לעניין ביטול חוזה-ביטוח, מודיענו סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח. "ביטל אחד הצדדים את החוזה על פי תנאיו או על פי חוק זה, מתבטל החוזה כעבור 15 ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול לצד השני" (הדגשה לא במקור - י.מ.). "על פי תנאיו", קרי, תנאי הפוליסה, ובהם הוראה חוזית מפורשת, המחייבת את הצדדים מכוח חתימתם על הפוליסה. ס' 13 (א) לפוליסת הביטוח הסטנדרטית המונפקת ע"י הנתבעת, קובע: "רשאית החברה לבטל את הביטוח בכל עת... ובלבד שהודעה על כך תישלח למבוטח בדואר רשום 21 ימים לפחות לפני התאריך שבו יתבטל הביטוח ובמקרה כזה המבוטח יהיה זכאי להחזר דמי הביטוח ששילם לחברה בעד התקופה שלאחר ביטול הביטוח". ובהמשך, בס' 16 (א): "הודעה של החברה למבוטח או למוטב בכל הקשור לפוליסה תינתן לפי מענם האחרון הידוע לחברה". חברת הביטוח עמדה בתנאי זה ושלחה הודעת ביטול, כנדרש בחוזה הביטוח ועפ"י חוק חוזה ביטוח; שהרי לא הועלתה הטענה, ובצדק, לפיה נשלח המכתב לכתובת שגויה. אכן, סוכן הנתבעת ע"ה/2 מודה בכך ש: "שאם שולחים לכפר ג'ת מכתב על שם עאיישה ותד בלי מספר ת.ז ובלי שם האב אז לא בטוח שיגיע" (ע' 42, ש' 18). שכן המדובר בכפר בו קיימות עשרה (10) נשים נוספות הנושאות את השם הנ"ל, אולם אין לצפות מחברת הביטוח שתהיה מודעת למצב עניינים זה; בהקשר זה, ראוי להזכיר את הוראת סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הקובעת: "מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון "המצאה" ובין שהוא נוקט לשון "נתינה" או "שליחה" או לשון אחרת, רואים את ההמצאה - אם אין הוראה אחרת משתמעת - כמבוצעת - (1) אם דוור מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש או שהמכתב היה פטור מתשלום דמי דואר או נושא עליו סימן המעיד כי הוא נשלח בשירות המדינה; (2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר". התובעת ובעלה טענו שלא קיבלו המכתב ואין בידי ראייה שטענה זו לא נכונה. מכל מקום, קבלת המכתב ע"י התובעת או בעלה- לא הוכחה. בעניין זה, אני נצרך לדון בטענתו של בעלה של התובעת, ע"ת/2, לפיה לא קיבל העתק הפוליסה עובר לאירוע הגניבה, אלא רק לאחריה ובמעמד מסירת ההודעה (ס' 11, 15 (ב) לתצהיר עפיף). לאחר עיון מעמיק בחומר הראיות, מצאתי כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה לעניין המצאת העתק הפוליסה לתובעת עובר לאירוע הגניבה. משלא עלה בידי הנתבעת להוכיח זאת, נבצר ממנה להסתמך על עצם משלוח העתק הפוליסה על מנת לקבוע חזקה, כי התובעת ובעלה ידעו על אמצעי המיגון הנדרשים בהתאם לתנאי הפוליסה החדשה. הנתבעת לא הציגה קבלה, מכתב, רישום מספרי הנתבעת, או מסמך כלשהו המעיד על כך שלתובעת נשלח העתק פוליסה כאמור. זאת ועוד, מעדויות של ע"ה/2 וע"ה/3 עולה, כי הנ"ל עצמם מבולבלים ואינם משוכנעים בדבר משלוח ההעתק. כך מעיד ע"ה/2 מר ותד עבד אל ראזק (האב): "אני מקבל מהחברה שלושה העתקים של פוליסה. העתק אחד אני שולח בדואר כדבר שבשגרה למבוטח, ואליו אני מצרף גם את חוברת התנאים. כך נהגתי גם במקרה של התובעת. כעת נותרו בתיק של התובעת במשרדי שני העתקים של הפוליסה הנדונה, זאת לאחר שכאמור שלחתי לתובעת עותק אחד של הפוליסה בדואר" (ס' 4 לתצהירו של ותד עבאד). "אין לי הוכחה ששלחנו העתק הפוליסה לתובעת ולבעלה מפני ששלחנו בדואר רגיל" (ע' 45, ש' 8). "ע"ת/2 היגיע אלינו ב- 03/11/94. הוא אמר לי לא היגיעה אלי פוליסה ואמרתי לו כך את ההעתק ונשאר לי העתק. אנחנו מקבלים בדר"כ מחברת הביטוח שלושה העתקים. בתיק שלי יש כעת שני העתקים של הפוליסה" (ע' 45, ש' 4-6) (הדגשות לא במקור-י.מ). הוא שאמרתי, עדותו של ע"ה/ 2, מר ותד עבד אל ראזק, אינה ברורה ולא ניתן להבין ממנה מאום; האם נשלח העתק אם לאו או כמה העתקים נשארו בתיק התובעת, אם בכלל. ואולם, גם שאלה זו נעדרת חשיבות ממשית לאור הוראת סעיף 22 (ב) סיפא לחוק חוזה הביטוח, הקובע: "כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח יראו כמוסכמים בין הצדדים את התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח, כפי שהוגשו למפקח על הביטוח לפי סעיף 8 לחוק הפיקוח על עסקי פיקוח, התשי"א-1951, זולת אם הוסכם בין הצדדים על סטיה מאותם תנאים". ועל כך, פרופ' ידין בספרו: "במה שנוגע לתנאים הנלווים האמורים, תהיה הפוליסה שימסור למבוטח זהה לדוגמא אשר הוגשה למפקח" (א' ידין, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, עמ' 38) על הסיפא של סעיף 2(ב), כותב פרופ' ידין: "כבר לפי דיני החוזים הכלליים ברור, כי מה שהוסכם בין הצדדים לגבי חוזה מסויים עדיף על מה שנאמר בטופס של חוזה אחיד" (שם, בעמ' 39). לפיכך, אף אם לא נמסרה הפוליסה לידי התובעת, החוק מודיענו, כי יש להחיל את תנאי הצעת הביטוח בפוליסה החדשה, לעניין תנאי המיגון הנדרשים. תמך שלישי- מצאתי בחומר הראיות הנוגע למעמד החתימה על ההצעה לביטוח הרכב. בשים לב לכלל הראיות, הגעתי לכלל מסקנה, כי בעלה של התובעת ע"ת/2 ידע על מהות השינוי בתנאי המיגון, כבר במעמד החתימה על טופס ההצעה לביטוח רכב. בעלה של התובעת ע"ת/2 טוען, כי פנה אל סוכני הביטוח וביקש להעביר את הכיסוי הביטוחי מהרכב הראשון לרכב השני מבלי לשנות את תנאי הפוליסה. סוכני הביטוח מצידם טוענים, כי ע"ת/2 ידע גם ידע על השינוי בתנאי פוליסה; מדובר בנושא שנדון והובהר לבעלה של התובעת. בטופס הצעת הביטוח לפוליסה החדשה (נספח ד' לכתב התביעה המתוקן) , בסעיף 33 להצעת הביטוח, "מערכת אזעקה קיימת", סומן "כן" ונכתב בכתב ידו של ע"ה/2 וותד "מסוג מקס". ע"ת/2 העיד בעניין זה: "בנוגע לס' 33 בנספח א' 1, אני שאלתי את המבוטח מה יש לך והוא אמר אזעקה ורב בריח ואני לא יצאתי לבדוק אם יש לו אזעקה ורב בריח" (ע' 44, ש' 1). ע"ת/3 העיד: "אני זוכר שהסברתי לע"ת/2 את התכונות של מערכת האזעקה הנדרשות והוא אמר לי יש לי, יש לי... הסתכלתי בחוברת ולפי החוברת הסברתי לו" (ע' 51, ש' 24). מכל האמור לעיל, עולה, כי ע"ת/2 והתובעת באמצעותו, ידעו על העובדה שנדרשת מערכת אזעקה. לעניין זה אין אני נצרך להכריע אם הובהרו לע"ת/2 כל תכונותיה הנדרשות של מערכת האזעקה על בוריין. שכן, די לי בעובדה שידע על דרישת האזעקה כדרישה כללית, וזו, כאמור, לא הותקנה ברכבו. כל שיש לע"ת/2 לומר בעניין עדויותיהם של ע"ה/2 וע"ה/3, הוא: "אני קראתי את התצהירים של אהעד ושל וותד. אני לא אמרתי שהם משקרים, ואני לא אגיד שהם משקרים" (ע' 25, ש' 27) (הדגשה לא במקור - י.מ.). נראה, שדברים אלו של ע"ת/2 מדברים בעד עצמם. יתרה מזאת, ע"ת/2 המשיך לבטח את מכוניתו אצל סוכני הנתבעת ע"ה/2 ו- ע"ה/3 מכונית נוספת מסוג פיאט (נספח ח' לתצהיר ע"ה/3). בעובדה זו יש כדי להצביע על כך שסוכני הנתבעת נמצאו אמינים בעיני ע"ת/2, והלה לא הרגיש שסוכנים אלו התרשלו במלאכתם בכל הנוגע להבהרת דרישות המיגון אותם הציבה הנתבעת כתנאי לקבלת הפיצוי עפ"י הפוליסה. אשר על כן, דין התביעה להידחות. 4. סוף דבר 4.1 התביעה נדחית 4.2 מחייב את התובעת לשלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל ממש. מרמה