פסק דין הבקשה: 1. בהתאם לסעיף 4(ג) לחוק העמותות, תש"ם1980-, מבקש היועץ המשפטי לממשלה להורות למשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה"), לשנות את שמה. טענתו היא, כי שמה של המשיבה "ה.ל.ל עמותה ליוצאים לשאלה", שהמשיבים 8-2 נמנים על מייסדיה, עלול להטעות או דומה עד כדי להטעות לשמה של המשיבה מס' 9, "האגודה לחוזרים לשאלה" (להלן: "המשיבה מס' 9" או "העמותה הראשונה"). עמותה אחרונה זו נוסדה קודם לכן וראשי תיבות שמה מהווים את הצירוף הל"ל, שבו נהגה לעשות שימוש במשך שנים רבות. הרקע העובדתי: 2. העמותה הראשונה נרשמה ביום 30.10.91. מטרותיה הן לסייע לאנשים מהחברה הדתית המחליטים לשנות את אורח חייהם ולעבור אל מסגרת החיים בחברה החילונית. כמו-כן היא פועלת להגברת המודעות בציבור לתופעת היציאה לשאלה ומפעילה קווי קשר, על-מנת שניתן יהיה לפנות אליה בכל עת לקבל עצה, הדרכה או סיוע. בעת הגשתה לרישום ביקשה המשיבה מס' 9 לרשום את שמה כ"ה.ל.ל האגודה לחוזרים לשאלה", ברם שם זה לא אושר (מש2/). בנסיבות אלו הודיע בא-כוחה דאז על הסכמה להשמיט את התיבה "ה.ל.ל" בתחילת השם המוצע (מש3/). כך היא נרשמה לבסוף בשמה הנוכחי (מש1/). אף-על-פי-כן, במהלך השנים הכירוה בציבור בשם "הלל", לאחר שנהגה להדגיש את האותיות הראשונות בכל אחת מהמילים המרכיבות את שמה (האגודה לחוזרים לשאלה) ובמסמכים מטעמה אף ציינה במפורש גם את המילה "ה.ל.ל", לפני כיתוב שמה הרשמי. ואכן, בעקבות אחת מפניותיה אל רשם העמותות הבחין הלה, כי בנייר המכתבים נעשה שימוש החורג מהשם הרשום של העמותה. בנסיבות האמורות הוא פנה אליה ביום 9.3.99, בדרישה לתקן את הליקוי ולעשות שימוש בשם הרשום בלבד. לאחר הוראה זו, ולאור רצונה להמשיך להשתמש בכינוי ה.ל.ל - שלטענתה כבר רווח ביותר בקרב הציבור - פנו נציגיה אל רשם העמותות בבקשה לאשר את שינוי שמה הרשום. הוצעו חלופות שונות, שהמשותף להן הוא השימוש בקיצור ה.ל.ל במילה הראשונה של השם. דא-עקא, ביום 15.8.99 השיב נציג רשם העמותות בשלילה לבקשה האמורה, זאת מכיוון שקיימים תאגידים רשומים בשמות דומים. אף אם פורטה רשימה של שמות כמה עמותות, אין עוד מחלוקת, כי הסיבה העיקרית לדחיית הבקשה היה שמה של המשיבה, שזמן קצר קודם לכן נרשמה כעמותה כאשר המילה ה.ל.ל מצויה כאמור בתחילת שמה. לא ניתן כל הסבר, כיצד הותר למשיבה לכלול את ראשי התיבות "ה.ל.ל" בתחילת שמה, אף אם קודם לכן נאסר הדבר על המשיבה מס' 9. 3. המשיבה נרשמה כעמותה ביום 26.5.99, דהיינו: כ8- שנים לאחר רישום המשיבה מס' 9 ובמקביל להליכים שבהם נקטה האחרונה לשינוי שמה. מטרתה של המשיבה היא לכוון, להדריך, לסייע ולייעץ לאנשים המצויים במצוקה ומהרהרים ביציאה לשאלה, על-מנת לשכנעם להישאר במסגרתת הנוכחית. הנה-כי-כן, שתי העמותות פונות בדיוק אל אותו מגזר של אנשים, בני הציבור הדתי והחרדי, השוקלים בדעתם לעזוב את מסגרת חייהם הנוכחית ולעבור אל מסגרת אחרת. עם זאת, מטרותיהן הפוכות בתכלית. בעוד שהעמותה הראשונה פועלת לשם עזרה, עידוד וסיוע, כדי להקל על החוזר לשאלה את המעבר מעולם אחד לשני; הרי המשיבה פועלת לשכנעו שלא לצאת ממסגרת האמונה הדתית ומעניקה לו עזרה, עידוד וסיוע, במטרה להשאירו בסביבתו הקודמת. 4. מכיוון ששתי העמותות פונות בדיוק אל אותו מגזר של אנשים בחברה, ובשים לב לכך שהעמותה הראשונה הוכרה ברבים גם בראשי תיבות שמה (ה.ל.ל), סברו רשם העמותות והמבקש, כי עולה חשש לאפשרות הטעיה, שמא אדם המתכוון לחזור בשאלה ומעוניין לקבל סיוע מהעמותה הראשונה, עלול למצוא עצמו פונה אל המשיבה, ולהפך. בנסיבות אלו, ובעקבות תלונת העמותה הראשונה אודות מקרים שבהם אנשים הוטעו לחשוב שהם פונים אליה והגיעו אל המשיבה, פנה נציג רשם העמותות אל המשיבה ודרש ממנה לשנות את שמה. משדרישה זו לא נענתה, גם לאחר שלפי פניית בא-כוחה נמסרו נימוקים מפורטים להחלטה, הוגשה בקשה זו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, להורות למשיבה לשנות את שמה. טענות הצדדים: 5. לטענות המבקש נרשמה המשיבה בשם העלול להטעות או הדומה עד כדי הטעיה לשמה של משיבה מס' 9. לפי הוראות סעיפים 4(א) ו-(ב) לחוק העמותות, אין לרשום עמותה בשם העלול להטעות. כך נקבע בסעיפים אלה: "4(א) לא תירשם עמותה בשם העלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו. (ב) לא תירשם עמותה בשם הזהה לשם של אחד מאלה, או הדומה לו עד כדי להטעות: (1) תאגיד הרשום כדין בישראל; (2) תאגיד שהיה רשום כדין בישראל, רישומו בוטל וטרם חלפו שנתיים מיום ביטול הרישום של אותו תאגיד; (3) עמותה הנמצאת בתהליכי רישום". לטענת המבקש מתקיים בענייננו מבחן ההטעיה, הן בנוגע לדמיון בין השמות במראה או בצליל, והן בנוגע לקהל היעד. מכיוון שכך, הרי כבר מלכתחילה לא היה נכון וראוי לרשום את המשיבה בשמה הנוכחי. משנפלה שגגה והרישום הותר כמות שהוא, מן הדין לתקנה בהתאם להוראת סעיף 4(ג) לחוק העמותות, המורה כדלקמן: "(ג) נרשמה עמותה בשם שאין לרשמה בו לפי סעיף קטן (א) או (ב), רשאי הרשם לדרוש ממנה לשנות את (במקור: "אם") השם; לא שינתה העמותה את שמה תוך הזמן שקבע הרשם בדרישתו, רשאי היועץ המשפטי לממשלה לעתור לבית משפט לענינים מינהליים להורות לעמותה לשנות את שמה". יצוין, כי בעת הגשת הבקשה טרם חלה הסיפא ששונתה בסעיף 26 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס2000-, ולכן ניתן היה להגיש בקשה זו אל בית המשפט המחוזי. מוסיף המבקש וטוען, כי השימוש בתיבה "ה.ל.ל" בפתח שמה של המשיבה רק מוסיף להטעיה, זאת הן מכיוון שהעמותה הראשונה מוכרת בכינוי הנ"ל והן מכיוון שהוא מהווה את ראשי תיבות שמה. הילכך הוא סבור, כי קיימת אפשרות להטעיה בדרגת קירבה לוודאי, כפי הנדרש בענייננו, שעה שמדובר במערכת איזונים בין זכויות הפרט לבין האינטרס הציבורי. לעניין זה נטען עוד, כי הדמיון ואפשרות ההטעיה יכולים לחול גם על כינוי של גוף שאינו רשום, אם הוא מוכר בשם זה בקרב הציבור שנים רבות והכינוי הפך לשגור בפי הבריות (בר"ע 3303/00 מייסדי מפלגת "המחנה הלאומי" (ברישום) נ' רשם המפלגות, טרם פורסם. פסק הדין ניתן ביום 27.12.00). ביתר שאת אמורים הדברים, עת המשיבה לא בחרה בתיבה "ה.ל.ל" באקראי, אלא במודע, תוך ידיעה על קיומה של משיבה מס' 9 ובמטרה לנצל את העובדה לפיה, מחד-גיסא, היא מוכרת בציבור בשם "ה.ל.ל" ומאידך-גיסא, מילה זו אינה נמנית על חלקי שמה הרשמי. יתר-על-כן, גם שאר הנתונים העובדתיים כפי שהובאו על-ידו מלמדים, לדעת המבקש, אודות קיומה של הטעיה בפועל. הווי-אומר: מעבר לחשש האובייקטיבי קיימים נתונים עובדתיים, המחזקים את המסקנה בדבר הוודאות הקרובה לאפשרות ההטעיה. בהקשר לכך הוצגו ראיות על אנשים שהתבלבלו בין שתי העמותות. זאת ועוד: כאשר עיתון במגזר הדתי פרסם מודעה מטעם המשיבה, סברו קוראים רבים כי המדובר בפרסום מטעם משיבה מס' 9 ואיימו להחרימו. לאור מקבץ האמור סבור המבקש, כי ההחלטה המנהלית שבגדרה אושר שמה של המשיבה, הייתה שגויה. החלטה מנהלית הלוקה בטעות מעין זו נתונה לתיקון ולשינוי. בנסיבות אלו הוא עותר בבקשה זו להורות על השמטת התיבה "ה.ל.ל" משמה של המשיבה וכן להורות לה לשנות את הרכב המילים של "עמותה ליוצאים לשאלה", באופן שלא יהא בשם כדי להטעות ולבלבל עם שמה של העמותה הראשונה. 6. העמותה הראשונה, המשיבה מס' 9, חזרה בעיקרם של דברים על טענות המבקש. לתצהירה צורפו תרשומות על שיחות טלפוניות עם אנשים שרצו לפנות אליה והגיעו בטעות אל המשיבה. המצהירה מטעמם עמדה גם על הקשיים הרבים הניצבים לפני בני הציבור הדתי והחרדי, המבקשים לשקול לחזור לשאלה. בסעיף 44 לתצהירה נרשם בנושא זה כדלקמן: "הטעייתם של האנשים החפצים לקבל את שירותי המשיבה 9, אינה דבר של מה בכך. עזיבת אורח החיים הדתי-חרדי ובחירה באורח חיים חילוני אינה מעשה של יום ביומו. מדובר בהחלטה קשה, אולי הקשה ביותר שיקחו על עצמם אנשים אלה בימי חייהם, מבחינה אישית ומבחינה חברתית. מדובר, מטבע הדברים, באנשים שמצבם הנפשי עובר להחלטתם ואחריה, אינו קל. מדובר באנשים הנתונים להשפעות סותרות גם מבלי להיות חשופים ל'תרגיל' זה או אחר. המדובר בהליך פרטי, רגיש והדרגתי, שחלקים רבים ממנו נעשים בצנעה ובחשאי. הטעיה של אנשים ככלל, היא מעשה פסול. הטעיה של אנשים המצויים במצב בו מצויים אנשים אלה-פסולה על אחת כמה וכמה". אכן, אין ספק כי המדובר בנושא אישי, אינטימי ורגיש ביותר, הנוגע לנימים העדינים של פרטיות האדם ולמימוש רצונו, לעתים הכמוס ביותר, בניגוד לתפיסות יסוד של הסביבה והחברה שבה הוא חי ועדיין פועל. הטעיה בנושא זה עלולה אפוא להיות קשה ובלתי הפיכה לאדם שרצה לקבל סיוע מהמשיבה מס' 9 ומצא עצמו פונה אל המשיבה. 7. המשיבה מתנגדת לבקשה. לדעתה, מכוח חופש ההתאגדות וחופש הביטוי, הדרישה להורות על שינוי שמה הרשום של עמותה צריכה להיעשות במשורה בלבד. עמדתה היא, כי סעיף 4 לחוק העמותות אינו מתקיים בענייננו לפי איזו מחלופותיו. היא מסכימה בטענותיה לכך, כי תכליתו של הסעיף היא כפולה: מצד אחד, הגנה על האינטרסים של העמותה האחרת, שבשמה או בשם הדומה לה נעשה שימוש; מצד שני, הגנה על האינטרס של הציבור הרחב, העלול להיות מוטעה. עם זאת, לטענתה הדגש מושם על האינטרס השני (לדו-תכליתיות הוראת סעיף 4 הנ"ל לחוק העמותות, כמו גם הוראות דומות אחרות, ראו בדברי כב' השופט מ' חשין בע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ - עתון משפחה נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ - עתון "משפחה טובה", דינים עליון כרך נט, 311, בסימן 36 לפסק הדין). מכל מקום עמדתה היא, כי בענייננו לא נפגע איזה מהאינטרסים הנ"ל. האינטרס של משיבה מס' 9 אינו ראוי לדעתה להגנה, שכן "ה.ל.ל" אינו מהווה חלק משמה ואין לה זכויות לגבי תיבה זו. אם רכשה מוניטין כלשהו לגבי שם זה, הרי הדבר נעשה תוך הפרת החוק. על-כן, אין להכיר בו. גם האינטרס הציבורי אינו עלול להיפגע משמה הנוכחי של המשיבה, שכן לטענותיה מזה כשנתיים ומעלה הפסיקה המשיבה מס' 9 את השימוש בראשי התיבות "ה.ל.ל" כחלק משמה. מנגד לכך, המשיבה היא שהפכה להיות מזוהה עם שם זה. הגם שנדרשת בענייננו רמת הוכחה של קירבה לוודאי, לא הוכח אף מקרה אחד של הטעיה. המקרים המועטים שהובאו כדוגמה ואשר אינם קבילים לשמש כהוכחה, הנם לגבי תקופה קצרה שארעה לפני זמן רב. מכיוון שמבחן ההטעיה מתייחס לאנשים חושבים, בעלי הגיון בריא הנוהגים בשקידה סבירה, כפי שנפסק בע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' בנק "אגודת ישראל" בע"מ (פ"ד יט(2) 673, 677 מול ב'), הרי בענייננו אין חשש שאדם המבקש לחזור לשאלה לא יבדוק היטב אל איזה גוף הוא פונה, בטרם יבוא אל העמותה הראשונה או אל המשיבה. בכך נעקר כליל החשש להטעיה. כל שכן הם פני הדברים, לאור העובדה שהמשיבה נוהגת לפרסם את עצמה תוך ציון העובדה שפעילותה נעשית בהנחיית רבנים. דעתה היא, כי דווקא השימוש בשם "ה.ל.ל" על-ידי העמותה הראשונה, הוא המטעה את הציבור, שכן בניגוד לדרכו של הלל הזקן לקרב רחוקים - כמו-גם מטרת רוב העמותות והגופים הנושאים את שמו - מטרת העמותה הראשונה היא הפוכה בתכלית. פשיטא, שדווקא התנהגותה - אליבא דעמדת המשיבה - היא המטעה. אשר לסמכות הרשות המנהלית לחזור בה מהחלטה שגויה, טוענת המשיבה, כי כלל זה יעמוד בתוקפו רק בנסיבות שבהן אין הסתמכות ושינוי מצב לרעה בעקבות אותה החלטה. מכיוון שבפועל היא הסתמכה על ההחלטה וביצעה פרסומים שונים, חל במצבה שינוי לרעה, המונע אפשרות של תיקון ההחלטה המנהלית אף אם נפל בה פגם. דיון הזכות לבחור שם: 8. הזכות של אדם לבחור לעצמו שם כלבבו או לחבר בני אדם לבחור לתאגיד שם, הנראה להם כמבטא ביותר את מהותו ותכליתו, היא זכות יסוד המהווה חלק מחירות הביטוי. לגבי שם של תאגיד נגזרת הזכות גם מחופש ההתאגדות (בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 770-769; ע"א 4531/91 נאסר נ' רשמת העמותות, פ"ד מח(3) 294, 303-302). ואולם, בהיותה זכות יחסית, יש והיא תידחה מפני זכות דומה אחרת, שבנוסחת האיזון הרלוונטית תגבר עליה. הזכות המתחרה יכולה לנבוע, למשל, משם של תאגיד אחר אשר רישומו אושר קודם לכן. או-אז נוסחת האיזון היא אופקית, על-כן די יהיה בחשש סביר שמא תחול הטעיה, בכדי למנוע את השימוש בשם הנבחר. היא יכולה גם להתייחס לאינטרס הכללי של הציבור, לבל ייפגע ברגשותיו או שלא יוטעה. בנסיבות אלו, עת המדובר בנוסחת איזון אנכית של חירות הפרט מול אינטרס הכלל, גובר האינטרס הראשון, זולת אם הפגיעה הממשית בציבור מגיעה לדרגה של קירבה לוודאי (בג"ץ 693/91 אפרת הנ"ל, 772-771; וראו גם: בג"ץ 1514/01 גור אריה נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, דינים עליון, כרך נט, 428). 9. סעיף 4(א) לחוק העמותות מדבר באפשרות לפיה השם של התאגיד "עלול להטעות"; ואילו סעיף 4(ב) מדבר על רישום עמותה "בשם זהה" או בשם דומה "עד כדי להטעות". שאלת ההטעיה מתחלקת אם-כן, למהותה של אפשרות ההטעיה ולקשר הסיבתי בין השם לבין ההטעיה, בדרגת השכנוע הנדרשת לשם כך, לפי נוסחת האיזון הרלוונטית לנושא הדיון. זהו גם המתווה שבו בחן בית המשפט העליון הוראה דומה, בסעיף 16 לחוק השמות, תשט"ז1956- (בג"ץ 693/91 אפרת הנ"ל). הקשר הסיבתי-הסתברותי בין השם ובין ההטעיה: 10. הדיבורים "עלול" ו"עד כדי", מעידים על קיומה של זיקה סיבתית בין השם הנבחר לבין ההטעיה הנטענת. בהנחה שקיימת הטעיה, הריהי יכולה לבוא לידי ביטוי בדרגות שונות: החל מחשש גרידא להטעיה, דרך חשש סביר, אפשרות ממשית או כל דרגה אחרת ועד לקירבה לוודאי. השאלה היא, מהי הדרגה הנדרשת בענייננו? הצדדים כולם הסכימו למעשה לכך, ש"עלול" בהקשר "עלול להטעות" פירושו דרגת וודאות קרובה של פגיעה ממשית באינטרס הציבורי, שבענייננו בא לידי ביטוי במניעת ההטעיה. ואכן, כאשר בית המשפט העליון נדרש לפרשנות הוראת סעיף 4(א) לחוק העמותות, נקבע, כי נוסחת האיזון להסתברותו של "עלול להטעות" היא אפשרות הקרובה לוודאי (ע"א 4531/91 נאסר הנ"ל, פ"ד מח(3) 294, 305-304; ע"א 1282/93 רשמת העמותות נ' כהנא, פ"ד מז(4) 100, 106 מול ז'; ראו גם: בג"ץ 3693/91 אפרת הנ"ל, בעמ' 771 מול ה'-ז'). עניין לנו באיזון אנכי בין זכותו של הפרט לבחירת שם כאוות נפשו, המבטא בדרך הטובה ביותר את עצמיותו של התאגיד ואת תכליתו, לבין זכות הציבור שלא להיות מוטעה. באין טיעון אחר תחול בענייננו הנחה זו לגבי דרגת ההוכחה, גם על סעיף 4(ב) לחוק העמותות. עם זאת, כשלעצמי מסופקני אם זוהי נוסחת האיזון היחידה ההכרחית לגביו, שכן המדובר בסעיף דו-תכליתי המיועד להגן גם על אינטרס הציבור וגם על אינטרס העמותה האחרת (ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ הנ"ל, בסימן 36 לפסק הדין). כל אימת שההטעיה נבחנת גם מבחינת האינטרס של התאגיד האחר, בתחרות בין שני גופים הזכאים לבחור לעצמם שם, אזי אפשר שהמדובר בנוסחת איזון אופקית ודי בחשש סביר לפגיעה בבעלת הזכות הראשונה. סוגיה דומה נבחנה בע"א 2088/96 טרופר נ' רשם המפלגות (פ"ד מט(5) 419, 421 מול ו'-ז'), שם בהקשר אחר הביע בית המשפט עמדה שונה, אף אם בסופם של דברים הושאר הנושא בצריך עיון. יוטעם, כי בפרשייה זו לא רק שלא הייתה אפשרות של קירבה לוודאי להטעיה, אלא שהחשש היה מינורי בלבד. מכל מקום, לאחר מכן ניתן פסק הדין בע"א 5792/99, המדגיש את יסוד דו התכליתיות. עם זאת, כפי שהובהר לעיל, ההנחה לצורך הדיון תהיה שגם לעניין החשש להטעיה בשל הדמיון בשמות, ייושם מבחן הקירבה לוודאי. 11. המבחן לבדיקת אפשרות ההטעיה הנו אובייקטיבי. לפיכך, אין צורך להוכיח בראיות קונקרטיות את קיומה של ההטעיה בפועל. די בכך שתהינה ראיות כדי להוכיח את האפשרות, לפיה קרוב לוודאי שהיא תגרם (בג"ץ 693/91 אפרת הנ"ל בעמ' 773-772; ע"א 4531/91 נאסר הנ"ל בעמ' 305 מול ו'-ז'). בנסיבות אלו, אין נפקא מינה אם לא הייתה כוונת הטעיה או זדון בבחירת השם (ע"א 210/65 בנק אגוד לישראל בע"מ הנ"ל, פ"ד יט(2) בעמ' 675 מול ז'). ואכן, מעצם העובדה שסעיף החוק מדבר על "עלול להטעות", למדים שאין המדובר בהוכחת ההטעיה עצמה. כזה הוא גם המצב בדברי חקיקה רבים אחרים המשתמשים בטרמינולוגיה זו (ראו את גישת בית המשפט לאחרונה בדיבור "עלול להטעות" המופיע בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א1981-, שגם לגביו יושם המבחן הנורמטיבי-אובייקטיבי לבחינת התנהגות העוסק: ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, טרם פורסם. ניתן ביום 2.7.01). עם זאת, כפי שניווכח להלן, הוכחת כוונה כאמור יכולה להקל על קביעת קיומה של הטעיה. מסכת הראיות צריכה להתייחס אפוא להסתברות של הטעיה בדרגה האמורה. עם זאת, ככל שתהינה יותר ראיות התומכות בקיומה של אפשרות להטעיה, כך ממילא תונח הדעת לגבי דרגת הקירבה לוודאי הנדרשת לענייננו. הראיות בנוגע לכך צריכות לעמוד באמות המידה של כללי הראיות המנהליים, בהיות רשם העמותות רשות מנהלית הצריכה להפעיל את שיקול דעתה לפי סעיף 4 לחוק העמותות. די אפוא בכך, שתונח לפניו תשתית ראייתית אשר אדם סביר היה מסתמך עליה ומסתפק בה לצורך קבלת ההחלטה. לגבי ראיות כאלו נפסק, כי הן יכולות "להספיק גם כדי לבסס סירוב לחדש רישיון או אף ביטול רישיון" (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289, 332 מול א'; לטיבן של הראיות המנהליות, ראו גם: י' זמיר הסמכות המינהלית כרך ב' (תשנ"ו) 753-750). 12. על רקע האמור, נבחן האם מתקיימת בענייננו הטעיה העונה אחר כל המבחנים המפורטים. האם מתקיימת בענייננו אפשרות קרובה לוודאי להטעיה? 13. לשם בחינת עובדת קיומה של הטעיה בנוגע לשמות דומים של תאגידים, מיושם בדרך-כלל "המבחן המשולש", אשר נקבע בע"א 261/64 פרו-פרו בסקויט כפר-סבא בע"מ נ' חברת ל' פרומין ובניו בע"מ (פ"ד יח(3) 275, 278 מול ב'). במקור נועד מבחן זה כדי לבחון אפשרות הטעיה לגבי סימני מסחר בסחורות, בזיקה לעוולת גניבת עין לפי סעיף 59 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (אשר בינתיים בוטל בסעיף 28 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט1999- והוחלף בעוולה המנויה בסעיף 1 לחוק האמור). לאחר מכן הורחבה תחולתו גם לגבי אפשרויות הטעיה משמות של תאגידים (ע"א 210/65 בנק אגוד הנ"ל, פ"ד יט(2) 675 מול ד'-ו'; ע"א 2626/95 מלון הנסיכה נתניה בע"מ נ' לקסן ישראל בע"מ, פ"ד נא(3) 802, 805 ואילך). כפי שניווכח להלן, יישומו בענייננו אינו צריך להיות מלא, לאור מבחן ההטעיה הכללי בסעיף 4(א) לחוק העמותות. 14. שלושה מרכיבים משמשים למבחן המשולש האמור: הראשון, המראה והצליל; השני, סוג הסחורה וחוג הלקוחות שדרכו לקנותה; השלישי, שאר נסיבות העניין, תוך הצבת השאלה הבאה: האם בשל הדמיון בין הסחורות, עלול הציבור להתבלבל ולסבור כי סחורתו של פלוני היא למעשה של אלמוני. נעמוד על תנאים אלה לפי סדרם. (א) המראה והצליל: מכיוון שתכלית ההגנה היא גם על הציבור, לבל יתבלבל בין תאגיד אחד לשני, עניין לנו בבחינה כוללת של המראה והצליל ולא בניתוח טכני או דקדוקי של התיבות השונות. הרציונל טמון בשאלה, כיצד מבין את הדברים אדם רגיל הנמנה על הציבור הנוגע בדבר. בנסיבות אלו, מביאים בחשבון לא רק את השם הפורמלי של התאגיד, אלא גם את השם שבו הוא מוכר ברבים (השוו: רע"א 3303/00 הנ"ל, לגבי רישום מפלגת "המחנה הלאומי"). כל אימת שהציבור מזהה תאגיד מסוים לפי כינויו השגור ברבים, כי אז לא נראה סביר הדבר להתיר לתאגיד אחר לעשות בו שימוש, באופן העלול לפגוע בציבור. היה והשימוש בכינוי שאותו תאגיד אימץ לעצמו נעשה שלא כדין, כי אז הדרך הנכונה היא לנקוט בהליכים שימנעו ממנו לעשות כן, אולם לא לאפשר לתאגיד אחר את אפשרות השימוש בו, מחשש לפגיעה גם בציבור ולהעמדתו בפני אפשרות להטעיה. אלה הם פני הדברים גם כאשר הכינוי שייך למעשה לתחום העיסוק בכללותו. בבית משפט זה נדונה בשעתו (לפני כב' השופט א' רובינשטיין, כתוארו אז) שאלת השימוש במילה "מנפאואר", שבתרגום המילוני לעברית הנו "כוח-אדם", כחלק משם של תאגיד הפועל בתחום עסקי זה. ואכן, מנפאואר איננה מילה ייחודית. היא תיבה גנרית היכולה לתאר את עיסוקם של כל אלה הפועלים במגזר עסקי זה, של חברות כוח-אדם (כמו, למשל, השימוש במילה "מלון"). בכל זאת, מכיוון שמילה זו השתרשה בקרב הציבור כמזוהה עם שם של חברה מסוימת, לא הותר לחברות כוח-אדם אחרות לעשות בה שימוש כחלק משמן. הטעם לכך הנו, שאינטרס הציבור בשל החשש להטעיה או החשש למעשי רמייה, גובר (ת"א (י-ם) 930/94 מנפאואר (ישראל) בע"מ נ' גלובל מנפאואר בע"מ, דינים מחוזי, כרך כו(6) 364). בענייננו מצויה לכאורה מילה משותפת אחת בלבד בשמות שני התאגידים, היא המילה "לשאלה". ואולם, עיון מדוקדק יותר מלמד על אפשרות קיומה של הטעיה, הן בשל ההבדל הדק והבלתי נתפס בציבור (ובכלל זאת בעולם המשפט), בין עמותה לבין אגודה; והן בשל קרבת הצליל והדמיון, בין הדיבור "ליוצאים" לבין הדיבור "לחוזרים", כאשר מלים אלו צמודות למילה "לשאלה". אכן, למקרא שני השמות צריך לא אחת לעצור ולחשוב, איזו עמותה מייצגת איזה אינטרס. זאת ועוד, גם התיבה "ה.ל.ל" בתחילת שמה של המשיבה, הבאה כביכול להפריד משמה של העמותה הראשונה, היא דווקא בבחינת גורם מטעה. הטעם לכך נעוץ בעובדה, שזו הוכרה ומוכרת ברבים בכינוי ובשם קיצור זה. מכיוון שכך, האדם הרגיל הנדרש להיזקק לשירותי אחת מהעמותות הנ"ל, עלול לטעות בצליל ובשם. כך גם לגבי גורמי ההפניה, כמו שירותי 144 של בזק או שירותים דומים אחרים, שאם יתבקשו למסור את הפרטים לגבי עמותת ה.ל.ל, ימסרו - ובצדק מבחינתם - את פרטי המשיבה, בשעה שקיים סיכוי כי המבקש התכוון למעשה לקבל את פרטי המשיבה מס' 9. עד כאן נבחנו הדברים בהתאם למבחן המשולש, כפי שאומץ בהלכת בנק אגוד הנ"ל לגבי שמות של תאגידים. עם זאת, כמדומה שבענייננו יכולה להיות גם התייחסות שונה ומקילה למבחן המראה והצליל, לאור ניסוח שונה של הטקסט המשפטי וההבדלים בין סעיף פקודת החברות שנדון שם לבין סעיף 4 לחוק העמותות דנן. במקור נכללו שני סעיפי המשנה 4(א) ו-(ב) לחוק העמותות בנוסחו הנוכחי, בסעיף 4(א) דאז, שקבע לאמור: "לא תירשם עמותה בשם העלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו, או בשם הזהה לשם של תאגיד הרשום בישראל או דומה לו עד כדי להטעות". בתיקון מס' 3 לחוק (ס"ח 1588, תשנ"ו (1.4.96), 276) פוצל הסעיף לשני סעיפי המשנה, כפי המתכונת הנוכחית. בהצעת החוק אין הסבר לכוונת החקיקה הסובייקטיבית בפיצול האמור, זולת הבהרה כללית לפיה מטרת הצעת החוק נועדה להגביר את אפשרות הפיקוח הציבורי על העמותות. גם אם נניח, כי מגמת הפיצול באה לפרט ביתר שאת את סוגי התאגידים, בסעיפי משנה 4(ב)(1) עד (3) לחוק העמותות, הרי מעצם עובדת ההפרדה עולה ניתוק בין סוגי ההטעיה והדמיון בשמות. בעוד שסעיף 4(ב) לחוק מתייחס למבחן הדו-תכליתי שהוזכר קודם לכן, דהיינו: לאפשרות הטעיה בעקבות הדמיון לשם של תאגיד אחר, הרי שסעיף 4(א) לחוק מדבר באופן ייחודי על אינטרס הציבור הכללי בלבד, באשר נאמר שם "עלול להטעות". דא ותו לא. הדמיון אינו תנאי להטעיה כאן. לא כן בסעיף 4(ב) לחוק, שלפיו לא תירשם עמותה בשם הזהה לשם של תאגיד אחר, אף ללא נפקא מינה כלל לשאלת ההטעיה. גם מבחן ההטעיה בשני סעיפי המשנה האמורים אינו אחיד. בעוד שסעיף משנה (א) מתמקד בהטעיה גרידא של הציבור ומבחינה זו הנו חד תכליתי, הרי סעיף משנה (ב) דן בדמיון הנוגע לשם של תאגיד אחר ומטרתו דו-תכליתית, כמפורט לעיל. יישום האמור מוביל לכך, שגם אם תאמר כי בענייננו אין המדובר בשם "הדומה לו עד כדי להטעות", עדיין ניתן לפסול את השם אם הוא "עלול להטעות", אף ללא דמיון כלל. כפי שצוין לעיל, אימוץ המבחן המשולש בפסק הדין בנק אגוד הנ"ל, כמו לאחריו פסק דין מלון הנסיכה ופסקי דין נוספים, נעשה לגבי הליכים לפי סעיף 24(4) בשילוב עם סעיפי משנה (1) ו-(2) לפקודת החברות 1929, כנוסחה דאז (סעיף 36(ז) בשילוב עם סעיף משנה (א) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג1983-; כיום ראו את סעיפים 27(א) ו28- לחוק החברות, תשנ"ט1999-). המדובר בהליכים של חברה אחת כלפי רעותה, לאחר שרשם החברות אישר את רישום התאגיד בשמו. הטענה בהליכים אלה היא, שמלכתחילה לא היה עליו לעשות כן. עילת התביעה מתייחסת אפוא, לתאגיד אשר לפי טענת התובעת נטל את "שמה או שם דומה לו עד כדי להטעות". חלופה זו מקבילה לסעיף 4(ב) לחוק העמותות. אכן, גם בפקודת החברות הוקנתה לרשם החברות הסמכות להימנע מלאשר שם של חברה, בשל אינטרס ציבורי כללי, אם "הוא סבור שיש בו משום תרמית או התחרות בלתי הוגנת או שנבחר למטרה בלתי כשרה" (סעיף 36(ד) לנוסח החדש וסעיף 24(3) לנוסח המקורי; סעיף 27(ב) לחוק החברות), אולם פסקי הדין הנ"ל לא קבעו את יישום המבחן המשולש לגבי חלופה זו. אמור אפוא, כי מבחן המראה והצליל מתאים ברגיל לדיון לפי סעיף 4(ב) לחוק העמותות, אולם אין הכרח ליישמו כפשוטו לגבי הליכים לפי סעיף 4(א) לחוק. אלה הם פני הדברים אף אם הנושא מועלה בזיקה לשמו של תאגיד אחר, כאשר חשש ההטעיה אינו נעוץ בדמיון השורר בין השמות הרשומים (הפורמליים). בנסיבות אלו, יכול לחול מבחן מקל יותר של המראה והצליל, שהרי כאמור לא רק בדמיון עסקינן וההטעיה יכולה לנבוע גם מההקשר הכללי ומהמודעות של הציבור לדבר. עם זאת ראינו לעיל, כי בענייננו מתקיים גם חשש ההטעיה בשל הדמיון בין השמות. (ב) חוג הלקוחות: לעיל הובהר, כי שתי העמותות מפנות את שירותיהן לאותו מגזר של אנשים, בני אמונה השוקלים לחזור לשאלה. המשיב מס' 2 מר זייבלד, אשר העיד מטעם המשיבה, אישר במהלך חקירתו בבית המשפט, כי המשיבה מטפלת אך-ורק באנשים שיש להם "חששות וספקות לגבי קיום מצווה, תורה ומצוות" ולא בנצרכים ונזקקים אחרים (עמ' 10 באמצע). אין המדובר כמובן בחוג לקוחות בעלי כושר אבחנה מפותח, כפי שנדון למשל בפרשת בנק אגוד הנ"ל, בתקופה שההיזקקות לבנקים הייתה נחלת מקצת האוכלוסייה בלבד. לעיל כבר הובהר, כי המדובר בציבור אנשים המצוי במצב רגשי מיוחד, לרבות מצוקות וקשיים מסוגים שונים ומגוונים. במקרים לא מבוטלים הטעות בשמות יכולה להוביל אפוא, למצב בלתי הפיך מבחינת היחיד. קיים אם-כן הבדל ניכר בין הלקוחות בענייננו לבין לקוחות צרכניים או מסחריים, המבקשים לקבל שירותים רגילים או לרכוש סחורות בחנות (השוו גם לנאמר בע"א 382/70 למד, חברה להשקעות ולמסחר בע"מ נ' "לאמט" מסחר חוץ בע"מ, פ"ד כה(1) 393. כאן דובר בחוג לקוחות מצומצם, אולם הקשר עם הספקים מבוסס על נאמנות מסחרית מיוחדת). כפי שהדברים הובהרו בהלכת מלון הנסיכה הנ"ל, מבחן "חוג הלקוחות" מתחלק לשתי שאלות משנה, המשלימות האחת את רעותה: האם שתי בעלות הדין פונות אל אותו קהל יעד, והאם באותו תחום קיים חשש ממשי שהציבור לא יבחין בין האחת לבין רעותה. גם כאן עמד בית המשפט על ההבחנה בין מוצר יומיומי, שבדיקתו על-ידי הצרכן נמוכה ובין מוצר שרכישתו מחייבת בדיקה מעמיקה יותר. אף אם בענייננו המדובר בנושא חשוב לאדם המצוי בשעת מצוקה ולבטים, עדיין נדמה שלאור המצב שבו הוא נמצא, לא יוכלו כל המבקשים לחזור בשאלה לשבת ולבחון בשיקול דעת קר, נקי וענייני אל מי הם פונים. כעולה מהראיות שהובאו על-ידי המשיבה מס' 9, המדובר באנשים הפועלים לעתים בסתר ומתוך חשש שיתגלו, ועל-כן אפשרותה הממשית של הטעיה בולטת כאן ביתר שאת. המסקנה היא אם-כן, כי שתי העמותות דנן פונות אל אותו קהל יעד וקיים חשש ממשי, שהציבור הנזקק לשירותיהן עלול שלא להבחין ביניהן ולא להיות מודע למטרות המנוגדות של כל אחת מהן. ואכן, קיומה של הטעיה אפשרית הוכחה בענייננו לא רק בקנה המידה האובייקטיבי, בבחינת אפשרות צופה פני עתיד, אלא גם בפועל, הלכה ולמעשה (לפי רמת ההוכחה המנהלית, כמפורט לעיל). העובדות המפורטות בתצהירי המבקש והעמותה הראשונה הן אודות תרשומות שנערכו לגבי אנשים אשר טעו ופנו אל המשיבה חלף אל העמותה הראשונה; ואודות תיאור בכתבה, שצורפה כנספח 22 לתצהיר המבקש. בעקבות פרסום מודעת פרסומת מטעם עמותת "ה.ל.ל" בעיתון הצופה, הוצפה המערכת בפניות של קוראים ומנויים זועמים - מסתמא בני המגזר הדתי-חרדי - שאיימו לבטל את המינוי לעיתון, המפרסם ברבים עמותה שמטרותיה לעודד חזרה בשאלה, וזאת אף תוך ציון שהדבר נעשה בהכוונת רבנים. המדובר כמובן במודעת פרסומת של המשיבה, אשר ציבור הקוראים ראה בה, בטעות, מודעה מטעם משיבה מס' 9. הכתבה פורסמה בעיתון "קול השבוע" מיום 24.12.99 ומר זייבלד אישר בעדותו, כי השבועון הנ"ל מופץ בקרב בני העדה, אף אם הוא אינו מקובל כל כך (עמ' 7 למטה). הנה-כי-כן, לא רק שבענייננו קיימת אפשרות אובייקטיבית להטעיה אצל הציבור הדתי-חרדי, אלא היא התקיימה ממש. ההטעיה חלה בדיוק בקרב הציבור שבו אמורות שתי העמותות לפעול. על רקע האמור, נעבור אל המבחן השלישי, בדבר נסיבות העניין בכללותם. (ג) שאר הנסיבות - אפשרות קיומה של אי-הבחנה בין העמותות: תנאי זה קובע למעשה את מרחב שיקול דעת בית המשפט, בשים לב למכלול הנסיבות. כאן גם המקום להתייחס לסיבת הבחירה בשם ולשאלת כוונת ההטעיה. אכן, לאור המבחן האובייקטיבי יכולה הטעיה להיקבע גם בלי שיתקיימו זדון או כוונה להטעות. ברי, שאף ככזו אין להתירה, באשר עניין לנו בתוצאה ובהשפעה על הציבור ולא בצפונות לבו של אדם פלוני (ע"א 30/77 רואיס (אשדוד) בע"מ נ' רואיס בע"מ, פ"ד לא(3) 183, 187 מול ה'). ואולם, הכוונה והמודעות של מייסדי התאגיד, יכולה לסייע בבחינה של שאלת ההטעיה. הדברים הובהרו בע"א 652/70 בנק הלואה וחסכון לישראל (לשעבר יפו-ת"א) בע"מ נ' הלואה וחסכון ירושלים אגודה הדדית בע"מ (פ"ד כה(2) 508). בית המשפט מסביר זאת שם (בעמ' 513 מול ב'-ג') כהאי-לישנא: "... אין בכך ולא כלום שהחברה לא בחרה בשמה המטעה, העשוי להיראות כשם מתחרתה, מתוך כוונה לרמות את הציבור. בית המשפט מצווה להגן על שם החברה התובעת, גם אם החברה הנתבעת לא פעלה מתוך מניע של הונאה ותרמית ..., אם כי מקום שהכוונה לרמות הוכחה, יהא זה רק 'צעד קצר', כלשונו של בית המשפט בענין Saxlehner v. Apollinaris (1897), 76 L.T. 617, 620, עד לקביעה, שהשם עלול להטעות. אך קנה המידה הוא אובייקטיבי, ומקום שחברה, על-אף מניעיה הפסולים, לא הצליחה בפועל לבצע זממה, בית-המשפט לא יצעד צעד נוסף זה, ולא יתערב בדבר". (הדגש אינו מצוי במקור - מ' ג') כך גם בעוולה הנזיקית של גניבת עין, הכוונה להטעות אינה נמנית על יסודותיה. עם זאת, הוכחתה יכולה להשליך על המסקנה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. כך נאמר בנושא זה: "בית המשפט יטה לדעה, שאם הנתבע התכוון לרמות, הרי סביר להניח שהצליח במלאכתו. קביעת ההטעיה תושג בקלות רבה יותר במקרה זה" (ג' גינת "גניבת עין" דיני הנזיקין - העוולות השונות (ג' טדסקי עורך, תשמ"ב) 23). אכן, חברי המשיבה אינם נוכלים ואף אינם רמאים, ברם הוכח שבחירת השם ה.ל.ל נעשתה על-ידם שלא בתום לב, תוך כדי מעשה אשר הוגדר על-ידי אחד מהם כ"תרגיל". זכות על-פי "תרגיל" הנעשה בחוסר תום לב ועל חשבון אפשרות הטעיית הציבור, טוב לה אלמלא תשתכלל (השוו: בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 839-838). ומה הן עובדות ה"תרגיל" בענייננו? נציגי המשיבה ידעו מראש על קיומה של העמותה הראשונה ועל תחומי פעולתה (עדות מר זייבלד, עמ' 6-5; עדות מר רביץ, עמ' 11). הם גם ידעו שהיא משתמשת (כדין או שלא כדין) בשם ה.ל.ל ומוכרת בקיצור זה. בשלב מסוים הם אף הבינו שמילה זו אינה מהווה חלק משמה הרשום (שם, שם). זו הייתה הסיבה בעטייה בחרה המשיבה דווקא במילה "ה.ל.ל" בתחילת שמה. מר זייבלד ניסה להסביר זאת כדלקמן: "ה.ל.ל מסמל ביהדות את דרכו של הלל הזקן" (עמ' 6 למטה). הוא גם איננו חושב שיש בדבר הטעיה, שהרי כל הכוונה היא לסייע לאדם במצוקה ולאפשר לו להישאר בסביבתו הטבעית והנוכחית (עמ' 7). דא-עקא, לשמה של המשיבה לא צורפה המילה "הלל", אלא מה שמתיימר להיות ראשי תיבות ה.ל.ל (הגם שבעברית, להבדיל מלועזית, צריך להיות: הל"ל). עם זאת, ראשי תיבות אלה אינו פועל יוצא ממרכיבי שמה של המשיבה, שהנו כזכור "עמותה ליוצאים לשאלה". מייסדי המשיבה ביקשו בתחילה לרשום אותה בשם שבו מופיעה המילה "אגודה" ולא "עמותה". אות וסימן הדבר, למימוש המטרה למצוא שם הדומה ככל האפשר אל העמותה הראשונה (ראו בנספח 8 לבקשה). מילה זו לא הותרה כחלק משמה, זאת לאור שינוי המדיניות אצל רשם העמותות - לעומת תקופת רישום המשיבה מס' 9. הלה אינו מסכים עוד לשימוש במילה "אגודה" בשמה של עמותה (עמ' 4 באמצע). כאמור לעיל, אין בדבר אלא לחזק את המסקנה בדבר אותה כוונה, להידמות ככל האפשר לשמה של העמותה הראשונה. הבחירה בראשי התיבות "ה.ל.ל" נבעה בעיקרה מפעולתה של משיבה מס' 9, שבפועל הוכרה בשם קיצור זה. ואכן, בראיון לתכנית הרדיו "מה בוער" בגלי צה"ל, מיום 26.10.99, נשאל המשיב מס' 3, מר רביץ, למניעי בחירת התיבה "ה.ל.ל" כחלק משם העמותה והאם אין בדבר משום תרגיל? על-כך השיב (שם, בעמ' 2): "נכון שזה גם תרגיל אבל האמת היא שהלל האמיתי רצה שיקרבו אותם לתורה. הלל האמיתי זה לא היה רק אוהב את הבריות ומסיים בזה. אז כך שבעצם השם האמיתי של הלל שייך למי שמקרבם לתורה". ולמטה מכך (בעמ' 5-4): "אני מודה שאנחנו לא בתרמית אלא בתרגיל, בפירוש בתרגיל". הנה-כי-כן, המדובר בתרגיל שנעשה במודע, לאחר שהיה ידוע המוניטין שצברה לעצמה העמותה הראשונה לקידום מטרותיה. אמת הדבר, המשיבה וחבריה חולקים באופן קיצוני ומוחלט על האידיאולוגיה שבה דוגלת העמותה הראשונה וסבורים שנעשה שימוש ציני בשמו של הלל הזקן, אולם מנגד לכך בולט לחלוטין, כי בחירת השם על-ידם נבעה גם מתוך מטרת "תרגיל", באופן שיהיו כאלה שיסברו שהם פונים אל העמותה הראשונה ובפועל יגיעו דווקא אל המשיבה, שמטרותיה כזכור הפוכות בתכלית. זו הייתה גם עמדת היועצת המשפטית של רשם העמותות, שבנימוקי עמדתו (נספח 17 לבקשה, עמ' 2 סימן 5) הבהירה: "אין ספק כי השם 'הלל' לא נבחר מתוך הזדהות עם הלל הזקן, שאם לא כן הייתם מאמצים את שמו כפי שנכתב במקורות, ולא מוסיפים נקודות בין האותיות בשמו (ה.ל.ל). נראה יותר, כי הייתה כוונה ברורה להטעות את ציבור המשתמשים בשירותיה של האגודה, על ידי שימוש בשם ה.ל.ל שהוא השם בו משתמשת האגודה בפועל והוא מהווה גם את ראשי התיבות של שמה הרשום (האגודה לחוזרים לשאלה), ואין לו כל קשר לשם בו בחרתם אתם (ה.ל.ל עמותה ליוצאים לשאלה)". דברים אלה מקובלים עלי. אם תאמר, כי הקיצור ה.ל.ל התכוון לשם המקורי שהמשיבה הגישה לרישום: "ה.ל.ל. האגודה ליוצאים לשאלה" (ועל כפל ניסיון ההטעיה שבדבר כבר עמדנו לעיל), הרי משנדרשה להמיר את התיבה "אגודה" ל"עמותה", אין עוד בקיצור כדי להוות את ראשי התיבות של שמה. לו נהגה בתום לב ובתמימות, היה עליה להשמיטו. כל שכן, מעת שנדרשה לעשות כן על-ידי רשם העמותות כבר בשלהי שנת 99'. אכן, הן באותה שיחה רדיופונית והן בעדותו הדגיש מר רביץ את השימוש הבלתי ראוי, שעושה העמותה הראשונה במילה "הלל". ואולם, אף אם הוא נכון בכל דבריו אלה, הרי הדרך להתמודד עם הדבר אינה על-ידי עשיית "תרגילים" למיניהם, שבעקבותיהם עלול מי מהציבור להיפגע. 15. נובע מן האמור, כי מכלול הנסיבות מלמד אף הוא על אפשרות ההטעיה, זאת לא רק מהפן האובייקטיבי המפורט לעיל והנובע מהקשר של המילה "הלל" אל העמותה הראשונה, אלא גם כפי שהוכח בפועל, הן מתוך מטרות וכוונת המשיבה והן על-פי העובדות האחרות. ברי אפוא, כי די בכך כדי לעמוד בנטל הקרבה לוודאי של אפשרות ההטעיה. על יסוד כל האמור היה רשם העמותות רשאי להגיע למסקנה, כי שמה הרשום של המשיבה "עלול להטעות" או שהוא דומה לשמה של העמותה הראשונה "עד כדי להטעות". לפיכך היה גם רשאי לדרוש מהמשיבה לשנות את שמה (סעיף 4(ג) לחוק העמותות). כך גם המבקש עצמו, בהחלטתו לפנות בנושא אל בית המשפט. יתר טענות המשיבה: 16. טענת המשיבה לפיה העמותה הקודמת הפסיקה את השימוש בראשי התיבות "ה.ל.ל" לפני זמן רב, ומנגד לכך דווקא היא הפכה להיות מזוהה ומוכרת בשם זה, אינה יכולה לעמוד, בנסיבות שבהן הוכחה אפשרות הטעיה כמפורט לעיל, וכאשר המשיבה נמנעה שלא כדין מלהיעתר לדרישת רשם העמותות לשנות את שמה, אף זאת לפני זמן רב. דומים הם פני הדברים גם לגבי טענתה אודות שינוי מצבה לרעה. ההחלטה המנהלית מקורה בטעות, שבגדרה אושר שמה של המשיבה כמות שהוא. במצב רגיל עושה תאגיד שימוש בשם שהותר לו, אולם כל אימת שבדיעבד מסתבר כי יש בדבר כדי לפגוע בציבור, עליו לשנות שם זה ורשאי רשם העמותות להורות לו לעשות כן. בהקשר לכך נפסק: "יתכנו נסיבות שבהן אמנם נעשה תחילה רישום, יהיה זה בהיסח הדעת או בנסיבות אחרות שבהן לא הובלטו הדמיון או הזהות בין השם שנרשם לבין שם קיים אחר; אך ברישום כשלעצמו אין כדי לשלול את האפשרות כי בשלב אוֹחר, אחרי הרישום, ישמש השם שנרשם, בשל השימוש הנובע מן הרישום, עילה לבקשה לביטול השימוש שיגרור אחריו גם את ביטול הרישום" (ע"א 30/77 רואיס (אשדוד) בע"מ הנ"ל, פ"ד לא(3) 183, 188 מול ג'-ד'). מקל וחומר, כאשר המדובר בבחירה מודעת ורצונית של השם, עת למשיבה היה ידוע היטב קיומה של העמותה הראשונה והשימוש שהיא עושה בכינוי "ה.ל.ל", שבו גם הוכרה בקרב הציבור. הובהר לעיל, כי הדבר נעשה מתוך מגמה ליצור איזו הטעיה ומבוכה בקרב המבקשים לחזור בשאלה. הילכך, המשיבה אינה יכולה להיבנות על טענות הסתמכות מצדה והיא מנועה מלהלין על שינוי ההחלטה המנהלית ועל שינוי כלשהו במצבה לרעה. זאת ועוד, גם אם העמותה הראשונה עשתה שימוש שלא כדין בכינוי "הלל", עדיין המדובר בהגנה על הציבור מפני אפשרות הטעיה, כאשר היא נענתה לדרישת רשם העמותות, והפסיקה את שימוש במילה הנ"ל כחלק מכינויה. מכל מקום, משינתן צו המורה למשיבה לשנות את שמה - בין היתר על-ידי השמטת המילה "ה.ל.ל" משמה הרשום - אין בדבר כדי להתיר לעמותה הראשונה לעשות כן ושתיהן לא תהינה רשאיות לעשות עוד שימוש במילה הנ"ל. כך ייטב לכולם. התוצאה: 17. לאור כל האמור התובענה מתקבלת. לפיכך, על המשיבה לשנות את שמה באופן שתושמט ממנו התיבה "ה.ל.ל", וישונה תמהיל המילים "עמותה ליוצאים לשאלה", כך שלא יהיה בו כדי להטעות עם שמה של העמותה הראשונה - הכל להנחת דעת רשם העמותות. 18. המשיבה תשא בהוצאות המבקש ובשכ"ט עו"ד, בסך של 10,000.- ש"ח ובהוצאות המשיבה מס' 9 ובשכ"ט עו"ד, בסך של 5,000.- ש"ח, בצירוף מע"מ. סעיף 4ג לחוק הפלת"דעמותותשינוי שם