תקנה 241 לתקנות פשיטת הרגל

החלטה מונחת בפני התנגדותו של החייב להתראת פשיטת הרגל אשר נשלחה אליו מטעמה של של פניציה אמריקה-ישראל (זכוכית שטוחה) בע"מ (להלן: "הנושה"). לאחר שהונחו בפני ההתנגדות, תגובת הנושה ותגובת החייב לתגובת הנושה, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות עשיית שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות פשיטת הרגל, ליתן פסק-דין שלא במעמד הצדדים - וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. בתאריך 22.12.99 הגיש הנושה תביעה בסדר-דין מקוצר כנגד חברת לינוי זכוכית בע"מ (להלן: "לינוי"), וכנגד החייב שהיה ערב לחובות החברה, לתשלום סך של 347,720 ש"ח. 2. לינוי והחייב הגישו בקשת רשות להתגונן, בה טענו כי אין הם חבים מאומה, ויתר על כן, הנושה הוא שחב להם כספים רבים לאחר קיזוז סכום התביעה. במקביל הוגשה תביעה כנגד הנושה על סכום של 884,882 ש"ח. 3. בית המשפט התנה את הרשות להתגונן בהפקדת סך של 100,000 ש"ח. מאחר וסכום זה לא הופקד, ניתן פסק דין במעמד צד אחד. 4. בעקבות פסק הדין, בחרה לינוי שלא לבחור בדרך הערעור לבית המשפט המחוזי, אלא לתקן את התביעה הנגדית המתנהלת באופן שיתווסף לה הסכום אשר נפסק כנגד החייב ולינוי. 5. התובענה שכנגד המשיכה להתנהל בבית משפט השלום. לטענת החייב, עומדת התביעה כעת בשלב הסיכומים. 6. בין לבין, עמד החייב בחקירת יכולת בהוצל"פ, ונקבע לו תשלום חודשי של 1,000 ש"ח בחודש. לטענת החייב, הוא עומד בתשלום זה כסדרו. טענות החייב; 7. סיכויי לינוי לזכות בתביעה טובים, ולכן אין לנקוט בהליך התראת פשיטת רגל כל עוד לא ניתן פסק הדין - דבר אשר צפוי בתוך חודשים ספורים. החייב מציין כי בהליך זה, בניגוד להליך התביעה בסדר-דין מקוצר, ניתנה לו ולחברה הזדמנות להעלות את כל טענותיהן. אין כל טעם בהליך פשיטת רגל בטרם נחתכו יחסי הצדדים סופית ולגופו של עניין. 8. החייב ערער בזמנו על החלטת הרשמת להתנות את מתן הרשות להגן בהפקדת פיקדון, אולם הערעור דנן נמחק שכן טרם נידון, ניתן כבר פסק-דין בתביעה עצמה. אי-לכך, נשלחו החייב ולינוי לערער על פסק הדין כולו בבית המשפט המחוזי. 9. החלטת לינוי להמשיך בתביעה שכנגד, אשר הוגשה קודם למתן הפס"ד בשלום, ולא לערער למחוזי, נועדה בכדי לחסוך זמן, שכן בעוד ההליך בשלום קרוב לסיומו, הרי ערעור למחוזי היה לוקח זמן רב בהרבה. למעשה, תיקון התביעה מהווה ערעור על פסק הדין. 10. החייב הוכיח את תום-ליבו בעמידתו בצו התשלומים שנפסק בהוצאה לפועל. לא ניתן לומר, מסיבה זו, גם כי הנושה מיצה את הליכי ההוצאה לפועל טרם פנה להליכי פשיטת רגל. טענות הנושה; 11. פסק הדין נשוא ההתראה הינו חלוט, באשר ערעור עליו לא הוגש. 12. לבית המשפט אין סמכות לעכב דיון בשל הליכים תלויים ועומדים, אלא רק כאשר עומדת לפניו הבקשה למתן צו הכינוס עצמו, וההליך התלוי ועומד הוא הליך של ערעור. 13. התביעה התלויה ועומדת אינה יכולה להקנות לחייב הגנה, באשר היא הוגשה מטעם חברת לינוי, ולא מטעמו הוא. 14. פקודת פשיטת הרגל אינה מאפשרת הגנה בטענה כי תלויה תביעה נגדית, כל עוד ניתן היה להעלותה במסגרת התביעה נשוא התראת פשיטת הרגל. 15. התצהיר התומך בבקשה פסול, משום שנעשה על דרך של הפניה ואזכור, ואין הוא מבסס את הטענות שבתביעה הנגדית. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; המסגרת הנורמטיבית; 16. התראת פשיטת רגל וההתנגדות לה הינם "שלב הפתיחה" הנפוץ ביותר של הליכי פשיטת הרגל. זאת, באשר אם ניתנה לחייב התראת פשיטת רגל בלא שהתנגד לה, או שהתנגדותו נדחתה, הרי מתגבש נגדו בכך מעשה פשיטת רגל חלוט - וזאת בין אם הוא מודה בחובו הנטען או שאינו מודה בו, ובין אם מתנהלים בין הצדדים הליכים בערכאות אחרות בעניין היחסים הכספיים ביניהם, או שאין עוד הליכים כאלו. משהגיע חייב לשלב זה, הרי שבדרך-כלל "נסללת דרכו" אל צו הכינוס, אשר הדיון בו, לעיתים קרובות מאד, הופך להיות פורמאלי גרידא (להבדיל, למשל, מבקשות צו כינוס בשל מעשי פשיטת רגל אחרים). לכל היותר עשויה המחלוקת, על נכונות תביעות החוב, להתחדש בעת בדיקת תביעות החוב על-ידי הנאמן בפשיטת רגל, אם וכאשר ממונה לחייב כזה. מסיבה זו, אין להתייחס לשלב התראת פשיטת הרגל בקלות ראש, כ"שלב מקדמי" בלבד אשר אין בו, לכשעצמו, נזק ממשי לחייב. נהפוך הוא: לעיתים קרובות מאד, מוכרע גורל החייב לשבט או לחסד דווקא בשלב "מקדמי" זה. 17. דיני התראת פשיטת הרגל וההתנגדות לה סובבים סביב איזון אינטרסים שעושה בית המשפט בין שני אינטרסים נוגדים, אשר משקלם נקבע לפי נסיבות המקרה: א. מהותו המיוחדת של מוסד התראת פשיטת הרגל כמכשיר גביה יעיל, מהיר ונוח להפעלה, הפועל לפי התובנה "חובות יש לשלם לאלתר ובמלואם". לעניין זה התייחסתי בעבר, בהחלטתי בעניין בש"א 15382/01 אפל נ' פריניר, כדלקמן: "מהותה של התראת פשיטת רגל אינה הזמנה למשא ומתן אודות החוב או הסכסוך המשפטי בין הצדדים אשר קדם לפסק הדין שקבע כי קיים חוב. התראת פשיטת רגל כשמה כן היא - התראה לחייב כי עליו לשלם את חובו במלואו, ולאלתר, אחרת יחשב למי שעשה מעשה פשיטת רגל. בדרך זו, מספקת התראת פשיטת הרגל לנושה מכשיר משפטי פשוט יחסית להפעלה, המקנה בידו הוכחה משפטית מוגמרת המעבירה את החייב מהתחום "הסולבנטי", אל תחילת הליכי פשיטת הרגל." ב. מנגד, עומדת הפגיעה המשמעותית בזכויות החייב אשר צופנים הליכי פשיטת רגל. מן המפורסמות הוא, כי הליכי פשיטת רגל הינם פוגעניים וקשים עבור החייב ובני ביתו. די, לעיתים, בעצם הפתיחה בהליך כזה בכדי לגרום נזקים כבדים לשמו הטוב ולמשלח ידו של החייב, אף אם בסופו של יום תדחה הבקשה או תבוטל. לאור העלאת זכויות היסוד של הפרט למדרגה חוקתית על-ידי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הרי שיש ליחס לפגיעה זו משקל כבד ביותר. ביחוד, על בית המשפט של פשיטת רגל להקפיד כי הליך פשיטת הרגל בכלל, והתראת פשיטת הרגל בפרט לא ישמשו "נשק טקטי" להפעלת לחץ שלא כדין על החייב. אין חולק, כי מטרת ההתראה ללחוץ על החייב לשלם את חובו כדין. אלא, שלא פעם נתקל בית המשפט בהתראות אשר מטרתן הדומיננטית הינה לאלץ את החייב להפסיק הליכים שנקט בהם כנגד הנושה, או מטרות אחרות שאין דבר בינן לבין מטרת הליכי פשיטת הרגל. לעיתים, עולה השימוש הטקטי בהתראות פשיטת רגל לכדי נסיון לשלול מהחייב את זכות הגישה לערכאות, זכות ראשונה במעלה המוגנת אף היא בידי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. 18. המלאכה המוטלת על בית המשפט היא לאזן בין אותם שיקולים נוגדים, אשר שניהם כבדי משקל. איזון זה נעשה לפי נסיבות המקרה, ולא לפי נוסחא פורמלית וקבועה מראש. אין לקבל גישה אשר תקדש, בכל מצב, את מהירות הליך ההתראה וטובת הנושה ותיתן להם עליונות מובנה וכמעט חסרת תנאים על פני האינטרס היסודי של החייב כי ינתן לו יומו בבית המשפט בטרם יפתחו נגדו הליכי פשיטת רגל. יש לזכור תמיד, כי דחיית התראת פשיטת רגל שנעשתה טרם זמנה אינה חופפת לסעד עיכוב הליכים, באשר הליכי הוצאה לפועל עודם פתוחים בפני הנושה. מאידך גיסא, כפי שקבעתי בהחלטתי בעניין פריניר, הרי חוסר תום-לב מצד החייב, המתבטא באי-שיתוף פעולה בהליכי הוצאה לפועל, עשויים להביא למתן התראת פשיטת רגל לאלתר, למרות שערעורו של החייב עודו תלוי ועומד בערכאות. 19. יוצא מכך, כי כאשר נושה רוצה לפתוח בהליכי פשיטת רגל לאלתר, למרות כי הליכים כספיים עודם תלויים ועומדים בין הצדדים, אינו יכול להסתפק בהצגת פסק הדין נשוא החוב, ולבקש על-בסיסו התראת פשיטת רגל כמובן מאליו. עליו לתת נימוק משכנע, אשר יעורר בלב בית המשפט חשש סביר (להבדיל מהוכחה לפי מאזן הסתברות) כי מתקיים אחד מאלו: א. החייב מכשיל במזיד את הליכי ההוצאה לפועל. ב. החייב או אי-מי מטעמו עוסקים בהברחת נכסים. ג. הערעור או ההליכים האחרים התלויים בין הצדדים אלא אינם הליכי סרק שלא נועדו אלא "לדחות את הקץ" עבור החייב. ד. החייב מסתיר פרטים מהותיים מבית המשפט, או מגלה חוסר תום-לב בדרכים אחרות, המצדיקות מתן התראה לאלתר. ה. טעמים אחרים המצדיקים שימוש לאלתר בהליכי פשיטת רגל, בלא להמתין לתוצאות פסק הדין. 20. ככל שמוכיח הנושה, כי עסקינן בהליכים ארוכים ומסורבלים יותר, אשר קיצם אינו נראה באופק, או כי הוא מתדיין אל מול החייב מזה שנים ארוכות (מאז נקבע כי הלה חב לו כספים) בלא תועלת ובלא לראות אגורה על חשבון חובו, כך תגבר נטייתו של בית המשפט להוציא התראת פשיטת רגל למרות קיומם של הליכים אחרים - ולהיפך. כמו כן, על בית המשפט להקפיד, ככל הניתן, לבל יחסם הבירור המהותי בידי מסך של טענות פורמליות, אשר מכסות, לעיתים קרובות, על חוב שנוי במחלוקת אשר טרם בשל לכדי פתיחת הליכי פשיטת רגל בגינו. הכרעה בנסיבות המקרה דנן; 21. אין חולק, כי בין החייב לנושה מתנהלים עדיין הליכים משפטיים בנוגע ליחסים הכספיים ביניהם. כמו כן, אין חולק על העובדות הבאות: א. התובענה שכנגד נפתחה טרם מתן התראת פשיטת הרגל, ואף בטרם ניתן פסק הדין נשוא ההתראה. לא הוכח ולא נטען, כי הועלו בתביעה זו טענות מעשה בית-דין בשל פסק הדין אשר ניתן במעמד צד אחד כנגד החייב ולינוי. ב. התובענה שכנגד מצויה עתה בשלב הסיכומים, אשר על הצדדים להגישם, לטענת החייב, בתוך 30 יום מסיום שלב ההוכחות, אשר התנהל בתאריך ה 17.10.01. 22. עתה יש לדון בטענות הנושה, ולבדוק האם די במשקלן המצטבר, אם בכלל, כדי לגרום לבית המשפט של פשיטת רגל לפתוח בהליכי פשיטת רגל במצב בו הסכסוך בין הצדדים עודו מתברר בערכאה אחרת, והכרעתו קרובה לסיום. 23. טוען הנושה, כי פסק הדין לטובתו הינו חלוט, כנדרש בסעיף 3 לפקודת פשיטת הרגל. זאת באשר החייב בחר שלא לערער עליו לבית המשפט המחוזי. מנגד, טוען החייב כי התובענה שכנגד, שעודכנה לאחר פסק הדין במעמד צד אחד באותו סכום שנפסק שם, כמוה כערעור. את המושג "חלוט" אין לפרש בפרשנות פורמלית, אלא לפי הקשרם של דברים, המטרות ואיזון האינטרסים העומד בבסיס דיני התראת פשיטת הרגל. דומה, כי משמעותו של "חלוט" הינו מצב-דברים, לפיו המצב הכספי בין הצדדים הוכרע באופן סופי, או באופן אשר משכנע את בית המשפט כי מן הדין ומן הצדק להחשיבו כאילו הוכרע כך, למרות שהליכים בין הצדדים עודם תלויים ועומדים. לעניין זה, מה לי ערעור ומה לי תובענה כשנגד, כל עוד שניהם עשויים, אם יתקבלו, להפוך את המצב המשפטי בין הצדדים, ולשלול ממבקש ההתראה את מעמדו כנושה? דומה, כי פרשנות פורמלית אשר כזו היתה מאפשרת לעקוף את איזון האינטרסים של התראת פשיטת הרגל בלא כל צידוק מהותי. הבעיה המרכזית, מאידך גיסא, אשר קיימת בתביעה אחרת שמנהל החייב כנגד הנושה, להבדיל מערעור על פסק הדין, היא כי תביעה כזו עשויה לעיתים להתגלות כתכסיס גרידא בכדי למשוך זמן ולדחות את הקץ. זאת, מפני שתביעה כזו אינה מוגבלת בזמן הגשתה, להבדיל מערעור. לא זאת, אלא אף זאת; תביעה כזו עשויה להיות מוגשת, לעיתים, אף שנים לאחר מתן פסק הדין נשוא התראת פשיטת הרגל, כאשר במשך כל אותו הזמן לא עשה החייב מאומה בכדי לתבוע את זכותו כביכול, אך נמנע מלשלם לנושה דבר על חשבון חובו. 24. אלא שאין בכך כדי לקבל את טענת הנושה, כאילו תובענה אחרת המתנהלת בין אותם צדדים ואינה בגדר ערעור במשמעותו הפורמלית, אין בה לעולם בכדי להוות נימוק להתנגדות להתראת פשיטת רגל. על בית המשפט להפעיל את נסיונו ואת מידת ההגיון, בכדי להבדיל בין תובענה אשר אינה אלא משיכת זמן או לקויה בשיהוי בלתי הוגן, לבין תובענה אשר אין הבדל משמעותי בינה לבין ערעור. בלא לקבוע רשימה סגורה, דומה כי שיקולים רלוונטים לעניין זה עשויים להיות כדלקמן: א. מתי הוגשה התובענה? האם לפני או במועד סמוך לפסק הדין נשוא ההתראה, או שמא זמן רב לאחר מכן, אך ורק בסמיכות או לאחרי התראת פשיטת רגל ששלח הנושה לחייב? ב. האם הוגש ערעור על-ידי החייב ונדחה? אם כך הוא, אזי יקשה מאד על בית המשפט של פשיטת רגל להתחשב בהליך מאוחר נוסף שפתח החייב כנימוק בעל משקל בהתנגדות להתראת פשיטת רגל. ג. אם לא הוגש ערעור; האם משהה הנקיטה בדרך של תובענה אחרת את ההכרעה ביחסים בין הצדדים, או שמא דווקא מזרזת אותם? ד. האם הסתיר החייב, בתובענתו האחרת, את קיום ההליך נשוא ההתראה מתוך תקווה לעוקפו? 25. עיון בנסיבות המקרה מלמדות כי התובענה שהגישה לינוי מטעם החייב אינה מצדיקה את החשש כי ב"סחבת" עסקינן. נהפוך הוא: א. אין חולק, כי התובענה החלה לפני מתן פסק הדין נשוא ההתראה, וכי כיום הוא עומד בשלב הקרוב למדי לסיום. ב. התובעה אינה נסיון ל"מקצה שיפורים" לאחר שערעור שהוגש נדחה. נהפוך הוא: היא מהווה, למעשה, פעם ראשונה בה נידונים היחסים בין הצדדים לגופם, באשר פסק הדין נשוא ההתראה ניתן בסדר דין-מקוצר, במעמד צד אחד. ג. דומה, כי הדין עם החייב בטענתו כי דווקא הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי היתה אורכת זמן רב יותר מהמתנה לסיום התובענה בבית משפט השלום, אשר היתה בעיצומה בזמן מתן פסק הדין נשוא ההתראה. ד. החייב לא הסתיר את פסק הדין נשוא ההתראה בהליך האחר. נהפוך הוא; הוא אף תיקן את תביעתו בהתחשב באותו פסק דין. 26. טענתו השניה של הנושה היא כי "עיכוב הדיון" אפשרי אך ורק בשלב של הכרזת אדם כפושט רגל. זאת באשר הנזק הבלתי הפיך לחייב, לשיטת הנושה, אינו נגרם בשל ההתראה, אלא אך בשל ההכרזה, שאין חולק כי הינה שלב נפרד ומאוחר הרבה יותר. דומה, כי בא-כוחו המלומד של הנושה נתפס לטעות בטענתו זו: א. ראשית, כפי שהדגמתי בתחילת החלטה זו, גם התראת פשיטת רגל נושאת עמה לעיתים קרובות נזקים קשים - בין אם בשל שלילה או צמצום יכולתו של החייב להתגונן מפני מתן צו הכינוס לאחר מכן, ובין אם ב"עילה עצמאית" של פגיעה בשמו הטוב ובמוניטין המקצועי והעסקי של החייב. אין מדובר, בשום פנים ואופן, בהליך פורמאלי גרידא. ב. שנית, אין מדובר בנסיבות המקרה דנן בעיכוב דיון, אלא בקבלת התנגדותו של החייב, המוליכה לדחייה של התראת פשיטת הרגל. מאידך גיסא, דחייה זו אינה מונעת מהנושה לנסות ולהגיש בקשה חדשה, אם השתנו הנסיבות. לא קם מעשה בית-דין חלוט החוסם את הנושה באופן גורף מהגשת בקשה חדשה בעת הצורך. בדחיית התראה (להבדיל מעיכוב הדיון), על הטלת ההוצאות הכרוכה בה לעיתים קרובות, יש גם כדי להגשים את המדיניות המשפטית הרצויה של הרתעת נושים (או צדדים הטוענים להיותם נושים) מלנסות להפעיל לחץ פסול על חייבים בהגשת התראות פשיטת רגל בטרם הגיע המועד לכך. 27. טענתו הבאה של הנושה כי אין בתובענה הנגדית הגנה לחייב, באשר היא מוגשת על-ידי חברת לינוי ולא על-ידו אישית. טענה זו, מוטב היה לה אלמלא נטענה כלל ועיקר. אין חולק, כי חובו הנטען של החייב אינו עצמאי כלל ועיקר, אלא נובע אך ורק מערבותו לחובה הנטען של לינוי. יוצא מכך, כי אם יפול חובה של לינוי, יפול גם חובו של החייב. לא זאת, אלא אף זאת; אין חולק, כי החייב עצמו הוא המנהל את התובענה בשם לינוי, והוא אשר הגיש את התצהירים אשר צורפו לתובענה זו. נסיונו של הנושה להבנות מהפרדה מלאכותית זו פרי הישות המשפטית הנפרדת של החברה, אין לה אחיזה בחיי המעשה או בצדק, ודינה להדחות על פניה. מה לו לנושה, בהעדר ראיה לגופו של עניין לסתור, מיהות מגיש התובענה כנגדו, כל עוד אין חולק כי אם תתקבל, לא יחוב כלפיו החייב מאומה? 28. טענתו הבאה של הנושה מבוססת על סעיף 5(6) לפקודת פשיטת הרגל, אשר קובע כי מעשה פשיטת רגל לחייב הוא אם: "לא מילא אחר הדרישות שבהתראת פשיטת רגל לפי פקודה זו תוך שבעה ימים לאחר שהומצאה לו בישראל, או תוך הזמן שנקבע לכך בצו בית המשפט שהתיר את ההמצאה אם הומצאה בחוץ לארץ, ולא הניח את דעת בית המשפט כי יש לו תביעה שכנגד או קיזוז או דרישה שכנגד שאינם פחותים מסך החוב הפסוק ושלא היה בידו לעוררם בתובענה שניתן בה פסק הדין..." (ההדגשות שלי - ו.א). טוען הנושה, כי משלא ניתנה לחייב רשות להתגונן, באשר לא הצליח להפקיד את הסכום שנדרש ממנו לשם כך, הרי קמה נגדו הסיפא של סעיף 5(6), ולכן אין לשעות להתנגדותו. 29. בירורה של טענה זו מחייב את בית המשפט להדרש לפרשנות הביטוי אשר בסיפא של סעיף 5(6). דומה, כי פרשנות מהותית, על רקע תכלית דיני ההתנגדות להתראת פשיטת רגל וכן עקרונות היסוד של השיטה, יובילו לכך כי על בית המשפט להזהר מאד כאשר הוא עוסק בפסק-דין אשר ניתן במעמד צד אחד, ואשר בקשת רשות להתגונן אשר הוגשה לו נדחתה בשל כך שהחייב לא עמד בדרישה להפקיד סכום ניכר בתמורה לרשות זו, להבדיל מדחיית הבקשה מטעמים ענייניים. גישה הפוכה, תוביל לתוצאות הבלתי רצויות הבאות: א. יווצר מסלול "עוקף בירור לגופו של עניין", אשר בו לא ינתן לחייב יומו בבית המשפט לטעון טענותיו, וזאת משום שבקשתו להתגונן נדחתה בלא לרדת למהותה, ערעור או תובענה שכנגד לא יוכרו כמעכבים את הליך הפש"ר, ואילו ההתנגדות להתראה תדחה בשל הסיפא של סעיף 5(6). ב. הליכי פשיטת רגל נפתחים לא פעם על-ידי גופים כלכליים רבי-עוצמה, כגון בנקים, כאשר מנגד עומד חייב קשה-יום, אשר לא פעם מתקשה לגייס אפילו סכום צנוע לשם הפקדת ערובה. קל וחומר, כאשר עסקינן בסכום אשר ננקב בנסיבות המקרה דנן! גישה כגון זו, אשר תדחה את התנגדות החייב על הסף מטעם זה, תפגע אנושות בשיוויון בין הצדדים המתדיינים. 30. כמו כן, מתן התראת פשיטת רגל, כמוהו ככל הליך אחר לפי פקודת פשיטת הרגל, כפוף לשיקול דעתו הכללי והמקיף של בית המשפט. מאחר והתראת פשיטת רגל והתנגדות לה הינם דיון מהותי, ולא פורמלי, אשר בא לעיתים במקום ההתנגדות לצו הכינוס עצמו, אין מניעה להקיש מסעיף 15 לפקודת פשיטת הרגל, אשר לשונו כדלקמן: "אם הראיות שהובאו לפי סעיף 11 לא הניחו את דעת בית המשפט, או אם הראה החייב להנחת דעת בית המשפט שהוא יכול לשלם את חובותיו או שמטעם מספיק אחר אין ליתן צו, רשאי בית המשפט לדחות את הבקשה". דומה, כי מן הראוי לנקוט דין דומה להתראת פשיטת רגל בנושא זה, ולקבוע כי בנסיבות מסויימות, הרי תובענה המתנהלת בין הצדדים ועומדת בפני סיומה הינה "טעם מספיק אחר" לדחיית התראת פשיטת רגל. זאת, שכן אם יאחז בית המשפט בפורמליזם וידחה את הטענה, עשוי הדבר לחסום את דרכו של החייב לטעון אותה בהמשך, או לסרבל את ההליכים על-ידי דיון כפול באותן טענות עצמן. הדבר גם אינו מתיישב עם רוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זאת באשר התראת פשיטת רגל, לכשעצמה, נושאת בחובה פגיעה בחייב. פגיעה כזו, בהעדר יכולת לחייב לטעון טענותיו לגופו של עניין, הנה דבר אשר יש להמנע ממנו ככל אשר מאפשר זאת הדין. דומה, כי נסיבות המקרה דנן הולמות בהחלט פסיקה מעין זו. 31. טענתו של הנושה כי התצהיר שצורף אינו ערוך כדין, טוב היה לה אלמלא הועלתה כלל, וזאת אף בלא להכנס לגופה של הטענה. צד לדיון המעלה כנגד הצד שכנגד טענה הקשורה להעדר תצהיר או לליקוי בתצהיר, אינו יכול לעשות זאת בעלמא; עליו להוכיח כי בשל הליקויים הנטענים בתצהיר נופלת או נפגעת גרסתו העובדתית של הצד שכנגד, מה שיכול להוביל, במקרים מתאימים, לדחיית תביעתו. ברם, אין כל נפקות לשאלות הנוגעות לכשרות תצהיר במקום בו אין מחלוקת עובדתית אמיתית בין הצדדים, וכזה הוא המקרה דנן. המשיבה לא טרחה להכחיש, ולו במשתמע אף אחת מטענותיו העובדתיות של המבקש לעניין הגשת התובענה שכנגד וההליכים שננקטו בגינה (להבדיל מנכונותה לגופה - עניין אשר אינו רלוונטי לנושא החלטה זו). המחלוקת שבין הצדדים במקרה דנן לא היתה אלא מחלוקת משפטית. אי לכך, מה לה כי תלין על כשירותו של תצהיר החייב? 32. מסיבות אלו, דין ההתנגדות להתראת פשיטת הרגל להתקבל. הנושה ישא בהוצאות החייב ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. פשיטת רגל