החלטה מונחת בפני בקשתם של מר שלום דוד וחברת כלל ביטוח בע"מ (להלן: "המבקשים"), כי אעשה שימוש בסמכותי לפי תקנה 267 לפקודת החברות, ואתן בידם אישור להמשיך בהליך כנגד חברת אריה כץ סוכניות שיווק בע"מ (להלן: "החברה"), למרות כניסתה להליכי פירוק. המפרק וכונס הנכסים הרשמי מתנגדים לבקשה. הבקשה הובאה בפני בשנית לקראת הדיון שנקבע עפ"י החלטתי מיום 25.2.01. מעיון חוזר בבקשה ובכל התג ובות עולה כי תגובה אחת הוגשה לאחר שניתנה החלטתי הנ"ל, קרי, ביום 26.2.01. לו ראיתיה, מלכתחילה הייתי מגיעה כבר אז למסקנה כי ניתן לעשות בסמכות המסורה לי עפ"י תקנה 241 לתקנות הדין האזרחי, ולכן כך אני עושה. עובדות המקרה; 1. אחד מעובדיו של מר שלום דוד (להלן: התובע) הגיש נגדו תביעה בגין נזקי גוף, בטענה כי נפגע בתאונת עבודה שנגרמה בשל התפוצצות שעון במתקן למילוי גז (להלן: המתקן). לטענת המבקשים, נרכש המתקן מהחברה. 2. מסיבה זו, הגישו המבקשים הודעת צד ג' כנגד החברה וכנגד חברת מנורה בע"מ (להלן: מנורה), אשר היתה המבטחת של החברה בפוליסת האחריות של המוצר. אלא, שהחברה נכנסה להליכי פירוק. מכאן הבקשה אשר לפני. טענות המבקשת; 3. עסקינן בתביעה נזיקית מורכבת, אשר אין יכולת לבודקה במסגרת הוכחת חוב, זאת באשר היא מצריכה הבאת עדים ושמיעת דעתם של מומחים. 4. על התביעה דנן חל, מכח הוראת סעיף 353 לפקודת החברות, דין סעיף 72(1) לפקודת פשיטת הרגל, אשר קובע כדלהלן: "(1) תביעות לדמי נזק בלתי קצובים שאינן נובעות מחוזה או מהבטחה, ודרישת מזונות המגיעים על פי פסק דין וזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, אינן בנות תביעה בפשיטת רגל;" (ההדגשות שלי - ו.א). מסיבה זו, לשיטת המבקשים, קמה להם זכות לקדם את תביעתם בהליך רגיל. 5. התביעה מוגשת בו-זמנית גם כנגד מנורה, שהיא גוף סולבנטי. פיצול ההליכים, במקרה דנן, עלול להוביל ליצירת הכרעות סותרות. טענות המפרק; 6. דין הבקשה להדחות על הסף, באשר אין ברשות המבקשים חשבוניות רכישה של המתקן מהחברה; כל טענתם של המבקשים כי המתקן נרכש מהחברה אינה מבוססת אלא על "מסקנה בדרך השלילה" אליה הגיע חוקר מטעם כלל בע"מ. כמו כן, מבירור שערך המפרק עם רואה החשבון של החברה, עולה, לשיטתו, כי המתקן כלל לא נמכר על ידיה. לכאן, לשיטת המפרק, עולה כי אין כל עילת תביעה כנגד החברה. לחליפין, טוען המפרק כי יש להורות למבקשים לצרף את כל המסמכים התומכים בטענותיהם - ואזי יבדקו ספרי החברה בהתאם. 7. אין חולק, כי גם אם יוכח חוב של החברה לתובע, הרי שאין מדובר בחוב בדין קדימה. במצבה של קופת הפירוק, נראה כי הנושים הרגילים לא יזכו מניה וביה לכל דיבדנד שהוא, כך שהזכות היחידה אשר תקום לתובע תהיה, לכל היותר, זכות לנסות ולחזור אל חברת הביטוח מנורה, אשר מתכחשת לאחריותה כלפי החברה והתובע. במצב זה, לשיטת המפרק, אין צידוק להשית על קופת הפירוק את הוצאות ניהול ההליך, קל וחומר ניהול הליכי צד ג' הנדרשים כנגד המבטח. תגובת המבקשים לטענות המפרק; 8. המבקשים מודים כי אין בידם חשבוניות בגין רכישת המתקן, אולם מספרי החשבונות של עסקו של מר שלום דוד עולה כי רכישות הציוד לעסק נעשו רובן ככולם מידי החברה אולם, בקשת המבקשים לבדוק את העניין בספרי החברה נדחתה על-ידי ההמפרק. 9. דחיית הבקשה תקשה מאד על המבקשים להוכיח כי המתקן אכן נרכש בחברה. עד כאן עובדות המקרה ועמדות הצדדים, ולהלן החלטתי; 10. ההלכה הנוהגת לעניין תביעות נזיקיות, הנה כי בדרך-כלל תנתן רשות להמשיך בהליכים לפי סעיף 267 לפקודת החברות. זאת, באשר דרכן של תביעות אלו להיות סבוכות עובדתית, ולהצריך חקירות עדים רבים ואף בדיקת חוות-דעת (לעיתים סותרות) של מומחים. ספק גדול, אם בירור כזה ראוי וצריך שיעשה בפני מפרק במסגרת בדיקת חוב. זהו, למעשה, גם הרציונל העומד מאחורי הוראתו החד-משמעית של סעיף 72 לפקודת פשיטת הרגל. וכך כותבת בעניין זה פרופ' צ' כהן בספרה "פירוק חברות", עמ' 369: "תביעות, שאינן בנות הוכחה בפירוק, ראוי איפוא שתימשכנה להתברר בפני בית המשפט. מאידך גיסא, לשון הסעיף (סעיף 267 לפקודת החברות - ו.א) אינה עושה הבחנה בין סוגי התביעות האמורים, ולפיה אין להמשיך בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט. המסקנה המתבקשת מכך היא שאכן נדרש אישור בית המשפט לשם פתיחת הליך בתביעה שאינה בת הוכחה בפירוק, או לשם המשכתו של הליך כזה. אולם בית המשפט, ראוי שיעשה שימוש בסמכותו ויתן אישור כזה בכל מקרה של תביעה, שאינה בת הוכחה בפירוק. העדר אישור על-ידי בית המשפט, פירושו השארת הנושה, שחובו אינו ניתן להוכחת חוב, ללא אפשרות של קבלת חובו"/ (ההדגשות שלי - ו.א). 11. לדברים אלו, אין אלא להסכים. הרציונל של עיכוב ההליכים לא נועד להפקיע מנושים את זכותם המהותית, הן להפרע כדי חובם מהחברה והן לקבל את יומם בפני ערכאה שיפוטית בנסיון להוכיחו. עיכוב ההליכים נועד בכדי למנוע מהמפרק "התרוצצות" בערכאות שונות וניהול מאבקים משפטיים כפויים, אשר סופם לדלדל את קופת הפירוק ולבוא על חשבון הנושים. תפקידו של הסעיף היא לרכז, במידת האפשר, את כל הליכי הוכחת החובות תחת מגנון אחד, המיוחד לדיני הפירוק ופשיטת הרגל, שם תיבדקנה באופן אשר לא ידלדל את הדיבידנד הצפוי בסופו של יום לכלל הנושים (אשר לעיתים קרובות אינו מן הגבוהים). מצב, בו יוותר נושה "קרח מכאן ומכאן", בלא יכולת להוכיח את חובו, הינו בלתי נסבל. לא זאת, אלא אף זאת; יתכן מאד כי מצב כזה עומד בניגוד להוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אשר מעלה הן את זכות הקניין (הכוללת גם את זכאותו של נושה לכספו) והן את זכות הטעון בפני ערכאות משפטיות למדרגה חוקתית על-חוקית. השאלה הטעונה בדיקה הינה האם יש בטענות אשר מעלה המפרק בכדי להצדיק סטיה, בנסיבות המקרה דנן, מהלכה כללית זו. טענת הסף של המפרק - העדר עילת תביעה; 12. טוען המפרק, כי אין לתת אישור לפי סעיף 267, זאת היות והמבקשים לא הוכיחו, ולא לכאורה, את העובדה כי המתקן נשוא הארוע הנזיקי דנן נרכש מהחברה. אין חולק, כי נטל ההוכחה לעניין מקום רכישת המתקן מוטל על המבקשים. כמו כן, אין חולק כי אי עמידה בנטל זה, בסופו של יום, תביא לידי דחיית הודעת הצד ג' של המבקשים, הן כנגד החברה והן כנגד המבטחת. השאלה בה עלי לדון הינה, מאידך גיסא, מה מהותה של טענה זו של המפרק, והאם מקומה להידון בבית המשפט של פירוק במסגרת דיון בהפעלת סעיף 267 לפקודת החברות, או שמא עליה להשמר לערכאה אשר תדון בתביעת הנזיקין גופא. 13. בית משפט זה כבר נדרש בעבר לעניינן של טענות סף, והיחס אשר בינן לבין סעיף 267. וכך קבעתי לעניין זה בהחלטתי בפש"ר 1285/84, בש"א 5225/01, גרינברג נ' יו"ש השקעות במקרקעין ופיתוח בע"מ (בפירוק), כדלקמן: "הכלל הראוי, כאשר בטענות סף עסקינן, הינו כי בדרך-כלל על אלו להידון במסגרת הערכאה בפניה מתבררת התביעה, ובמקרה זה, בית משפט השלום. בית המשפט של פירוק אינו משמש, במקרה זה "שוער סף" אלא לעניין אחד, והוא שאלת היתר ניהול התביעה לפי סעיף 267. כאשר עסקינן בטענות סף אחרות, דומה שמן הראוי להתערב בהן רק כאשר ברור וגלוי, על פניהם של דברים, כי טענות אלו שומטות, באופן ברור ומוחלט, כל סיכוי ממשי לתביעה, עד שהן הופכות אותה, על פניה, לתביעת סרק" (ההדגשות אינן במקור - ו.א). טוען המפרק, כי יש לדחות את את הבקשה בשל העדר עילה, ולחלופין לדרוש מהמשיבים הצגת מסמכים להוכיח טענתם. דומה, כי עצם צירופה של החלופה מרמז על היות טענת העדר העילה קלושה, וזאת בלשון המעטה. אם אכן מדובר היה בהעדר עילה, מה טעם יש לבקש הוכחתה על-ידי הבאת מסמכים וקבלות? דומה, כי המפרק המלומד נתפס כאן לשגיאה, באשר לא בטענת העדר עילה עסקינן, אלא בטענת אי עמידה בנטל ההוכחה. 14. עילתה של הודעת הצד ג' במקרה דנן הינה פשוטה וברורה - טענה כי אם תוטל אחריות נזיקית על מר שלום דוד, מעסיקו של התובע, יש להעבירה אל כתפי החברה (לגביה נטען כי היא ספקית המתקן המזיק) ואל כתפי המבטחת שלה. טענתו של המפרק אינה באה לטעון אלא כי אותה עילה לא הוכחה, בהעדר קבלות ונתונים מתאימים. כנגד טענה זו, מעלים המבקשים טענות עובדתיות משל עצמם, המסתמכות על ספרי המבקש מר דוד, ומבקשים למעשה רשות לעיין בספרי החברה. דומה, כי הפלוגתא דנן בין הצדדים חרגה הרחק מעבר לטענת סף, ונעוצה בליבו של שלב ההוכחות במשפט אזרחי. זאת, כאשר היא עשויה אף להסתעף אל הליכים של גילוי מסמכים. יוצא מכך, כי ההלכה שנקבעה בפרשת גרינברג יפה אף לכאן, וזאת מכוחו של קל וחומר. בית משפט של פירוק, הדן בבקשה לפי סעיף 267, אינו יכול ואינו מתאים להידרש לסוגיות הקשורות ללב-ליבו של המשפט האזרחי אשר אישורו מתבקש בפניו. דומה, כי התערבות במקרה דנן היתה יכולה לבוא בחשבון, רק אם היה בית המשפט של פירוק משתכנע, ברמה גבוהה של ודאות, כי עסקינן בתביעה קנטרנית גרידא, אשר אין ולא יכול להיות לה בסיס. מכאן, שדין טענת הסף של המפרק להדחות, באשר היא מתאימה להידון בפני הערכאה האזרחית אשר תדון בהודעת צד ג' של המבקשים. הטענה בדבר אי-יכולת קופת הפירוק, מניה וביה, לשלם דיבידנד לנושים בלתי מובטחים; 15. טענתו הנוספת של המפרק, אליה מצטרף גם כונס הנכסים הרשמי, הינה כי אין בכל מקרה די כספים בקופת הפירוק בכדי לשלם דיבידנד כלשהו לנושים הבלתי-מובטחים. לשיטת המפרק, מסיבה זו אין להטיל על קופת הפירוק את הנטל להתגונן בפני תובענה זו ולפתוח הליכי צד ג' - זאת באשר אין חולק כי המבקש, גם אם יזכה בתביעתו, לא יהפוך אלא לנושה בלתי מובטח של החברה. מהי השפעתה האפשרית של טענה כזו על בקשה לפי סעיף 267 לפקודת החברות? 16. טענה זו דומה, למעשה, לטענות הקשורות למאזן הנוחות. לשיטת המפרק, מאחר וקבלת הבקשה תגרום נזק לקופת הפירוק, ולא תביא תועלת למבקשים, הרי על בית המשפט להשתמש בשיקול דעתו ולדחות את הבקשה. זאת, למרות הכלל הבסיסי החל על תביעות נזיקיות בדרך-כלל. יתכן, כי טענת המפרק היתה כבדת משקל, לו היה בית המשפט משתכנע כי התביעה כולה הופכת לחסרת ערך אמיתי בשל מצבה של קופת הפירוק. במקרה כזה, יתכן ויקבע כי תביעה מסוג זה מתקרבת לדרגתה של תביעת סרק, אשר אין לאשרה. 17. אלא שלא כזה הוא המקרה דנן. אין חולק, כי הודעת צד ג' של המבקשים נועדה לא רק כנגד החברה, אלא גם כנגד מנורה, אשר היתה, לטענת המבקשים, המבטחת של החברה הנושאת באחריות גם למתקן נשוא הארוע הנזיקי. דומה, כי אי אישור הודעת צד ג' כנגד החברה עשוי להקשות על המבקשים את ניהול התביעה האזרחית כנגד מנורה. זאת, היות ובינם לבין מנורה אין יריבות ישירה - אלא אך ורק קשר עקיף, העובר דרך החברה בפירוק. אין צורך כי אדון, במסגרת בקשה זו, במידת הקושי הצפוי למבקשים בשל כך בתביעתם העיקרית, שכן די באמור לעיל בכדי להראות כי למבקשים אינטרס אמיתי בהגשת תביעה כנגד החברה, על אף מצבה העגום של קופת הפירוק. מנגד, לא ירדתי לסוף דעתם של המפרק והכונס הרשמי בדבר הנזק הצפוי לחברה בשל ההליך שיפתח נגדה בבית המשפט האזרחי. אם אכן אין בהליך בכדי להשפיע על קופת הפירוק אף אם יצלח, הרי שפתוחה בפני המפרק האפשרות לבקש מבית המשפט של פירוק כי יתיר לו שלא להתגונן כלל ועיקר בפני התביעה דנן, ולהותיר לתובע, למבקשים ולמנורה להתדיין ביניהם. כך, ימנע נזק מקופת הפירוק, ולמבקשים ינתן יומם הראוי להם בערכאה האזרחית. מעבר לדרוש יוער, כי בית משפט זה דחה לא פעם על הסף טענות בדבר "העדר תועלת" לצד השני מפתיחת הליך זה או אחר. כך למשל, נקבע בהחלטתי בעניין קורן נ' לה-מור מסחר והשקעות בע"מ, בש"א 12488/00, לעניינו של הליך התראת פשיטת רגל. הרציונל להלכה זו הינו כי כל בעל דין מוחזק כיודע לנהל את ענייניו בעצמו. קל וחומר, שאין זכות לצד השני להחליט עבורו, כי אין תועלת בהליך המבוקש על ידו. נסיבות המקרה דנן אינן מצדיקות אף הן סטיה מכלל זה. 18. מכל הסיבות אשר נמנו לעיל, דין הבקשה להתקבל. בנסיבות המקרה, איני עושה צו להוצאות. פירוק חברה