החלטה מונחת בפני בקשתם של כונסי הנכסים אשר מונו למכירת נכס המקרקעין של חברת אולמי דוד (להלן: המבקשים), כי אחליט על מי מוטל תשלום חוב הארנונה לטובת עיריית רחובות. לטענת כונסי הנכסים, מדובר בהוצאות החלות על קופת הפירוק, ואילו לטענת המנהל המיוחד והכנ"ר, מדובר בהוצאות שיש להטיל על קופת הכינוס. לאחר שהונחו בפני הבקשה, תגובות כל הצדדים, וכן תגובות לתגובות, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים, וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. חברת אולמי דוד כשלה, והמבקשים התמנו ככונסי נכסים למימוש נכסה המרכזי, שהינו אולם ארועים. כמו כן, נכנסה החברה להליכי פירוק, ומונה לה מנהל מיוחד מטעם הכנ"ר. מכח הלכת פש"ר 466/93 שלף נ' גרבש, הוכפפה פעולת הכונסים להליך הפירוק, כך שעל המנהל המיוחד הוטל, בין יתר תפקידיו, גם הפיקוח על פעולת כונסי הנכסים. 2. בסופו של יום, נמכר האולם ותמורתה של מכירה זו שמשה לפרעון חובו של הנושה המובטח ולשכר טרחתם של כונסי הנכסים, בעוד שתמורת מכר הציוד שבאולם נכנסה לקופת הפירוק. 3. במהלך יוני 2001, גילו כונסי הנכסים, כי קיים חוב ארנונה לטובת עיריית רחובות, שחלקו מהתקופה טרם כניסת החברה לפירוק, וחלקו מהתקופה שלאחריה. כונסי הנכסים ביצעו שורה של פעולות להפחתת החוב. בסופו של יום, נאותה העיריה להפחיתו מ-300,000 ₪ ל-118,000 ₪. אלא, שבין כונסי הנכסים לכנ"ר ולמנהל המיוחד נפלה מחלוקת על אודות דרך תשלום החוב - האם ישולם מקופת הכינוס, או מקופת הפירוק. טענות כונסי הנכסים והנושה המובטח; 4. הטלת החוב על קופת הפירוק מחוייבת בשל הלכת פש"ר 384/93 בש"א 13134/00 עיט ציוד צבאי, שם נקבע המבחן המחייב בעניין זה, המבדיל בין חוב "עצמאי" לבין חוב "פנימי" הצמוד למימוש הנכס לטובת הנושה המובטח. לשיטת כונסי הנכסים, חוב הארנונה הינו חוב "עצמאי", שלהבדיל מהיטל השבחה על מימוש קרקע, אינו צמוד למימוש, אלא בא לעולם בלא קשר לכינוס הנכסים. מכאן, לדעתם, יוצא כי יש להטיל את החוב, במקרה דנן, על קופת הפירוק. 5. ארנונה הינה מס המוטל על האדם או הגוף בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס. במקרה דנן, מדובר על נכס של חברה בהליכי פירוק, אשר זיקתו הקרובה היא אל המנהל המיוחד, וזאת מעצם הכפפת הכונסים לפיקוחו של המנהל המיוחד. כמו כן, מוסיפים הכונסים וטוענים, המנהל המיוחד עשה בנכס שימוש לצורך הליך הפירוק, שכן אחסן בו את הציוד אשר בסופו של יום נמכר לטובת קופת הפירוק. טענות הכנ"ר והמנהל המיוחד; 6. חוב ארנונה שהצטבר החל מיום מינוי כונסי הנכסים, הינו הוצאות כינוס, ועל הנושה המובטח לשאת בו טרם פרעון חובו. מאידך גיסא, חוב ארנונה שנוצר קודם לכן הינו חוב בר-תביעה בפירוק, ועל העיריה להגיש בגינו תביעת חוב שתפרע לפי דיני הקדימה הרגילים. 7. ארנונה הינה מס הנובע מהחזקה בנכס, להבדיל מהחזקת ציוד. מכיוון שבהחלטת בית משפט זה במסגרת פש"ר 1717/00 בש"א 13215/01, בקשה אחרת בתיק זה, נעשתה הפרדה בין הציוד לבין הנכס עצמו לצורך מימוש ותשלום שכר מימוש לבעלי התפקיד, מן הדין להחיל גם את כאן את אותה הפרדה ולקבוע כי הארנונה (אשר אין ספק כי היא חלה על החזקת האולם ולא על החזקת הציוד) תוטל על אלו שנהנו ממימוש האולם, קרי, כונסי הנכסים. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי: 8. אין חולק, כי חלה הפרדה ברורה בין חוב הארנונה אשר נצבר קודם לפירוק, לבין החוב אשר נצבר לאחר מכן. הראשון הינו חוב בר-תביעה בפירוק, אשר על העיריה להתכבד ולהגיש בגינו תביעות חוב, אשר תידון לפי דיני הקדימה הרגילים. על כך לא חלק למעשה איש מהצדדים. מכך נובעת אף המסקנה, כי העיריה אינה יכולה לנקוט "סנקציות" כנגד כונסי הנכסים או המנהל המיוחד בגין אי-תשלום חוב זה לאלתר. לעניין זה התייחסתי בזמנו, בהחלטתי בפש"ר 713/97 בש"א 13126/00, בן דוד נ' מועצה מקומית לב השרון. באותו מקרה נידון נסיון של רשות מקומית להפעיל לחץ על נאמן בפשיטת רגל בדמות סנקציה מנהלית שלא כדין, אשר מטרתה ליצר למועצה מעין "זכות עכבון" אשר תעקוף את דיני הקדימה הרגילים. נקבע, כי התנהגות כזו הינה התנהגות שלא כדין ובחוסר תום-לב המצדיקה הטלת הוצאות לדוגמא. 9. נקודת המחלוקת העיקרית במקרה דנן הינה האחריות על חוב הארנונה שנצבר לאחר תחילת הליכי הפירוק - סכום אשר אין חולק כי העיריה זכאית לקבלו, אך זאת לא עוד על דרך של הגשת תביעת חוב בפירוק, אלא על דרך של הוצאות הכרוכות בהליכי המימוש של נכסי החברה, אשר להם קדימות על תשלום חובות אחרים. השאלה המרכזית אשר מצויה במחלוקת בין הצדדים היא מי ישא בהוצאה זו - קופת הכינוס או קופת הפירוק. כונסי הנכסים מתבססים, בין היתר, על החלטתי בפש"ר 384/93 בש"א 13134/00 עיט ציוד צבאי ליצוא בע"מ (להלן: פרשת עיט), שם עמדה השאלה מה דינו של היטל השבחה הכרוך במכירת נכס מקרקעין, זאת כאשר ערך החוב לנושה המובטח עלה על ערך המקרקעין כולם. וכך קבעתי באותה פרשה: "היטל השבחה גם בעיני איננו חוב עצמאי בניגוד למס רגיל. היטל השבחה, אם ניתן לקרוא לו כך, הוא מעין חוב "פנימי" המתעורר ובא לעולם אך ורק עם נסיון לממש את הקרקע ורק בהקשר מימוש הקרקע. אילו במקרה הזה לא היה פירוק החברה כרוך במימוש הקרקע, הרי היטל ההשבחה לא היה בא לעולם והוא היה נעלם כלעומת שבא. יוצא מכך, כי היטל ההשבחה הינו חוב הצמוד למימוש הקרקע ואין הבדל משמעותי בין זאת לבין הוצאות כינוס אחרות. בשום פנים אינני רואה בכך חוב עצמאי העומד על "רגלים עצמאיות" ובזכות עצמו. זהו חוב שנולד עם מימוש הקרקע ולא בא לעולם או מת עם אי מימוש הקרקע. זוהי בקצירת האומר מצבו של היטל ההשבחה. נקודה נוספת היא שיקולי הצדק בדיני הקדימה; אם ניתן להשוות את הדבר הרי הדבר בעיני כי סולם ולו שלבים מאוזנים ולא אנכיים. לכן אין מדובר במקרה דנן בשיקולים של "צדק אנכי" הנובע מההתנגשויות שבין השלבים השונים של סולם הנשיה בפירוק. מדובר בהוצאה פנימית של מימוש קרקע שהייתה ונותרת בעיני חלק משלב מסויים באותו סולם. אין כל סיבה להטיל את החיוב הזה על שלבים אחרים בסולם הנשיה בין אם אלה שמעל ובין עם אלה שמתחת" מהנאמר באותה החלטה, מבקשים הכונסים לאבחן את המקרה דנן. אכן, צודקים הכונסים בכך כי ארנונה, בניגוד להיטל השבחה, אינה קשורה למימוש הקרקע, אלא בהחזקתה, וכי אין קשר הכרחי בינה לבין "הנאה" של הנושה המובטח מהנכס. אלא שמכאן ועד מסקנה גורפת, כאילו חוב ארנונה הינו בהכרח הוצאת פירוק רב הדרך. 10. הלכת עיט לא נתכוונה מעולם ליצור "הסדר שלילי", לפיו הוצאות כינוס כרוכות בהכרח בהנאה של הנושה המובטח מארוע המס (באותו מקרה, שבח של הקרקע), וכל מה שאינו כרוך בהנאה זו נופל בהכרח על הנושים הבלתי מובטחים. הלכת עיט לא דנה כלל ועיקר במסים שוטפים, אשר אין להם נגיעה כלשהי ל"הנאה", קרי, לארוע מס המקים רווח. קל וחומר, שלא נקבעה לעניין זה הלכה גורפת. ארנונה הינה מס הנובע מהחזקת נכס, ויש לה מבחנים ספציפיים משל עצמה, אשר אין דבר ביניהם לבין "הנאה" הכרחית מההחזקה. וכך כותבת בעניין זה פרופ' צ' כהן בספרה "פירוק חברות", בעמ' 628: "חובת תשלום ארנונה מוטלת על המחזיק. המונח 'מחזיק' מוגדר בסעיף 1 לפקודת העיריות כדלקמן: 'מחזיק - אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או שוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון' ". (ההדגשות שלי - ו.א). ומהו הדין כאשר כמה אנשים יכולים לענות להגדרה זו? בעניין זה, ממשיכה פרופ' כהן ומעירה כדלקמן: "הפסיקה קבעה כי המחזיק לעניין תשלום ארנונה הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, דהיינו מי שהנכס נתון לשליטתו ולפיקוחו יותר מלכל גורם אחר, אפילו אינו מחזיק פיזית בנכס, או אין לו יכולת להשתמש בו". (ההדגשות שלי - ו.א). 11. קביעה זו הינה נכונה וצודקת, ומן הראוי לאמצה. יוצא מכך, כי לתחום הארנונה קיים מבחן ספציפי, אשר הוא הקובע את "פנימיותו" או "חיצוניותו" של חוב הארנונה לגבי קופת הכינוס. מבחן זה, כאשר חברה נתונה בהליכי כינוס ופירוק בו זמנית, הינו מבחן הזיקה הקרובה ביותר. מיהו, אם כן, בעל הזיקה הקרובה ביותר במקרה דנן? בתגובתם לתגובת הכנ"ר, טוענים כונסי הנכסים טוענים, כי אדם זה אינו אחר מאשר המנהל המיוחד. לשיטתם, קביעת בית המשפט כי הכפפת מכר הנכס להליך הפירוק, משמעותה היא כדלקמן: "קביעה זו משמעותה כי הנכס המשועבד נתון לשליטתו ולפיקוחו הפורמליים של המפרק, יותר מכל אדם אחר, אפילו אינו משתמש בנכס, זאת למרות שהנכס נמכר בלעדית על-ידי כונסי הנכסים" (ההדגשות שלי - ו.א). לגישה זו לא אוכל להסכים. דומה, כי מסקנה שונה לחלוטין עולה אף מקריאה מושכלת של האמור בתגובת כונסי הנכסים עצמם. מקריאת הציטוט האמור לעיל עולות שתי מסקנות חד-משמעיות: א. פיקוחו של המנהל המיוחד, לגישת כונסי הנכסים, היה פורמלי בעיקרו. ב. הנכס נמכר בלעדית על-ידי כונסי הנכסים. 12. עסקינן בחברה אשר חדלה לפעול, וכונסי נכסים מונו למכור את נכסה העיקרי, הוא האולם נשוא חוב הארנונה. אי-לכך, תוחזק האולם בידי הכונסים, ובפיקוח המנהל המיוחד, שתפקידו העיקרי היה למנוע את מכר האולם במחיר בלתי-סביר אשר יקפח את הנושים הבלתי-מובטחים. עולה מכך, כי השליטה האפקטיבית והקרובה ביותר באולם היה בידי כונסי הנכסים, אשר אף לדבריהם, היו הם אלו שמכרו את הנכס באופן בלעדי. השפעתו הרלוונטית ביותר של עניין זה לעניין הפלוגתא הנידונה בפני, הינו כדלקמן: שליטה זו לצורך מכר היא שקבעה את משך ההחזקה באולם קודם למכירתו, ואי לכך, השפיעה במישרין על סכום חוב הארנונה. למנהל המיוחד, מעבר לפיקוח "מרחוק" על סבירות פעולת הכונסים, לא היתה שליטה כזו. סכום חוב הארנונה היתה עניין לתפקודם ויעילותם של הכונסים, ולא של המנהל המיוחד. בעניין זה, ראוי להוסיף ולהעיר, כי המשא ומתן עם העיריה בעניין סכום הארנונה, נעשה אך ורק על-ידי כונסי הנכסים, ולא על-ידי המנהל המיוחד. 13. דומה, כי מסקנה אשר תוצאתה הטלת חוב הארנונה על קופת הפירוק היתה עשויה ליצור, בסופו של דבר, תמריץ לכונסי נכסים לנהוג באופן בלתי-יעיל, ו"למשוך" את מכירת הנכס על פני זמן רב. זאת מתוך מחשבה כי ההוצאות שהם מייצרים אגב כך יפלו לא על הנושה המובטח (שאף עשוי, במקרים מסויימים, להנות מריבית פיגורים הנצברת על החוב שטרם שולם), אלא על הנושים הבלתי מובטחים. לכן, דומה כי נכון וצודק הוא לקבוע כי משניתן המימוש לכונסי הנכסים לבדם, הרי מן הראוי כי כל התוצאות הנלוות למימוש יתלוו לכך, במסגרת של "הלך הטפל אחרי העיקר". בכך כלולה הזכאות לשכר מימוש, כפי שקבעתי בהחלטתי בבש"א 13215/01, במסגרת אותו תיק פירוק הנידון לפני היום, ובכך כלולה גם האחריות לחובות ארנונה הנצברים בשל החזקת האולם לצרכי מימושו. יתכן, כי התוצאה היתה שונה, לו הפיקה גם קופת הפירוק תועלת מעשית מהחזקת האולם בתקופת הביניים. כך למשל, אילו היה בין הצדדים הסכם, כי האולם יושכר או ישמש לפעילות נושאת רווח אחרת עד מימושו לטובת קופת הכינוס, ורווחי פעילות זו יהיו נחלת קופת הפירוק. אולם לא כזה הוא המקרה דנן, וניתן להשאיר שאלה זו לעת מצוא. 14. יוצא איפה, כי מרגע שמכר האולם נעשה בלעדית על-ידי כונסי נכסים, אשר להם השליטה בדבר משך החזקת האולם, ואילו בעל התפקיד של פירוק מפקח עליהם "מרחוק", הרי הזיקה הקרובה ביותר שייכת לכונסים. הכפפת הכונסים למסגרת הליך הפירוק, לפי הלכת פש"ר 466/93 בש"א 26205/00 יחיאל גרבש נ' עו"ד י' שלף, אינה משנה מסקנה זו. כבר באותה החלטה, נקבע במפורש, כי מטרתה אינה לייתר את סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל, ואין היא מיועדת להפקיע מהנושה המובטח את הכח להיות אדון לגורל בטוחתו. וכך קבעתי, בעניין זה לעניינו של תיק הפירוק דנן, במסגרת בש"א 13215/01: "יוצא, כי "הפקעת הכוחות" מהנושה המובטח שקבעה הלכת גרבש רחוקה מלהיות מוחלטת. נהפוך הוא. כל כולה נועדה אך ורק להבטיח כי הנכס נשוא השעבוד ימכר במחיר סביר, לתועלת הנושים הבלתי-מובטחים. מעבר, לכך, חל הרציונל הרגיל שצוטט לעיל לעניינו של נושה מובטח: הותרת הכח להיות אדון להליך המימוש בידיו, כאילו אין הליך של פירוק או פשיטת רגל" במסגרת כח זה נופל "הטוב" כפי שקבעתי בהחלטתי בבש"א 13215/01 בעניין אולמי דוד בעניין זכותם הבלעדית של הכונסים לשכר מימוש, אך גם "הרע", בדבר אחריותם לתוצאות שליטה זו, ככל שבתשלום ארנונה עסקינן. המנהל המיוחד לא הפך למממש נוסף, לצד כונסי הנכסים, ולכן ברור, כי זיקתו לנכס עקיפה וחלשה יותר משלהם. 15. בנקודה זו, נותר עוד לדון בטענת כונסי הנכסים כי המנהל המיוחד יצר לעצמו זיקת-שימוש באולם, משום שבאולם אוחסן ציוד, אשר התקבולים ממכירתו זרמו, בסופו של יום, אל קופת הפירוק. טענה זו לא אוכל לקבל. יתכן אמנם כי אכן נוצרה "זיקה", אולם בכדי שזיקה זו תספיק כדי להעביר את נטל הארנונה משכם הכונסים לשכמו של המנהל המיוחד, עליה להיות חזקה יותר מזיקתם של הכונסים אל הנכס נשוא החיוב בארנונה, קרי, האולם עצמו. דומה, כי נסיבות המקרה דנן אינן מובילות לתוצאה זו. ראשית, טוען המנהל המיוחד, ובצדק, כי החיוב בארנונה מוטל על ההחזקה בנכס, ולא על ההחזקה בציוד. אין חולק, כי אם היה אותו ציוד מאוחסן בנכס פטור מארנונה, הרי לא היה קם בגינו חיוב כלשהו. העובדה כי הנכס שימש, בתור שימוש "לוואי" גם לאחסון ציוד של החברה עד למכירתו, אינו משנה את העובדה כי הזיקה העיקרית והקרובה ביותר לנכס גופו היתה של הכונסים, ולא של המנהל המיוחד. לא זאת, אלא אף זאת; במסגרת בש"א 13215/01, הערתי כך בעניין אותו הציוד עצמו: "גם אם היו האולם והציוד נמכרים כמכלול, הרי בכל מקרה היה המבקש זכאי, לכל היותר, לשכר מימוש על התקבולים שנותרו לאחר פרעונם של הנושה המובטח ובעלי התפקיד מטעמו. לכן, משנמצא כי מימוש האולם עצמו מכסה, ככל הנראה, את החיובים לטובת הנושה המובטח ובאי-כוחו, אין נפקא מינא אם תעשה הפרדה במכר או שלא תעשה הפרדה כזו. כך או כך, זכאי בעל התפקיד של הליך הפירוק לתקבולים אשר יוותרו "בעודף" בלבד". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). קרי, נפקותה של ההפרדה בין האולם לציוד אין בה בכדי לערער את שליטתם של כונסי הנכסים על מימוש האולם, אשר הוא הנכס המחוייב בארנונה. כך לעניין שכר מימוש, וכך גם לעניין הנשיאה בעלות ההחזקה עד לאותו המימוש. כמו כן, נקבע במפורש כי אותה הפרדה לא היתה אלא תוצר-לוואי של גובה חובו של הנושה המובטח באותו עניין ספציפי. אין בה בכדי לקבוע הלכה בעניין העקרוני של שאלת הזיקה תוצאה אשר היתה קובעת את התוצאה אך לפי השאלה המקרית האם כיסה מכר האולם בלא הציוד את כל חובו של הנושה המובטח היתה מלאכותית ולא רצויה. 16. מסיבות אלו, דין הבקשה להדחות, במובן זה כי קופת הכינוס היא אשר תשא בתשלום החוב לעיריית רחובות, אשר יקוזז מהתשלום אשר לו זכאי הנושה המובטח. בנסיבות המקרה דנן, אין צו להוצאות. ארנונה (חובות)עירייהחובארנונה