החלטה מונחת בפני בקשתו של עו"ד יוסי אשד, הנאמן על נכסי פושטת הרגל (להלן: "הנאמן"), כי אורה שהעברת זכויות הבעלות בדירה שברחוב הרצל 168 ברחובות (להלן: "הדירה"), אשר עשתה החייבת לטובת אחיה (להלן: "המשיב") ביום 24.12.1995 הינה בטלה. זאת, בטענה כי מדובר בהענקה ללא תמורה הבטלה כלפי הנאמן לכח סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל. כונס הנכסים הרשמי מצטרף לעמדת הנאמן, ואילו המשיב מתנגד לה. בדיון שהתקיים היום נחקר המשיב מר קנטרוביץ על תצהירו והצדדים סיכמו בע"פ. עובדות המקרה; 1. העברת הזכויות פרי הבקשה דנן ארעה ביום 24.12.95, ואילו צו הכינוס לנכסי החייבת ניתן ביום 7.9.98. 2. על שטר המכר שהועבר בין הצדדים נכתב במפורש "ללא תמורה". אלא, שהמשיבים טוענים כי ההענקה נעשתה בתמורה לכך כי המשיב שעבד את חלקו במגרש לטובת אחד מנושיה של החייבת. 3. לפי חוות דעת שמאי שצורפו לתיק בית המשפט בידי המשיב, ערך הדירה הוא 270,000 ש"ח, ואילו ערך המגרש הוא 750,000 ש"ח. 4. אין חולק, כי המשיב הגיש גם תביעת חוב כנגד אחותו על סך 120,000$, שהוא סכום ההפרש בין ערך הדירה לערך המגרש. טענות המבקש; 5. מבקשת החייבת לצו כינוס עולה כי במועד ההעברה היתה חייבת סכומי עתק, העולים בהרבה על ערך הדירה ועל ערכם של כלל נכסיה. קרי, כבר באותו מועד היתה החייבת חדלת פרעון. 6. מאחר ומדובר בהענקה ללא תמורה כאשר החייבת לא יכולה היתה לפרוע את כל חובותיה, ומאחר שלא עברו 10 שנים בין ההענקה לבין הכרזת החייבת פושטת רגל, ההענקה בטלה לפי סעיף 96(ב) לפקודה. טענות המשיב; 7. המשיב והחייבת היו בעלים במשותף, בחלקים שווים, של מגרש. 8. החייבת נטלה הלוואה גדולה מחברת "גיא מוצרי מתכת", ולא יכלה לעמוד בהחזר ההלוואה. מחמת קשייה הכלכליים, פנתה אל המשיב בבקשה כי ישעבד את זכויותיו בחלקו במגרש לטובת חברת "גיא". זאת, לאחר שהחייבת כבר מכרה את חלקה היא. המשיב לא קיבל ולו אגורה על שעבוד זה. 9. המשיב, שהבין כי קלושים הסיכויים כי אחותו תוכל להחזיר לו את הסכום, בקש כתמורה את העברת הבעלות בדירה, נשוא הבקשה דנן. החשש התאמת במהרה, משום שהחייבת לא עמדה בהחזר ההלוואה, וחברת גיא מימשה את הקרקע. 10. סמיכות הזמנים בין שתי הפעולות (פחות משלושה חודשים) מעידה על הקשר ביניהן. 11. המונח "ללא תמורה" צויין על שטר המכר משום שהמשיב לא ידע להגדיר זאת אחרת. כך, משום שאין חולק כי לא ניתנה תמורה נזילה עבור הדירה. מאידך, לא הרצון לחסוך במס גרם לרישום העסקה כ"בלא תמורה", משום שזה היה אפסי בכל מקרה. 12. אמנם הוגשה תביעת חוב לנאמן על סכום של 120,000$, אולם סכום זה אינו מייצג את כל החוב, וכמו כן, סיכוייו של המשיב להפרע מהחייבת הינם קלושים ביותר. 13. ביום ההעברה לא היתה החייבת במצב של פשיטת רגל, שכן רבים מחובותיה לא התגבשו עדיין באותה תקופה. החובות להן טוען הנאמן ומופיעים בבקשת צו הכינוס לא היו של החייבת, אלא של חברה עסקית שהחייבת ערבה לה, ונדרשה לפרעם מאוחר יותר. תשובת הנאמן; 14. חישוביו של המשיב לגבי ההפרש בין ערך המגרש לערך הדירה אינם נתמכים על-ידי חוו"ד השמאי אותה המציא הוא עצמו (עליה אין הנאמן מערער). זאת, משום שהמשיב, גם אליבא לטענתו, לא היה מעולם בעלים של כל המגרש, אלא רק של מחציתו. מכך יוצא, כי ההפרש היחיד שנותר לאחר העברת הדירה הינו סכום בן 120,000$. סכום זה נתבע על ידי המשיב כתביעת חוב. 15. מעצם הגשת תביעת חוב כזו, המתעלמת מערך הדירה אשר הועברה למשיב, עולה כי גם הוא עצמו ראה בהעברתה אליו הענקה בלא תמורה. 16. גם בחירת המשיב לכנות את העסקה "בלא תמורה" לצרכי מס שבח מחייבת אותו גם כעת. לא יתכן כי המשיב יוכל להגדיר את העסקה בכל פעם מחדש לפי צרכיו המשתנים. 17. טענתו של המשיב כי החייבת לא היתה חדלת פרעון אינה עולה בקנה אחד עם האמור בתצהירו הוא, לפיו החייבת לא היתה מסוגלת להחזיר ולו את ההלוואה שנטלה מגיא מוצרי מתכת, וכי היתה שרויה בקשיים כלכליים גדולים. עד כאן העובדות וטענות הצדדים ולהלן החלטתי; המסגרת הנורמטיבית; 18. הדין בו עוסקת הבקשה דנן הינו סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל, כאשר לשונו הינה כדלקמן: "העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה". למעשה, בכדי להפעיל את סעיף זה כלפי אדם אשר קיבל נכס מפושט רגל פחות מ-10 שנים טרם הוכרז החייב ככזה, יש צורך כי יתקיימו שני תנאים מצטברים: א. קיומה של הענקה - קרי, העברת נכס בלא תמורה, או בתמורה הנופלת באופן ניכר מערך הנכס. ב. בעת ההענקה, החייב לא היה מסוגל לפרוע את כל חובותיו בלא להזקק לנכס נשוא ההענקה. 19. נטל ההוכחה של התנאי הראשון והבסיסי להפעלת סעיף 96(ב), קרי קיומה של הענקה במשמעותה בפקודה, מוטל על הנאמן, וזאת לפי מאזן ההסתברות הרגיל הדרוש במשפט אזרחי. אולם, מרגע שהוכחה הענקה, מתהפך נטל ההוכחה, ועל מקבל ההענקה להוכיח כי החייב היה כשר פרעון בעת ההענקה. 20. קיום הענקה בטלה או אי קיומה הינו שאלה עובדתית ומהותית, אשר יש לבררה. מצג למס שבח או לרשות אחרת המופיע על חוזה ההעברה אין בו, לכשעצמו, כדי לבסס קיומה של הענקה בטלה. זאת, שכן, העברת נכס בתמורה לא הופכת להענקה גם אם נעשה על-ידי הצדדים מצג אחר בחוזה בכדי להונות את רשויות המס. מאידך גיסא, כאשר בין הצדדים נטושה פלוגתא עובדתית על שאלת ההענקה, הרי שיש במצג של "העדר תמורה" לרשויות המס בכדי להוות ראייה, אם כי לא מכריעה במשקלה, המושכת לעבר קביעה כי התקיים יסוד ההענקה של סעיף 96(ב). דין דומה חל על תביעת חוב מאוחרת של מקבל ההענקה מן הנאמן, בגין חוב, ממנו לא קוזז ערכו של הנכס נשוא ההענקה הנטענת. כאשר עומדת תביעה כזו בפני בית המשפט, בעוד עצם החוב של החייב כלפי מקבל ההענקה הלכאורית אינו שנוי במחלוקת, קיימות למעשה שתי חלופות עובדתיות אפשריות: א. תביעת החוב לא הופחתה, משום שעסקינן בהענקה בלא תמורה, ולכן מן הדין לבטל את ההענקה לפי סעיף 96(ב) ולדון בתביעת החוב כרגיל. זאת, במידה ומעשיו של הנושה אינם מקימים נגדו עילה אחרת מן הפקודה למחיקת תביעת חובו בלא לדון בה לגופה. ב. תביעת החוב לא הופחתה, למרות שמדובר בהענקה בתמורה, זאת בשל ניסיון של מקבל ההענקה (בין אם מכוון או פרי רשלנות) להפרע יותר ממלוא חובו על-ידי הגשת תביעת חוב ממנה לא קוזז ערך הנכס שקיבל. במקרה זה, אין להפעיל את סעיף 96(ב), אלא לדחות את תביעת החוב לאלתר. 21. יוער, כי בשני המקרים דנן, מן הראוי בדרך-כלל לחייב את מקבל ההענקה בהוצאות משפט ניכרות, וזאת משום שמעשיו, מניה וביה, מהווים עברה על דיני פשיטת הרגל. הכרעה בנסיבות המקרה; 22. אין חולק, כי במקרה דנן מתקיימות העובדות הבאות: א. המשיב שעבד את חלקו במגרש בשל הלוואה שלקחה החייבת, בלא לקבל תמורה כספית על כך, וכתוצאה מכך איבד את חלקו כאשר לא עמדה החייבת בפרעון ההלוואה. אי לכך, נוצר חוב כספי של החייבת לטובת המשיב בסך ערך מחצית המגרש אשר אבדה למשיב. ב. פחות משלושה חודשים לאחר מכן, העבירה החייבת את הדירה נשוא הבקשה לבעלות המשיב, בלא שתקבל על כך תמורה כספית. 23. לאחר עיון בטענות הצדדים, נחה דעתי כי החייבת לא היתה כשרת פרעון במועד ההענקה. דומה, כי גם המשיב בכתבי טענותיו מודה בכך בחצי-פה, כאשר הוא מפרט את מצבה הכלכלי הקשה ואת אמצעי הזהירות בהם נקט עקב כך. אין חולק, כי המשיבה לא יכולה היתה לפרוע אף ההלוואה אשר לקחה מחברת גיא ממקורותיה שלה, ובשל כך מימשה חברת גיא את המגרש. נטל ההוכחה לעניין כשרות הפרעון הנטענת של החייבת מוטל על המשיב מקבל ההענקה. בנסיבות המקרה, ולאור מצבת החובות העצומה שתוארה בכתבי בית הדין, והעובדות העולות הן מהבקשה למתן צו כינוס והן מכתבי בית-הדין של המשיב עצמו, עולה כי המשיב לא הצליח להרים את הנטל בנסיבות המקרה. 24. כמו כן, צודק הנאמן בכך שטענת המשיב, כאילו נותר חוב של 120,000$ של החייבת לזכותו לאחר קיזוז ערך הדירה, הינה בלתי נכונה עובדתית, וזאת מעצם חוות-דעת השמאי שהביא המשיב עצמו (עליה, כאמור, לא חלק הנאמן). זאת, שכן השמאי קבע במפורש כי ערך המגרש כולו הוא 750,000 ש"ח, בעוד ערך הדירה 270,000 ש"ח. חישובו של המשיב, לפיו נותר חוב של 480,000 ש"ח לטובתו לאחר קיזוז ערך הדירה, היה נכון לו היה המגרש כולו ברשותו. אלא, שדווקא מטענותיו של המשיב עצמו עולה, כי בבעלותו היתה אך מחציתו! יוצא, כי צודק הנאמן בטענתו כי ערך מחצית המגרש, לפי שער הדולר דאז, עולה לכדי 120,000$ בערך, הא ותו-לא. 25. יוצא, כי לרשות המשיב עמדה תביעת חוב בת 120,000$ לערך בלבד, אותה הגיש לנאמן בלא שקיזז את ערך הדירה, בסכום של 270,000 ש"ח. משהגעתי למסקנה זו, יוצא כי התקיימה בנסיבות המקרה דנן אחת משתי החלופות אשר תוארו בסיפא למסגרת הנורמטיבית נשוא החלטה זו. לא נותרה כעת אלא השאלה העובדתית איזו משתי חלופות אלו התקיימה במקרה דנן. שאלה זו נוגעת במישרין לאומד דעתם של החייבת והמשיב בעת עריכת העסקה, ודינה להחתך לפי הראיות הנסיבתיות אשר הביאו הצדדים, כל זאת כאשר נטל ההוכחה מוטל על הנאמן, לפי מאזן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי. 26. זאת ועוד. עסקינן בעסקה אשר נעשתה בין בני משפחה. מן המפורסמות הוא כי בין בני משפחה עשויות להערך עסקאות שאין למצוא כמותן בין צדדים זרים. זאת, לא רק לעניין מהות העסקאות לגופן (קרי, הרווח שמבקשים הצדדים להרוויח והסיכונים להפסד שהם נוטלים על עצמם), אלא גם לעניין צורת עריכת העסקה. יוצא מכך, כי בין בני משפחה עשויות להערך עסקאות שנראות תמוהות במבט ראשון מבחינת הגדרתן הלא מדוייקת, השארת פרטים רבים כשהם חסרים בחוזה הכתוב, העדר בטחונות הנראים כ"נכס צאן ברזל" בכל עסקה מסוג זה שהיתה נערכת בין צדדים זרים, וכיוצא באלו. זאת, כאשר ברקע "מרחפים" יחסי האמון המיוחדים בין בני המשפחה, אשר עשויות להפוך תנאים וחלקים שלמים בחוזה ל"הסכמה ג'נטלמנית" לא כתובה בין הצדדים, אשר איש מהם אינו חש צורך להבטיח עצמו ולו במידה המינימלית של העלאת הדברים על הכתב. לכן, אם עסקת "חליפין" בנכסים בין צדדים זרים חייבת להיות מלווה, בדרך-כלל, בחוזה כתוב מתאים (זאת בשל החשש כי הצד אשר מילא את חלקו ראשון להסתכן בכך שימצא עצמו בלי הנכס שמסר ובלא התמורה), הרי לא כך בהכרח בקרב בני משפחה. 27. המסקנה מכל זאת היא כי משקלו הראייתי של חוסר בפרטים חיוניים כביכול בעסקה בין בני משפחה, הינו קטן באופן ניכר מהמשקל אשר היה לו בין צדדים זרים. דבר זה, בנסיבותיו המאד מיוחדות של המקרה דנן, עומד לרועץ בדרכו של הנאמן המנסה להוכיח הענקה בלא תמורה. אני חוזרת ומדגישה שכל הנאמר כאן לענין הקשר המשפחתי בעסקה זו מיוחד לנסיבותיו של מקרה זה. לכך מתווספת העובדה כי המצהיר עשה עלי רושם אמין של אדם דובר אמת שאיננו מנסה להתחכם לאמת. לכל אלה מתווספת גם העובדה כי מדובר בשתי עסקאות אשר עצם קיומן איננו שנוי במחלוקת, להבדיל משאלת הקשר ביניהן. ובמה דברים אמורים? אין חולק, כי במקרה דנן נעשו שתי העברות מקבילות בין החייבת למשיב. א. עסקת שעבוד חלקו של המשיב במגרש לטובת ההלוואה אשר לקחה החייבת מחברת גיא: אין חולק, כי יהיו "תולדותיה" של העסקה וגלגוליה הקודמים כאשר יהיו, הרי בסופו של יום נוצר ממנה חוב בן 120,000$ (לשיטת הנאמן עצמו) של החייבת לטובת המשיב. ב. עסקת העברת הדירה, אשר שוויה 270,000 ש"ח, מבעלות החייבת לבעלות המשיב. זאת, כאשר אין חולק כי תמורה ישירה במובן של כסף או נכס אחר, לא ניתנו לחייבת בתמורה להעברה זו. 28. את המחלוקת העיקרית בין הצדדים ניתן, למעשה, לנסח כהאי לישנא: בעוד הנאמן טוען כי שתי עסקאות אלו הינן בבחינת "קווים מקבילים אשר לא יפגשו לעולם", ואין אחת מהן קשורה לחברתה, הרי המשיב טוען כי קשר זה קיים גם קיים, ולמעשה כיוונו הצדדים באומד דעתם הסובייקטיבי לעסקת חליפין של "זה תמורת זה". טענות המשיב מגובות בראיות על אודות סמיכות הזמנים בין שתי העסקאות, אשר שתיהן נעשו לכאורה בלא תמורה. טענה זו מגובה ומחוזקת דווקא על-ידי טענת הנאמן עצמו (אשר מבוססת היטב בחומר הראיות) על כך כי המשיב ידע היטב בעת מעשה על קשייה הכלכליים של אחותו. טענות הנאמן, מאידך גיסא, מגובות על-ידי המצג שיצרו הצדדים למס שבח, אשר לו מבקש הנאמן ליחס חשיבות מכרעת, ובמיוחד על ידי פעולתו המאוחרת של המשיב, אשר הגיש תביעת חוב בגין מלוא סכום החוב, קרי, 120,000$, וזאת בלא לקזז ממנה את ערך הדירה. 29. לעניין המצג הנטען למס שבח, לא ירדתי לסוף דעתו של הנאמן המלומד, בדבר המשמעות המכרעת שיש ליחס לו. קביעה כי העברת נכסים מסוימת הינה הענקה בלא תמורה הבטלה לפי פקודת פשיטת הרגל הינה קביעה עובדתית מהותית, אשר יש להכריע בה לגופה, תוך המנעות, במידת האפשר, מהחלפת הבירור המהותי בהסתמכות פרוצדורלית על מצגים אשר עשה אחד הצדדים כלפי רשויות המס, אשר אינן צד לדיון דנן. לא זאת, אלא אף זאת; בנסיבות המקרה, יש ליחס משקל גם לטענת המשיב (אשר לא נסתרה) כי הרווח אשר אותו "מצג" עשוי היה להקנות לו הינו מזערי ביותר. כמו כן, לא נסתרה לחלוטין גם האפשרות כי אותו מצג למס שבח לא נבע אלא מטעות של המשיב והחייבת, אשר סברו כי דיני המס מחייבים רישום "תמורה" אך ורק כאשר תמורה זו ניתנת בתשלום כספים, אך לא כאשר מדובר ב"עסקת חליפין" המורכבת משתי העברות נכסים ללא תמורה ישירה. המסקנה הבלתי נמנעת מכל האמור לעיל הינה כי לא רק כי אין בשאלת המצג למס שבח בכדי להכריע לכשעצמה את הבקשה, אלא שמשקלה הראייתי (אף כי הוא קיים) אינו גבוה. 30. טענתו העיקרית של הנאמן, אליה הצטרף גם כונס הנכסים הרשמי, הינה המשקל שיש ליחס להגשת תביעת החוב כפי שהוגשה. אמנם, אין חולק כי מדובר בראיה כבדת משקל העומדת לרועץ למשיב; אלא שלאחר שיקלולה עם יתר הראיות על רקע נסיבות המקרה, נחה דעתי כי אין בה בכדי להכריע את הכף לכשעצמה. וזאת מדוע? קיימות, ולא נסתרו באופן משכנע די הצורך גם פרשנויות חלופיות, סבירות לכשעצמן, אשר אינן מחייבות הסקת מסקנה כי הגשת תביעת החוב בדרך שהוגשה מעידה על אומד דעת של המשיב כי ההענקה היתה בלא תמורה. זאת, שכן יתכן מאד כי אין מדובר אלא בנסיון של המשיב לפתוח לעצמו מסלול גביה נוסף, בין אם מתוך חשש לגורל כספו (כאשר מעל ראשו תלויה ועומדת בקשה לביטול הענקה!), בין אם בשל טעות משפטית של בא-כוחו, ובין אם בשל נסיון להנות שלא כדין מתשלום העולה על סך חובו. לאור המשקל הניכר אשר יש לייחס לסמיכות הזמנים בין שתי העסקאות המקבילות, וזאת על רקע נסיבות המקרה והעובדה כי החלופה של "זה תמורת זה" לאור זהות הצדדים והיחסים ביניהם, נראית סבירה לא פחות ואולי אף יותר מטענת "העסקאות המנותקות" שמעלה הנאמן. מכל זאת עולה, כי אין בעצם הגשת תביעת החוב, בפני עצמה, בכדי להוכיח הענקה בלא תמורה. 31. נטל ההוכחה לעניין העדר תמורה היה מוטל על הנאמן, ודומה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, לא הצליח הלה לעמוד בו. לעניין זה, יש לתת משקל גם להשפעתו העקיפה חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר ההגנה אשר הוא נותן לקניין מחייב את בית המשפט להזהיר עצמו הזהר היטב, בטרם הוא נוקט מהלך אשר משמעותו הפקעתו של קניין מבעליו. אין מחלוקת, כי כזה בדיוק הוא פועלו של סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל. 32. מסיבות אלו, עולה כי דין הבקשה לביטול הענקה להדחות. מאידך גיסא, עולה כי מתביעת החוב של המשיב יקוזז לאלתר ערך הדירה, בסך 270,000 ש"ח. כמו כן, בשל העובדה כי הגיש תביעת חוב אשר "נופחה" שלא כדין, ישא המשיב בהוצאות קופת פשיטת הרגל בסך 5,000 ש"ח בצרוף מע"מ, אשר יקוזזו אף הם מתביעת החוב. העברה ללא תמורהללא תמורה