פסק דין העובדות שאינן שנויות במחלוקת עובר למועדים להלן, היה הנתבע בעל מניות ומנהל בחברה אר.בי.אל סוכנויות בינלאומיות, יוזמות השקעות בע"מ (להלן: "החברה"). 1. ביום 15/02/95 נחתם הסכם להעברת מניות בין התובע לבין הנתבע, לפיו התחייב הנתבע להעביר לתובע 325 ממניות החברה בהן החזיק והכל בתמורה לסך של 100 אלף ₪, כשסכום זה יופקד בחשבון החברה כהלוואת בעלים של התובע. כמו כן, הוסיפו הצדדים והסכימו כי התובע יקבל מניות הנהלה בחברה ואף יצורף כדירקטור בחברה. עוד הוסכם ביניהם כי: ”מוסכם בזאת שקיימת אופציה למר פדידה לקבל את התמורה של 100 אלף ₪ ממר ארז ללא ריבית והצמדה בהודעה של 30 יום מראש, וזאת בתום תקופת של 6 חודשים מתאריך הסכם זה. שימוש (צ"ל מימוש- הבהרה שלי ר.ב) האופציה מותנה בהודעה מראש של 30 יום ובהחזרת 325 מניות". סביב הסכם זה נתגלעה מחלוקת בין הצדדים כאשר ביום 21/06/95, כ- 4 חודשים לאחר חתימת ההסכם, הודיע התובע לנתבע על רצונו לממש את האופציה ובהתאם דרש לקבל חזרה את כספו, אותו השקיע כאמור בחברה. 2. מחלוקת זו הובאה לבירור בפני במסגרת ת.א 1878/96 כאשר באותו עניין ביקש התובע את עזרת בית המשפט לחייב את הנתבע להשיב לו סך של 100,000 ₪, אותו שילם לנתבע בתמורה לקבלת מניות בחברה, כספים שבפועל הופקדו בחשבון החברה. הכל כאמור בהסכם שנחתם בין הצדדים. באותו עניין, ניתן פסק דין ביום 11/03/99, בו הכרתי בזכותו של התובע לממש את האופציה שנשמרה לו על פי הוראות ההסכם שבין הצדדים ובהתאמה חייבתי את הנתבע להשיב לתובע את שווי תמורת המניות אותן קיבל לידיו עם כניסתו לחברה. באותו עניין, מאחר ובמהלך ארבעת החודשים בהם היה הנתבע פעיל בחברה, בוצע מהלך של דילול מניות הבעלים בשיעור של 7%, בדרך של צירופו של משקיע אחר, חייבתי את הנתבע לשלם לתובע סך של 83,700 ₪. 3. כעת, עותר בפני התובע להוסיף ולחייב את הנתבע לשלם לו סך של 103,046 ₪ אותו שילם לבנק דיסקונט בע"מ (להלן: "הבנק"), מכוח היותו ערב לחשבון החברה, בזמנים הרלוונטים, בהם אף שימש כאחד ממנהלי החברה, כשהוא מסתמך על אותו הסכם העברת מניות מיום 15.2.95 שנחתם בינו לבין הנתבע. לטענתו, ביום 16/04/96 הגיש הבנק תביעה כנגד החברה, ובין היתר גם כנגדו, מכח היותו ערב לחשבון החברה, לשלם לו את יתרת חוב החברה לבנק. עובר להגשת התובענה עמד חשבון החברה על יתרת חובה של 154,305 ₪. בסופו של ההליך בו נקט הבנק ניתן פסק דין כנגד התובע, לטובת הבנק והבנק החל לפעול לגביית סכום פסק הדין. במסגרת הליכי הגבייה, הצליח הבנק לגבות מהתובע כספים במזומן, כמו גם לעקל ולהוציא מטלטלין מדירתו, ובסך הכל סכום הגבייה בשוויו ליום הגשת התביעה כמו גם שווי המטלטלין שנטלו ממנו, הגיע לסך כולל של 101,433 ₪. סכום זה בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך של 1,200 ₪, בו נשא לצורך התגוננותו מול תביעת הבנק, דורש התובע מהנתבע כי ישיב לו. לטענתו, ההסכם שנחתם בינו לבין הנתבע ביום 15/02/95, העניק לו את האופציה לקבל את מלוא השקעתו בחברה בחזרה, במידה ויחליט לעשות כן, ולא רק את תמורת רכישת המניות. ומקום שבית המשפט הכיר בזכותו לממש את האופציה, מחוייב הנתבע להשיב לו את כל אותם כספים אותם השקיע בחברה, לרבות הכספים אותם שילם לבנק בגין חובות החברה. במילים אחרות, כשם שהורה בית המשפט לנתבע להשיב לתובע את תמורת המניות אותה קיבל לידיו, כך יש לחייב את הנתבע להשיב לו את יתר השקעותיו בחברה, הם אלה חובות החברה לבנק בהם נשא. 4. מאידך, טען הנתבע טענות הגנה מספר; לטענתו, מנוע ומושתק התובע מלהעלות כל טענה או תביעה כנגדו, וזאת מכח הסדר פשרה שנחתם בין הצדדים ביום 19/04/99 בעקבות פסק הדין שניתן בת.א. 1878/96 ואשר הביא את כל הסכסוך שבין הצדדים לידי סיום. הסדר זה קבע, כי בתמורה לסך של 80,000 ₪ אותו ישלם הנתבע לתובע, יסולקו כל תביעותיו ודרישותיו של התובע מהנתבע, הן בהווה והן בעתיד. לפיכך, טען הנתבע, מנוע התובע מלתבוע ממנו כל סכום הנוגע למעורבותו בעסקי החברה. עוד טען הנתבע, כי יש לדחות את תביעתו של התובע על הסף מאחר ומדובר בתביעה להשבת כספים המגיעים לו עקב פעילותו בחברה, כאשר עילת תביעה זו זהה לעילת התביעה שנדונה והתבררה בת.א 1878/96, ומקום שלא ביקש לפצל את סעדיו, בתובענה אז, אין הוא יכול להגיש תובענה זו עתה. כמו כן טען הנתבע, כי האופציה שניתנה לתובע במסגרת ההסכם שבינהם, לצאת מפעילות החברה אפשרה לתובע לקבל חזרה לידיו רק את תמורת רכישת המניות בחברה ואין לראותו כחייב להשיב לתובע סכומי כסף אותם שילם לבנק, במסגרת ערבותו האישית לחשבון החברה. בעניין זה, אף הוסיף הנתבע וטען, כי החובות לחברה נוצרו, בין היתר, עקב פעילותו של התובע בחברה כמנהל ובעל זכות חתימה ולפיכך, יש לראותו כאחראי באופן אישי לפעילות זו, וללא כל קשר להסכם האישי שנחתם ביניהם. אשר לשיעור הסכום הנתבע, לא נשמעה כל כפירה עניינית מצד הנתבע. 5. השאלות אשר שנויות במחלוקת 5.1 האם יש לדחות את התביעה על הסף עקב העדר בקשה לפיצול סעדים בעת בירור הסכסוך שבין הצדדים בת.א 1878/96? 5.2 האם מנוע התובע להגיש תובענה זו, לאור הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ביום 19/04/99? 5.3 האם הסכם העברת המניות שנחתם בין הצדדים ביום 15/02/95, יש בו כדי לחייב את הנתבע להשיב לתובע את כל סכומי הכסף אותם שילם לבנק דיסקונט, מכח כתב ערבות עליו חתם לטובת החברה. 6. דיון 6.1 תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 קובעת, כדלקמן: ”מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן, הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו". הרעיון שעומד מאחורי הוראה זו, הינו לחייב את התובע לכלול בכתב תביעתו את כל הסעדים הנובעים מאותה עילה וזאת בכדי שלא להטריד את הנתבע ולגרום לו לכתת את רגליו שוב ושוב לבית המשפט, כאשר באותה תביעה ניתן לכלול את כל הסעדים אותם מבקש התובע. אכן, יתכנו מקרים בהם לא ניתן לכלול את כל הסעדים בתובענה אחת, או אז ידרש התובע לקבל את רשות בית המשפט לפצל את סעדיו. בנסיבות שבפני, אין ספק כי עילת התביעה אשר עמדה בבסיס התובענה נשוא תיק אזרחי 1878/96 נגעה למימוש האופציה לביטול הסכם שנחתם בין הצדדים ולהשבה כספית מכח הביטול. באותו עניין, עתר התובע להשבה כספית של שווי תמורת מניות החברה, אותן רכש מהנתבע. כיום, בתובענה זו שבפניי, עותר התובע להשבת כל השקעתו בחברה, לרבות כספים אותם נדרש לשלם לגורם אחר, לבנק, מכח פעילותו כמנהל בחברה, פעילות אשר הביאה אותו לחתום כערב לחשבונות החברה, כאשר מבסס הוא את תביעתו על אותו הסכם שנחתם בינו לבין הנתבע ואשר בוטל בהתאם לאופציה שנשמרה לו. לפיכך, סבורתני כי מדובר באותה עילת תובענה, שכן עילתה ביטול ההסכם והשבת כספים מכח הוראות ההסכם. גם כאן מבקש התובע מבית המשפט לפרש את ההסכם שנחתם בין הצדדים באופן אשר יקים לו סעד של השבה כספית של אותם כספים , אותם שילם לבנק דיסקונט. בנסיבות אלו, נדרש היה התובע לקבל את רשות בית המשפט, במסגרת ההליך הראשון שהתקיים בפני בת.א 1878/96, לפצל את סעדיו באופן שיאפשר לו להגיש תובענה זו שבפני, מה גם שבאותה עת ידע התובע על תביעת הבנק. משלא עשה כן התובע, ועל כך אין מחלוקת, אין הוא רשאי להגיש תובענה זו, ולפיכך יש לדחותה על הסף. 6.2 משקבעתי את שקבעתי לעיל, אינני נדרשת לכאורה, ליתר השאלות שהתעוררו כאן בפני, אולם בחרתי להתייחס גם לטענות האחרות ולו רק כדי להפיס את דעתם של כל הצדדים. אשר לטענת המניעות המתעוררת, סבורתני כי אין בהוראות ההסכם המאוחר שנחתם בין הצדדים מיום 19/04/99, כדי למנוע או להשתיק את התובע מלהגיש תובענה זו. ההסדר שגובש בין הצדדים התייחס ספציפית לתוצאות פסק הדין שניתן בת.א 1878/96, בלבד. הדבר בא לידי ביטוי בנוסח ההסכם גופו , אשר מתייחס בכותרתו לפסק הדין שניתן בת.א. 1878/96 ויש בו כדי לישב את המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים הנוגעת לתוצאות פסק הדין. לפיכך, אינני רואה בטענת ההגנה שנטענה על ידי הנתבע בנקודה זו מן הממש. 6.3 גם אם לא היה מקום לדחות את תביעתו של התובע על הסף, בשל אי בקשה מוקדמת לפיצול סעדים, סבורתני כי גם לגופו של עניין, לא הוכיח התובע את תביעתו. ההסכם אשר נחתם בין הצדדים ביום 15/02/95, הסדיר באופן כללי את כניסתו של התובע כבעל מניות ומנהל בחברה, ובאופן ספציפי את מערך היחסים בין התובע לנתבע, כאשר הנתבע הוא זה אשר מכר לתובע את חלק ממניותיו בחברה. פרט להסכם זה לא נערך כל הסכם בין התובע לבין החברה, או בין התובע לשאר בעלי המניות, המסדיר את אופן הצטרפותו לחברה. האופציה שנשמרה לתובע למול הנתבע, נגעה אך ורק לקבלת תמורת המניות אותן רכש מן הנתבע. כלשון ההסכם: ”לקבל את התמורה של 100 אלף ₪ ממר ארז ללא ריבית והצמדה בהודעה של 30 יום מראש" אמנם בפרשנות הוראות הסכם נדרש בית המשפט להתחקות גם אחר אומד דעתם של הצדדים ולא להצמד אך ורק למילה הכתובה. (ראה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט(2) 265, 311 וכן ע"א 6726/98 רן אריאב נ' משה כהן, דינים עליון, כרך נז' 742). אך, בנסיבות העניין, נדמה כי המילה הכתובה משקפת כלשונה את כוונת הצדדים. הצדדים ויתרו על השמעת עדויות בפני ובקשו לסכם את טענותיהם על סמך הנטען בכתבי הטענות והכתוב במסמכים שהציגו. לפיכך, כוונת הצדדים תלמד מן הכתוב. למקרא של ההסכם בין הצדדים, אין ספק כי מדובר בהסכם לרכישת מניות בחברה מבעל מניות ותו לוא. הסכם אשר נוסח על ידי הצדדים בלשון פשוטה, ושממנו עולה, כי מתן האופציה לתובע נועד להבטיח לתובע כי באם יבקש לצאת מן החברה, יקבל חזרה לידיו את התמורה הכספית אותה שילם לנתבע בגין רכישת מניותיו בחברה, אין ההסכם מדבר על השבה מלאה של כל השקעותיו בחברה. כפי שאין בהסכם כל התייחסות לחיוב התובע להשיב לחברה תקבולים שקיבל ממנה, באם קיבל, אין התייחסות להשבה מלאה של כל השקעותיו של התובע בחברה. אין בהסכם כל הוראה בדבר פעילות התובע והתחייבויותיו לחברה במהלך תקופת האופציה, והשלכות של פעילות זו על מערך היחסים שבין הצדדים, במידה ויחליט לפרוש מן החברה, כפי שבפועל קרה. נדמה כי הנתבע אף לא יכול היה להבטיח יותר משהתחייב בהסכם העברת המניות, שכן התחייבותו האישית לתמורה שקיבל היא אחת ושונה לחלוטין מהתחייבות החברה כלפי התובע בגין כספים או ערבויות שקיבלה ממנו. כאשר התבקש התובע לחתום כערב לחשבון החברה, היתה זו התחייבות אישית של התובע במערכת היחסים שלו למול החברה, במנותק מכל התחייבות אישית של הנתבע אליו. אין גם להתעלם מן העובדה, כי במהלך "תקופת האופציה" נוהלה החברה על ידי שלושת בעלי המניות שהיו באותה עת, לרבות התובע עצמו, כשהתובע מבצע פעולות עסקיות בחברה תוך מודעות לסיכויים ולסיכונים של פעילות החברה. אם ביקש התובע להבטיח השקעתו זו, שניתנה בדרך של חתימת ערבות לחברה, "לתקופת האופציה" היה עליו לעשות כן למול החברה וכל בעלי מניותיה, אך כאמור זאת לא עשה. האופציה שלו לעזוב את החברה עמדה מול הנתבע וזו הצטמצמה אך ורק להשבת תמורת המניות אותן רכש מהנתבע ולא כללה כל התייחסות או התחייבות של הנתבע לשאת בהפסדיו האחרים עקב ערבותו האישית לפעילות החברה שנעשתה מול הבנק. אם בפסק הדין בת.א. 1878/96 הנוגע לסכסוך הראשון בין הצדדים התייחסתי לזכות התובע לקבל חזרה מידיו של הנתבע את השקעתו, כוונתי היתה, וזו משתמעת מפסק הדין, לאותה השקעה ברכישת מניות החברה, שכן זו בלבד עמדה לדיון. באם קיימת לתובע עילת תביעה כלשהי, בגין חוב החברה בו נשא כלפי הבנק, הרי שזו עומדת כלפי החברה ואולי אף כנגד הערבים האחרים, מכח חוק הערבות. בפני בוססה תובענה זו על הסכם העברת המניות מיום 15/02/95, שנחתם בין הצדדים, ומשצומצמה תובענה זו לעילה זו בלבד, לא נותר לי אלא לדחותה. 7. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 6,000 ₪, כשסכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהאופציה