החלטה מונחות בפני בקשותיו של רו"ח חן אריה, המנהל המיוחד של חברת אולמי דוד בע"מ (להלן: המבקש), כי אאשר לו שכר-מימוש בהתאם לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם) (להלן: תקנות החברות) ממכירת אולם השמחות שהיה ברשות חברות אולמי דוד בע"מ (להלן: החברה),. כמו כן, מבקש המנהל המיוחד כי אבטל את שכר-טרחתם של כונסי הנכסים שמונו למכירת הנכס, ואקבע אותו מחדש אך ורק בהתאם לתקנות החברות. הכונסים וכונס הנכסים הרשמי מתנגדים לבקשה. לאחר שהונחו בפני הבקשות, תגובות לבקשות ותגובות לתגובות, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן פסק-דין שלא במעמד הצדדים. וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. חברת הביטוח איילון (להלן: הנושה המובטח), פתחה בהליכי הוצל"פ כנגד החברה, בבקשה למימוש משכון על האולם. במסגרת הליך זה, מונו הכונסים לתפקידם. 2. ב 8.11.00, לאור קשייה הכלכליים של החברה וסכסוכים בין בעלי השליטה בה, מונה המבקש כמפרק זמני אובייקטיבי לחברה. וכך קבעתי בהחלטתי מאותו יום לעניין תפקידו של המבקש: "בין לבין, כאמור, נפתח תיק הוצל"פ ושם כבר מונה כונס נכסים מטעם חברת אילון. תפקידו העיקרי והיחידי הוא מימוש הנכס. הצדדים הסכימו כאן היום כי המפרק הזמני שימונה יעבוד בצוותא חדא עם הכונס והנכס ימכר במסגרת תיק הפירוק, כאשר יש שיתוף פעולה מלא בין הכונס בתיק ההוצאה לפועל ובין המפרק הזמני בתיק הפירוק". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). כמו כן, נקבע כי מכירת הנכס במסגרת תיק הפירוק כפופה להערכת שוויו.אם יסתבר כי שווי הנכס פחות משווי החוב לנושה המובטח, יתבטל צו עיכוב ההליכים, והנושה המובטח יוכל לשוב ולפעול למכירה בהליכי הוצל"פ. 3. לאחר סיום הליכי התמחרות וקבלת הצעות, נמכר האולם בסך העולה במעט על מיליון דולר. כמו כן, נמכר ציוד האולם לאותו קונה, בסכום נוסף של 175,000 דולרים. אין חולק, כי התקבולים ממכירת האולם מספיקים אך ורק לתשלום חובו של הנושה המובטח ולשכר-טרחתם של הכונסים בגובהו הנוכחי, ואין בו כדי לכסות חובות לנושים בלתי מובטחים ולבעלי תפקיד נוספים. 4. לאחר מכירת האולם, בקשו הכונסים שכר-טרחה בגין מימוש האולם, בסך 10% מערך המימוש, וזאת בהתאם לנהלי ההוצל"פ. שם, לפי טענת הכונסים שלא נסתרה, נהוג לקבוע שכר-טרחה בסכום הנע בין 6% ל-10% מערך המימוש. 5. ב-3.5.01 קבלתי את עמדת כונס הנכסים הרשמי, אשר גרס כי לאור שמירה על אינטרס הנושים המובטחים, אין לאשר לבעלי התפקיד בתיק זה שכר מימוש שיעלה מעל ל-6% של ערך הנכס. כונסי הנכסים לא ערערו על החלטה זו. 6. ב-11.6.01, הגיש המבקש בקשה לשכר-מימוש לפי תקנה 8 לתקנות החברות. כונס הנכסים הרשמי התנגד לבקשה, זאת מאחר ולשיטתו, אין לאשר לבעלי התפקיד, כולם, יותר מ6%- מערך האולם. כמו כן, טען הכנ"ר כי תפקידו של המבקש לעניין האולם כלל פיקוח על הכונסים בלבד. מאידך, הסכים הכנ"ר לתשלום שכר מימוש מערך המטלטלין והציוד שנמכרו, להבדיל מערך האולם עצמו. 7. בעקבות זאת, הגיש המבקש בקשה לביטול שכרם של הכונסים. זאת, בשל מגוון עילות, שעיקרן מצג-שווא מצד הכונסים שהטעתה את המבקש לתת הסכמתו לבקשת השכ"ט שהגישו, וכמו כן, לגופו של עניין, טענה כי שכ"ט הכונסים צריך להקבע לפי תקנות החברות, ולא לפי נהגי ההוצאה לפועל. טענות המבקש; 8. המבקש מונה כבעל תפקיד יחיד במסגרת הליך הפירוק, ולכן הוא זכאי לשכר-מימוש על-פי דין. מאידך, כיוון שהכונסים מונו על-ידי ראש ההוצל"פ, הרי שרק הוא יכול לפסוק את שכרם, ולא בית המשפט של פירוק. 9. לחלופין, מאחר והכונסים הוכפפו להליך הפירוק, שכרם צריך להקבע אך ורק לפי תקנות החברות, ולא לפי נהגי ההוצאה לפועל. 10. הסכמתו של המבקש לשכ"ט הכונסים הושגה בשל מצג-שווא והטעיה מצד האחרונים, ולכן אין היא תקפה. כמו כן, ומאותם סיבות, דין שכ"ט הכונסים להתבטל. 11. פרשנותה הנכונה והסבירה של ההחלטה בה מונה לתפקידו הינה כי עליו לפעול למימוש הנכסים בפועל, בצוותא-חדא עם כונסי הנכסים, ולא רק לפקח. על כך, לטענתו, הסתמך בפעולותיו, ולכן אין זה צודק לשלול ממנו את שכרו הראוי בדיעבד. זאת, משום שביצע את כל הפעולות הקשורות במכר האולם ואחזקתו עד למכר בצוותא-חדא עם הכונסים, ולכן הוא זכאי כמותם לשכר מימוש. 12. החלוקה שעושה הכנ"ר בין מכר האולם למכר המטלטלין הינה מלאכותית, ומתבססת על חלוקה שנעשתה בפועל אך ורק משיקולי מס. לא היה מקום להסתמך עליה בקביעת שכר הטרחה. טענות כונס הנכסים הרשמי; 13. אין כל הצדקה לכך כי הנושים הלא-מובטחים ישאו בעלות שכר-מימוש לבעלי תפקידים מעבר ל-6% שכבר נפסקו לכונסים. לכן, לא ניתן להענות לבקשת המבקש בלא להקטין את שכ"ט האחרונים. 14. שכר המימוש לו זכאי המבקש לפי תקנה 8 לתקנות החברות ראוי כי יגזר אך ורק מסכום המימוש שישאר לאחר פרעון החוב לנושה המובטח. במקרה דנן, לאחר פרעון החוב לנושה המובטח, נותר אך ורק הסכום שהתקבל ממכר הציוד באולם. 15. טענות מצג השווא לכאורה מצד הכונסים נוגעים לכל היותר למערכת היחסים בינם למבקש, ולא לקביעת שכרם. לכן, המסגרת הנכונה לבררן, אם בכלל, היא על דרך של תביעה אזרחית רגילה. כמו כן, לגופו של עניין, בקשת הכונסים לקבל את שכרם לאלתר אינה נראית כצעד פסול, בהיותה מסייעת לקופת הפירוק ע"י הקמת הוצאות המותרות לניכוי לפי דיני המיסים. 16. אין רלוונטיות למחלוקת העובדתית בדבר ביצוע הפעולות לעניין מכר האולם. זאת, שכן פעולות המבקש, גם אם עשה אותן, היו במסגרת תפקיד הפיקוח אשר יועד לו בידי בית המשפט. על פיקוח זה, תגמולו של המבקש ראוי כי יהיה תוספת מאמץ מיוחד של 10% מהשכ"ט המגיע למבקש על מימוש הציוד. 17. טענת המבקש כאילו היה בעל תפקיד יחיד סותרת את עצם החלטת בית המשפט אותה מצטט הוא עצמו, לפיה עליו לעבוד בצוותא-חדא עם הכונסים במסגרת תיק הפירוק. 18. מאחר והליך גביית חובו של הנושה המובטח נכפף להליך הפירוק, הרי שבית המשפט של פירוק הוא המוסמך לפסוק את שכ"ט הכונסים - דבר המתבקש מעצם ההגנה על אינטרס הנושים הבלתי-מובטחים. מאידך, שכרם של כונסי נכסים שמונו בהוצל"פ יש לקבוע בהתאם לתקנות ההוצל"פ, ולא בהתאם לתקנות החברות. טענות כונסי הנכסים; 19. עובדתית, הם אלו שעשו את מרבית העבודה בפועל. המבקש "העתיק" את הבקשה לשכר-טרחה שהגישו, כאשר הוא משרבב את שמו לכל פעולה ופעולה שנכתבה באותו דו"ח. זאת, כולל לפעולות שנעשו כאשר המבקש היה בחו"ל. כמו כן, מצרפים הכונסים שורה של מסמכים המעידים, לשיטתם, כי העבודה בפועל, וביחוד ביצוע הליך המכירה של האולם והדיונים מול המציעים נעשו אך ורק מול הכונסים. 20. הכונסים מעלים שורה של טענות סף, המצדיקות לשיטתם דחייתה לאלתר של הבקשה לביטול שכר טרחתם. בין היתר, טוענים הכונסים כי היה על המבקש להגיש בר"ע בכדי לתקוף את ההחלטה החלוטה בה נקבע השכ"ט, וכן כי לא עמד בדרישות סדר הדין האזרחי לעניין טענות הטעיה ומצג-השווא שהוא מעלה. 21. תקנה 8(א) לתקנות החברות, עליה מתבסס המבקש בבקשתו לשכר מימוש, אינה חלה על תקבולי מכירת נכס משועבד על-ידי כונס נכסים המייצג נושה מובטח, אשר לו זיקה קניינית לנכס המשועבד. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי: 22. במקרה דנן, בפני מצב בו קיימת חברה חדלת פרעון, אשר לה נושה מובטח האוחז בשעבוד על נכסה העקרי, וכן נושים בלתי מובטחים. הנושה המובטח החל בהליך הוצאה לפועל למימוש זכותו, אלא שבהתאם להלכת פש"ר 466/93, בש"א 26205/00 יחיאל גרבש נ' עו"ד י' שלף (להלן: "הלכת גרבש") הוכפפו הליכי המימוש למסגרת הליכי הפירוק. עיקרה של הלכה זו הינה קביעה כי במצב בו ערך הנכסים המשועבדים לנושה מובטח עולה או שיש סיכוי סביר כי יעלה על ערך חובו, הרי יש מקום להכפיף את הליכי מימוש החוב להליך פשיטת הרגל או הפירוק, וזאת על אף הוראת סעיף 20(ב) לפקודת פשיטת הרגל. הלכת גרבש אינה מיתרת את סעיף 20(ב), ואינה מבטלת אותו על דרך פרשנות, אלא יוצרת איזון בינו לבין האינטרס של הנושים הבלתי מובטחים, והאינטרס המובהק שלהם ושל החייב או החברה בפירוק כי נכסים העולים בערכם על ערך החוב לנושה המובטח ימכרו במחיר המיטבי האפשרי, בנסיבות המקרה. זאת, בעוד חיי המעשה לימדו, כי לעיתים קרובות נוטה נושה מובטח, אשר עניינו הוא בפרעון חובו בלבד, לממש את הנכס במהירות האפשרית, גם אם במחיר נמוך באופן בלתי סביר, הפוגע קשות באינטרס של הנושים הבלתי מובטחים. האיזון שהושג, אם כן היה מתן היתר לנושה המובטח להמשיך בהליכי מימוש הנכס בעצמו, על-ידי כונס נכסים, אך זאת בכפוף לפיקוח כונס הנכסים הרשמי ובית המשפט של פירוק. וכך הערתי, באותה פרשה, על אודות סעיף 20(ב) לפקודת פשיטת הרגל: "סעיף זה אף הוא נועד להגשים תכלית מהותית; מאחוריו מסתתרים יסודות הנשיה המובטחת והוא מכריז את הכלל, שאל לו לביהמ"ש של פשיטת רגל להפקיע את זכותו של נושה בעל בטוחה. כן, הוא הוא מכוון את ביהמ"ש להפקיד בידי הנושה המובטח את הכח להיות אדון לגורל הבטוחה, במטרה להבטיח את פרעון החוב" (ההדגשות לא במקור - ו.א). 23. יוצא, כי "הפקעת הכוחות" מהנושה המובטח שקבעה הלכת גרבש רחוקה מלהיות מוחלטת. נהפוך הוא. כל כולה נועדה אך ורק להבטיח כי הנכס נשוא השעבוד ימכר במחיר סביר, לתועלת הנושים הבלתי-מובטחים. מעבר, לכך, חל הרציונל הרגיל שצוטט לעיל לעניינו של נושה מובטח: הותרת הכח להיות אדון להליך המימוש בידיו, כאילו אין הליך של פירוק או פשיטת רגל. קרי, את הפגיעה אשר נפגע הנושה המובטח מניה וביה יש לצמצם ככל הניתן, ובשום פנים ואופן לא להרחיבה מעבר להכרחי לשמירת האינטרס של הנושים הבלתי מובטחים. יוצא מכך, כי הלכת גרבש אינה פוגעת בעדיפותו המוחלטת של הנושה המובטח לעניינם של התקבולים שהתקבלו ממכירת הנכס המשועבד. דומה, כי חלק אינטגרלי מאותו "תחום" עליו חלה עדיפות הנושה המובטח הינו גם שכר הטרחה המשתלם, בסופו של יום, לבעלי התפקיד מטעמו. זאת, לא רק מהסיבה ה"טכנית", לפיה שכר המימוש של אלו האחרונים משתלם באחוזים מתוך ערך הנכס שמומש לטובת הנושה המובטח, אלא גם ובעיקר משום שאלמלא הלכת גרבש, כאשר היה מימוש הבטוחה נעשה בהליכי הוצל"פ, היה גם שכר כונס הנכסים מוחלט ומשולם במסגרת אותו הליך. ברור, כי במצב זה לא היתה לבעל תפקיד בהליכי פירוק כל זכאות לשכר-מימוש על אותו נכס. לא זאת, אלא אף זאת; הלכת גרבש עצמה מכירה באפשרות לפיה יופעל סעיף 20(ב) לפקודת פשיטת הרגל כרגיל - וזאת, כאשר ערך החוב לטובת הנושה המובטח גדול מערך הנכס המשועבד. גם במקרה זה, לא יכול היה בעל תפקיד בהליכי פירוק להנות משכר מימוש על אותו נכס. 24. לכן, דומה כי הדין הוא עם עמדת הכנ"ר, הגורסת כי המבקש יוכל להנות משכר-מימוש אך ורק על היתרה שנותרה מתקבולי הנכס הממומש לאחר פרעון חובו של הנושה המובטח, כולל שכר-טרחתם של בעלי התפקיד מטעמו. זאת, כל עוד שכר-טרחה זה ניתן כדין, ואיננו מופרז ללא הצדקה. כבר בשלב זה, מן הדין לדחות את אחת מטענותיו של המבקש, לפיה אין להסתמך על החלוקה שנעשתה בין מימוש האולם למימוש הציוד שבתוכו, בהיותה מלאכותית ועשויה לצרכי מס בלבד. טענה זו, למעשה, אינה רלוונטית. זאת, שכן גם אם היו האולם והציוד נמכרים כמכלול, הרי בכל מקרה היה המבקש זכאי, לכל היותר, לשכר מימוש על התקבולים שנותרו לאחר פרעונם של הנושה המובטח ובעלי התפקיד מטעמו. לכן, משנמצא כי מימוש האולם עצמו מכסה, ככל הנראה, את החיובים לטובת הנושה המובטח ובאי-כוחו, אין נפקא מינא אם תעשה הפרדה במכר או שלא תעשה הפרדה כזו. כך או כך, זכאי בעל התפקיד של הליך הפירוק לתקבולים אשר יוותרו "בעודף" בלבד. 25. עניין זה משתלב היטב גם עם פרשנותו הראויה של תפקיד המפרק בהליך כזה. מאחר והלכת גרבש לא הפקיעה את "הבעלות" ו"השליטה" על הליך המימוש מידי הנושה המובטח, הרי תפקידו של בעל התפקיד בהליך הפירוק אינו אלא פיקוח, בהתאם להלכת גרבש, על פעולת הכונסים. פרשנות אחרת, תכפה אותו על הנושה המובטח בתור מעין כונס נכסים נוסף, וזאת שלא מדעתו ובניגוד לרצונו של הנושה המובטח, שאין לו אינטרס או חפץ בתשלום עלויות של בעל תפקיד נוסף. כמו כן, מן הראוי להעיר כי אף תועלת הליך הפירוק עצמו אינה דוגלת בהוספת "גלגל חמישי" לעגלת המימוש. חזקה על כונסי נכסים, שהם אמונים על מלאכתם, ואינם צריכים בעל תפקיד נוסף בכדי שיוכלו להטיב ולמלא את תפקידם. כל שדורש אינטרס הנושים הבלתי מובטחים הינו פיקוח, הא ותו לא. 26. על רקע זה, יש לפרש את מינויו של המבקש. עיון בהחלטה, אשר מינתה אותו לתפקידו, אינו מעלה כל אומד-דעת מנוגד. נוסח ההחלטה, היה כזכור כדלקמן: "בין לבין, כאמור, נפתח תיק הוצל"פ ושם כבר מונה כונס נכסים מטעם חברת אילון. תפקידו העיקרי והיחידי הוא מימוש הנכס. הצדדים הסכימו כאן היום כי המפרק הזמני שימונה יעבוד בצוותא חדא עם הכונס והנכס ימכר במסגרת תיק הפירוק, כאשר יש שיתוף פעולה מלא בין הכונס בתיק ההוצאה לפועל ובין המפרק הזמני בתיק הפירוק". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). יתכן, אמנם, כי לשון האמור יכולה לשאת גם פרשנות אחרת. אלא, שטקסט משפטי יש לפרש על-פי תכליתו. את המונח "יעבדו בצוותא במסגרת תיק הפירוק" ניתן וצריך לפרש על-פי הלכת גרבש: הכונס הוא שיממש, והמפרק, בסיוע הכנ"ר, יפקח כי תמורת המימוש תהיה סבירה, לתועלת הנושים הלא מובטחים - וזאת תהיה "מסגרת" תיק הפירוק לו יכפפו כונסי הנכסים. אין כל סיבה לפרש את ההחלטה כמקימה כפל-תפקידים מיותר. זאת שכן כפל כזה לא רק ומקים סכנה כי הנושים הבלתי-מובטחים ישאו בעלותו הכספית, בסופו של יום, אלא מהווה אף פתח לסרבול הליך המימוש על-ידי התנגשות בין בעלי התפקידים השונים - ראה המקרה נשוא החלטה זו. יוצא, כי המסקנה הבלתי-נמנעת היא כי תפקידו של המבקש היה, מלכתחילה, פיקוח על כונסי הנכסים, ולא השתתפות במימוש הנכס הממושכן. 27. נשאלת כעת השאלה, האם היה על המבקש לדעת כי תפקידו הינו פיקוח בלבד, או שמא היה מקום סביר למסקנה הפוכה מצידו? אחת מטענותיו העיקריות של המבקש הינה כי אף אם לא כלל תפקידו, בסופו של יום, אלא פיקוח בלבד, הרי שהוא הבין את ההפך, הסתמך על כך בתום לב, וכלכל פעולותיו בהתאם. גם אם בית המשפט יניח, לטובת המבקש, כי באופן סובייקטיבי האמין בכנות ובתום-לב כי תפקידו הינו פיקוח בלבד, הרי נשאלת השאלה האם אמונה זו והסתמכות עליה עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות המוטלת על פקיד בית משפט. 28. בפש"ר 371/94, בש"א 22158 (להלן: פרשת אליקולייט), עסקתי, בין היתר, בחובת הזהירות המוטלת על מפרק, וכך נקבע באותו עניין: א. חובת הזהירות המוטלת על מפרק, בתור נאמן לכספי הנושים וידו הארוכה של בית המשפט, היא גבוהה וחמורה במיוחד. ב. כאשר מתעורר ספק בדבר מעמדו של המפרק אל מול הכונס, בין אם בכובעו כמפרק ובין אם בכובעו כבעל אינטרס אישי, אין הוא יכול לעשות דין לעצמו. במקרה כזה עליו, לכל הפחות, להתייעץ עם הכונס או עם כונס הנכסים הרשמי, לעדכנו בדבר הבעיה, ולקבל את עמדתו. 29. יתכן והמבקש, שהינו רואה חשבון ולא עורך דין, לא היה מודע להלכת גרבש (אשר התפרסמה מספר שבועות לאחר מינויו). אלא שדווקא בשל העובדה כי אין הוא משפטן בהשכלתו, הרי שחובתו להתייעץ עם הכנ"ר או עם מקור מוסמך אחר בעניין מהות תפקידו והשלכתו על השכר שיקבל היתה צריכה להיות ברורה ומובהקת עוד יותר. כמו כן, הרי שאין צורך בהשכלה משפטית כדי להיות ער למצב לפיו על מימוש הנכס ממונים שני עורכי דין מטעם הנושה המובטח, אשר חזקה עליהם כי יודעים לבצע את תפקידם. דומה, כי חובת הזהירות המוטלת על מפרק, בין אם הינו עורך-דין בהכשרתו או לא, הינה לברר היטב האם יש צורך במממש נוסף בטרם ימהר ויסתמך על עובדה זו. 30. יוצא מכל זאת, כי המבקש, כחלק מחובת הזהירות המוגברת המוטלת עליו כידו הארוכה של בית המשפט, היה צריך להיות מודע לבעייתיות הרבה הצפונה באותה פרשנות להחלטת בית המשפט עליה הסתמך. לכל הפחות צריך היה להתייעץ בעניין זה עם הכנ"ר. לו היה עושה כן, היה מגלה על-נקלה את מצב הדברים לאשורו. אלא, שהמבקש בחר שלא לברר את הטעון בירור ולסמוך על תחושתו. משעשה כן, אין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו בלבד. כאן המקום להוסיף כי פתוחה בפניו הדרך, וצריך היה הוא לדעת זו, לפנות גם לבית המשפט בבקשה למתן הוראות. מעל לדרוש, יוער, כי "נזקו" של המבקש אינו אלא בתחום אינטרס הציפיה, קרי, מניעת רווח. זאת, להבדיל מנזקי הסתמכות "אמיתיים", אשר נובעים מהשקעות כספיות אשר ירדו לטימיון. זאת, שכן דרכו של המבקש אינה נחסמת מלבקש החזר הוצאות, כשהוא מגובה באסמכתאות המתאימות. כמו כן, אין המבקש יוצא בלא שכר-טרחה כלשהו, שכן אושר לו שכ"ט בגין מימוש הציוד באולם, ואף בצירוף תוספת מאמץ מיוחד. כל נזקו של המבקש מתמצה בכך כי שכר הטרחה אותו יקבל, בסופו של יום, נמוך מציפיותיו. 31. משהגעתי לכאן, אין מנוס מלקבוע כי דין בקשתו של המנהל המיוחד לשכר-מימוש על מכר האולם להדחות. בשלב זה, נותרה לפני השאלה, האם יש מקום לחזור ולעיין בהחלטה בדבר שכר-טרחתם של הכונסים עצמם. זאת, שכן גם אם אין המבקש זכאי לתוספת שכ"ט, הרי שהחזר שכ"ט שנגבה, כביכול, שלא כדין, עשוי להועיל לקופת הפירוק ובכך לאינטרס של הנושים הבלתי-מובטחים. 32. בעניין זה, מעלים הכונסים שורה של טענות סף. אלא שלאחר עיון בנסיבות המקרה שלפני נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות אף לגופו של עניין, ואין מקום כלשהו להפחית את שכר-טרחת הכונסים, אף בלא להזקק לטענות הסף שהעלו. הכונסים הגישו בקשה לשכר-טרחה בגובה 10% + מע"מ, בטענה כי נהלי ההוצאה לפועל קובעים כי שכר-טרחתו של בעל תפקיד יהיה בסך 6% - 10% מערך המימוש. בסופו של יום, קיבל בית המשפט את עמדת הכנ"ר, לפיה מאחר ובחברה בפירוק עסקינן, יש לאשר לכונסים 6% + מע"מ בלבד, זאת בכדי לשמור על אינטרס הנושים הבלתי מובטחים, ולמנוע מצב בו ישאו בשכר מוגזם של בעלי תפקידים. כונסי הנכסים השלימו עם החלטה זו. בקשה מאוחרת, בה ביקשו משתתפים בחברה בפירוק להפחית את שכר הכונסים נדחתה. 33. טענותיו של המבקש, לעניין זה, מתחלקות למעשה לשלושה ראשים: א. רק ראש ההוצל"פ, ולא בית משפט של פירוק רשאי היה לקבוע את שכרם של כונסי הנכסים, משום שמונו בהוצל"פ. ב. שכרם של כונסי הנכסים, בהיותם כפופים למסגרת הליך הפירוק, צריך להקבע לפי תקנות החברות, ולא לפי דיני ההוצל"פ. ג. הסכמתו של המבקש לשכ"ט הכונסים, בזמנו, הושגה בשל הטעיה ומצג-שוא שביצעו הכונסים כלפיו. 34. טענתו של המבקש, לעניין הדרך בה הושגה הסכמתו, אינה רלוונטית לעניין שכר הכונסים, אשר נקבע בהחלטת בית משפט. לא הוכח, במקרה דנן, כי החלטת בית המשפט בה עסקינן היתה פרי הטעיה או עובדות בלתי נכונות. נהפוך הוא; בקשתו של המנהל המיוחד עצמו לשכר-מימוש גדושה ועמוסה בפעולות אותן הוא טוען כי ביצע בצוותא חדא עם הכונסים. היות, ושכר-טרחתם של הכונסים נקבע לפי פעולותיהם, ולא לפי טיב יחסיהם עם המנהל המיוחד, מן הדין לקבל את עמדת הכנ"ר, כי גם אם הציגו הכונסים מצג מטעה בפני המנהל המיוחד, הרי אין זה אלא עניין לתביעה אזרחית בין המבקש למשיבים. הסכמתו של המבקש לא היתה מעולם תנאי לאישור שכ"ט הכונסים, ולכן גם אם הושגה בדרכים לא כשרות (אם אמנם כך), אין בכך בכדי לשנות החלטה זו. 35. שתי טענותיו הנותרות של המבקש, דומני, אינן עולות בקנה אחד זו עם זו. מחד גיסא, טוען המבקש כי הגורם המוסמך לקבוע את שכ"ט הכונסים הינו ראש ההוצל"פ. מאידך גיסא, הוא מבקש כי שכה"ט יקבע לפי תקנות החברות. ממה נפשך; אם אכן היה ראש ההוצל"פ קובע את שכרם של הכונסים, לא זו בלבד, שהיה קובע זאת לפי דיני ההוצל"פ, אלא ספק גדול אם היה מסתפק בסכום של 6% בלבד, דבר שלא היה מועיל לא לשכרו של המנהל המיוחד ולא לנושים הבלתי מובטחים, בלשון המעטה. 36. דין שתי טענותיו של המנהל המיוחד להדחות, אף לגופן. משמעותה של עצם הכפפת הליך הכינוס למסגרת הליך הפירוק הינה פיקוח על גביית הכספים של הנושה המובטח, לשם שמירה על אינטרס הנושים הבלתי-מובטחים. מאחר ושכר-טרחתם של כונסי הנכסים הינו חלק אינטגרלי מ"עלותו" של הנושה המובטח, הרי יוצא מכך כי הפיקוח על שכר הכונסים נתון אף הוא לבית המשפט של פירוק. זאת, כחלק אינטגרלי מישום הלכת גרבש. אלא, שכפי שכבר נזכר בהחלטה זו, מידת "ההפקעה" של כוחות וזכויות מהנושה המובטח, פרי הלכת גרבש, הינה לעולם מאוזנת ומוגבלת. לכן, אף אם הפיקוח על שכ"ט הכונסים עובר לבית המשפט של פירוק, הרי שאין בכך בכדי לפגוע בציפייתם המהותית של הכונסים כי שכרם יחתך לפי דיני ההוצאה לפועל, שם מונו לתפקידם. מסקנה זו נתמכת אף בלשונן של תקנות החברות, אשר סעיף 1 שלהן מגדיר "בעל תפקיד" עליו יחולו דיניהן כדלקמן: "כונס נכסים, מפרק זמני, מפרק, שמונו לפי הפקודה או חוק החברות, או מנהל מיוחד" (ההדגשה אינה במקור - ו.א). מלשון ה"הן" בתקנות, נקל להבין את ה"לאו"; כונסי נכסים אשר מונו לפי דיני ההוצאה לפועל אינם נכללים בסעיף, ולכן לא התקנות דנן יחולו על שכרם, אלא דיני ההוצאה לפועל. 37. יתר על כן, כונסי הנכסים במקרה דנן נאלצו אף הם להסתפק בשכר-טרחה נמוך מכפי בקשתם, כחלק מהאיזון בינם לבין אינטרס הנושים הבלתי מובטחים. לא מצאתי סיבה, מן הדין או מן הצדק, לקפח את שכרם עוד יותר מכך. יוצא מכך, כי גם בקשתו השניה של המבקש, לעניין שכרם של כונסי הנכסים, דינה להדחות. כל זאת, אף בלא להכנס כלל ועיקר למחלוקת העובדתית שבין הצדדים, הנסוב על מידת ההשקעה והתרומה של שני הצדדים להליך הפירוק. 38. לעניין הוצאות משפט: עסקינן בשתי בקשותיו של המנהל המיוחד נדחו, לאחר שלא נמצא בהן ממש. זאת, לאחר שהוסיף ועמד עליהם למרות התנגדותו המפורשת של כונס הנכסים הרשמי. אעיר עוד זאת; כתב הבקשה רצוף התבטאויות קשות בלשון מעליבה כלפי כונסי הנכסים, אף הם פקידי בית המשפט ולא מצאתי לכך כל סיבה ומקום, וחבל שכך נהג. המבקש ישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד המשיבים, יחדיו, בסך 7,500 ש"ח בצרוף מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. סכום זה ינוכה בבוא העת משכ"ט של המנהל המיוחד ויועבר לכונסי הנכסים. כינוס נכסים