החלטה מונחת בפני בקשתו של פושט הרגל (להלן: "החייב"), לבטל את הוראת הנאמן אשר מונע מהחייב לנהל חשבון שיקים קרדיטורי ולהשתמש בפנקסי שיקים לצורך עסקו. לאחר שהונחה בפני תגובת הנאמן והכונס הרשמי, וכן תגובת החייב לתגובות אלו, נחה דעתי כי ניתן, בנסיבות המקרה, לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולתת החלטה שלא במעמד הצדדים. וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. החייב פושט-רגל, בן 53, ומתפרנס מעסק קטן של מעבדה לתיקון מחשבים. המשיב הוא הנאמן על נכסי החייב. לטענת החייב, אשר לא נסתרה, בגילו ובמצב בריאותו, כמו גם בשל המצב התעסוקתי השורר כיום במשק, יקשה עליו מאד למצוא עבודה חדשה כשכיר. כמו כן, אין חולק כי לא ניתן כיום לנהל עסק, ולו הקטן ביותר, בלא שיקים, עובדה אשר עמדה עליו גם ב"כ הכונס הרשמי בתגובתה לבקשה. 2. בקשת החייב עוסקת, כל כולה, ברשות לנהל חשבון קרדיטורי. לא חולק, כי לא מדובר בחשבון דביטורי, אשר משמעותו סיכון גבוה מאד כי החייב פושט הרגל יצבור חובות חדשים. 3. תחילה, הסכים הנאמן לבקשת החייב לנהל חשבון שיקים, אלא שלאחר מכן שינה את טעמו, והודיע לבנק בו מתנהל חשבונו של החייב כי חל איסור על החייב להשתמש בשיקים. בקשות החייב מהנאמן כי ישנה את החלטתו נענו בשלילה, תוך כדי הטחת האשמות קשות בחייב. עמדת הנאמן; הנאמן, ככלל, מתייחס בשלילה גמורה לעצם ניהול עסק בידי החייב דנן, אותו הוא רואה כאמצעי גרידא להברחת כספים, ולמה שהוא מכנה "העדפת חובות לספקים על פני הנושים". דומה, כי עמדתו זו, עליה חזר גם בבקשות אחרות בין הצדדים אשר התבררו בבית המשפט, היא העומדת בבסיס עמדתו דנן, אשר אלו הינם נימוקיה: 4. על החייב חל סעיף 42א לפקודת פשיטת הרגל, אשר אוסר עליו, למעשה, שימוש כלשהו בשיקים. הרשות שנתן בזמנו לכך הנאמן, ניתנה לפנים משורת הדין. 5. הענות לבקשת החייב תביא לסיכון כי זה יצבור חובות חדשים ויסתבך במתן שיקים ללא כיסוי. 6. יתר על כן, בנסיבות המקרה, מדובר בחייב שאינו משתף פעולה עם נושיו או עם הנאמן, אלא מנסה לסכל את הליכי פשיטת הרגל. החייב נותר עם יתרות זכות גבוהות בסוף כל חודש, אך אינו תורם אותן לנושיו. 7. הנאמן קובל על העובדה כי החייב הגיש בקשה לבית המשפט לפטור אותו מחלק מהתשלומים החודשיים - בקשה אשר נדחתה בינתיים (כמו גם בקשתו הנגדית של הנאמן שהוגשה במסגרת תגובה לאותה בקשה, להכפיל פי ארבעה את תשלומיו העיתיים של החייב, וזאת באופן רטרואקטיבי ממועד מתן צו הכינוס), ורואה גם בכך אי שיתוף פעולה המצדיק סירוב לבקשתו דנן של החייב. 8. הנאמן שב וחוזר על עמדתו הבסיסית, כי מהות העסק הינה העדפת ספקים (המכונים בידי הנאמן "נושי העסק הנוכחי") על פני נושיו של החייב. עמדת הכנ"ר; 9. בדרך כלל, הנוהג הינו להתיר לחיבים לנהל חשבון כמבוקש, כל עוד אין בחשבון זה מסגרת אשראי, והוא חייב להמצא תמיד ביתרת זכות. כמו כן, מודה הכנ"ר כי אין אפשרות לנהל עסק כלשהו ללא פנקסי שיקים. 10. אלא שלשיטת הכנ"ר, יש לדחות את בקשה זו מהטעמים הבאים: א. לפי דווחיו של הנאמן מדובר בחייב שאינו משתף פעולה. בין היתר, החייב צבר פיגור בתשלומיו החודשיים. ב. כמו כן, החייב לא הציע הצעת הסדר לנושיו, הצעה אשר תהפוך את ניהול העסק לכדאי עבור הנושים. ג. ניהול עסק עצמאי בידי החייב מהווה סיכון ליצירת חובות חדשים. 11. בנסיבות אלו, סבור הכנ"ר כי מוטב כי החייב לא ינהל עסק עצמאי כלל ועיקר. עד כאן העובדות ולהלן החלטתי; 12. דומה, כי יקשה להבין את השתלשלות העניינים במקרה דנן, בלא לעמוד על מכלול היחסים בין הצדדים, אשר נתגלו לעיני בית המשפט פעם אחר פעם בכל מהלכם המסועף של הליכי פשיטת הרגל של החייב דנן. בין החייב לנאמן שוררת מערכת יחסים עכורה ביותר, הכוללת האשמות הדדיות, השתלחויות ושימוש בביטויים קשים ביותר במסגרת כתבי בית-דין ודיונים בבית המשפט. דומה, כי החייב והנאמן לא השכילו לפתור אף אחת מהבעיות והחיכוכים ביניהם במסגרת תיק זה בלא להתעמת זה מול זה בערכאות. לא פעם, נדמה היה לבית המשפט כי החייב דנן "מותח את החבל" יתר על המידה, בפעולות שיש בהם משום ניצול לרעה של הליכי פשיטת הרגל. מאידך גיסא, לא פעם הוסבה אף תשומת ליבו של הנאמן כי אל לו לגלוש אל מעבר למותר ולראוי, אף אם מדובר בחייב בעייתי, וכי עליו לפעול כלפי החייב במסגרת התרופות והסמכויות המוקנות לו בדין, הא ותו לא, תוך שמירה על עקרונות של סבירות ומידתיות. בקשה זו, כמסתבר, הינה "פרק" נוסף במערכה המתנהל בין שני הצדדים דנן, אותה אינם משכילים, ואלי אף לא מנסים, לפתור ללא התערבות בית המשפט. 13. טרם אכריע בבקשה גופה, דומה כי יש מקום להעיר את עיני הצדדים לכמה מושכלות בסיסיות של דיני פשיטת הרגל, אשר דומה כי נתעמעמו במקצת נוכח העימות החריף שבין הצדדים דנן. יחסי נאמן-חייב אינם יחסים משפטיים "רגילים" בין שני צדדים שווי-כח ומעמד המתדיינים לפני ערכאה אזרחית. מדובר ביחסים שבין פושט רגל לידו הארוכה של בית המשפט, עליו מוטלת חובת הגינות מוגברת, וזאת לא רק כלפי הנושה אותו הוא מייצג, אלא כלפי כל הצדדים להליך פשיטת הרגל. וכך כבר נזדמן לי לומר בעניין זה בפש"ר 165/96, בשא 23722/00, בעניין מחצבות מוריה בע"מ: "דומה כי כונס הנכסים דנן בחר לשכוח כי מעצם תפקידו כזרועו הארוכה של בית המשפט אין הוא בא אך ורק בנעלי הנושה המובטח אשר ביקש את מינויו, אלא הוא בעל תפקיד אובייקטיבי, האמור לפעול בהגינות מוגברת, סבירות ורמה מקצועית ראויה, לטובת כל הנושים וכלפי בית המשפט" (ההדגשות אינן במקור - ו.א). אותו דין, אשר נקבע בפרשת מחצבות מוריה לעניין כונס נכסים, חל ביתר שאת אף על נאמן בפשיטת רגל, וזאת במידה רבה מכח קל וחומר. בניגוד למפרק וכונס-נכסים, אשר פועלים כלפי הנושים השונים, בעודם ממונים על ניהולה של אישיות משפטית ערטילאית אשר הליכי הפירוק או הכינוס יסתיימו, בדרך-כלל, בחיסולה, הרי שמול הנאמן עומד פושט רגל שהינו אדם, בעל צרכים משל עצמו, מושא לחובות וזכויות, אשר הדין מקנה לו זכויות שונות, והנאמן, סמכויותיו נטועות בחוק בלבד. לא זו, אלא אף זו; לא פעם, רחוק החייב מלהקל על חיי הנאמן בהתנהגותו, והחייב הנוכחי לא "טומן ידו בצלחת" בענין זה. לא פעם, עולה התנהגות חייב בכלל לכדי נסיון לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, ולהערים קשיים על פעולת הנאמן. לעניין זה התייחסתי בהחלטתי בעניין שלמה שחמורוב, פש"ר 916/89, בש"א 6935/00, וכך קבעתי: "עקרון הוא במצב דברים שכזה אי אין מדובר במקרה "רגיל" של נושה הפועל לגביית חוב מחייב סולבנטי, ואפילו לא במקרה של נושה המבקש לגבות חוב מחייב בפשיטת רגל. אלא, מדובר בנאמן, שהוא זרועו הארוכה של בית המשפט, וכל פעולותיו לא נועדו לקיים אינטרס אישי שלו, אלא להאדיר ככל האפשר את כספי קופת פשיטת הרגל עבור הנושים, תוך שמירה על זכויות החייב המוקנות לו בדין, כאשר ישנן זכויות כאלו. מסקנה זו אינה משתנה גם אם החייב פועל בחוסר תום לב (אלא אם הדין שולל זכות פלונית של חייב בשל העדר תום-לב)" (ההדגשות אינן במקור במקור - ו.א). 14. ודוק: "אינטרס אישי" אינו רק אינטרס חומרי, שנועד להפיק רווח אישי כלשהו עבור הנאמן. אינטרס אישי עשוי להיות אף נסיון של הנאמן "להשיב לחייב לגמולו" מתוך כעס על התנהגות האחרון, וזאת שלא בדרכים המוקנות לנאמן בדין לעניינים אלו. אל לו לנאמן לשכוח, כי יחסיו עם החייב הם יחסים של כח-כפיפות, ומעצם הכח המוקנה לו על ענייניו של אדם אחר, חלה עליו החובה להפעילו בסבירות ובמידתיות. 15. מן המפורסמות הוא כי הליכי פשיטת הרגל מהווים איזון בין זכות הנושים לקבלת כספם, לבין האינטרס הסוציאלי שלא להשאיר אף את החייב בחוסר כל, עד כדי כך שיאבד צלם אנוש ויפול לנטל על החברה. חלק אינטגרלי מאינטרס זה הינו לאפשר לחייב להוסיף ולפרנס עצמו בכבוד. זאת ועוד; בטווח הארוך, הותרת החייב כאדם המסוגל להתפרנס מסייעת אף לעניינם של הנושים, שכן חייב המסוגל להתפרנס הינו חייב המסוגל לשלם תשלומים חודשיים, המהווים כלי חשוב לנושים להפרע מהחייב - ולעיתים אף כלי יחיד להפרע מחייב, שאין לו נכסים ברי-מימוש. זאת לזכור; כושר העבודה של החייב כפי שנפסק כבר לא אחת, הינו נכס חשוב מנכסיו של החייב. 16. גם עסק, כל עוד הוא מנוהל בסבירות, אינו צובר חובות חדשים ואינו משמש אמצעי להערים על הדין ולהבריח כספים, נכלל בעניין זה. מטעם זה בא הנוהג, עליו מצביעה ב"כ הכנ"ר בהגינותה, לאפשר לחייבים, במקרים מתאימים ולפנים משורת הדין, לנהל עסק משלהם, כל עוד אין הדבר דורש ניהול חשבון דביטורי. 17. אשר על כן, כבר בשלב זה, יש לדחות על פניהן שתיים מטענות הנאמן: א. טענתו של הנאמן, המתייחסת לאיסור על חייב לנהל חשבון קרדיטורי כאיסור קוגנטי שאין עליו עוררין, סותרת את דברי ב"כ הכנ"ר, ואולי לא היה מקום לטעון זאת מלכתחילה. ב. טענתו הגורפת של הנאמן כאילו עצם ניהול עסק של החייב הינה בגדר העדפת נושים מעצם העובדה כי מבוצעים תשלומים לספקים הינה תמוהה ומופרכת, וכדבר הזה כבר הוער לו בעבר בידי בית המשפט, בדיון אשר נערך לפני בעניין גורל תשלומיו החודשיים של החייב. ניהול עסק שאינו "דביטורי" בידי חייב הינו עניין סביר, הכל לפי נסיבות המקרה ובסייגים שכבר הובעו לעיל. דומה כי החלופה האחרת בנסיבות המקרה, והיא לאלץ את החייב לנהל את כל עסקיו במזומן, נושאת סכון רק בהרבה יותר ואין בה כל יתרון עבור הנושים. 18. עוד אוסיף, הדין מקנה לנאמן תרופות ספציפיות להפרות והתנהגות, לא ראויות, מצד החייב בעניינים השונים. החמורה והבולטת שבין התרופות היא בקשה לביטול כללי ומוחלט של הליכי פשיטת הרגל. אמצעי זה ננקט לא פעם, בין היתר, כתגמול על אי עמידה בתשלומים חודשיים ואי הגשת דו"חות מטעם החייב. אכן, קיימים מצבים רבים, בהם מכתיב אינטרס הנושים שלא לבטל את הליכי פשיטת הרגל חרף התנהגות זו של החייב. אלא שגם אז, פתוחות בפני הנאמן דרכים אחרות לפעול כנגד חייב על התנהגות בלתי הולמת. כך למשל, אם סבור נאמן כי חייב אינו מדווח על הכנסותיו כראוי, או חי ברמת חיים מופרזת בעודו משלם מעט מדי ואינו מציע הסדר, רשאי הוא להגיש בקשה לבית המשפט להגדלת התשלומים החודשיים, כפי שעשה כבר הנאמן בענינו של חייב זה. אם סבור הנאמן, בדומה לכך, כי החייב משתמט מתשלומים חודשיים, על אף שיש ביכולתו לשלמם, הוא רשאי להגיש לבית המשפט בקשה כנגד החייב, אשר עשויה לעלות עד כדי בקשה להשתמש בעונשי מאסר. 19. אלא, שאין נאמן רשאי לסרב לכל בקשה של החייב, ולדחות כל בקשה שלו, אף כזו שאין קשר בינה לבין "העוונות" אותם הוא מייחס לחייב. כמו כן, אין הוא רשאי לשלול זכויות של חייב על דעת עצמו, אלא חובה עליו להגיש בקשות מתאימות לבית המשפט. מעל הכל, אין נאמן רשאי, בשום מקרה, לנסות ולמנוע מהחייב להתפרנס, במידה כזו שתפיל אותו כנטל על החברה, זאת מלבד במקרים קיצוניים וספורים, בהם עומד מנגד אינטרס כבד-משקל וחריג ביותר. ודוק, על הנאמן לזכור כי בדחיית נסיונו של החייב להתפרנס, לא רק בו הוא פוגע, אלא גם בנושי החייב שאת עניינם הוא מייצג. 20. עד כאן, סקירת ההלכה הפסוקה הכללית. עתה, נותר לבדוק כיצד ראוי לישמה בנסיבות מקרה זה. דומה, לאחר עיון בתגובות הנאמן והכנ"ר כי הנימוקים האמיתיים להתנגדותם אינם עקרוניים, אלא נעוצים בהתנהגות החייב דנן. אלא, שלאור כל שנאמר לעיל, עולה כי שיקולים הנעוצים בהתנהגותו הכללית של החייב אינם רלוונטיים לנושא בקשה זו. במיוחד, אמורים דברים לעניין טענות הנאמן בדבר בעיות בתשלומים החודשיים של החייב, והעובדה כי העסק "אינו תורם מאומה" לנושים. לעניין זה, די אם יאמר, כי אם סבור הנאמן שהחייב מותיר בידו סכומי כסף מוגזמים כל חודש, הרי הדרך לטפל בכך היתה הגשת בקשה להגדלת התשלומים החודשיים, ולא נסיון למנוע מהחייב להתפרנס. אם היה נוקט הנאמן בדרך זו, היה מגביר את התועלת לנושים, וזאת בלא לפגוע בחייב. כמו כן, יגעתי ולא מצאתי מה שייכות יש לטענת הכנ"ר, לעניין אי הצעת הסדר בידי החייב, לעניינה של בקשה זו. ההלכה הפסוקה קובעת במפורש, כי אי הצעת הסדר, לכשעצמה, אינה מהווה אף ניצול לרעה של הליכי פשיטת הרגל - שכן לא פעם אין ביכולת החייב להגיש הצעה ראויה. לא זו אלא אף זו; אם לדעת הכנ"ר משתמע מאי-הצעת הסדר העובדה כי החייב אינו משלם כספים די הצורך, הרי הדרך היא הגשת בקשה להגדלת התשלומים החודשיים. כמו כן, אי הצעת הסדר עשויה להצטרף לעובדות המוכיחות (בפני עצמן) את חוסר תום-ליבו של החייב אשר עשוי להוות עילה לביטול הליכי פשיטת הרגל נגדו. אין מאומה בין אי הגשת הסדר לבין חיסול עסקו של החייב. בשולי הדברים יוער כי טוב היו עושים הן הכנ"ר והן הנאמן לו היו נוקטים בדרך של הגשת בקשות בענין המחדלים המיוחסים לחייב, במקום לשרבב טיעונים אלו במסגרת תגובות ובקשות בענינים שאינם רלבנטיים למחדלים אלו. במיוחד, מוזרה הינה טענת הנאמן, המתייחס לעצם הגשת בקשה מצד החייב לבית המשפט להקטנת תשלומים חודשיים כעילה לדחיית בקשתו. מן הראוי להדגיש, כי הזכות לפניה לערכאות הינה זכות חוקתית ראשונה במעלה, קל וחומר כאשר מדובר ביחסי כח-כפיפות שבין נאמן לחייב, כאשר לא פעם, הפניה לבית המשפט הינה האמצעי היחיד אשר עומד לרשות חייב אשר אינו עושה דין לעצמו ומבקש להמנע מלעבור בכך על דיני פשיטת הרגל. אמנם, אותה בקשה של החייב להקטנת תשלומים נדחתה בבית המשפט, אלא שאין בכך דבר לעניין הבקשה העומדת בפני כיום. גם אם "חטא" החייב והגיש בקשה לא מוצדקת, הרי הדרך להענישו על כך הינה פסיקת הוצאות בבית המשפט, או התחשבות בהתנהגות זו כאשר תבוא העת לבחון את תום-ליבו במכלול הליכי פשיטת הרגל, כגון מועד דיון בבקשת הפטר , או דיון בביטול הליכי פשיטת הרגל בשל ניצולם לרעה. לכן, טענת הנאמן, הרואה בעצם פניית החייב לבית המשפט חוסר תום-לב המצדיק, בין היתר, את דחיית בקשתו הנוכחית, מוטב היה לה אלמלא נטענה כלל. בשולי הדברים, ולמען ההגינות, אזכיר כאן (את שכבר אמרתי לעיל) כי באותה החלטה, אשר דחתה את בקשת החייב להקטנת תשלומיו החודשיים נדחתה גם בקשת הנאמן להגדילם פי ארבעה למפרע, מיום מתן צו הכינוס ואילך, בקשה אשר הוגשה שלא כדין ובלא אסמכתאות מתאימות, במסגרת תגובה לבקשת החייב. לכן, נראה לי כי מוטב היה אילו ענין זה לא היה מועלה דכאן כלל. 21. בדחותי את הטענות דנן, לא נותרה לדיון אלא הטענה העניינית היחידה הנטענת כנגד בקשתו של החייב - והיא הסיכון לנושים בהיתר שניתן לחייב לפתוח עסק, המתגלם בחשש מכך כי החייב יצבור בכך חובות חדשים. לאחר עיון בטענה זו, מצאתי כי אין בה ממש: א. ראשית, הנאמן עצמו הוא שטוען, כי בחשבונו של החייב נמצאות כל העת יתרות זכות גדולות, קרי, דומה כי עד עתה לא הניבה הפעלת העסק (על אף הקשיים שהערים עליה הנאמן) הפסדים וחובות חדשים, ההיפך הוא הנכון - הרי יתרות אלה היו, בין היתר, בסיס לאותה בקשה של הנאמן, שנדחתה, להגדיל התשלומים החודשיים. ב. שנית, אין בהענות לבקשת החייב בכדי להתיר לו לפתוח חשבון דביטורי ו/או חשבון בעל מסגרת אשראי. אין מניעה כי אם יתברר כי החייב חורג מתנאי החשבון, ונכנס ליתרות חובה, הרי ניתן לבטל את ההיתר שניתן לחייב לאלתר. הסיכוי שהחייב יצבור, בתוך חודש אחד, חובות משמעותיים שיפגעו בנושיו הינו קטן, בהתחשב בעניין זה בנסיבות המקרה. כמו כן, אין מניעה כי הנאמן יתן הוראות לבנק לפיהן יסגר חשבונו של החייב לאלתר אם ימצא ביתרת חובה. ג. לעומת סיכון קטן זה, עומדת התועלת הרבה לנושים והאינטרס הסוציאלי הגלום בכך שהחייב יוכל להתפרנס ולשלם תשלומים חודשים, אשר אם הנאמן סבור כי אין הם משקפים את יכולתו כיום, פתוחה בפניו הדרך לנסות ולהגדילם כדין. מכל האמור לעיל, יוצא כי דין הבקשה להתקבל. בשולי הדברים יוער, כי טוב יעשו החייב והנאמן, אם ימצא דרך להדברות, וזאת לתועלת כל הנושים בתיק, אשר וודאי אינם מרוויחים (בלשון המעטה), מהמאבקים המשפטיים הבלתי פוסקים בתיק זה. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. פשיטת רגל