פסק דין המחלוקת 1. התובעים 1 ו- 2 עבדו במשך כ- 18 שנים כנהגים באגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן: הנתבעת 2 או אגד), ובפיהם טענות הנוגעות להסדרי הפרישה שלהם. תביעות השניים אוחדו בהסכמה. 2. במשך שנות עבודתם באגד היו התובעים חברים בקרן הגמלאות של חברי אגד, היא הנתבעת 1 (להלן: "הקרן" או "קרן הגמלאות"). בסוף התקופה האמורה, בהיותם כבני 40, החליטו התובעים על פרישה מרצון מ"אגד". עובר לעזיבתם, במסגרת חישוב הסכומים המגיעים להם בעת הפרישה, נערך לתובעים חשבון סופי, במסגרתו קיבלו את חלקם בכספים שהופרשו ממשכורתם לקרן הגמלאות במהלך שנות עבודתם, ואולם לא שולם להם החלק שהופרש בגינם לקרן ע"י אגד. התובעים אף חתמו על מסמך ויתור שכותרתו "הצהרת פורש" - שבו הצהירו כי בדקו את החשבון והם מאשרים את נכונותו, וכי אין מגיעים להם עוד כספים או זכויות כלשהן בגין הפסקת חברותם בקרן (להלן: מסמכי הוויתור או כתבי הוויתור). 3. התובעים מבקשים שהנתבעות יחוייבו בתשלום מלוא הסכומים אשר הפרישה אגד בעבורם - כחלק מפיצויי הפרישה המגיעים להם, ולחלופין, בתשלום גמלה חודשית לכל חייהם וקצבת שארים לאחר מותם, באופן יחסי למספר שנות הותק שבהן היו חברים באגד. כן מבקשים התובעים הצהרה על בטלות תקנות 12, 16, 21, 29, 46 ו47- לתקנון קרן הגמלאות, המסדירות את זכויות הפרישה של החברים בה. לטענתם, בתקנות אלו נכללו תנאים מקפחים (בחוזה אחיד), הנוגדים את תקנת הציבור, והעומדים בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כמו כן מבקשים התובעים צו הצהרתי הקובע כי מסמכי הויתור עליהם חתמו, בטלים מעיקרם בשל לחץ וכפיה שהופעלו עליהם מצד הנתבעות לחתום עליהם. 4. אין חולק כי היחסים המשפטיים בין אגד והתובעים, מושתתים על תקנון ההתאגדות של אגד ועל תקנון קרן הגמלאות, ולאלה תוקף של הסכם (חוזה) ביחסים שבין הצדדים, וראו בהקשר זה ע"א 627/61 גלברג ואח' נ' מושב עובדים תל עדשים בע"מ, פ"ד יז(2) 1281 ,1285; בג"צ 932/91 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד מו(2), 430. אין גם חולק כי ע"פ לשון תקנון הקרן, לא היו התובעים זכאים אלא לאותם סכומים שקיבלו, דהיינו לסכומים שהפרישו ממשכורתם לקרן. ואולם, התובעים טוענים כי יש בהוראות הקרן האמורות משום ניצול לרעה של עובדי אגד וקיפוחם, שכן הן פוגעות שלא כדין בזכויותיהם הסוציאליות אשר נצברו במשך כ18- שנה. 5. הנתבעות מעלות כטענה מקדמית טענת התיישנות. לשיטת הנתבעות, תקופת ההתיישנות רצה למצער מהמועד שבו חתמו התובעים על כתבי הויתור. כן טוענות הנתבעות כי דין התביעות להידחות בגין כתבי הוויתור. לגוף התביעות, טוענות הנתבעות כי תניות הקרן אינן מקפחות, וכי אין בהן כדי לפגוע בזכות קנויה כלשהי של התובעים. לשיטת הנתבעות, יש לדחות מכל וכל את טענת התובעים כי הם זכאים לגמלה, וגם את טענתם כי הם זכאים לכספים שהעבירה אגד לקרן. טענות הנתבעות הועלו בסיכומים מפורטים ויסודיים שהוגשו על-ידי נתבעת 1 (נתבעת 2 הצטרפה לכל האמור בסיכומי נתבעת 1). טענת ההתיישנות 6. אדון תחילה בטענת ההתיישנות. לטענת הנתבעות, תקופת ההתיישנות החלה לרוץ ממועד החתימה על כתבי הויתור. התובע 1, שהיה חבר אגד מיום 1.3.73 ועד ליום 22.1.90, חתם על כתב הויתור ביום 4.2.90 והתובע 2, שהיה חבר אגד מיום 1.1.71 ועד ליום 26.2.89 (בו נערך לגביו תחשיב החזר הזכויות), חתם על כתב הויתור שנה לאחר מכן, בפברואר 1991. שתי התביעות הוגשו רק ביום 11.6.98. הנתבעות טוענות כי תובע 1 הגיש תביעתו למעלה מ8- שנים לאחר מועד היווצר העילה ותובע 2 - למעלה מ7- שנים לאחר מועד זה. לשיטת הנתבעות, לגבי תובע 2 החלה תקופת ההתיישנות לרוץ אף קודם לכן, במרץ 1989. במועד זה נערך לגביו תחשיב החזר הזכויות שנתקבל. סירובו לקבל את הכסף נומק על-ידו אז בטענה כי הוא זכאי גם לחלק של אגד בהפרשות. 7. למול טענת ההתיישנות העלו התובעים שורת טענות, ואלו הן, בתמצית: א. יש להתעלם מטענת ההתיישנות מטעמים של צדק ושל תקנת הציבור, תוך שימת דגש על מהות הזכויות הסוציאליות הרלבנטיות ולאור המדיניות השיפוטית העומדת ביסוד כיבודן. טענת התיישנות הנה טענה פרוצדורלית-פורמלית, אשר ראוי שלא לדחות בגינה את הזכות המהותית. יש לצמצם את תחולת הוראת ההתיישנות במצב מעין זה, ובכל מקרה, יש להתחשב בעובדה כי המועד בו הוגשה התביעה הנו סמוך למועד השתכללות ההתיישנות. ב. הנתבעות הנן נאמנות של התובעים, כמשמעות הביטוי בחוק הנאמנות, תשל"ט - 1979, ועל יחסי נאמנות לא חל דין ההתיישנות. ג. מדובר במעשה או במחדל נמשכים המקימים עילת תביעה חדשה מידי יום ביומו. ד. חל החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח1958- (להלן: "חוק ההתיישנות"), העוסק בהתיישנות שלא מדעת. לענין זה נטען שהתובעים לא היו מודעים לכך שוויתרו על זכויותיהם, דבר שהובהר להם רק לאחר חלוף הזמן. כן נטען בהקשר זה כי נתגלתה לתובעים עובדה חדשה והיא הלכת בית המשפט העליון בע"א 1795/93 קרן גימלאות של חברי אגד בע"מ נ' יוסף יעקב, פ"ד נא(5), 433 (להלן: עניין יוסף יעקב, עליון), אשר קבעה כי תקנון הקרן הנו 'חוזה אחיד', וכי סעיפים מסוימים בתקנון זה בטלים מחמת היותם מקפחים. בהקשר זה נטען גם כי התובעים סמכו על הנתבעות ולא העלו על דעתם לפקפק בדבריהן באשר לאי זכאותם לחלקה של אגד בהפרשות, ואולם, משניתן פסה"ד האמור ובוטלו סעיפים מקפחים, נתברר להם לראשונה כי עומדות להם זכויות. ה. חל החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות העוסק בתרמית. הנתבעות פעלו במרמה עת העלימו מן התובעים את העובדה (הנטענת) לפיה יכולים היו לקבל את הזכויות הנתבעות. ו. יש לראות בעובדה שלמר יוסף יעקב - שעניינו הגיע כאמור לבית המשפט העליון - שולמו כספים על-ידי הנתבעות, משום הודאת הנתבעות בקיום הזכות גם כלפי התובעים, המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. ז. הסעיפים המקפחים בתקנוני הנתבעות בטלים מעיקרם ומשכך אין בטענת ההתיישנות כדי להועיל לנתבעות. טענות אלו ידונו להלן, לאור הטענות שהעלו הנתבעות מולן. 8. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות בשאינו מקרקעין היא 7 שנים. "תובענה" מוגדרת בסעיף 1 לאותו חוק ככוללת כל "הליך אזרחי לפני בית המשפט", וסעיף 6 לאותו חוק מורה כי תקופת ההתיישנות תחל ביום שבו נולדה "עילת התובענה". עילת התובענה היא "מסכת העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב של הנתבע" והיום שבו נולדה "הוא היום שבו אילו הגיש התובע תביעה לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק הדין", ראה ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש ושירותים למרפאות שיניים בע"מ ואח', פ"ד נ"ד(1) 529, 541. כאמור, התובעים נשענים על החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שבו נאמר: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." התובע 1 העיד (פר' מיום 17.10.99 עמ' 5) כי רק מספר שנים לאחר פרישתו, ולאחר שיחות שערך עם עמיתים שפרשו גם הם מאגד, נודע לו כי משמעות חתימתו על המסמכים שהוגשו לו לחתימה בעת פרישתו, היא מיצוי זכויותיו כנגד הקרן, מבלי שאלו כללו את חלקה של אגד בהפרשות לקרן. בכל מקרה, דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם האמור בכתב הויתור, שבו הצהיר שלא מגיעים לו כספים וזכויות מהקרן (ר' להלן ס' 16). כמו כן, מדברים אחרים שנאמרו בעדותו, עלה כי הבין שלא שולמו לו הכספים שהפרישה אגד לקרן (פר' שם, עמ' 3 ש' 22). משחתם אותה עת על כתב הויתור, צריך היה להבין כי אין בדעת הנתבעות לשלם לו כספים אלו. מדבריו גם עלה כי כבר אז, משהוגשו לו מסמכים לחתימה, חש כאנוס לחתום ועשה כן באי רצון. גם דבר זה תומך בהערכה שהבין כי אין בדעת הנתבעות לשלם לו בעתיד סכומי כסף כלשהם. הדעת נותנת גם שהבין כי העובדה שהוא מושך את הכספים שהפריש לקרן, אינה עולה בקנה אחד עם האפשרות שזכויותיו לקבל גמלה נשמרות אצל הנתבעות. אני מתקשה אפוא לקבל את טענת התובע 1 לפיה סבר במשך תקופה ארוכה לאחר פרישתו, כי הכספים שהופרשו על-ידי אגד עדיין עומדים לרשותו בקרן. לענין זה אוסיף כי תנאי הפרישה מהקרן פורטו בתקנון הקרן והיה בידו לעמוד על תוכן הוראותיו. סביר גם שבירר לפני פרישתו מהן הזכויות העומדות לזכותו ע"פ התקנון, וששמע עליהן דברים גם מחבריו. מכל מקום, די בכך שהיה ביד התובע 1 לברר מהן זכויותיו ע"פ תקנון הקרן וגם להבין את משמעות חתימתו על כתב הויתור, כדי למנוע תחולת החריג הקבוע בסעיף 8. אי ידיעת העובדות היתה תלויה בו, ואילו נקט "זהירות סבירה" (כלשון סעיף 8) היה בוודאי מגלה שלשיטת הנתבעות זכויותיו בכל הנוגע לכספים מהקרן מוצו בנטילת הסכומים שהוא הפריש לקרן. תובע 2 אישר שהיה מודע לעמדת הנתבעות בכל הנוגע לזכויותיו מהקרן: "ש: אמרו לך שמוכנים לתת לך את החלק שלך ואת החלק של אגד לא מוכנים לתת לך? ת: כל הזמן באתי בטענות שמגיעים לי שני החלקים. ש: אתה עזבת בפברואר 89 ואת הכסף קיבלת בפברואר 91 כי כל הזמן לא היו מוכנים לתת לך את החלק של אגד? ת: נכון. ... ש: לא חשבת כל השנים שיש בקרן כסף שרק צריך לבוא ולקחת אותו ידעת שהן לא מוכנים לתת לך אותו. ת: נכון שידעתי שהם לא מוכנים לתת לי את הכסף. ... ש: אתה אמרת אני מסתייג כי אני שומר לעצמי את הזכות לתבוע את הכסף בקרן הגמלאות את החלק שלי ואת החלק של אגד. ת: כן". (פר' מיום 17.10.99 עמ' 10). התובעים טוענים גם כי לאחר מתן פסה"ד בעניין יוסף יעקב בבית משפט עליון, נגלה להם כי עומדות להם זכויות שנעלמו מעיניהם קודם. גם דין טענה זו להידחות. גם דין טענה זו להידחות. מקובלת עלי טענת הנתבעות לפיה הלכה משפטית חדשה אינה בגדר עובדה חדשה שיש בה לעצור את מרוץ ההתיישנות. לעניין זה הפנו הנתבעות לדברי כבוד הנשיא ברק, כתוארו היום, בע"א 531/89 יחזקאל להבי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פ"ד מו(4), 719: "על-פי הפירוש הראוי של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אי ידיעת הדין או הסתמכות על דין ישן (אשר שונה הלכתית או חקיקתית) אינם מצבים המשעים את תחילת מרוץ ההתיישנות על-פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות . הטעם לגישתי זו הוא כפול: ראשית, במישור הלשוני, סעיף 8 לחוק ההתיישנות משעה את תחילתה של ההתיישנות באי ידיעתן של "העובדות". אי ידיעת הדין או הסתמכות על דין ישן אינה נופלת למסגרת זו... וברוח דומה נפסק (מפי השופט ד. לוין) באימרת אגב כי גילוי מאוחר של הזכות המשפטית הצומחת ממערכת עובדות ידועה אינו "מאחר" את תחילת מירוץ ההתיישנות" (שם, עמ' 723). לאור האמור, יש להגיע למסקנה כי העובדות הרלבנטיות להגשת התביעה היו ידועות לתובעים במועד חתימתם על כתב הוויתור או בסמוך לו. 5. אעבור לטענה שעניינה אי תחולת ההתיישנות בשל יחסי נאמנות. ע"פ הפסיקה, תביעת הנהנה כלפי הנאמן מתיישנת ככל תביעה אחרת, אם לא הוגשה תוך שבע שנים מיום שנודעו לנהנה העובדות המהוות את עילת התביעה. בע"א 3322/95 יצחק גמזו נ' עו"ד דניאל גושן, פ"ד נ(4), כתבה לענין זה כבוד השופטת ד' דורנר: "כאמור, בישראל חל על יחסי הנאמנות דין ההתיישנות הכללי. ככלל, תביעת נהנה נגד נאמן מתיישנת, ככל תביעה אחרת, בחלוף תקופת ההתיישנות. ההתיישנות מתחילה ... ביום הפרת חובת הנאמנות. ... ביחסי נהנה ונאמן קיימת הנחה שהנהנה סומך על הנאמן כי יקיים את חובותיו. ואולם, הנחה זו ניתנת לסתירה. עם היוודען לנהנה של העובדות המהוות את עילת התביעה, מן הראוי להחיל על תביעה זו את דיני ההתיישנות הכלליים, ולא לאפשר לנהנה לעכב את הגשת התביעה עד אין קץ" (עמ' 524-527). וכן ראו באותו עניין, ע"א 2167/94 בנק למסחר נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216, 219. לאור האמור, בנסיבות שתוארו, מתבקשת המסקנה כי אפילו אם מדובר ביחסי נאמנות בין הצדדים - והנתבעות טוענות כי הנחה זו אינה נקיה מספק - החלה תקופת ההתיישנות לרוץ כאשר היו התובעים מודעים לעמדת הנתבעות ביחס לזכויותיהם. 9. אין בידי גם לקבל את טענתו הנוספת של ב"כ התובעים, לפיה מדובר במעשה או במחדל נמשכים, היוצרים עילת תביעה חדשה מידי יום ביומו. ב"כ התובעים מנמק טענתו זו באומרו כי כספי נאמנות ו/או כספי קופת גמל וכספי תנאים סוציאליים, הם כספי פקדון האמורים להימצא במערכת החשבונית של התובעים. לדבריו, אי השבתם היא בגדר מעשי גזל שונים ומתמשכים, המולידים עילת תובענה חדשה מדי יום. לענין זה הוא מפנה לסעיף 89 לפקודת הנזיקין, וטוען שעילת התובענה היא מעשה או מחדל נמשך. הנמקה זו אינה מקובלת עלי. כפי שעולה מטיעון התובעים עצמם, עוסקים אנו בתובענה הנשענת על התקשרות חוזית ולא בתביעה נזיקית בגין עוולה, שניתן להחיל עליה את סעיף 89 לפקודת הנזיקין, כטענת ב"כ התובעים. המעשה שביסוד עילת התביעה - הקביעה כי אין לתובעים זכויות נוספות בקרן ואי שחרור הכספים שהפרישה אגד - אירע והסתיים בעת שהתובעים פרשו מהקרן, מבלי שקיבלו אותם כספים. 10. גם בטענת חריג התרמית, לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, לא מצאתי ממש. הנטען להיות תרמית, הוא אכן, כטענת הנתבעות, מחלוקת המתבררת בתביעה זו, גופה, הנוגעת לתשלום חלקה של אגד בהפרשות לקרן, כשהנתבעות מצדן, מתכחשות לחבות לעשות כן, ומבססות טענותיהן על טיעונים משפטיים טובים. העובדות הרלבנטיות לעמדת הנתבעות לא הועלמו מידיעת התובעים. נהפוך הוא - התובעים הוחתמו על מסמך המתייחס מפורשות לנושא מיצוי הזכויות. 11. גם הטענה הנשענת על סעיף 9 לחוק ההתיישנות והמוצאת הודאה של הנתבעות בקיום זכות התובעים בעובדה שהן שילמו כספים לאותו יוסף יעקב - אין בה כדי להועיל לתובעים. מקובלת עלי טענת הנתבעות שלטענה זו לא הונחה תשתית ראייתית הולמת, וכי מכל מקום אין בתשלום במסגרת פשרה שנעשתה עם אחר, משום הודאה בזכות התובעים (כאשר ס' 9 מדבר על הודאה בזכות התובע). 12. איני רואה לנכון גם לקבל את טענת ב"כ התובעים לפיה יש להתעלם מדין ההתיישנות בענייננו, מטעמי צדק ובשל חשיבות הזכות הסוציאלית המהותית. זכות סוציאלית, ככל זכות אחרת, יכולה וצריכה להיתבע בגדרי הזמן הקבועים בחוק. גם אם הוראת ההתיישנות מפורשת על-ידי בתי המשפט בדווקנות ובצמצום, אין בכך כדי להצדיק פירוש חוק ההתיישנות בדרך "מלאכותית ומאולצת שתביא לעיוות הכתוב בו", וראה ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד ל"ח(3) 673, 679. חוק ההתיישנות אינו מבחין בין זכויות סוציאליות ובין אחרות (ע"פ סעיף 2 לחוק "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות") והנחת החוק היא שגם אם לתובע עומדת זכות מהותית - לא יהא בידו לממשה כאשר התיישנה התביעה, וראו ז. יהודאי, דיני התיישנות בישראל (1991) כרך א', עמ' 42. 13. אין בידי גם לקבל את טענתו של ב"כ התובעים לפיה הסעיפים הנטענים להיות מקפחים הנם בטלים וכי בנסיבות כאלה נסוגה טענת ההתיישנות. אין לטענה זו יסוד משפטי: לא קיים סייג חוקי לתוקף ההתיישנות, כאשר מדובר בסעיף מקפח, ואם כך גם טענה שדין סעיף מקפח להתבטל כפופה לטענת התיישנות. 14. ב"כ התובעים מתייחס לרציונל שביסוד טענת ההתיישנות ומפרט טעמים המלמדים, לשיטתו, כי רציונל זה לא מתקיים בענייננו. ואולם, תחולת דין ההתיישנות בענייננו היא פועל יוצא של הוראת החוק, הקובע כלל שאינו מבחין בין מקרים שבהם הרציונל האמור אינו מתקיים ובין אחרים. בכל מקרה, הדעת נותנת כי לעובדה שחלף זמן מאז חתימת התובעים על כתבי הויתור יש השפעה על יכולת הנתבעות להתייחס בראיות משלהם לנסיבות החתימה. לאור האמור, דין התביעה להידחות בשל התיישנות. טענת הוויתור 15. אף שהגעתי למסקנה כי דין התביעות להידחות בשל התיישנות, אני רואה לנכון לדון גם ביתר טענות התובעים. אתחיל בטענת הוויתור, שבקבלתה יש כדי לייתר את הדיון בטענות האחרות שהעלו התובעים, שעניינן בטלות הסעיפים בשל קיפוח ופגיעה בתקנות הציבור. 16. בכתבי הויתור עליהם נסמכים הנתבעות (מוצג נ1/ ומוצג נ4/), הצהירו התובעים כי בדקו את החשבון המצורף לכתב הויתור, כי כל פרטיו וסכומיו נכונים ואין מגיעים להם עוד כספים וזכויות בגין הפסקת החברות בקרן. כתבי ויתור אלו הם בגדר חוזים המחייבים את הצדדים. ויוטעם, חיוב כזה תקף גם כאשר היתה לתובעים זכות מהותית טובה קודם לכן. לשון כתבי הויתור היא ברורה וחד משמעית ולפיה לא מגיעות יותר לתובעים זכויות מהקרן. התובעים טוענים כי חתמו על כתבי הויתור בשל כפייה ואילוץ. הנתבעות טוענות בצדק כי טענה זו דינה להידחות על פניה, מן הטעם שהתובעים לא ביטלו את החוזה תוך זמן סביר. על פי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג1973-, ביטול חוזה מחמת פגם בכריתתו צריך להיעשות תוך זמן סביר לאחר שנודע למבטל על עילת הביטול ובמקרה של כפייה - תוך זמן סביר מרגע שפסקה הכפיה. הודעת ביטול מאוחרת, מעבר לזמן הסביר, אין לה תוקף והחוזה עומד בתוקפו חרף הפגם בכריתתו, ר' ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה) עמ' 265. לא נטען על-ידי התובעים ששלחו הודעת ביטול כלשהי קודם לתביעתם, אשר כאמור הוגשה לאחר תקופת ההתיישנות. בכל מקרה, חומר הראיות שבפני אינו מבסס את טענת האילוץ והכפיה. התובעים עצמם לא תארו נסיבות קיצוניות המצדיקות קביעה שאולצו לחתום או שהחתימה נכפתה עליהם. הלחץ המשתמע בעקיפין מדבריהם הוא כלכלי - קושי לעזוב את אגד ללא חתימה על כתב הויתור - אולם גם לגבי לחץ מסוג זה נקבע בפסיקה כי לא קיימת כפיה כאשר עמדה לפני המתקשר ברירה סבירה אחרת, ראה ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד, פ"ד מ"ח(5) 705, 740. התובעים לא הצביעו על נסיבות של לחץ כלכלי כבד. לכן, אין מקום לקבוע שלא עמדה בפניהם למעשה ברירה סבירה אחרת, ובכלל זה נקיטת הליך משפטי. אוסיף כי מחומר הראיות עולה גם כי לתובע 2 שולמו במועד סיום חברותו באגד תשלומי כסף גבוהים בגין פדיון מניותיו ופיצויי פרישה (נ2/), וזאת למרות שלא חתם על כתב הויתור אלא במועד מאוחר יותר. נראה אפוא כי הטענה, שנבצר מהתובעים לעזוב את אגד אלמלא חתמו על כתב הויתור - שניתן היה לראות בה לחץ כלכלי - אינה נכונה. טענה זו, שהועלתה על-ידי התובע 1, מתערערת לאור העובדה שתובע 2 קיבל את הסכומים האחרים המגיעים לו עוד קודם לחתימה על כתב הויתור. הנתבעות מצביעות בהקשר זה גם על כך שהתובע 1 חתם על כתב הויתור לאחר שאושרה עזיבתו את אגד. הנתבעות טוענות על כן כי לכל היותר ניתן לטעון כי אם התובע 1 לא היה חותם על כתב הויתור ולא היה משולם לו חלקו שלו בהפרשות לקרן הגמלאות, היינו סך של כ20,000- ש"ח. אי תשלום בסדר גודל כזה אינו יוצר אותו מצב של דחק ומצוקה קשים היכולים לבסס מצב של כפיה. 17. גם הטענה כי התובעים לא היו מודעים לאשר חתמו וכי טיבו של המסמך לא הובהר להם - דינה להידחות. כאמור, נוסח כתב הויתור פשוט, ברור וחד-משמעי. מדברי התובעים עצמם, כאמור לעיל, עלה כי היה ברור להם שמדובר בויתור על חלקה של אגד בהפרשות. אין גם מחלוקת שהתובע 2 סייג את חתימתו בכך שהוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע את חלקה של אגד בהפרשות (נ5/ ועדותו בפר' שם, עמ' 10 ש' 33-34). גם הטענה לפיה התקשו התובעים לבדוק את התחשיב שהועמד בפניהם אינה משכנעת, באשר לא הובהר מדוע התעורר קושי כזה. מה גם, שהיה ביד התובעים לברר את טיב החישובים, אף בטרם חתמו. לאור האמור, אין מקום לשלול את תוקף כתבי הויתור ויש לראותם כמחייבים את התובעים. מתבקשת אפוא המסקנה כי דין התביעות להידחות בשל כתבי הוויתור. הזכאות לקבל את חלקה של אגד בהפרשות לקרן 18. אף שהגעתי למסקנות האמורות, לפיהן דין התביעות להידחות, אדון בטענות התובעים הנוגעות לגוף ההוראות שאת ביטולן הם מבקשים. אדון תחילה בטענה לפיה דין הוראות הקרן שמכוחן אין התובעים זכאים לחלקה של אגד בהפרשות, להתבטל בשל היותה תניה מקפחת, ובשל פגיעתה בעקרונות של צדק ובקנין התובעים. בראשית הדברים, אציין כי מקובלת עליי טענת ב"כ הנתבעות, לפיה התובעים מסיקים מסקנות גורפות מפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין יוסף יעקב באופן שאינו הולם את הכתוב בו. באותו ענין דובר בתניה אחרת בתקנון, אשר שללה זכויות סוציאליות באופן מוחלט ושרירותי, ובית המשפט העליון הדגיש כי יש לבטלה מאחר שהיא גורפת ואוטומטית (וראו שם, בעמ' 6-15). יוסף יעקב הוצא מאגד לאחר 28 שנות חברות, בהיותו כבן 48 שנה, וזאת לאחר שביצע עבירה כלפי אגד. בית המשפט העליון פסק כי תקנה 33 לתקנון הקרן, השוללת באופן אוטומטי וללא שיקול דעת את הזכאות לגמלה ממי שביצע עבירה כלשהי, קטנה כגדולה, היא תנאי מקפח ולכן ביטלה. כבוד השופט י' אנגלרד בעניין יוסף יעקב, התייחס למבחן לקיומו של תנאי מקפח ולנסיבות המיוחדות במקרה שבפניו במילים אלו: "באשר למבחן לקיומו של תנאי מקפח נאמר על ידי בית משפט זה בפרשת ע"א294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מ"ו (2) 464, בעמ' 527, מפי השופט א' ברק: אכן, קביעת הקיפוח משקפת את האיזון הראוי אשר החברה הישראלית יוצרת בין שיקולים כלכליים, מוסריים וחברתיים. אין היא פרי השקפה כלכלית אחת. "תנאי הקיפוח" אינו מבטא חזון כלכלי זה או אחר. הוא מבטא תפיסה חברתית באשר להגון ולראוי ביחסים חוזיים אחידים...לדעתי ההוראות הנידונות אינו הגונות ואינן ראויות לא ביחסים בין תאגיד לחבריו, ולא ביחסים בין מעסיק ומועסק. לפנינו עניין של "ענישה חוזית" בעקבות הליך משמעתי פרטי" (שם, עמ' 453). מדברים אלו עולה כי ההכרעה בענין יוסף יעקב נוגעת לתניה המעלה תחושה קשה של קיפוח וניצול בלתי הוגן של פערי הכוחות החוזיים בין הצדדים. אין ספק כי ההוראות שהתובעים טוענים לביטולן שונות באופיין. 19. ע"פ לשון תקנה 46א' לתקנון הקרן, זכאי הפורש שאינו זכאי לגמלה לקבל סכום השקול לתשלומיו שלו לחברה, ובאשר להפרשות ששילמו על-ידי אגד לקרן הגמלאות מורה התקנון בתקנה 21א' כי אלו יוחזרו לאגד או יושארו בקרן. תקנה 47 לתקנון קובעת כי לבד מהזכויות המוקנות לחבר לפי התקנות, לא תהיה לחבר תביעה כלשהי כלפי הקרן. ב"כ התובעים טוען כי יש לראות בחומרה את התקנות שהוא עותר לביטולן בשל היותן פוגעות בזכות העובד לגבי שכרו. לשיטתו, הפרשת המעביד היא חלק משכרו של העובד. הוא תומך טענתו בפסיקה נרחבת הרואה בזכויות הסוציאליות הניתנות לעובדים חלק ממשכורתם, ומפנה בעניין זה, בין היתר, לע"א 809/90 לידאי נ' לידאי פ"ד מו(1), 602, שבו מציינת כבוד השופטת ש. נתניהו: "העובדה כי הכספים מופרשים בחלקם על ידי המעביד אינה צריכה להביא למסקנה אחרת. גם הכנסות מעבודה מקורן בתשלומים של המעביד. הזכויות הסוציאליות לפצויי פטורין ולפנסיה מהוות חלק מהתמורה המשתלמת לעובד בגין עבודתו" (שם, 609). בהסתמך על פסיקה זו, טוען ב"כ התובעים כי התקנות שמכוחן אין התובעים זכאים לקבל כספים אלו, פוגעות בקניינם. יצויין כי אגד השאירה כספים אלה בקרן הגמלאות ולא החזירה אותם לעצמה עם פרישת התובעים, ולשיטת ב"כ התובעים, נדיבות זו נעשית על חשבון התובעים. הנתבעות מדגישות כי לא זו בלבד שלא נקבע בפסיקה כי הסעיפים האמורים מקפחים, אלא שבית המשפט העליון בע"א 303/87 בנדרלי נ' קרן גמלאות של חברי אגד בע"מ, פ"ד מ"ה(2) 207 סמך ידו על תקנה 46א' לתקנון. באותו ענין תבעו חברי אגד לשעבר, שסיימו את חברותם באגד שלא במסגרת פרישה לגמלאות, ושקיבלו החזר סכומים, חלק ברווחים בהפרשי ההצמדה ותוספות ערך הנכסים שהצטברו עד ליום הפסקת החברות. בית המשפט העליון דחה את התביעה וקבע כי תקנון קרן הגמלאות הוא שמסדיר את מסכת הזכויות שבין קרן הגמלאות לחבריה, וכי לא קיימת עילה להתערב בתוכנו (שם, 212, 215). ואולם, יש לציין כי בענין בנדרלי לא נבחנו ההיבטים המועלים עתה על-ידי התובעים באופן נוקב. בתשובה לגוף הטענות האמורות, מציינות הנתבעות כי ע"פ פסיקת משפט העבודה - אין לעובד זכות מוקנית לגבי הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה. הנתבעות הפנו בסיכומיהן לשורת החלטות של בית הדין לעבודה המלמדות זאת, וביניהן דב"ע נה2-18/ יצחקי - חברה ישראלית לאוטומובילים, פד"ע כ"ט 380, עמ' 384, 385, וכן הפנו בהקשר זה לספרה של ח. הרדוף "זכויות עובדים בקופת גמל (1997), עמ' 91. כלל דומה, לפיו אין לעובד זכות מוקנית לקבלת חלק המעסיק בהפרשות, נלמד מתקנוניהם של קרנות פנסיה רבות, כעולה מתצהירו של תורג'מן, מנכ"ל קרן הגמלאות (נ8/, נ9/), המפנה להוראות דומות ב9- קרנות פנסיה. גם מהוראות אותם תקנונים - שצורפו לתצהיר - עולה כי הזכאות להפרשות המעביד תלויה במערכת ההסכמית הקיימת בין הצדדים בכל מקרה ומקרה. הנתבעות מציינות בסיכומיהם כי הבסיס המשפטי למצב דברים זה נעוץ בעובדה שאין במשפט הישראלי דין כללי המעניק זכות לפנסיה, ובכלל זה מחייב עריכת בטוח פנסיוני, דבר המביא לכך שהמטריה היא הסכמית-דיספוזיטיבית. בהיעדר חוק שהיה בו כדי לחייב את חברי אגד לערוך לעצמם בטוח פנסיוני, והמגדיר את תוכנו של בטוח כזה באופן קוגנטי, רשאים היו חברי אגד לקבוע את היקף הזכויות שיוקנו במסגרת הבטוח הוולנטרי שלהם. על כן גם אין בקביעה, לפיה החבר אינו זכאי לפנסיה כלשהי כאשר הוא מחליט לעזוב מרצונו, משום קיפוח. ע"פ חומר הראיות שבפני, אין גם מקום לקבוע כי תנאי הפרישה להם זכו התובעים מפלים את הפורשים בטרם עת, בהשוואה לתנאים של עובדים שכירים במשק במצבם. השוואה כזו - צריכה להיעשות תוך הבאת כלל ההוראות בחשבון, דהיינו, להתחשב גם ביתרונות שיש בכלל ההוראות הנוגעות לפרישת חברי אגד, ביחס להוראות אחרות. ע"פ תצהירו של תורג'מן (סעיף 37), עובדים רבים כלל אינם מבוטחים בטוח פנסיוני, ובקרב מי שאינם עובדים שכירים, הביטוח הפנסיוני נפוץ עוד פחות. יצויין כי בענין יוסף יעקב, הגיע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת דורנר) למסקנה כי ההתניה שנדונה שם מקפחת, תוך השוואה להוראות מקבילות החלות על עובדים שכירים. 20. מול טענת ב"כ התובעים, לפיה ההפרשות לקרן פנסיה הינן חלק בלתי נפרד מן המשכורת, מטעימות הנתבעות כי הסיווג המקובל במשפט העבודה רואה בהפרשות לקרן הפנסיה משום "תנאים נילווים למשכורת". בכל מקרה, טוענות הנתבעות כי אפילו היה מדובר בחלק מהמשכורת, אין בכך כדי לגרוע מתוקפו של כלל מושרש המעוגן בהלכה הפסוקה, לפיו אין לעובד זכות מוקנית בחלקו של המעסיק בהפרשות. לענין זה מדגישות הנתבעות כי לא קיים דין קוגנטי המסדיר את שיעורה של המשכורת ותנאי תשלומה, אלא המדובר בנושא הנתון כל כולו להסכם בין הצדדים. אני סבורה כי הוראות התקנון עצמו מלמדות שלא הוסכם כי אכן הפרשות אגד הן חלק ממשכורת החבר, שהרי דבר זה אינו עולה עם הקביעה המוסכמת שהפרשות אלו לא יימסרו לו כאשר יפרוש בטרם עת. היקף המשכורת הוא ענין להסכמה בין הצדדים, וכאמור, לכספי הפרשות המעביד - בשונה מכספים שהם קניינו המלא של העובד - אין לעובד זכות קנויה. ויוטעם, אין מדובר בסכומים שהופרשו לתוכנית חסכון של העובד, אלא בהסדר פנסיוני. 21. אין גם יסוד לטענת התובעים לפיה יש לייחס לנתבעות עשיית עושר ולא במשפט, שהרי לענין זה קיים הסכם בין הצדדים ואין מקום לתביעה בגין עשיית עושר לגבי מה שנכלל בחוזה, ר' פרופ' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, מהדורה שניה, 1998, סעיף 4.2. מכל מקום, משלא נתקבלה טענת התובעים כי זכאים הם לקבל את הפרשות המעביד כבעליהם, אין בידם לטעון כי אלו נשארו בקרן שלא כדין. גם הישענות התובעים על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין בה כדי לשנות את פני התמונה. מסכת היחסים הרלבנטית תמה ונשלמה לפני מועד כניסתו של חוק היסוד לתוקף, ומכל מקום, הוראות הקרן הן פרי התקשרות הדדית וקיומן ע"פ המוסכם באופן שוויוני אינו פוגע בקניינו של האדם וכך בכבודו, ובכל מקרה, כפי שמצביעות הנתבעות בצדק, תביעה לפי סעיף 3 לחוק היסוד פירושה "שלילתו של מה שיש לאדם", ראו ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי ואח', פ"ד מ"ט(4) 221, בעמ' 328. מאחר שאין לקבוע כי סכומי הכסף שהפרישה אגד נעשו קניינם של התובעים, אין לראות באי תשלומם לתובעים משום פגיעה בקניין. הזכאות לקבלת גמלה יחסית 22. תקנון הקרן קובע את זכאות החברים לקבלת גמלה בעת פרישה, ע"פ קריטריון של גיל וותק. קריטריונים אלו ענייניים וסבירים והם גם מקובלים בקרנות גמל. קריטריונים אלו שווים כלפי כל סוגי החברים, ביוצרם אמות מידה אחידות לגבי כלל המבקשים לפרוש. אין מחלוקת כי ע"פ סעיף זה לא היו התובעים זכאים לגימלה בעת שפרשו. כאמור, לתקנון תוקף של חוזה בין החברים, המחייב גם את התובעים. התובעים טוענים כי אין זה ראוי לשלול את זכאותם לפנסיה בשל חוסר באי אלו שנים או חודשים. הנתבעות טוענות מנגד כי זו דרכה של תורת המשפט מאז ומעולם, לקבוע מידות ושיעורים, כאשר תמיד יהיה מי שעניינו נופל מחוץ לגדרם ובשל כך אינו עומד בקריטריון לזכאות. אכן, הקריטריון של גיל וותק קיים בכל הסדרי הפנסיה ואף באלה הסטטוטורים כעולה מחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] התש"ל1970- ומחוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות) [נוסח משולב] התשמ"א1985-. גם לפי חוקים אלה, מי שאינו ממלא אחר תנאי הזכאות הבסיסיים אינו זכאי לגמלה יחסית. לאור האמור, אין מקום לקביעה שהסדר הפנסיה שבו מדובר הוא בלתי סביר ביחס להסדרים אחרים. התובעים היו כבני 40 בעת פרישתם מרצון מאגד. במועד סיום החברות באגד היה התובע 1 בן 39 שנים ו- 10 חודשים; והתובע 2 היה בן 40 שנים ו- 5 חודשים. ע"פ התקנות, זכאי לגמלה מי שפרש בגיל 65, או מי שפרש בגיל 60 באישור אגד. התובעים אף לא מילאו אחר התנאים המינימאליים המאפשרים בתנאים מסויימים (גיל 46 וותק של 25 שנים) קבלת גימלה לאחר 25 שנות וותק (ע"פ תקנה 29ה'). בעת עזיבת התובעים את אגד, לא היו אפוא התובעים זכאים לגמלה, בין מחמת גילם הצעיר ובין מחמת העדר ותק מספיק. לאור האמור, אין מדובר כאן, לגבי התובעים, בשלילה של זכות כלשהי, אלא באי עמידה בתנאי הזכאות לזכות. אין זכות קנויה לגמלאות ואין מקום "לבנות" לתובעים זכות לגמלה יחסית, שלא ע"פ הוראות הקרן. ויוטעם, בכל הנוגע להיבט הפגיעה בתובעים, עלה מעדותם כי פרשו מיוזמתם פרישה מוקדמת כדי לפתוח עסק פרטי. ההחלטה לעזוב בגיל צעיר, התקבלה אפוא ביוזמתם כדי לפנות לדרך חדשה. יצויין כי כדי להבטיח את עתידם ועתיד משפחתם לעת זקנה, היה ביד התובעים לרכוש לעצמם חסכון פנסיוני במסגרת אחרת. לסיכום, גיל וותק הנם קריטריונים רלוונטיים לקביעת זכויות פנסיה, ואינם קריטריונים שרירותיים או מפלים. אין אפוא מקום לקבוע כי ההוראות הרלבנטיות בלתי הוגנות ומקפחות. לאור האמור, אין מקום למסקנה בדבר בטלות התקנות. 23. ב"כ התובעים מוסיף וטוען כי היה מקום להחיל בעניינם של התובעים את תנאי תקנה 45 לתקנון, וכי הימנעות מהחלה כזו נובעת מאפליה בין עובדים, כאשר בתקנה האמורה נעשה שימוש לטובת בעלי השפעה באגד. תקנה 45 קובעת תנאים לזכאות לגמלה במקרים מיוחדים, ולפיה כל מי שהיה חבר באגד במשך תקופה של 15 שנים לפחות, ומלאו לו לפחות 40 שנים במועד סיום חברותו באגד, יוכל באישור אגד להמשיך בחברותו בקרן הגמלאות אם ישלם לקרן את סכום ההפרשות הכולל (ממנו ומאגד) עד הגיעו לגיל ולוותק שבו יוכל לפרוש לגמלה (גיל 46 שנים וותק של 25 שנים). הטענה שמדיניות הפעלת תקנה זו היא מדיניות של איפה ואיפה לא נתמכה בראיות הולמות: לא הוצגו מקרים מהם ניתן ללמוד על הדרך המפלה של הפעלת התקנה. מכל מקום, תובע 1 פרש בטרם מלאו לו 40 שנים ולכן לא עמד בתנאי הסף של התקנה האמורה. כמו-כן, לא הוכח כי התובעים הביעו כוונתם לעמוד בתנאי תקנה 45 לתקנון ולשלם את התשלום החד פעמי הנדרש, כדי להיות זכאים בבוא העת לגמלה. גם מטעמים אלו אין לאמר כי החלת התקנה לא התאפשרה לגבי התובעים, אף כי עמדו בדרישותיה. לפיכך, יש לדחות את טענות הקיפוח, ככל שהן נוגעות לזכאות לגמלה. טענת המניעות 24. הנתבעות מעלות טענה נוספת המקובלת עלי. לדבריהן, עומדת כנגד התובעים טענת מניעות - בין בכל הנוגע לטענה בדבר קבלת הפרשות אגד, ובין בנוגע לטענה בדבר הזכות לגמלה. כל עוד היו התובעים חברים בקרן, היה תקנון הקרן מקובל עליהם ולא הועלתה מצידם טענה כלפי הסדר הפרישה הקבוע בתקנות 29 ו46-. דהיינו, כאשר הסדר זה נהג כלפי אחרים, לא ראו התובעים לנכון להעלות טענה כנגד תוקפם של אותם סעיפים, ולא פעלו כדי לשנותם, בין השאר תוך שימוש בכח ההצבעה שלהם באסיפה הכללית (ע"פ תקנה 59 לתקנון). סיכום 25. לסיכום, דין תביעת התובעים להידחות מחמת התיישנות וגם מחמת כתבי הויתור עליהם חתמו. דין תביעת התובעים להידחות גם לגופה. לא הוכחה הטענה כי הסדר הפרישה לגמלאות המעוגן בתקנות הקרן הוא מקפח. הקריטריונים הקבועים בהסדר זה הם סבירים ומקובלים גם בשיטות פנסיה אחרות. ההסדר שנקבע בתקנות גם עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה לגבי הזכאות לחלקו של המעסיק בהפרשות לקרן פנסיה. ההסדר האמור אינו פוגע בזכויות סוציאליות שרכשו התובעים ואינו בלתי צודק. לאור האמור, דין התביעות להידחות גם לגופן. התביעות נדחות. התובעים ישלמו לנתבעות הוצאות המשפט (מיום הוצאתן) ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. פרישהאגד