קנס על עבודה בשבת

החלטה רקע כללי 1. הנאשמת מואשמת בכך שסחרה בחנותה בזמן המנוחה השבועית, בשבת שחלה בתאריך 5/2/00. מעשה זה מהווה עבירה על סע' 9א(א) ו26(ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א - 1951 (להלן: החוק). נוכח זאת, הוטל על הנתבעת קנס מינהלי בסך 5,000 ש"ח, אך הנאשמת הודיעה כי ברצונה להישפט, וכך התגלגל ענין זה לפתחו של בית הדין. ב"כ הנאשמת העלה טענה מקדמית של הגנה מן הצדק, ובשלב זה יש לדון בטענה מקדמית זו. טענות ב"כ הצדדים 2. בא כוחה של הנאשמת טוען כי הוראת סע' 9א לחוק נאכפת אך ורק כלפי יהודים העובדים בשבת ולא כלפי בני מגזרים אחרים העובדים ביום המנוחה שבחרו. לטענתו, מעשה זה מהווה כפיה דתית, הפליה ופגיעה בחופש העיסוק, כאשר כל אלו חוברים יחדיו לכדי התנהגות מחפירה ומתעמרת של הרשות. כפיה דתית- באשר אילו השיקול העיקרי באכיפת החוק היה שיקול סוציאלי היו אוכפים את החוק גם כלפי מגזרים שאינם יהודים; אפליה על רקע השתייכות דתית ולאומית- מאחר והחוק נאכף רק כלפי יהודים. לאור היות ההפליה, הפליה של ציבור שלם היא הפליה חמורה מהפליית יחיד; פגיעה בחופש העיסוק- מאחר ופוגעים בחופש של הנאשמת לעבוד בשבת כרצונה. בנוסף לכך, טוען ב"כ הנאשמת, החוק נאכף בצורה לא פרופורציונאלית ביחס לשאר משפט העבודה הפלילי (כגון אי תשלום בגין שעות נוספות). אליבא דב"כ הנאשמת, לאור כל האמור, התנהגותה של הרשות הינה מחפירה, שערורייתית ומתעמרת ולכן קמה לנאשמת טענה מקדמית של הגנה מן הצדק. ב"כ התביעה טוענת כי ב"כ הנאשמת לא הציג נתונים על מנת לבסס את טענתו בדבר אכיפה סלקטיבית של החוק. יתרה מזו, לא מדובר ביחס של הרשות כלפי נאשם ספציפי כי אם כלפי כל העובר על החוק, מטרת החוק היא גם סוציאלית וגם לאומית, ואין פגיעה בה בחופש העיסוק. לאור זאת, התנהגות הרשות אינה מגיעה כדי התעמרות בנאשמת. החלטה 3. טענת "הגנה מן הצדק" משמעה: סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע, כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" (ההדגשות וההערות כאן ולהלן- לא במקור), היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם...המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כזו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות היתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה" [ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, נ(2) 354; בג"צ 1563/96 עו"ד מרדכי כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, דינים עליון נא, 403; בג"צ 5139/97 רומן קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, דינים עליון נג, 66; ע"פ 3396/99 ניאז תאופיק נאבסו נ' מדינת ישראל, דינים עליון נו, 439; י' קדמי על סדר הדין בפלילים עמ' 832-834]. טענה מסוג זה הינה, אם כן, טענה מקדמית לפיה קובע בית המשפט, בלא להיכנס לעובי הקורה של המקרה עצמו ובלא לבדוק את אשמת או חפות הנאשם, כי אין מקום להעמיד את הנאשם לדין פלילי, לאור התנהגותה המחפירה של הרשות. כאמור לעיל, טענה זו תתקבל אך ורק במקרים חריגים בהם התנהגות הרשות היתה כזו שאין הדעת יכולה לסובלה. 4. הולדתה של טענת 'הגנה מן הצדק' באנגליה. אחד מהשיקולים בהפעלת הגנה זו הוא שיקול של חוסר הגינות המשפט כשלעצמו, הנקשר בשיטת המושבעים במקרים בהם אין זה אפשרי להרכיב חבר מושבעים שדעתו בעניין נייטראלית. שיקול נוסף הוא של מקרים בהם היתה פגיעה בעקרון ההליך הראוי ובזכויות היסוד של האדם. פגיעה כזו צריכה היתה להיות חריגה ולא ראויה [ע"פ 2910/94 לעיל]. בארה"ב, על התנהגות הרשויות להיות כזו ה"מזעזעת את המצפון" וש"אין הדעת סובלת". המקרים בהם התקבלה טענה זו הם מועטים ביותר, עד כדי כך שניתן לומר כי ה"הגנה מן הצדק" היא בבחינת "הלכה ואין מורים כן". מרבית המקרים הנזכרים בעניין זה עוסקים בסיטואציה ספציפית שעניינה נגע הסמים והמלחמה בהם, כאשר "זרע הפורענות נזרע אצל הרשות", כלומר כאשר דובר בפעילות פלילית יזומה ע"י הרשות או מתן היתר ע"י הרשות לפעולה פלילית שיצרה את הסיטואציה העבריינית. בארה"ב קיים כלל "פרי העץ המורעל" לפיו אין להשתמש נגד נאשם בראיות שהושגו בדרכים אסורות, ויש הטוענים כי קו מחשבה זה משפיע גם בנוגע לקבלתה של טענת 'הגנה מן הצדק' בהקשר להתנהגות בלתי ראויה של הרשות[ע"פ 2910/94 לעיל]. ניתן לראות אם כן, שהן באנגליה, מולדת הטענה, והן בארה"ב, טענת ה'הגנה מן הצדק' מתקבלת במשורה, ויש צורך בפעילות חריגה וחמורה מאוד של הרשות על מנת שתתקבל. רובם המכריע של המקרים בהם התקבלה הטענה היו מקרים בהם התנהגותה של הרשות היתה זו שהביאה את הנאשם לידי מעשה העבירה. טענת ה'הגנה מן הצדק' התקבלה גם בישראל, אך גם כאן משתמשים בטענה זו במשורה ורק במקרים של התנהגות מחפירה ומזעזעת. יש לזכור כי בישראל לא קיימת תורת פרי העץ המורעל ולכן היחס לתוצאות של התנהגות בלתי ראויה של הרשות גם בעניין טענת 'הגנה מן הצדק' יהיה חמור פחות. 5. להלן היריעה הנורמטיבית בעניין דנן: סעיף 9א(א) לחוק קובע, בין היתר, כי בעל חנות לא יסחור בחנותו בימי המנוחה. בסעיף 18א(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח - 1948 (להלן: הפקודה), נקבע כי ימי המנוחה הינם שבת ומועדי ישראל. עוד נקבע בסעיף זה כי אנשים שאינם יהודים יכולים לקיים ימי מנוחה בשבתות וחגים שעל פי דתם. בסעיף 18א(ב) לפקודה וסעיף 9א(ג) לחוק נאמר כי מי שאינו יהודי יכול לבחור באם לקים את האיסור על פי החוק או בימי המנוחה היהודיים או בימי שבתו וחגיו. 6. האם התנהגותו של משרד העבודה מחפירה, ואם כן האם היא מחפירה עד כדי כך שבגינה יש לתת לנאשמת 'הגנה מן הצדק'? שאם לא כן דינה של הטענה להידחות. 7. שתי מטרות עומדות בבסיס קביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי: הראשונה, ויש הטוענים שהעיקרית, היא מטרה סוציאלית חברתית- לפיה ראוי לייחד יום מנוחה אחד בשבוע לכל אדם באשר הוא; השניה, מטרה דתית לאומית- שנעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל [בג"צ 5073/91 תיאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מז(3) 192; ע"פ (באר-שבע) 7182/98 יורי שמוקלר ואח' נ' מדינת ישראל- עירית אשקלון, תק-מח 99(3),566; ע"א (חי') 131/86 הרב רקובר ואח' נ' ארמון תיאטראות חיפה ואח', פ"מ 1988 חלק א 336]. 8. ראשית נדון באופן הסוציאלי - חברתי של יום מנוחה שבועי. בארה"ב, המדינה בה ההפרדה בין דת למדינה היא בין אושיות תרבותה המובהקים הקבועים בחוקה, יש ברבות ממדינותיה חוקים הקובעים איסור עבודה ביום ראשון, הוא יום המנוחה על פי הדת הנוצרית. [ראה למשל: The Code of Alabama 1975’ 13A-12-1; General Statutes of Connecticut, 946-301,302,302a,303] דיונים רבים נסובו סביב שאלת חוקתיותם של חוקים אלו. נקבע כי למרות שבעבר היו מקורותיו של חוקים אלו דתיים גרידא, הרי שכיום ההצדקה לחוקים אלו היא ברובה סוציאלית וחברתית. נאמר כי חוקים הקובעים יום מנוחה שאין לעבוד בו מטרתם להגן על "הדיכוי וההשפלה הפיזי והמוראלי הנובעים מעבודה ללא הפסקה, חוקים כאלו נחשבו תמיד לחוקים מיטיבים, במיוחד כלפי העניים והתלויים באחרים, וכלפי הפועלים השחורים במפעלים ובבתי המלאכה". לא זו אף זו ,נקבע שלא די בקביעתו של יום מנוחה כלשהו, אלא כי יש לקבוע יום מנוחה אחד ואחיד שיחול על כולם. זאת, על מנת ליצור יום בעל אטמוספרה של שלווה והרמוניה קהילתית, יום בו בו האווירה הינה רגועה בשונה משאר ימות השבוע הסואנים. (נציין, כי באחד מפסקי הדין המנחים נקבע כי את החוק האוסר עבודה ביום ראשון יש לאכוף גם כלפי קבוצות דתיות שיום המנוחה שלהם אחר, זאת עקב החשיבות של יום מנוחה אחד לכולם). נאמר בפסיקה שלחוקים כאלו רלוונטיות גדלה והולכת בעת בה אחת ממטרותיה של המדינה המודרנית היא דאגה לבריאות, בטיחות, מוראליות ורווחת הציבור. לכן, נקבע כי מטרתו של יום מנוחה אחיד במהלך השבוע היא אזרחית - חברתית - סוציאלית על אף שיש המייחסים לו משמעות דתית, ולכן חוקים הקובעים יום מנוחה אחיד בשבוע ואוסרים פתיחתן של חנויות בימים אלו, הינם חוקים אזרחיים ואין בהם כדי לפגוע בהפרדה בין דת למדינה. [וראה למשל: Mcgowan v. Maryland, 336 U.S 420 (1961); Braunfeld v. Brown, 366 U.S. 599 (1961);. פסקי דין אלו צוטטו בהסכמה בפסקי דין מאוחרים יותר וביניהם: Stone v. Graham, 449 U.S. 39 (1980); Heller v. Doe, 509 U.S. 312(1993); City of Borene v. Flores, 117 St. Ct. 2157, 138 L. Ed. 2d, 624 (1997) ] עד כאן באשר להיבט הסוציאלי - חברתי של חוק איסור עבודה ביום מנוחה שבועי אחיד שמקורו בדת כלשהי, כפי שהוא נתפס במדינות דמוקרטיות בהן ההפרדה בין דת למדינה היא יסוד מוסד בתפיסתן. 9. באשר למטרות החוק במדינת ישראל, המוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית, אף כאן מטרת קביעת יום המנוחה השבועי כיום השבת הינו לאור ההיבט הסוציאלי שלו אך גם לאור ההיבט הלאומי דתי, ואף ענין אחרון זה יש לו מקום לגיטימי בשיטת משפטנו. 10. יום השבת כיום מנוחה שבועי לכלל העובדים ולכלל הפעילות שבמשק מגלם בתוכו את הערך הדתי - סוציאלי לפיו יש חשיבות רבה לכך שתהיה מנוחה מעבודה לאדם העובד, כדי שלזה יהיה זמן לצרכיו לצרכי ביתו ומשפחתו. אם לא יקבע יום מנוחה כללי אזי דווקא נדחי החברה יהיו אלה שיאלצו, מטעמים כלכליים, לעבוד בו, ואילו כל השאר יבלו ויהנו ונמצא שהשכבות החלשות נפגעות. זהו אפוא הערך הגלום בענין השבת (בשונה מחוקי ההלכה, שעוסקים בדינים של שימרת שבת אותם אין מקום כמובן לאכוף על הפרט שרשאי לעשות ביום המנוחה השבועי ככל העולה על רוחו) . ערך זה בודאי משתלב עם ערכיה של מדינה דמוקרטית, כאמור לעיל, הבאים להגן על רווחת הפרט ולהקנות לו רווחה מנימלית הכוללת גם יום מנוחה שבועי בו יוכל הוא לעשות לעצמו ולביתו ולא לעסוק בעבודתו. כוחות השוק הרגילים לא ישיגו תוצאה זו, שהרי תמיד יהיו כאלה שיבקשו לרכוש עינוגים ושעשועים ביום המנוחה וממילא יהיו כאלה שיאלצו לספקה, אף ביום המנוחה. לפיכך התערב המחוקק כדי להבטיח שכלל החברה תוכל לזכות ברווחה המינימלית, הכוללת יום מנוחה שבועי ואסר את העבודה ביום זה שנבחר, ביחס למי שהוא יהודי כיום השבת. זוהי אפוא הסינתזה בין הערכים (להם עשינו הפשטה), של יהודית ודמוקרטית. סיכומו של דבר, ראינו כי קביעתו של יום מנוחה אחד במשך השבוע, לכלל העובדים הינו ענין המונהג במדינות הדמוקרטיות המתקדמות ביותר, וכי יש לכך עיגונים סוציאלים חברתיים רב משקל, כמו גם היבטים דתיים שמטרתם זהה במקורה, לזו הסוציאלית. יפים לפה דבריו של הנשיא שמגר שכבר כתב בענין יום המנוחה השבועית: "המחקר ההיסטורי מלמד כי קביעת יום מנוחה היא בגדר חידוש של האמונה והתרבות היהודים שהונחלה על ידה לעולם הרחב. בעת שהתגבש בעמנו רעיון יום המנוחה לא היה דומה לרעיון זה באף מקום ידוע אחר בתרבות העולם העתיק. יום המנוחה כקנין דתי ורוחני יהודי הפך במהלך ההסטוריה והתפתחות התרבות האנושית לערך אוניברסלי". 11. לאחרונה נאמר ע"י נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, כי: "ישראל היא מדינה יהודית שכן בה התקבץ העם היהודי והיא הפתרון לבעייתו. לכל יהודי הזכות לעלות לארץ ולקבל את אזרחותה. בכך אין פגיעה בעיקרון השוויון. אכן, כאשר הטעם המונח ביסוד הקמת המדינה הינו שהיא תשמש בית לאומי ליהודים באשר הם, אין במתן זכות עלייה ליהודים משום הפלייה כלפי מי שאינו יהודי. יש בו הכרה באותה שונות המתבקשת מהשוויון...אכן, הציונות באה להקים מדינה יהודית. היא הצליחה בכך. אין ספק כי ישראל היא מדינה יהודית על פי מורשתה, סמליה וחגיה, שפתה ותרבותה, וסממנים אחרים העושים אותה מדינה יהודית" [א' ברק, "מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", עיוני משפט כרך כד1, אלול התש"ס, ספטמבר 2000, עמ' 9-14]. על אותו משקל ניתן לומר כי ישראל היא מדינה יהודית, בין השאר על פי מורשתה סמליה וחגיה, לכן יום המנוחה השבועי הלאומי הוא יום השבת, ולא כל יום אחר. מאחר שיש להתייחס בשוויון לשאר העמים החיים במדינה יהודית ודמוקרטית זו, ניתנת להם הבחירה בין מנוחה ביום השבת הלאומי- הוא יום המנוחה השבועי הלאומי הקיים במדינת ישראל, לבין מנוחה ביום המנוחה על פי דתם- אשר לעולם יישאר יום מנוחה פרטי ולא יום מנוחה ציבורי כללי. מאותה סיבה לפיה אין במתן זכות עליה אוטומטית ליהודים בלבד משום הפליה כלפי לא יהודים, כך אין באכיפת החוק לנוח יום אחד במהלך השבוע רק כלפי יהודים שעובדים ביום השבת, משום הפליה כלפיהם. זאת משום שבנוסף לממד הסוציאלי של יום מנוחה, מתוסף לעבודת יהודים בשבת גם ממד יהודי- לאומי- דתי. יפים לכאן דבריו של השופט פליטמן [בתב"ע נז/ 8-366 (ת"א) מדינת ישראל נ' דרור דורון, עבודה אזורי, ו, 481]: מעבר לתכלית הסוציאלית של מתן יום מנוחה לעובד, יש צידוק לקביעה החוקית של יום שבת דווקא שתחילתו ביום שישי בערב עם כניסת השבת וסיומו עם צאת שבת במוצאי השבת, להבדיל משאר ימות החול, כיום המנוחה של בן העם היהודי. יום השבת שתיחומו כאמור נקבע לגבי היהודי כיום מנוחה, מכיוון שיש "בשמירת שבת משום קנין לאומי של העם היהודי שיש לשמור עליו במדינת ישראל". (בג"צ 287/69 מירון נ' שר העבודה פ"ד כד (1) עמ' 337,349). לקביעת יום שבת דווקא כיום המנוחה הטבעי של בן העם היהודי יש אם כך ערך מוסף מעבר להיבט הסוציאלי הפרטני של יום מנוח לעובד, ערך שעליו עמד אחד העם באימרתו הידועה: "כי יותר ממשמרו ישראל את השבת שמרה השבת את ישראל", ואותו ערך מוסף יאבד אם כל פרט ופרט מן הציבור המרכיב את העם היהודי "יעשה שבת לעצמו". משאלה הם פני הדברים, קביעת יום שבת דווקא כיום המנוחה השבועי לבן העם היהודי תואמת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כאחד, עפ"י סעיף א 1 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ממד יהודי לאומי זה הוא חלק בלתי נפרד מביטוייה של מדינה יהודית כמדינת העם היהודי, ואכיפת החוק בו לעומת אי אכיפתו בימי המנוחה של דתות אחרות אינה מהווה הפליה אסורה כי אם הכרה בשונות המתבקשת מהשוויון ומאופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לאור זאת, ניתן להבין מדוע הרשויות ירצו לאכוף את החוק ביתר שאת כלפי יהודים העובדים בשבת. 12. יתרה מזו, אכיפת החוק כלפי שאינם יהודים קשה ואולי אף בלתי אפשרית. זאת מאחר ובידיהם הבחירה ביום המנוחה הרצוי להם, ולכן אם יעבדו בשבת יוכלו לומר שיום מנוחתם הוא יום המנוחה על פי דתם, ואם יעבדו ביום המנוחה על פי דתם יוכלו לומר שיום מנוחתם הוא יום השבת. נקיטת אמצעים נוספים בדרך של עריכת רישום ומעקב אחר העובדים שאינם יהודים גם ביום המנוחה על פי דתם וגם ביום השבת נראית מוגזמת ואין זה סביר לדרוש זאת מהרשות. [נציין כי בפס"ד בראונפלד, בו נדונה אכיפתו של חוק איסור פתיחת חנויות בימי ראשון גם על קבוצות שיום המנוחה שלהם הוא יום אחר, צוין כי עקב הבעיתיות שבמעקב אחר יום המנוחה האמיתי של קבוצות כאלו יהיה זה בעייתי לקבוע כי לקבוצות אלו מותר לנוח ביום המנוחה על פי דתם ולעבוד ביום המנוחה הכללי הוא יום ראשון]. 13. עניין נוסף, שדי בו כדי לדחות את הטענה המקדמית הנדונה, הוא כי ב"כ הנאשמת כלל לא הוכיח את טענתו לפיה החוק נאכף רק כלפי יהודים, ולכן כל טענותיו אין להן על מה לסמוך. 14. בשולי הדברים נזכיר כי פגיעה בחופש העיסוק משמעה הגבלת הזכות על עצם הכניסה לעסוק במקצוע מסוים [ראה למשל פסה"ד הראשוני בעניין, שהניח את המסד לבאים אחריו: בג"צ 1/49 סלמון שלמה בז'רנו ואח' נ' שר המשטרה, פ"ד ב(1) 80], אך וודאי שאין פגיעה בחופש העיסוק כאשר קובעים כי ביום המנוחה אין לעבוד. אף אם תמצי לומר שיש כאן פגיעה בחופש העיסוק (ולא כך היא עמדתנו) הרי שפגיעה זו שנעשתה בחוק עומדת באמות המידה המצדיקות פגיעה בה כאמור בסעיף 4 לפסקת ההגבלה בהיותה הולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. החוק ישאר בתקפו אף לאור הוראת סעיף 8, 10 לחוק היסוד. 15. זה הזמן להתייחס לטענה לפיה המשאבים המושקעים באכיפת חוק זה הנם לא פרופורציונאליים ביחס למשאבים המושקעים בשאר חוקי העבודה הפליליים. ידוע הוא כי ישנה מידה של שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק, וכי בתקופות מסוימות ישנן הנחיות של היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין בגין עבירות מסוימות (כגון התנהגות הומוסקסואלית בין בוגרים מסכימים (איסור שכבר אינו קיים כיום) ובעילת קטינות בהסכמתן ע"י נערים בני גילם) [ר' גביזון, שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק עמ' 114-163]. מבלי לקבוע קביעות עובדתיות בעניין, שהרי טענות עובדתיות לא הועלו ולא הוכחו בפנינו גם בעניין זה, ניתן לראות כי אי אכיפה של חוק מסוים אינו שולל אכיפתו של חוק אחר. זאת, כמובן, כל עוד אין אוכפים את אותו החוק באופן שרירותי כלפי אנשים ספציפיים בלבד כאשר אין סיבה לאכיפה חלקית זו. כאמור לעיל, זה אינו המצב במקרה דנן. מן המפורסמות והידועות שבבית הדין נידונים ענינים פלילים נוספים ולא הוכח שבהיקף פחות מאשר ביחס לחוק הנדון. 16. על מנת להביא תימוכין לטענתו כי אכיפת החוק הינה סלקטיבית ומיושמת כמסווה לאכיפת איסורי דת, צירף ב"כ הנאשמת את גזר הדין שניתן על ידי ביה"ד בבאר שבע בעניין פ 800032/97 מדינת ישראל - משרד העבודה הרווחה נ' ארז ואבי נקודת חן 92 בע"מ ואח' (לא פורסם). בגזר הדין נאמר אגב אורחא באוביטר כי משרד העבודה והרווחה עושה שימוש בחוק כמסווה לאכיפת איסורי דת. עם זאת, בהכרעת הדין נקבע כי הנאשמים אשמים ע"פ החוק. לכן, הוטל על הנאשמים לשלם קנס בסך ח"י שקלים כל אחד. ניתן לראות כי אף פסיקה הגורסת כי הפעלת החוק יש בה מניע של כפיה דתית, אינה גורסת כי התנהלות זו אינה חוקית ולכן יש לבטלה. לא זו אף זו לא ברור אם אכן הוכח כדבעי בפסק הדין הנ"ל שמדובר במניעים דתיים לאכיפת החוק מה גם שהדברים נאמרו באוביטר. דברים אלה לא הוכחו במקרה דידן ולכן יש לדחותם. 17. סיכומו של דבר, לא הוכח כדבעי כי מדובר באכיפה סלקטיבית. לא הוכח כדבעי כי מדובר באכיפה ממניעים פסולים. לא הוכח כדבעי כי החוק דינו להתבטל בהיותו נוגד את חוקי היסוד. לא הוכח כדבעי כי התנהגות המאשימה מהווה התנהגות מחפירה המזעזעת את הנפש ואינה עולה על הדעת. לאור כל האמור אנו דוחים את הטענה המקדמית של ב"כ הנאשמת. קנסעבודה בשבת / חג