הלכה פסוקה היא שניתן למלא את דרישת החיזוק לפי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות לאמרת חוץ של עד מתוך אמרת חוץ של עד אחר שגם עדותו טעונה חיזוק לפי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות. הכלל הוא שעל בית המשפט לעשות שימוש זהיר בכלל האמור ועליו לבחון את חוסנן הפנימי של שתי אמרות החוץ כדי שיוכלו לשמש חיזוק אחת לרעותה (ראו ע"פ 7679/14 זהאדה נ' מדינת ישראל, פסקה 56 לפסק דינו של כבוד השופט סולברג; ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל; ע"פ 4400/13 עבאסי נ' מדינת ישראל, פסקאות 36 – 44 לפסק דינו של כבוד השופט דנציגר). הלכה זו ניתנת ליישום במקרה שלנו, בדרך של קל וחומר. הווה אומר, אם אמרת חוץ של עד אחד יכולה לשמש חיזוק לאמרת חוץ של עד אחר, כאשר שתיהן טעונות "חיזוק", הרי שבדרך של קל וחומר, אמרת חוץ שטעונה "דבר מה נוסף" יכולה לשמש "חיזוק" לאמרת חוץ אחרת שטעונה "חיזוק". הסיבה לכך היא שתוספת ראיתית מסוג "דבר מה נוסף" היא בעלת עוצמה נמוכה יותר מתוספת ראיתית מסוג "חיזוק". ##חיזוק להודעות חוץ של העדים## סעיף 10 א(ד) לפקודת הראיות קובע שנאשם לא יורשע על סמך אמרת חוץ לפי סעיף 10א' לפקודה אלא אם תמצא תוספת ראייתית מסוג דבר לחיזוק. הודעת חוץ של עד יכולה לשמש תוספת ראייתית להודעת חוץ של עד אחר, כך שהודעת אנה, קרינה ורן יכולים לשמש חיזוק האחד לעדות השנייה (ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל (28.12.95) וע"פ 685/05 דרעי נ' מדינת ישראל (26.7.07). אמרה המתקבלת לפי סעיף 10א' לפקודה דורשת בדיקה מדוקדקת של בית המשפט, וגם כשיש חשש קל שבקלים על בית המשפט להימנע מלהסתמך עליה (דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חאג' יחיא (5.7.93)). בע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל (21.2.01) נקבע, כי בית המשפט רשאי לקבל את הודעת החוץ שמסר העד העוין כראיה לאמיתות תוכנה. בע"פ 3572/16 פלוני נ' מדינת ישראל (30.1.17) נקבע, כי הערכת משקלה של אמרת חוץ שהתקבלה לפי סעיף 10א(א) כמוה כהערכת משקלה של עדות רגילה, וכי אין בקיומן של סתירות לכאורה כדי להפחית ממשקלה של הודעת חוץ. ככלל, הודעת חוץ של עד שהתקבלה על-פי סעיף 10 א הטעונה חיזוק, יכולה לשמש חיזוק להודעת חוץ אחרת שנתן עד אחר, כך שהודעותיהם של אנה, קרינה ורן יכולות להוות חיזוק זה לזו (ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל (28.12.95) ו ע"פ 685/05 דרעי נ' מדינת ישראל (26.7.07). ##החלטה בנושא אמרת חוץ:## 1. בתיק זה הגישה המאשימה תביעה כנגד הנאשמים. 2. הנאשמים כפרו באשמה והתיק נקבע לשמיעת הוכחות. 3. במהלך גבית עדותו של עד התביעה, מפקח העבודה מר כחלוני, בדיון ביום 29/1/01 התנגד ב"כ הנאשמים להגשת הדו"ח שערך העד, בטענה כי הגשת הדו"ח צריכה לענות על התנאים הקבועים בסעיף 10א לפקודת הראיות. 4. מפאת קוצר הזמן, נקבע כי הצדדים יגישו טיעונים בכתב לנושא זה. 5. תמצית טיעוני הנאשמים: א. סעיף 10א לפקודת הראיות עוסק בהגשת מסמכים המהווים אמרת עד מחוץ לביהמ"ש במשפט פלילי. הדו"ח אותו מבקשת המאשימה להגיש הינו אמרת עד מחוץ לביה"ד וככזה עליו להיות מוגש ע"פ תנאי סעיף 10א. ב. "אמרת עד" הינה מושג המתפרש באופן רחב ביותר והיא כוללת כל "התבטאות" של אדם בכל מקום ובכל הזדמנות, ובלבד שתעלה על "הכתב" אם בידי האומר ואם על ידי אחר מפיו (י. קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמ' 264). הדו"ח אותו מבקשת המאשימה להגיש מהווה אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לביהמ"ש. ג. ע"פ סעיף 10א(א)(3), על מנת שתוכל המאשימה להגיש את הדו"ח היה עליה ראשית להציב תשתית, מפי העד, ממנה עולה כי הוא אינו זוכר את תוכנה. המאשימה לא עשתה כן. ד. אלטרנטיבה אחרת היתה לנסות ולהגיש את הדו"ח בהסתמך על הכלל בדבר "הקפאת הזכירה שבעבר" (ע"פ 869/81 מוחמד שניר ואח' נגד מדינת ישראל). המאשימה לא עשתה כן: היא לא הוכיחה כי העד אינו זוכר את האירוע גם לאחר עיון במסמך; העד לא הסביר או שכנע את ביה"ד שזהו אכן מסמך שערך ולא נתן הסבר משכנע בדבר נקודת האחיזה שלו לסברתו בדבר אמיתות התוכן המסמך; לא הוצבה תשתית מתי נערך המסמך ביחס לאירוע. 6. תמצית טענות המאשימה: א. הכלל הוא, שעד מוסר עדות מילולית מעל דוכן העדים בפני ביהמ"ש. אמרת חוץ של עד, לרבות הודעה שמוסר עד בחקירה על הדין, ככל שהדבר מתייחס לאמיתות תוכנה, היא עדות מפי השמועה ובתור שכזו פסולה כראיה (י. קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמ' 257). ב. המסמכים אותם כתב וערך העד, ועליהם אף רצה להעיד, הינם מסמכים שנערכו על ידו, לאחר שקלט בחושיו שלו את המתרחש. אין מדובר בעדות שמיעה אלא בעדות מוחשית של העד אשר ערך את ביקור הפיקוח ולאחר שיחה רשם את פרטי האירוע, שמות העובדים, מס' תעודות זהותם והלאום אליו הם משתייכים. ג. מטרת חקיקתו של סעיף 10א היתה כפולה: ראשית, לצמצם את תחולתו של הכלל הפוסל עדות מפי השמועה ולקדם את רעיון המרת מבחני הפסילה, ושנית, לתת תשובה לתופעה של הפעלת לחצים פסולים על עדים לחזור בהם מדברים שמסרו בעדותם במשטרה, ואזי לא ניתן היה להגיש את הודעותיהם כראיה לאמיתות תוכנן (ד"נ 23/85 מדינת ישראל נ' דוד טובול; י. קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמ' 259-260). הוראת סעיף 10א באה להכשיר גרסה שמסר עד בחקירתו מחוץ לכותלי ביהמ"ש ואף להעדיפה על פני עדותו בביהמ"ש. ד. טענות הנאשמים אינן רלוונטיות למקרה בו מדובר בעדות ממקור ראשון. אין בדו"ח דבר וחצי דבר הקושר אותו לעדות מחוץ לכותלי ביהמ"ש המהווה עדות שמועה, שכן זהו דו"ח מקורי שנכתב ע"י המפקח כפי שקלט את הדברים בחושיו. 7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי כי יש להתיר את הגשת הדו"ח כראיה, וזאת מהטעמים הבאים: א. סעיף 10א לפקודת הראיות קובע: "(א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה: (1) מתן האמרה הוכח במשפט; (2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; (3) העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה. (ג) בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו. (ד) לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה." ב. בעניננו, אין מדובר בעדות חיצונית שניתנה ע"י העד מחוץ לבית המשפט. מדובר במסמך שהעד ערך בעצמו בעת ביצוע תפקידו, ובו רשם את הפרטים הדרושים לגבי ההאשמה הנטענת. ג. סעיף 10 א' לא יועד לרישום שערך אדם בעצמו, ואין לדרוש מאדם לאצור בזכרונו כל פרט הנוגע לאירוע שעליו הוא מתבקש להעיד. סעיף זה נועד להכשיר הגשת מסמך בו נרשמו דברים שנאמרו ע"י העד, כאשר מגיש המסמך אינו העד אלא מי ששמע את הדברים. ד. במקרה שבפנינו העד מעיד על דברים ששמע באזניו ואותם רשם, ולפיכך אין מדובר ב"אימרה בכתב" כמשמעותה בסעיף 10 א'. אמרת חוץפקודת הראיותראיות