פסק דין 1. התובעת (להלן: "בית החולים") הגישה תביעה כנגד הנתבעת 1 (להלן: "הגב' בלוה"), להשבת כספים אשר לטענת בית החולים נטלה בתקופת עבודתה בבית החולים כמשכורת שלא כדין, בסך של 41,464 ש"ח. הסעד הנתבע בתביעה הוא להורות כי חלק העובד בתכנית ביטוח המנהלים המתנהלת אצל הנתבעת 2 וחלק העובד בקרן ההשתלמות המתנהלת אצל הנתבעת 3 שייכים לבית החולים בלבד וכי על הנתבעים 2 ו- 3 להעביר לידי בית החולים את מלוא הסכומים המופקדים אצל כל אחד מהם (כחלק העובד) ובנוסף לחייב את הגב' בלוה להחזיר לבית החולים את הסכום של 41,464 ש"ח שקיבלה כתוספת למשכורתה, על פי הנטען, שלא כדין. 2. הנתבעים הפורמלים (2 ו- 3) הודיעו בכתב לבית הדין כי יכבדו כל החלטה שיפוטית וחלוטה כפי שיורה עליה בית הדין. 3. הגב' בלוה הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. בכתב הגנתה טענה הגב' בלוה כי התפטרה לאחר שתנאי העבודה ששררו בבית החולים לא איפשרו את המשך עבודתה וכי התפטרה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים. הגב' בלוה טענה כי בית החולים באופן רציף ושיטתי הלין את שכרה ואף לא שולם לה כל המגיע לה והמתחייב מהוראות החוק וההסכמים הקיבוציים. הגב' בלוה פירטה כי בית החולים הוא שחישב והוא ששילם את שכרה, לרבות הגילום המתחייב מהסכם העבודה וטענה כי דרישת בית החולים היא דרישת סרק, המועלית באופן מלאכותי כנגד תביעתה המוצדקת והוגשה רק לאחר שהובהר לבית החולים כי בכוונתה לפנות לבית הדין על מנת למצות זכויותיה. במסגרת התביעה שכנגד עתרה הגב' בלוה לתשלום פיצויי פיטורים (בסך של 65,081 ש"ח) תשלום עבור עבודה בשעות נוספות (בסך של 14,963 ש"ח), הפרשי שכר (בסך של 13,558 ש"ח, פדיון דמי הבראה (בסך של 9,060 ₪) ש"ח) תשלום בגין ביגוד (בסך של 4,104 ש"ח) ובנוסף לשחרור מלוא הכספים שהצטברו בתכנית ביטוח מנהלים וקרן ההשתלמות (חלק עובד וחלק מעביד) לטובתה. כמו כן, עתרה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה בגין העיכוב בשחרור הכספים כאמור, לרבות ריבית בה חוייבה בבנק ועוגמת נפש, בסך של 5,000 ש"ח. 4. ב"כ הצדדים הגישו רשימה משותפת על עובדות מוסכמות והפלוגתאות הטעונות הכרעה בתביעה ובתביעה שכנגד, כדלקמן: " מוסכם: 1. הנתבעת עבדה אצל התובע כאחות ראשית בחדר ניתוח לב וחזה וזאת החל מיום 10.11.91 ועד ליום 28.2.95. 2. הנתבעת התפטרה מעבודתה ביום 28.2.95. 3. המסמך שצורף כ- ת/2 לכתב התביעה מפרט את התנאים שהוסכמו בין הצדדים עם תחילת עבודתה של הנתבעת. במחלוקת: 1. האם שולמו לנתבעת תשלומי יתר, ואם כן - מדוע שולמו? 2. האם היה על התובע לשלם גם את חלקה של הנתבעת במיסי קופת חולים, קרן השתלמות וביטוח מנהלים? 3. אם שולמו תשלומי יתר, האם התובע זכאי להחזר כספים אלו, או שהינו מנוע מלתבוע אותם? 4. למי שייכים הכספים שהצטברו על שם הנתבעת ו/או עבורה בביטוח מנהלים ובקרן השתלמות, כולם או חלקם? 5. האם זכאית הנתבעת לפיצויי פיטורים? 6. האם סוכמו עם הנתבעת תנאי עבודה בנוסף לתנאים שפורטו במסמך ת/2? 7. האם התובע הלין את שכרה של הנתבעת במהלך העבודה? 8. האם הנתבעת זכאית לתשלום בגין שעות נוספות, ואם כן באיזה סכום? 9. האם זכאית הנתבעת לתוספת שכר בגין ההסכם הקיבוצי עם האחיות מחודש ינואר 1994, ואם כן - באיזה סכום? 10. האם זכאית הנתבעת לדמי ביגוד והבראה, ואם כן - באיזה סכום? 11. האם זכאית הנתבעת לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה עקב אי שחרור כספי קרן השתלמות וביטוח מנהלים, ואם כן - מה שיעור הפיצוי?" 5. הגב' בלוה הגישה תצהיר עדות ראשית ומסמכים מטעמה. מטעם בית החולים הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר יוסף כהן, מנהל אדמינסטרטיבי של בית החולים, מר חיים קויפמן, מנהל אגף כח אדם של בית החולים והגב' בניסטי, חשבת שכר בבית החולים. כן הוגשו מסמכים בנספח להם. כל המצהירים נחקרו בבית הדין. 6. כאמור, אין חולק כי תנאי העבודה שהוסכמו בין הצדדים עם תחילת עבודתה של הגב' בלוה בבית החולים פורטו במסמך שצורף כנספח ת/2 לכתב התביעה. נביא איפוא מסמך זה כלשונו: "תנאי העסקתי בביקור חולים כיועצת אקטיבית לניתוחי לב-חזה: 1. שכר בסיס 3,500 ש"ח נטו. מיסי החובה יגולמו ע"י המוסד [מס הכנסה, ביטוח לאומי] השכר יהיה צמוד למדד ולתוספות שכר במשק. 2. שבוע עבודה של 5 ימים. 3. שעות עבודה שבועיות - 36 ש. מעבר למכסת השעות השבועיות [36 ש'] יחושבו השעות הנוספות לפי תעריף של 20 ש"ח לכל שעה נוספת. 4. ביטוח מנהלים. 5. קרן השתלמות. 6. חופשה שנתית יחסית לחודשי עבודתי בחישוב של: 2 ימים לחודש. 7. חופשת מחלה יחסית לחודשי עבודתי בחישוב של: 2 ימים לחודש 8. נסיעות לעבודה וממנה לפי תעריף כרטיס מנוי חופשי חודשי. אישור לנסיעה במונית לביתי בשעות הערב. ולחילופין - החזקת רכב מלאה [ביטוח, רישוי, דלק]. במידה ותוך תקופת עבודתי יהיה ברשותי רכב. 9. כוננות - באם אדרש לה: להעמיד לרשותי איתורית. תשלום עבור שעות כוננות. תשלום עבור עבודה תוך כוננות. 10. כלכלה במוסד הרפואי. הערה: תקופת עבודתי בתנאים אלה תהיה עד להעמדת הפרויקט על רגליו ותכלול גם תקופת "הרצה" של כחודשיים. באם אתבקש להמשך עבודה במוסדכם, אחר תום הפרויקט ואעתר לבקשתכם, נדון בבוא העת בתנאי העסקתי - בהתאם. חלקי בביצוע העסקה. תשתית כללית - בשיתוף עם הגב' עינב - הכוללת: 1. שיפוץ ח.נ. לנתוחי לב. 2. תשתית מתאימה ושיפוצים הנדרשים לכך בשטח חדר ניתוח כולו - בהערכות לנתוחי לב. 3. הכשרת יחידה טרום ניתוחים להכנת חולה לניתוח IMDUCTION ROOM. [בשיתוף מח' הרדמה/כירורג] 4. הקמת יחידה לטיפול נמרץ למנותחי לב [בשיתוף מח' הרדמה] 5. הקמת יחידת אשפוז למנותחי לב [בשיתוף כירורג] 6. הכשרת שטחי אחסון לפריטי ציוד לנתוחי לב. 7. תשתית נכונה והערכות חדשה לאספקה סטרילית מרכזית. 8. הכשרת חדרים ל: מנוחה ושהיית לילה [תורנות] ושירותים לאחיות, כירורג ומרדימים 9. הכשרת חדר המתנה למשפחות. 10. הזמנת ציוד לנתוחי לב הכולל ציוד ל: הרדמה, PMMP, ח.נ. מכשור, מכשור ליחידה, מכשור למחלקה הזמנת הציוד תעשה בתאום ובשיתוף הגורמים השייכים לכל אחד מהשטחים. 11. לוודא צוות אחיות מיומן לעבודה - ביחידה ובח.נ. בכבוד רב, בלוה דבורה". 7. בתצהירים שהוגשו מטעם בית החולים מפרטים העדים תמונה עובדתית על פיה הגב' בלוה מתחילת העסקתה לא נהגה ככל עובד רגיל. כך, מפרטת הגב' בניסטי, חשבת השכר, בתצהירה כי הגב' בלוה סירבה לחתום על טפסי הקבלה הסטנדרטיים לעובד (סעיף 2 לתצהירה). לעדותה של הגב' בניסטי, בהתנהגותה הבוטה כלפי הפקידות במחלקת השכר של בית החולים, לרבות הגב' בניסטי עצמה, הטילה הגב' בלוה פחד והן נמנעו גם בהמשך מלהתווכח עימה או להעיר לה על חישוביה. 8. לענין התביעה העיקרית מפרטת הגב' בניסטי כי פעלה על פי תנאי ההעסקה, וגילמה את מיסי החובה (מס הכנסה וביטוח לאומי) ואילו את הוצאות הנסיעה ומס אחיד לא גילמה. לפנייתה של הגב' בלוה השיבה כי גילמה רק את מיסי החובה, על פי האמור בתנאי העסקה. על פי המפורט בתצהירה של הגב' בניסטי, הגב' בלוה פנתה במישרין לפרופ' שטרן, המנהל הרפואי של בית החולים, הגישה חשבון ב- 15.5.92 ודרשה את ההפרש שלטענתה לא גולם. ההפרש הנדרש שולם לה בשיק (מס' 00534), ללא בדיקה ומבלי לעדכן את אגף המשכורת. באופן זה המשיכה הגב' בניסטי לגלם את מיסי החובה בלבד והגב' בלוה היתה פונה במישרין למנהל האדמינסטרטיבי, מר יוסף כהן והיא קיבלה תמיד את ההפרש לנטו, כפי שדרשה. עוד ציינה הגב' בניסטי בתצהירה כי את הדיווחים והחשבונות הגישה הגב' בלוה ישירות למנהל האדמינסטרטיבי מר יוסף כהן, ולא לאגף המשכורות. בסופו של דבר, כך העידה הגב' בניסטי בתצהירה, לאור התסבוכות שצורת תשלומים זו גרמה בהנהלת חשבונות, לא היתה ברירה אלא להתחיל לשלם לגב' בלוה כפי שדרשה בחשבון שהיא היתה מגישה, בלי ויכוחים. וזאת לעדותה של הגב' בניסטי: "כי הגעתי למסקנה שחבל על הויכוח והיא תוציא את ההפרש בשיק דרך המנהל מר יוסף כהן ומחודש פברואר 94' ואילך שילמתי לגב' בלוה את החשבון כפי שהיא הגישה". (סעיף 8 לתצהיר) 9. הגב' בניסטי מפרטת בתצהירה כי דרישותיה של הגב' בלוה לתשלום (אשר נענו) אף כללו דרישות בגין תוספות יוקר במשק בשיעורים מוגדלים מאלו אשר אכן היו במשק במועדים הרלבנטיים ובנוסף גם תשלומי כפל בגין עבודה בשעות נוספות. בנוסף, פורט בתצהירה של הגב' בניסטי כי החל מחודש יוני 1992 הפסיקה להחתים את פרופ' שטרן על השעות הנוספות והיא זו שקבעה לעצמה שעבדה שעות נוספות, ללא אישור. 10. מר יוסף כהן, המנהל האדמינסטרטיבי של בית החולים חזר בתצהירו על הדברים: "חרף העובדה כי בבית החולים מתפקד חיים קויפמן כמנהל אגף כח אדם נהגה בלווה לפנות אלי בדרישה כי אני אהיה האיש אשר אאשר את החשבונות החודשיים שלה". לדבריו, בשל הרצון "למנוע סקנדלים" מצידה, הסכים לטפל בה אישית. הוא העיד כי הגב' בלוה היתה מגישה לו חשבונות בקשר לשכרה החודשי והוא, מתוך שהאמין לה וסמך על יושרה נהג להעביר חשבונות אלו לתשלום "והכל בהסתמך על דברתה". לדבריו, הגב' בלוה עמדה על כך שהיא תטופל ישירות על ידו וכי לא יועברו החשבונות לבדיקה או עיון למנהל כח אדם. עוד הוסיף כי רק לאחר שהתפטרה מעבודתה והגישה לבית החולים דרישות כספיות והוא העביר את דרישותיה לבדיקה, רק אז התחוור לו לתדהמתו כי בית החולים שילם לגב' בלוה כספים עודפים מעל ומעבר למה שמגיע לה ואף גרמה לכך שבית החולים שילם את מלוא כספי ביטוח המנהלים וקרן השתלמות (לרבות חלק העובד), ומס ההסתדרות, דבר שמעולם לא התכוון לכך. 11. תמונה עובדתית זו חזרה על עצמה גם בתצהירו של מר קויפמן, מנהל אגף כח אדם, כאשר לעדותו: "מנהל בית החולים מר יוסף כהן היה משלם לבלוה את ההפרש (אותו דרשה הגב' בלוה) בשיק נפרד, לא דרך המשכורת, לא בדק את החשבון, לא התווכח עם בלוה הכל כפי שהיא דרשה, כי האמין לה וסמך על יושרה...". (סעיף 8 לתצהירו) ועוד: "מכתביה בענין משכורתה היו מלאים עלבונות כלפי מנהל כח אדם ודרישותיה מההנהלה היו תקיפות ופוגעות ואיש לא העז להתווכח עימה או להעיר לה ביחס לחישובי המשכורת שהיא הכינה..." "בשיטה הזו הצליחה בלוה לנטרל את אלו הבקיאים בחישובי השכר וסללה לה דרך למנהל בית החולים מר יוסף כהן והמנהל בלי להתווכח עמה ובלי בדיקה אישר לה את כל התשלומים כפי שהיא דרשה וכך הצליחה להוציא תשלומי יתר שלא כדין. אני מבהיר ומציין שפרט לשיחה של מספר דקות שקיימתי עם בלוה לפני תחילת עבודה ופרט למכתב ששלחתי לבלוה בענין חתימה של המנהל הרפואי פרופ' שטרן לאישור השעות הנוספות שבלוה עובדת, לא היה לי עם בלוה שום מגע ולא נפגשתי עמה, מזה אפשר ללמוד ולהסיק שהיתה לבלוה מטרה אחת לנטרל אותי שלא אראה את החישובים שהיא עשתה ולא אבדוק אותן". (סעיף 25 לתצהיר). 12. מר קויפמן פירט בתצהירו כי מדור המשכורות פעל בהתאם לתנאי ההעסקה (ת/2) וגילם את שכר היסוד במס הכנסה וביטוח לאומי, הפריש לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות, שילם לגב' בלוה הוצאות נסיעה וניכה ממשכורתה לקרן השתלמות 2.5% ולביטוח מנהלים 5% ואת המס האחיד. גם מר קויפמן חזר בעדותו על כך שהגב' בלוה פנתה למדור המשכורות בטענה מדוע לא גילמו גם את חלקה בביטוח מנהלים ובקרן ההשתלמות וכן את המס האחיד ונסיעות. וכך מעיד מר קויפמן בסעיף 7 לתצהירו: "בלוה עשתה מאמצים רבים להתעלם ממני ולדרוש שאני לא אהיה מעורב איתה ועל כן מידי פעם אחרי תשלום המשכורת בלוה היתה פונה למנהל בית החולים מר יוסף כהן ומגישה לו חשבון שהיא ערכה ודרשה במפגיע, כי מר כהן יאשר את החשבון. מר כהן שהאמין לבלוה נהג לאשר את החשבון מבלי להיות מודע כי היא מגלמת תשלומים שהיו מוטלים עליה לביטוח מנהלים, קרן השתלמות, מס אחיד והוצאות נסיעה, כדי שמשכורתה תישאר נטו 3,500 ש"ח וכל התשלומים שבלוה היתה צריכה לשלם וגם תשלום פעמיים בעד שעות נוספות. בלוה למעשה הונתה את ביקור חולים". (ההדגשה אינה במקור). כפי שפורט גם בתצהירה של הגב' בניסטי, מעיד גם מר קויפמן כי מנהל בית החולים, מר יוסף כהן, היה משלם לגב' בלוה את ההפרש בשיק נפרד, לא דרך המשכורת, לא בדק את החשבון, לא התוכח עימה ושילם הכל כפי שדרשה, תוך שהוא סומך על יושרה. גם לעדותו, עד לחודש ינואר 94 הכין מדור משכורות את משכורתה של הגב' בלוה בהתאם לתנאי ההעסקה וההפרש שדרשה הגב' בלוה שולם בשיק נפרד ואילו מחודש פברואר 94 שולם לה שכרה כפי שהיא הכתיבה, בהתאם לדרישותיה, בתלוש השכר. (סעיפים 4,5,6 לתצהירו של מר קויפמן). 13. כעולה איפוא מתצהירי עדי בית החולים, במשך שנתיים ו- 3 חודשים מתקופת ההעסקה (11/91-2/94 ) שולם שכרה של הגב' בלוה על פי תלוש משכורת ולאחר פנייה ודרישה של הגב' בלוה אל מר כהן, היה ניתן לה תשלום בשיק נפרד, בהתאם לדרישתה ועל פי הנטען אף וללא בדיקה. החל מ- 02/94 ועד למועד סיום העבודה (02/95), במשך שנה, כבר שולמה מלוא משכורתה של הגב' בלוה על ידי מדור המשכורות בהתאם לדרישתה כשכל התשלומים, לרבות הגילומים נשוא המחלוקת בתיק זה, נכללו בתלוש השכר,. ושוב, על פי העדות שהובאה, ללא בדיקת הדרישה. עוד עולה כי כאמור, לגירסת עדי בית החולים כתוצאה מדרך פעולה זו שילם בית החולים תשלומי יתר, אותם לא התכוון כלל לשלם לגב' בלוה ושאינם נובעים מתנאי ההעסקה, ועיקרם: תשלום חלקה של הגב' בלוה (חלק העובד) בהפרשות לגמל בתכנית ביטוח המנהלים (5%); תשלום חלקה של גב' בלוה (חלק העובד) בהפרשות לקרן ההשתלמות (2.5%) ובנוסף: גילום המס האחיד והוצאות נסיעה ואף תשלומי כפל בגין עבודה בשעות נוספות. 14. בתצהירה מפרטת הגב' בלוה את פרטי נסיונה המקצועי והנסיבות שהובילו להתקשרות נשוא סיכסוך זה. הגב' בלוה, אחות מוסמכת, עבדה במקצועה במשך למעלה מ- 35 שנה, בבתי חולים שונים בארץ. ( תמצית קורות חיים צורף כנספח א' לתצהירה). משנת 1969 עבדה כאחות ראשית בחדר ניתוח לב- ריאות וכלי דם בבית החולים "הדסה" עין כרם בירושלים ובתפקיד זה כיהנה עד לפרישתה לגימלאות (פרישה מוקדמת) בסוף שנת 1990, לאחר שהרגישה כי מיצתה את עצמה בעבודתה והגיעה לשיא הקריירה שלה כאחות ב"הדסה". סמוך לאחר פרישתה הוזמנה על ידי בית החולם "שערי צדק" בירושלים לסייע בהקמת חדרי ניתוח לניתוח לב - ריאות. היא נענתה ועבדה במסגרת זו בתקופה -אפריל - אוקטובר 1991, מועד בו נפתחו חדרי הניתוח. סמוך לחודש נובמבר 1991 פנה אליה פרופ' בורמן, איתו עבדה כל שנות עבודתה ב"הדסה", סיפר לה כי בכוונת ביקור חולים להקים מחלקה לניתוח לב- ריאות וכי ביקשו ממנו לעמוד בראש המחלקה. לעדותה, פרופ' בורמן, הנחשב למוביל בשטח ניתוחי הלב וההשתלות בארץ, ביקש ממנה לסייע לו בהקמת חדרי הניתוח של המחלקה, והיא נענתה לפניה. היא נפגשה עם המנהל הרפואי של בית החולים, פרופ' שטרן והמנהל האדמיניסטרטיבי, מר כהן ויחד סיכמו את תנאי העסקתה, שפורטו במסמך ת/2 בכתב ידה. עד כאן - כל הפרטים דלעיל אינם שנויים למעשה במחלוקת. 15. לעדותה, במשך כל תקופת עבודתה חזרה וביקשה להכין חוזה עבודה מסודר, אך לא נענתה. עם זאת רק בשנת 1994 פנתה לראשונה בכתב בדרישה להכנת חוזרה עבודה. מכתבה מיום 28.4.94 אל בית החולים בו העלתה דרישה להכנת טיוטת הסכם עבודה אשר יעגן באופן פורמלי את המוסכם בין הצדדים לענין עבודתה צורף כנספח ג' לתצהירה. יצויין, כי במכתב זה העלתה הגב' בלוה את תנאי ההתקשרות כפי שהופיעו בסיכום ת/2, אך הוסיפה שינויים מסויימים לתנאים שהוסכמו:: כך למשל בסעיף הדן בשכר העבודה הבסיסי כתבה: "מיסי החובה" יגולמו על ידי המוסד (מס הכנסה, ביטוח לאומי וכו')". לא למותר לציין כי המילה: "וכו'" אינה מופיעה בסיכום ת/2. (יצויין כבר כי בחקירתה הנגדית לא יכלה הגב' בלוה להסביר מדוע הוסיפה את המילה "וכו'"., (עמ' 25 לפרוטוקול) עוד הוספה הפיסקה: "הסכום האמור יגולם לסכום ברוטו והוא יהיה צמוד מדד וכן לתוספות שכר במשק, ולא יפחת בכל מקרה מסך 3,500 ש"ח נטו (נכון ל- 11/91)". (ההדגשה לא במקור) תוספת זו - היינו, כי השכר לא יפחת בכל מקרה מסך 3,500 ש"ח נטו אף היא לא נזכרה במסמך ת/2. גם הפיסקה הנוגעת לביטוח מנהלים וקרן השתלמות עברה שינוי מסויים מהנוסח המקורי ועל פי הדרישה מ- 28.4.94 נאמר: "המוסד ישלם ביטוח מנהלים וכן קרן השתלמות, מתחילת מועד העבודה". (ההדגשה לא במקור). עוד הוספה הדרישה (אשר אינה נכללת בת/2) כדלקמן: "יתר פרטי ההסכם ככל שיש בו הטבות עם האחיות יהיו כמפורט בהסכם הקיבוצי הכללי של האחיות כפי שיהיה בתוקף מעת לעת". 16. לעדותה של הגב' בלוה, כשנה עסקה בהקמת חדר ניתוח לב- ריאה בבית החולים. העבודה כללה מעקב ופיקוח אחרי בניה, שיפוצים, הצטיידות, הקמת צוות והכשרתו. לדבריה - העבודה נמשכה במשך שעות רבות בכל יום. היא היתה נתונה בלחץ זמנים ועבדה כמעט "סביב השעון", (מכתב תודה והערכה מפרופ' בורמן צורף כנספח ד' לתצהיר). לאחר הקמתו של חדר הניתוח וטיפול נמרץ לאחר הניתוח פנה אליה פרופ' בורמן מטעם בית החולים בבקשה, כי תמשיך לעבוד כאחות ראשית, והיא הסכימה. 17. הגב' בלוה קובלת על התנאים בהם מצאה כי בית החולים מנוהל ומתוחזק, "באופן שאינו תואם את הסטנדרט המקובל במדינה מערבית מודרנית: ציוד מיושן, תקנים חסרים, כח אדם לא מיומן, אי שמירה על סטריליות, בעיות בתחזוקה שוטפת ועוד". לדבריה - בכל תקופת העסקתה התריעה על המצב, אך ללא הועיל. 18. הגב' בלוה מתארת מצב דברים מתמיד של סכסוכים רבים וחריפים עם ההנהלה, בנושא תיפקוד בית החולים והתנאים הפיזיים - סניטריים, תחזוקה, רכישת ציוד ועוד. לא פעם אף הודיעה לדבריה על כוונה לעזוב, על רקע תיפקוד בית החולים, אך חזרה בה נוכח הפצרותיו של פרופ' בורמן ותחושת היעוד והשליחות בהשלמת המשימה שלקחה על עצמה. בנוסף למאבקים שניהלה על רקע מקצועי, נאלצה לעדותה להתעמת עם ההנהלה גם בקשר לתשלום שכרה. וכך היא מעידה בתצהירה: "בנוסף למאבקים שניהלתי על רקע מקצועי, נאלצתי להתעמת עם ההנהלה גם בקשר לתשלום שכרי. אציין, כי במשך כל שנות עבודתי הממושכות בבית החולים הדסה ( גם לא בבתי החולים אחרים בהם עבדתי), לא נאלצתי להתעסק בענייני משכורת, ששולמה באופן מסודר, ולא הייתי רגילה לכך שכמעט מדי חודש בחודשו אהיה נאלצת לתבוע השלמת השכר המגיע לי. במשך כמעט כל תקופת עבודתי בביקור חולים הולן שכרי. המשכורת שולמה באיחור ובחסר. נאלצתי לערוך בעצמי תחשיבים מדי חודש בחודשו, לפי מיטב הבנתי, ולפנות אל הנהלת בית החולם פעם אחר פעם. בסופו של דבר, לאחר פניות בכתב וע"פ, קיבלתי תמיד את ההפרש, אולם העובדה שנאלצתי להתעסק בנושא זה שוב ושוב גרמה לי כעס ותסכול רב. אינני מבינה בדיני עבודה ומעולם לא עסקתי בחישובי שכר, וציפיתי שאקבל את המשכורת המגיעה לי. בדקתי את תלוש המשכורת לפי מיטב הבנתי ובהתאם להסכם העבודה, ודרשתי את ההפרש המגיע לי בהתאם להסכם ועל פי מה שהיה ידוע לי ". (ההדגשות אינן במקור). 19. הנה כי כן, עולה כי אין למעשה מחלוקת עובדתית על כך שהגב' בלוה פנתה מידי חודש בחודשו להנהלת בית החולים בדרישה להשלים את משכורתה, שעל פי מיטב הבנתה שולמה כל חודש בחסר, וכי בעקבות פנייה זו שולמה היתרה אותה דרשה. ("קיבלתי תמיד את ההפרש"). גם עדותה של הגב' בלוה לגבי תהליך הפנייה שנעשתה, במישרין למר כהן, תשלום ההפרש הנדרש על ידה בשיק נפרד וכעבור שנתיים בתלושי השכר (סעיף 26(ו) ו- (ז) לתצהירה), תואמת למעשה את התיאור העובדתי שהובא על ידי עדי בית החולים, אם כי הגב' בלוה מייחסת תהליך זה שנוצר לגישתו של מר קויפמן, ש"הסביר" לה כמה קשה לו לחשב משכורת לפי חוזה אישי, שכן הוא רגיל להסכם הקיבוצי. לעדותה, חשה כעס ותסכול בעקבות מה שהיא ראתה כמאבק תמידי בנושא תשלום שכרה במלואו - כפי שהיא הבינה שהוא צריך להיות משולם, וכדבריה: "אני לא הייתי מוכנה להשלים את המצב שבו אינני מקבלת משכורת מסודרת, מלאה ובמועד, ולפיכך הגעתי לעימותים חריפים עם ההנהלה. עובדה היא שבכל פעם לאחר שפניתי בעניין המשכורת שולם לי ההפרש, ומעולם לא נטען כי אינני זכאית לתשלום". יצויין כי אכן במכתבים שצורפו כנספח 8 לתצהירו של מר קויפמן, נקטה הגב' בלוה בלשון קשה, במיוחד בהתיחסותה למר קויפמן., כפי שאישרה גם בחקירתה הנגדית: "במילה פקידון התכוונתי למר קויפמן... אני עומדת בדברי גם היום". (עמ' 30 לפרוטוקול) 20. עם זאת, הגב' בלוה בתצהירה עמדה על כך שלא היא הכתיבה תנאים ולא היתה במעמד של מי שיכולה להציב כל דרישה שהיא. "אני הייתי כפופה לבית החולים ולא להפך". לעדותה: "הדיווחים שהעברתי מדי חודש התייחסו רק לשעות נוספות ולמספר הניתוחים שהשתתפתי בהם בפועל. לא נתתי מעולם הנחיה או הוראה בדיווחים שהעברתי לגבי גילום השכר או ההפרשות, אינני מבינה בכך דבר ואינני יודעת איך לחשב זאת. כל מה שידעתי הוא שאני צריכה לקבל סכום מסויים נטו, לאחר כל הניכויים וההפרשות. בית החולים הוא שעשה את חישובי הגילום הנדרשים, בהתאם להסכם. לי וגם לבית החולים היה ברור שיש לגלם את ההפרשות, כך שאקבל משכורת נטו, לאחר כל הניכויים, בגובה כפי שהוסכם עליו בתחילה - 3,500ש"ח. (משכורת שהתעדכנה כמובן במשך התקופה). כך נהג ביה"ח בפועל, במשך תקופה של למעלה מ- 3 שנים. לא היתה בכך כל טעות או הסח הדעת". (סעיף 26 לתצהיר). 21. הגב' בלוה העידה, כי מעולם לא ויתרה על זכות כלשהיא המגיעה לה מכח חוק או הסכם קיבוצי ולא התכוונה לוותר על זכויות שלא היתה מודעת לקיומן. לדבריה - מעולם לא היתה רגילה לעסוק בענייני שכר קודם לעבודתה נשוא המחלוקת ומעולם לא נאלצה לפנות ולדרוש את המגיע לה. 22. על נסיבות סיום עבודתה העידה הגב' בלוה בתצהירה כך: "ברצוני לציין כי עבדתי בבית החולים עבודה קשה ומאומצת, במשך שעות רבות כל יום, והעיסוק המיותר והמתיש במשכורתי גזל ממני זמן יקר. ... בשלב מסויים הרגשתי שאינני יכולה לשאת יותר את המאבקים התמידיים, ועזבתי את העבודה. ישבתי חודש שלם בבית, ללא שכר. במשך החודש האמור היו אלי פניות רבות מטעם בית החולים שאחזור לעבודה. הסכמתי לחזור רק לאחר שהובטח לי שעניין המשכורת יוסדר. הנהלת בית החולים לא עמדה בהתחייבותה, והשיבושים בתשלום המשכורת המשיכו. העימותים בעניין המשכורת, כמו גם בעניין הדרישות המקצועיות שהעמדתי, יצרו ביני ובין הנהלת בית החולים אוירה קשה, מתוחה ובלתי נסבלת בעיני. המשכתי לעבוד מתוך הרגשת מחויבות פנימית עמוקה למחלקה שהקמתי, לצוות שהדרכתי ולפרופ' בורמן, אך בחודש 11/94 בתום 3 שנות עבודה ומאבקים, הרגשתי שאינני מסוגלת יותר להמשיך ולעבוד במוסד כזה, והודעתי על התפטרותי. דאגתי למסור הודעה מוקדמת של 3 חודשים מראש כדי להדריך ולהכשיר אחות שתחליפני בתפקידי, והכל כדי לא לפגוע בעבודה". (סעיפים 15, 16, 17 לתצהיר). לטענתה, עזבה את בית החולים בנסיבות שאינן מאפשרות לה להמשיך ולעבוד ולפיכך, היא זכאית לפיצויי פיטורים. עוד הוסיפה כי עם סיום עבודתה קיבלה מכתבי הוקרה מפרופ' שטרן המנהל הרפואי ומפרופ' בורמן. (נספחים ז ו- ח' לתצהירה). 23. על הנסיבות שהובילו למחלוקת נשוא הליך זה מפרטת הגב' בלוה בתצהירה: "לאחר סיום העבודה פניתי למנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים, מר יוסף כהן, על מנת לשחרר את הכספים של ביטוח מנהלים וקרן השתלמות. מר כהן ביקש שאחתום שאין לי תביעות מבית החולים ואז ישחררו לי את הכספים. לאור הנסיון הרע שהיה לי עם מוסר התשלומים של בית החולים, הדרישה למכתב הויתור " הדליק אצלי נורה אדומה", וביקשתי שהות לבדוק את העניין. פניתי לרואה חשבון אשר בדק את התשלומים שקיבלתי, לעומת הסכם העבודה, החוק וההסכמים הקיבוציים. רואה החשבון מצא כי שולמו לי משכורות בחסר, וכי יש זכויות המגיעות לי על פי חוק או הסכם קיבוצי שלא קיבלתי . מדובר בזכויות שלא הייתי כלל מודעת לכך שאני זכאית להן וגם במסגרת חוזה אישי, ומסתבר כי בית החולים ניצל עובדה זו ולא שילם לי את המגיע לי. אלמלא ניסו להחתים אותי על כתב ויתור, יש להניח שלא הייתי בודקת את המגיע לי באמצעות איש מקצוע". מכתבו של רוה"ח לבית החולים צורף כנספח ט' (סעיפים 19 ו- 20 לתצהיר). 24. בנוסף לפיצויי הפיטורים תובעת הגב' בלוה גמול עבודה בשעות נוספות בגין שעות נוספות רבות בהן עבדה לעדותה אך לא קיבלה תוספת בהתאם לחוק. (סעיף 21 לתצהירה ונספח י' לתצהיר). עוד תובעת הגב' בלוה תוספות שכר (בשיעור 8% ו- 9%). על פי ההסכם הקיבוצי עם האחיות. (סך של 13,558 ש"ח, בהתאם לנספח י"א לתצהירה). בנוסף - נתבע פדיון דמי הבראה וביגוד, שלא שולמו לה לעדותה. 25. הגב' בלוה טוענת כי תשלומי בית החולים לתכנית ביטוח המנהלים וקרן ההשתלמות נעשו בהתאם להסכם העבודה וכי היא זכאית לשיחרור מלוא הכספים שהצטברו לזכותה בתוכניות אלו. 26. הגב' בלוה דחתה את טענות בית החולים לגבי תשלומי יתר בגין שעות נוספות והוסיפה כי כל עבודה בשעות נוספות נעשו לצרכי בית החולים והחולים המטופלים בלבד. 27. את עדותה הראשית חותמת הגב' בלוה כך: "נכון שכתבתי מכתבים להנהלה בלשון חריפה, אולם זאת לאחר עשרות מכתבים קודמים ופניות בעל פה להסדיר את ענייני ולתקן את הליקויים בסדרי בית החולים, מכתבים אשר כולם לצערי לא הועילו. הביטויים במכתבי הם כאין וכאפס לעומת ההשמצות המופיעות בתצהירים מטעם בית החולים, השמצות המהוות ממש הוצאת דיבה נגדי. אני מצרפת לעניין זה את מכתבו של פרופ' מידד שילר, מכתב שהקריא במסיבת הפרידה שנערכה לי עם סיום עבודתי בהדסה, ומסמנת אותו כנספח י"ד. המכתב, שהינו אחד מתוך עשרות מכתבי תודה והוקרה שיש בידי, מדגים את ההבדלים בהתייחסות שני בתי החולים לדרישות המקצועיות הגבוהות שהעמדתי: בהדסה בירכו על כך, ובביקור חולים ראו בכך מטרד. בהדסה הבינו כי כל כוונתי לדאוג לחולה , ובביקור חולים ראו בכך עלבון אישי. בכל השנים הרבות בהן עבדתי כאחות, ראיתי את תפקידי כדאגה בראש ובראשונה לחולה, לשלומו, בריאותו ורווחתו. כל הדרישות שהעמדתי ביחס לתנאי העבודה היו מיועדות לקידום מטרה זו. לא יכולתי להשלים עם תופעות בהן נתקלתי בביקור חולים, שהגיעו עד לסיכון חיי חולים, ולפיכך ניסתי כמיטב יכולתי לגרום לשינויים במערכת, אך ללא הצלחה. אציין, כי בשלב מסויים, לקראת סיום עבודתי ולאחר שנוכחתי כי אין כל שינוי מהותי באופן ניהול בית החולים, שקלתי לפנות לגורמים חיצוניים על מנת שיבדקו את הנעשה שם. אולם לבסוף החלטתי כי די לי במאבקים והחלטתי להתפטר. " (סעיף 28, 21, 30 לתצהירה). 28. לצד העדויות שהובאו בתצהירי העדות הראשית של הצדדים, הובאו בחקירות עדי בית החולים בבית הדין בנוסף לדברים שהובאו לעיל, עולים מחקירתם הנגדית של עדי בית החולים הנתונים הבאים, שיש בהם כדי לשקול לענין הכרעתנו בסכסוך: א. שכרה של הגב' בלווה (3,500 ש"ח לחודש) בגין שעת עבודה רגילה, עמד על 22.4 ש"ח לשעה (נכון למועד תחילת העבודה). למרות זאת, שולם לה סך קבוע של 20 ש"ח בגין כל שעה נוספת, דהיינו, פחות משכר שעה רגילה ואף בלא שים לב כמה שעות נוספות ולמדרג כפי שקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה (כאשר סכום קבוע זה התעדכן)התשי"א - .1951 (הסכום שנקבע במועד תחילת העבודה התעדכן). זאת - הואיל ובית החולים פעל לפי ההסכם ת/2, כלשונו, בלבד: "היה הסכם שהיא ביקשה ואנו פעלנו לפי ההסכם". (עמ' 2 לפרוטוקול). עוד הוברר מחקירעדותו של מר קויפמן כי היו למעשה שתי צורות תשלום לגבי השעות הנוספות: כאשר הגב' בלוה הגישה דיווח על מספר השעות הנוספות, ערכה את תחשיב התשלום (על פי המוסכם ב- ת/2) ונקבה בסכום הנדרש על ידה בגין כך - שולם לה הסכום על פי הדרישה, ללא בדיקה. כאשר הגישה דיווח על שעות נוספות ללא נקיבת הסכום הנדרש - בוצע החישוב במחשב (על ידי המחשב), על ידי מדור משכורות על פי סכום הברוטו לשעה (מגולם), בתוספת 25%. (עמ' 16 לפרוטוקול) ב. בתחשיבים שערכה הגב' בניסטי לגבי סכומים שהגב' בלוה קיבלה ביתר לטענת בית החולים לא נלקח בחשבון גמול שעות נוספות על פי החוק בגין עבודה נוספת בפועל (עמ' 4 לפרוטוקול). ג. הגב' בלוה לא קיבלה את כל התוספות ששולמו לכלל האחיות בבית - החולים (תוספת אחוזית, תוספת מסגרת, שיחות טלפון, דמי הבראה, תוספת לאחיות בי"ח, תוספת בעלי תפקיד, תוספת אחראית מחלקה, תוספת מעונות, גמול השתלמות, תוספת שכר 1996, תוספת שכר 1991, תוספת כוננות, הכל כמופיע בתלוש שכר לדוגמא שצורף לתצהירו של מר קויפמן כנספח 7). דד. מהשוואת תלוש השכר לחודש דצמבר 91 (סמוך לאחר תחילת עבודתה של הגב' בלוה) כי לעומת אחות שעבדה ושכרה שולם על פי ההסכם הקיבוצי, ככל הנראה ברמה מקבילה לרמתה של הגב' בלוה (שכן מר קויפמן הביא תלושים אלו כדוגמא להשוואה, בסעיף 23 לתצהירו), עמד שכרה, עם תשלום שעות נוספות (125%), תוספות שונות וכוננות על סך נטו לתשלום, לאחר ניכויי מס הכנסה, ביטוח לאומי, מס אחיד, קרן השתלמות, קופת גמל וועד עובדים סך של 2,964 ש"ח (וללא ניכוי מסר אחיד, קרן השתלמות, קופת גמל וועד עובדים - על סך של 3,289 ש"ח). שכרה נטו של התובעת באותו חודש (כולל שעות נוספות ששולמו כאמור בהתאם לתעריף הקבוע הנקוב ב- ת/2) עמד על סך של 3,326 ש"ח (לאחר ביצוע ניכויים בגין מס אחיד, קופת גמל והשתלמות בטרם בוצעה ההשלמה בשיק נפרד). ה. הגב' בניסטי הודתה בחקירתה שעל אף האמור במסמך ת/ 2 בדבר הצמדת השכר למדד ולתוספות השכר במשק, לא ערך לה בית החולים באופן שוטף הצמדה למדד. (עמ' 6 לפרוטוקול) "ת. מדד לא שילמנו לה כי משכורות אנחנו לא מצמידים למדד. אנו מצמידים לתוספת יוקר. ש.ת. מדד שמתייחסים למשכורת זה תוספת יוקר. ש. מישהו בבית החולים הנחה אותך לחשב בצורה כזאת. ת. זה בדרך כלל מה שאנו עושים במשכורות. ש. בדרך כלל אני מבינה שיש לכם עוד הסכמים שכתוב שכר עובד למדד. ת. אין הסכמים כאלה. שהמשכורת של העובד צמודה למשהו היא צמודה לתוספת יוקר מעולם לא הוצמד למדד. ש. על דעת עצמך החלטת לשנות את תנאי ההסכם... ת. זה היה בתיאום עם מנהל כ"א שזה תוספת יוקר ולא מדד. ש. האם מצאת לנכון להפנות תשומת ליבה של הגב' בלוה שהיתה החלטה כזאת. ת. לא." (עמ' 7-6 לפרוטוקול). גם מר קויפמן בחקירתו העיד: "הפרשי הצמדה לא מגיע לה". לדבריו: "היא בעצמה פירשה שמדד יסוד זה תוספת "יוקר",. "מדי שכן מדי פעם, כשהיתה תוספת יוקר היא עשתה את החישוב בעצמה ודרשה". זאת, למרות שמר קויפמן בהחלט מודע לכך ש""תוספת יוקר זה פחות ממדד"". לדבריו - לא ידע בכלל שהיא מבקשת תוספת יוקר במקום מדד, הוא לא ידע בכלל מה היא מקבלת ובדק רק לאחר שקיבל את המכתב מרוה"ח. (עמ' 18-17 לפרוטוקול) ה יצויין כי גם הגב' בלוה עצמה אישרה בחקירתה כי בתניה ב- ת/2 התכוונה לתוספת יוקר ולא הצמדה למדד (למרות לשונו של המסמך). "מה שאני עשיתי בחישובים זה רק תוספת יוקר. לזה התכוונתי". "קשה לי להבחין בין תוספת יוקר לבין הצמדה למדד. ש. מה שאנו יכולים להסכים שבכל החשבונות שהגשת התייחס לתוספת היוקר. ת. לאחוזים של תוספת היוקר". (עמ' 26 לפרוטוקול) אמנם היא השיבה גם כי "אם לא ידעתי זה לא אומר שלא צריכה להיות מזוכה" אולם אין לשכוח כי את הדרישות הכלולות ב- ת/2 הוצבו על ידי הגב' בלוה עצמה, והיא אף אישרה כי לכך התכוונה בדרישתה וכך אמנם גם פעלו הצדדים במשך כל תקופת ההעסקה. ו. בסיום חקירתה נשאלה הגב' בניסטי: "ש. את אישרת ששעות נוספות היא קיבלה פחות ממה שמגיע על פי חוק, אישרת שהתובעת לא קיבלה תוספות שאחיות מקבלות, אישרת ששילמתם לה בלי הצמדה למדד, תסכימי איתי שזה טבעי שהיא התרגזה. ת. נוצר אצלנו באגף משכורת מצב מסובך שהיא קיבלה את השלמות השיקים ממר כהן. לא היה פה סדר מסויים של תשלום". וז. מר כהן אישר בחקירתו כי הגב' בלוה פנתה אליו בקשר למשכורתה "אחרי שהיו לה חילופי דברים עם חיים קויפמן". (עמ' 10 לפרוטוקול). זח. מר כהן לא ידע להשיב אם הגב' בלוה קיבלה יותר או פחות ממה שהיתה צריכה לקבל, וכל הנתונים נמסרו לו על ידי מר קויפמן. עוד מסר בחקירתו כי לבית החולים רו"ח, וכי לא מצא לנכון להעביר את משכורתה לבדיקה של רואה החשבון של בית החולים. (עמ' 10 ו- 12 לפרוטוקול). בנוסף, עולה מחקירתו כי אחרי מתן אישורו לביצוע תשלומים לגב' בלוה הגזברות היתה משלמת ושלאחר ביצוע הפעולה "זה עובר לכ"א". (עמ' 12 לפרוטוקול). לעדותו - מר קויפמן שאל אותו מדוע הוא מאשר תשלומים אלו והוא השיב: "אני מבקש לשמור על השקט של ביה"ח לא רוצה שיהיה סקנדלים" ועוד: "... מאחר שלא היה מדובר בסכומים גדולים ולא רציתי שהיה סקנדלים ולשמור על השקט עשיתי זאת". (עמ' 13 לפרוטוקול). חט. עוד אישר מר כהן כי כתנאי להוצאת מכתב שיחרור לכספים בקופות דרש מהגב' בלוהמנה לחתום על טופס ויתור על תביעות כנגד ביה"ח. ולדבריו: "זה הנוהל" (עמ' 14 לפרוטוקול). יט. מר קויפמן אישר כי בתקופת עבודתה לא שולמו לגב' בלוה דמי הבראה, שכן לדבריו "לא דרשה". עוד אישר כי לא קיבלה דמי ביגוד, המשולמים על פי ההסכם הקיבוצי. יא. מר קויפמן אישר, "ברחל בתך הקטנה" כי לולא היתה באה הגב' בלוה בדרישה כלפי בית החולים "אז היינו מחזירים לה את הכסף ולא היינו מתכווחים" (הכוונה לכספי הגמל, חלק העובד, אשר גולמו על פי דרישתה של הגב' בלוה במשך כל תקופת העבודה). (עמ' 21 לפרוטוקול) 29. ברי כי יש בנתונים אלו שהובררו בחקירתם הנגדית של עדי בית החולים בכדי לשקול בבואנו להכריע בטענות בית החולים, בדרישתו כלפי הגב' בלוה. 3029. בנוסף, עוליםו מחקירתה הנגדית של הגב' בלוה הנתונים הבאים: א. לגבי הסיכום בדבר הסכום של 3,500 ש"ח נטו, העידה הגב' בלוה כי התכוונה לכך שלאחר שירדו "כל המיסים כמי שיורדים בכל מקום עבודה" - יוותר סכום של 3,500 ש"ח נטו. (עמ' 24 לפרוטוקול) עם זאת, היא אישרה כי אכן הרכיבים היחידים לגביהם הוסכם על גילום על ידי בית החולים על פי האמור במסמך ת/2 הם מס הכנסה וביטוח לאומי, בלבד. ב. עוד עולה כי אכן בשנת עבודתה האחרונה (1.94 - 1.95) לא כתבה עוד מכתבים בנושאים הכספיים (לעומת המכתבים הרבים שהיו לאורך כל תקופת העבודה):. וכך העידה: "ש. מינואר 94 עד 1/95 חלפו 12 חודש. אני מניח שבתקופה הזאת הענינים הכספים הסתדרו. האם זה נכון שלא היו מכתבים יותר. ת. נכון. ש. מפנה לסעיף 26 ז לתצהיר שלך. מה פתאום קמת ב 11/94 ועזבת. אני מפנה לנספח 4 לתצהירו של מר קויפמן. עם זאת כאשר נשאלה מדוע עזבה ב- 11.94, "למה אחרי שהענינים הסתדרו כספית פחות או יותר קמת ועזבת". השיבה: "ת. אני עזבתי בעיקר בגלל הבעיות המקצועיות וגם בגלל הבעיות הכספיות. אבל בעיקר בגלל הבעיות המקצועיות. אין כאן את כל מכתבי התלונה המקצועים שלי. מפנה לנספח ה לתצהירי מיום 15.11.91 אני כתבתי את דעתי המקצועית על מקום העבודה. הדברים לא השתנו". (עמ' 31 לפרוטוקול) ג. הגב' בלוה אישרה כי דרשה תשלום תוספות יוקר ולא הצמדה למדד, כפי שנקבע ב- ת/2, אך לעדותה קשה לה להבחין בין השניים. (עמ' 26 לפרוטוקול) … המשך ת. אני עזבתי בעיקר בגלל הבעיות המקצועיות וגם בגלל הבעיות הכספיות. אבל בעיקר בגלל הבעיות המקצועיות. אין כאן את כל מכתבי התלונה המקצועים שלי. מפנה לנספח ה לתצהירי מיום 15.11.91 אני כתבתי את דעתי המקצועית על מקום העבודה. הדברים לא השתנו". (עמ' 31 לפרוטוקול) לענין התביעה העיקרית 3130. טענתו העיקרית של בית החולים היא כי לגב' בלוה שולמו סכומי יתר, אשר נבעו בעיקר מגילום חלקה של הנתבעת (חלק העובד) בהפרשות לקופת גמל ולקרן השתלמות. 3231. מעדותם הראשית של עדי התביעה ובעיקר חשבת השכר, הגב' בניסטי ומנהל אגף כח אדם מר קויפמן, עולה בבירור, כי לעמדתם ולשיטתם לאורך כל תקופת העבודה, החל מראשיתה והחל מהפעם הראשונה שבה העלתה הגב' בלוה דרישתה לגילום חלקה בקופת הגמל ובקרן ההשתלמות, (כך שהסך נטו לתשלום, לאחר כל הניכויים המבוצעים יעמוד על סך של 3,500 ש"ח נטו), עמדתם הברורה והחד משמעית היתה כי על הגב' בלוה לשאת בניכויים אלו וכי אך ורק מיסי החובה, כפי שפורטו במסמך ת/2 (מס הכנסה, ביטוח לאומי), הם אשר יגולמו על ידי בית החולים. יש לומר כי גם מהגיונם של הדברים ולשונו של המסמך ת/2 עצמו תומכים בהחלט בפרשנותם של מר קויפמן והגב' בניסטיבעמדתם זו. ביוזכר כי מסמך ת/2 ננקטה הלשון: "שכר בסיס 3,500 נטו". וכן צויין בו באופן ברור וב"רחל בתך הקטנה" כי מיסי החובה יגולמו על ידי המוסד, ואף פורט בו: "[מס הכנסה, ביטוח לאומי]", הא ותו לאו. כאמור, לא נאמר בומסמך ת/2 כי מדובר בשכר נטו של 3,500 ש"ח לאחר כל הניכויים ולרבות ניכוי חלק העובד לקרנות. בנוסף, גם עדותה של הגב' בלוה עצמה תומכת במסקנה זו. הגב' בלוה העידה כאמור: "התכוונתי שירדו כל המיסים כמו אחרי שכל המיסים יורדים מורידים 3,500 נטו...". (עמ' 24 לפרוטוקול) 3332. אכן, עמדתם של מר קויפמן והגב' בניסטי היא המקובלת עלינו איפוא בנוגע לדרך בה היה מקום ליישם את ליישומו של המסמך ת/2. יחד עם זאת, אין בכך לדעתנו כדי להכריע לטובת בית החולים בטענותיו כלפי הגב' בלוה לגבי ההחזר הכספי הנתבע. אלא שכאמור, מתחילת העבודה והעלאת דרישתה של הגב' בלוה לראשונה התעוררו חילופי דעות קשים וחריפים בינה לבין מר קויפמן, מנהל אגף כח אדם בנושא זה ממש. והגב' בלוה פנתה בענין זה במישרין למר כהן, המנהל האדמיניסטרטיבי, והממונה עליועל מר קויפמן. מר כהן, משיקוליו הוא, כפי שבעצמו הבהיר בעדותו: ("לא רציתי שיהיו סקנדלים ולשמור על השקט עשיתי זאת"., (עמ' 13 לפרוטוקול), אישר פעם אחר פעם את דרישותיה של הגב' בלוה לתשלום. וכך העיד: לא זו אף זו, אלא שהוברר כי לאחר אישורו וביצוע התשלום, הדיווח עליו הועבר לאגף כח אדם: "ת. אני הייתי מאשר ומעביר את זה לתשלום. הגזברות היתה משלמת. ש.ת. אני מתאר לעצמי שזה היה עובר דרך כ"א. ש. באיזה שלב זה עובר לכ"א. ת. אני חושב שאחרי ביצוע הפעולה". (עמ' 12 לפרוטוקול ש' . ההדגשות לא במקור)) 3433. כאמור, טענתו המרכזית של בית החולים היתה כי רק לאחר סיום עבודתה ורק לאחר שהציגה דרישתה מרו"ח לתשלומים שונים הובהר התחוור לבית החולים כי שולמו לגב' בלוה בטעות סכומים ביתר מכיון שדרישתה לא נבדקה כלל אינה מקובלת עלינו.. טענה זו אינה מקובלת עלינו. מגם מכתביה של הגב' בלוה שצורפו בנספח לתצהירה, וגם מעדותום של מר קויפמן עצמו ניתן בהחלט לקבוע כי והגב' בניסטי עצמם עולה בבירור כי גם מר קויפמן וגם הגב' בניסטי - חשבת השכר, היו בהחלט מודעים לכך שמר כהן מאשר את דרישותיה של הגב' בלוה לגילום ניכויי הרשות (חלק העובד בקופת גמל וקרן השתלמות ומס אחיד), דרישות שלא היו מקובלות על מר קויפמן ומחלקת השכר, וכך אף ככל הנראה מר כהן, אשר העיד:. יתירה מכך, התרשמנו אף שהדברים היו ברורים ביותר גם למר כהן, המנהל האדמינסטרטיבי: "ש. האם בא אליך פעם מר קויפמן ואמר לך שזה לא בסדר שאתה מאשר לה תשלום. ת. הוא שאל אותי מדוע אני מאשר תשלומים אלה אמרתי לו אני מבקש לשמור על השקט של ביה"ח לא רוצה שיהיו סקנדלים. ש. מה שאתה אומר לנו שכדי לשמור על שקט היית מוכן לשלם לעובד סכומים שלא מגיעים לו. ת. יכול להיות שכן". (עמ' 13-12 לפרוטוקול) כאן המקום לציין גם כי הדברים עומדים בסתירה לעדותו של מר קויפמן בתצהירו ואף בחקירתו הנגדית (עמ' 17 לפרוטוקול), כי לא עסק כלל בנושא שכרה של הגב' בלוה במהלך תקופת עבודתה בהחלט נסתרו, כפי שעולה מעדותו של מר כהן לעיל. דבריו של מר קויפמן אף נסתרו במהלך חקירתה של הגב' בניסטי, אשר אישרה כי לגבי ההחלטה לשלם לגב' בלוה תוספת יוקר (במקום הצמדה למדד כמופיע ב- ת/3) פעלה בתיאום עם מר קויפמן. (עמ' 7 לפרוטוקול) מכאן, ברי כי עוד במהלך תקופת העבודה ואף מראשיתה, עמד מר קויפמן, מקרוב, על אופן תשלום שכרה של הגב' בלוה, ולא כפי שנטען מטעם בית החולים. 3534. הנה כי כן הוברר בפנינו כי ההנהלה האדמינסטרטיבית של בית החולים, והעומד בראשה, מר כהן, קיבלו החלטה מודעת בהחלט לשלם לגב' בלוה את דרישתה, מידי חודש בחודשו, (על ידי ביצוע תשלום בשיק נפרד והחל מפברואר 94 בתלוש השכר עצמו), כאשר ברי כי לאורך כל תקופת ההעסקה האנשים הרלבנטיים לענין בהנהלת בית החולים מודעים לכךיודעים היטב כי שדרישותיה של הגב' בלוה חורגות מגדר מה שהוסכם לעיו עליו מלכתחילה ב- ת/2 ובכל זאת אושר התשלום. כך נהגו גם במשך כל תקופת ההעסקה, מראשיתה. הדברים נכונים הן לגבי התקופה בה שולם ההפרש הנדרש לגב' בלוה בשיק נפרד (שלאחריו הועבר הדיווח לאגף כח אדם) ובודאי ובודאי לגבי התקופה שבה כבר שולמה מלוא הדרישה בתלוש השכר שהוכן על ידי מדור משכורות שבאגף כח אדם. 35. בנסיבות אלו, משהתקבלה דרישתה של הגב' בלוה לגילום הניכויים שמעבר לניכוי החובה, וקבלת הדרישה היתה מודעת ומתוך הבנת משמעות אישור הדרישה (בודאי ובודאי על ידי הגב' בניסטי ומר קויפמן, אשר אף פנה בענין זה אל מר כהן) - איננו מוצאים קובעים אנו כי הנהלת בית החולים אימצה הלכה למעשה את דרישתה של הגב' בלוה ובכך שונה, על ידי התנהגות הצדדים, המוסכם במסמך ת/2. לפיכך אין בסיס להעתר לדרישת בית החולים להשבת סכומים אלו ו/או להורות על שיחרור חלק העובד בקופת הגמל ובקרן ההשתלמות לטובתו. 36. הוא האמור גם בדרישות בית החולים בנוגע לתשלום שעות נוספות ותוספות יוקר שנדרשו לטענת בית החולים בכפל ו/או ביתר. כל דרישה של הגב' בלוה הועברה על ידה בכתב למדור השכרלבית החולים, מדי חודש בחודשו. מכל מקום, מר כהן העיד כי כל תשלום נוסף שאושר על ידו הועבר למחלקתאגף כח אדם. בית החולים, באמצעות מנהלו האדמינסטרטיבי, קיבל כאמור החלטה מודעת לשלם לגב' בלוה את דרישותיה, לעדות עדיועל פי הנטען, "ללא בדיקה". יחד עם זאתאין כל ספק כי, לא היתה כל מניעה לבדוק מדי חודש בחודשו את הדיווח המפורט והתחשיב שערכה הגב' בלוה, אשר יש לשוב ולהזכיר - לא עבדה במחלקת במדור השכר של בית החולים, אלא בחדר הניתוחים ולא היה וברי כי לא היא שהיתה אמורה להיות אמונה ומופקדת על עריכת התחשיבים הנדרשים לצורך תשלום שכרה. 37. מכל מקום, וכפי שכבר פורט לעיל ויפורט עוד בהמשך דיוננו להלן - תחשיביה של הגב' בלוה פעלו אף בעיקר לרעתה, במיוחד כאשר נקבה בסכום הנדרש על ידה בגין עבודה בשעות נוספות (שאז ערכה את התחשיב על פי התעריף הנקוב ב- ת/2, ולא על פי החוק). 38. לאור כל האמור לעיל - נדחית התביעה העיקרית. באשר לתביעה שכנגד: זכאותה של הגב' בלוה לפיצויי פיטורים 39. זכאותה של הגב' בלוה לפיצויי פיטורים: 39. בית החולים, בעדויות ובראיות שהובאו מטעמו, לא חלק על כישוריה המקצועיים המוכחים של הגב' בלוה ועל אופן ביצוע תפקידה. העדות והראיות שהובאו מטעם הגב' בלוה בענין זה, (לרבות מכתב הפרידה המאוד מחמיא לגבי בלוה מפרופ' שטרן, המנהל הרפואי של בית החולים, אשר מסיים את מכתבו אליה "בהערכה, בהערצה ובידידות") - לא נסתרו. בנוסף, לא הובאה מטעם בית החולים עדות רפואית מקצועית להשיב לגירסתה הקשה של הגב' בלוה בכל הנוגע למלחמה המתמדת (כפי שהיא אכן ראתה זאת), בנושא המקצועי, על רקע תפקוד בית החולים (ציוד, ניקיון, אחזקה ותחזוקת חדרי הניתוח, מערכת החשמל, מיכשור אלמנטרי). בנוסףעוד, אין חולק כי הגב' בלוה נדרשה במשך כמעט כל תקופת העבודה לעיסוק מתמיד לגבי בנוגע לתשלום שכרה, כפי שהיא ראתה שצריך להיות משולם לה, והנהלת בית החולים למעשה לא נקטה בפעולה פוזיטיבית כלשהי על מנת להפסיק את ה"ריטואל" הקבוע שנוצר בענין זה (כמו למשל: עיגון תנאי העבודה בחוזה עבודה ברור ומפורט יותר, החתום על ידי שני הצדדים, על אף דרישתה של הגב' בלוה). אמנם, דוקא לקראת סיום תקופת העבודה פסקה הגב' בלוה מכתיבת מכתבים, אולם בהחלט ניתן להניח כי בשלב זה, כפי שגם העידה, כי אכן תש כוחה לנהל מאבקים, בשני המישורים כאמור. עוד יש לציין כי באפריל 94, מספר חודשים לפני התפטרותה, אף דרשה הגב' בלוה לעגן את תנאי העבודה בהסכם עבודה, (נספח ג'), דרישתה אשר לא נענתה. 40. בנסוסף, כפי שהוברר, שכרה של הגב' בלוה שולם כאמור על ידי בית החולים על פי המסמך ת/2. בלבד, ובהתאם לדרישות שהעלתה הגב' בלוה בכתב, כמעט מדי חודש בחודשו. לגבי' בלוה לא שולמו במשך כל תקופת העבודה דמי הבראה, תמורת עבודה בשעות נוספות על פי חוק שעות עבודה ומנוחה (למעט במיקרים מסוימים, שבהם לא נקבעה הגב' בלוה בסכום הנדרש על ידה, שאזי חושבו התגמול השעות על ידי בית החולים, וגם אז לפי 125% בלבד). כן לא שולמו לה דמי ביגוד ותוספות שכר המגיעות המשולמות לאחיות על פי הסכמים קיבוציים כלליים, על אף שב- ת/2 לא הוצאה כלל הגב' בלוה מגדר תחולתם ומכל מקום, מכח הוראות סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957 חולשים ההסכמים הקיבוציים הרלבנטיים גם על תנאי ההעסקה האישיים שב- ת/2. גם על חוזה העבודה האישי. ברי כי ההוראה שלטובת העובד, במיוחד אם היא כלולה בהסכם הקיבוצי, בודאי שתחול לגביו, והדבר הוא בגדר מושכלות יסוד. (דב"ע נד/85-3 גולדפרב נ' התעשיה האווירית לישראל, פד"ע כז 287) 41. כבר נפסק לענין סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 כי אין עובד חייב לעבוד בתנאים הירודים מאלה הקבועים בחוזה העבודה, לרבות תנאים שנקבע מכח צו ההרחבה. (דב"ע לד/39-3 ישעיהו גני נ' שבתאי גני, פד"ע ד' 216; דב"ע לח/4-3 מערכות מידע מ.ב.ד. בע"מ נ' אבידן, פד"ע י' 309), ולרבות תשלום דמי הבראה.) בעניינה של הגב' בלוה, הדברים חלו הן על אי תשלום תמורת עבודה באי בשעות נוספות על פי החוק, הן באי תשלום תוספות על פי הסכמים קיבוציים אשר על פניו חלים עליה ואף אי תשלום דמי הבראה מכח צווי ההרחבה הכלליים במשק. 42. בנסיבות אלו ונוכח תיסכולה ההולך וגובר של הגב' בלוה גם על רקע מאבקיה בנושא המקצועי שוכנענו כי בשלב שבו התפטרה לא ניתן היה לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה וכי קמה לה זכאות לתשלום פיצויי פיטורים, במסגרת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. 43. שיעור הפיצויים א. לגבי תקופת העבודה הצדדים אינם חלוקים ביניהם: 10.11.91 - 28.2.95, סה"כ 39.6 חודשים. ב. באשר לשכר הקבובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים: שכר היסוד (ברוטו) לחודש 2.95 עמד על סך של 10,007 ש"ח. בנוסף, שולם רכיב שכונה "שעות נוספות", שלגביו אין חולק כי אינו נכלל בשכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים. המחלוקת נוגעת לרכיב שכונה "שכר קבלני" ואשר שולם פעם אחת בתלוש משכורת חודש ינואר 93' ובאופן כמעט רציף (לא בסכומים קבועים) החל מחודש 2.94. (מועד בו כבר שולם שכרה בהתאם לדרישתה בתלוש השכר ולא עוד על ידי השלמה בשיק נפרד). הגב' בניסטי העידה כי תשלום זה היה ה"קיצור תורים" שהגב' בלוה דרשה. לעדותה: "בדרך כלל אנו משתמשים בסעיף הזה שאנו צריכים לתת לעובד תשלום מסוים של עבודה נוספת והוא לא שעות נוספות לא בשעות העבודה הרגילות". (עמ' 8 לפרוטוקול ש' . ההדגשות לא במקור) גם הגב' בלוה הסבירה בחקירתה כי מדובר בתשלום עבור ניתוחי לב, בגדר "קיצור תורים", לפי תעריף עליו הוסכם. והעבודה בה מדובר בהחלט בעבודה שהיא בנוסף ומעבר לעבודה הרגילה ואף גלשה מעבר לשעות העבודה הרגילות. התשלום שולם פר ניתוח, והיה מותנה בדיווח: "התשלום היה לפי כמות הניתוחים שהשתתפתי בהם והשתנה מדי פעם. אני דיווחתי על הניתוחים לצורך תשלום קיצור תורים". (עמ' 25 לפרוטוקול) עולה איפוא כי אין לכלול רכיב זה בחשבון פיצויי הפיטורים המגיעים לגבי' בלוה. מסקנה זו אף מתיישבת עם לשונו של ת/2 והסכום (נטו) שנקבע בו כשכר הבסיס. ג. לפיכך, הסכום המגיע לגב' בלוה בגין פיצויי פיטורים עמד על סך של: 10,007 ש"ח כפול 39.6 חודשים חלקי 12 חודשים = 33,023 ש"ח. סכום זה נכון למועד סיום העבודה: 28.2.95. גמול שעות נוספות 44. אכן, כפי שטוענת באת כוחה של הגב' בלוה בסיכומיה, ההסדר שגובש במסמך ת/2, שהוכן על ידי הגב' בלוה עצמה, לגבי תשלום גמול שעות נוספות היה על פניו סיכום המרע עימה, באשר נקבע בו תעריף קבוע לכל שעת עבודה החורגת משעות העבודה שנקבעו בהסכם הקיבוצי לאחיות (36 שעות), וזאת ללא קשר למספר השעות וכאשר התעריף עצמו שנקבע (20 ש"ח) הוא היה אף נמוך מהתעריף לשעה "רגילה". (22.4 ש"ח). בענין זה נראה התרשמנו כי אכן הגב' בלוה טעתה בענין זה, ואיש מהנהלת בית החולים ומדור משכורות לא מצא לנכון להעמידה על טעותה. (כך היה גם בנוגע לדרישה לתוספת יוקר, בו בזמן שב- ת/2 הוסכם על הצמדה למדד, כאשר הגב' בלוה מבלבלת בין שני המונחים). 45. בנוסף, עולה הוברר כאמור כי היו שתי שיטות לתשלום גמול השעות הנוספות: האחת - תשלום לפי דרישתה הכספית של הגב' בלוה (על פי התעריף הקבוע ב- ת/2) והשניה - תשלום לפי 125% בלבד, . בלא שים לב למספר השעות הנוספות בהן עבדה ביום נתון, וזאת כאשר הגב' בלוה לא נקבה בסכום בתחשיביה, אלא הגישה את דיווח השעות כפי שהוא. ברי כי שתי השיטות, על פניהן, קיפחו את הגב' בלוה ומשמעותן היתה תשלום שהוא נמוך מזה המגיע על פי חוק שעות עבודה ומנוחה. ההפרשים המגיעים, על פי דייוווחי השעות המפורטים שהוגשו ותלושי השכר, לשנים: 93, 94 ו- 95 עולים לכדי הסכום הנתבע - 14,963 ש"ח, כמופיע בנספח י' לתצהירה של הגב' בלוה, אשר לא נסתר. לפיכך, פוסקים אנו ברכיב זה לגב' בלוה סך של 14,963 ש"ח בגין הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות, על פי החוק, כנתבע על ידה. סכום זה נכון למועד סיום העבודה, 28.2.95. התביעה להפרשי שכר: 46. באשר לתוספות השכר שניתנו בהתאם להסכם הקיבוצי לאחיות, אכן, על פי ת/2 שכרה של הגב' בלוה אמור היה להתעדכן בהתאם למדד. אולא שהוברר כי הצמדה זו לא בוצעה מעולם ובפועל ובוצעה הצמדה שולמה לגב' בלוה לתוספת יוקר בלבד, כהמחוייב ממילא. בנסיבות אלו ונוכח הוראתו של סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, על בית החולים לשלם לגב' בלוה את התוספות ששולמו בתקופת עבודתה בסך של 8% החל מחודש ינואר 94' ו- 9% החל מחודש ינואר 95', בסך של 13,558 ש"ח, על פי התחשיב שצורף לתצהירה של הגב' בלוה כנספח יא'. סכום זה נכון למועד סיום עבודתה של הגב' בלוה, ביום 28.2.95. ביגוד: 47. הגב' בלוה תהא זכאית לתשלום ביגוד, על פי הפירוט שהובא בתצהירו של מר קויפמן לגבי תשלומי הביגוד שניתנו לאחיות בתקופה הרלבנטית, בסך של 2,186.5 ש"ח (נכון למועד סיום העבודה, 28.2.95). הסכום בו נקבה באת כוחה של הגב' בלוה בסיכומיה, והנסמך על נספח ט' לתצהירה, לא פורט ולא נתמך במסמך המאשר את גובה הדרישה. הבראה: 48. פדיון דמי הבראה, שהגיעו לגב' בלוה, מוגבל בהתאם להסכם הקיבוצי ולצו ההרחבה הכללי במשק לתשלום בעד שתי שנות העבודה האחרונות. בהתאם לכך זכאית הגב' בלוה לפדיון דמי הבראה (עבור התקופה: 28.2.93 - 28.2.95) בשיעור של 12.72% יום, בהתאם לויתקה (22 חודשים - שנה שניה ושלישית וחודשיים - שנה רביעית) בסך של 2,220 ש"ח. (12.2 יום כפול 182 ש"ח, התעריף במועד סיום העבודה) ( ש"ח כפול 12.7), התעריף במועד סיום העבודה. סכום זה נכון למועד סיום העבודה, 28.2.95. קיזוז: 49. לא מצאנו כי יש מקום להעתר לטענת בית החולים לקזז סכומים, שלטענת בית החולים שולמו ביתר. באשר לתשלומי היתר הנטענים בנוגע לשעות נוספות - הרי שמדיוננו בנושא זה ברי כי גם אם ילקחו בחשבון אותם סכומים שלטענת בית החולים שולמו לה ביתר (בגין דיווח כפול של הגב' בלוה), הרי שגם אז הסכומים ששולמו אינם מגיעים לכדי הסכומים שהיו צריכים להשתלם לה כחוק. הוא האמור גם באשר לתשלום בגין תוספות יוקר, אשר כאמור, שולמו על ידו בית החולים שלא בהתאם ל- ת/2, שנקב באופן ברור במנגנון של הצמדה למדד. שלא כגב' בלוה, שגילתה בלבול בין שני המושגים, אנשי השכר וכח אדם בבית החולים בהחלט היו מודעים לשוני בין שני המנגנונים ולעדיפותו של זה האחרון על פני הראשון. 49. לא מצאנו כי יש מקום להעתר לטענת בית החולים לקזז סכומים, שלטענת בית החולים ושלמו ביתר. באשר לתשלומי היתר הנטענים בנוגע לשעות נוספות - הרי שמדיוננו בנושא זה ברי כי גם אם ילקחו בחשבון אותם סכומים שלטענת בית החולים שילמו ביתר (בגין דיווח כפול של הגב' בלוה), הרי שגם אז הסכומים ששולמו אינם מגיעים לכדי הסכומים שהיו. במקרה זה ועל אף המלצת בית הדין בפתח ואף במהלכו של הדיון, לא נאות בית החולים לשחרר לטובת הגב' בלוה אף לא את חלק המעביד בהפרשות. בנסיבות אלו מצאנו כי יש מקום לחייב את בית החולים בתשלום הסכומים הנתבע, בסך של 5,000 ש"ח. סכום זה נכון למועד הגשת התביעה. פיצוי בגין עגמת נפש: 50. הגב' בלוה עתרה גם לתשלום פיצוי בגין עגמת נפש, כתוצאה מאי שחרור קופת הגמל לזכותה. (אף חלק המעביד לא שוחרר) על פי פסיקתו של בית הדין הארצי, אם לא הוסכם אחרת, על המעביד לשחרר באופן מיידי את הסכומים שהצטברו בקופת הגמל בתקופת עבודתו של העובד (חלק עובד וחלק מעביד), אף אם למעביד תביעה כנגד העובד לתשלום סכומים המגיעים לו לטענתו, צריכים להיות משולמים לגב' בלוה על פי חוק, ולא שולמו לה.על פי הפסיקה, עובד שבגינו הופרשו תשלומים לגמל, יהא זכאי בעת הפסקת עבודתו (אף אם אינו זכאי לפיצויי פיטורים) לשיחרור הסכומים שנצברו (חלק עובד וחלק מעביד) באופן מיידי, אלא אם הוסכם במפורש על הסדר אחר. (דב"ע נה/18-2 יואל יצחק נ' חברה ישראלית למובילים בע"מ, פד"ע כט 380) הלכה זו חלה גם מקום שלמעביד תביעה שכנגד העובד לתשלום סכומים המגיעים לו לטענתו. (ראה גם: ע"ע 425/99 קרלוס חיים ניסנסון נ' ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ ואח' עבודה ארצי, כרך לג(1)12) במקרה זה ועל אף המלצות בית הדין בפתח הדיון וגם במהלכו לא נהג כך בית החולים. בנסיבות אלו קובעים אנו כי בית החולים ישלם לגב' בלוה את הסכום הנתבע על ידה ברכיב זה בסך של 5,000 ש"ח, נכון למועד הגשת התביעה. בתחשיב שנערך על פי המדרג הקבוע בחוק נלקחו כלל התשלומים ששולמו עבור שעות נוספות ועדיין, כאמור, נותר הפרש לטובת הגב בלוה. הוא האמור גם באשר לתשלום בגין תוספות יוקר, אשר כאמור, שולמו על פי החלטה חד צדדית של בית החולים שלא בהתאם ל- ת/2 שנקב בפירוש במנגנון של הצמדה למדד. שלא כגב' בלוה, שגילתה בלבול בין שני המושגים, אנשי השכר וכח אדם בבית החולים בהחלט היו מודעים לשוני בין שני המנגנונים ולעדיפותו של זה האחרון על פני הראשון. סוף דבר: 51. התביעה העיקרית - נדחית. התביעה שכנגד - מתקבלת, על פי המפורט להלן.. 52. בית החולים ישלם לגב' בלוה תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליו את הסכומים כדלקמן: א. סך של 33,023 ש"ח בגין פיצויי פיטורים (סעיף 38 43 לפסק הדין). ב. סך של 14,963 ש"ח בגין הפרשי תשלום עבור עבודה בשעות נוספות (סעיף 40 45 לפסק הדין). ג. סך של 13,558 ש"ח בגין הפרשי שכר - תוספות שכר לאחיות (סעיף 41 46 לפסק הדין) ד. סך של 2,186.5 ש"ח בגין דמי ביגוד (סעיף 42 47 לפסק הדין) ה. סך של של 2,220 ש"ח בגין פדיון הבראה (סעיף 43 48 לפסק הדין) כל הסכומים האמורים בס"ק א-ה לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.2.95 ועד למועד התשלום המלא בפועל. ו. סך של 5,000 ש"ח פיצוי בגין עגמת נפש. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.4.96 (מועד הגשת התביעה) ועד למועד התשלום המלא בפועל. 53. בנוסף, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לנתבעים 2 ו- 3 ישוחררו לטובת הגב' בלוה כל הכספים המצויים והזכויות שנצברו בתכנית ביטוח מנהלים המתנהלת אצל הנתבעת 2, מנורה חברה לביטוח בע"מ, חלק עובד וחלק מעביד, ולרבותכן חלק פיצויי פיטורים. מובהר כי הסכום שישוחרר לטובת הגב' בלוה מחלק פיצויי הפיטורים שבתכנית ביטוח המנהלים יבוא על חשבון סכום פיצויי הפיטורים שנפסק בסעיף 4752(א) לפסק דין זה, לעיל ולא בנוסף לו. כמו כן ישוחררו לטובת הגב' בלוה תוך המועד האמור כל הכספים המצויים והזכויות שנצברו בקרן ההשתלמות המתנהלת אצל הנתבעת 3, ק.ה.ל. קרן השתלמות לעובדים בע"מ, חלק עובד וחלק מעביד כאחד. למען הסר ספק ומבלי לפגוע בחבותן של הנתבעות 2 ו - 3 לפעול בהתאם לאמור בסעיף זה, על בית החולים לעשות כל הנדרש כמעביד על מנת לאפשר שחרור הכספים כאמור, במועד שנקבע. 54. כמו כן ישא בית החולים ישא בהוצאות הגב' בלוה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, . סכום זה לתשלום תוך 30 יום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל. 55. אין חיוב בהוצאות בנוגע לנתבעות 2 ו - 3. תביעה שכנגד