פסק דין 1. עניינה של התביעה היא שאלת חבות הנתבעת כלפי התובעים בכל הנוגע לקביעת "משכורת קובעת" לגמלה והזכויות הנלוות בגין תקופת עבודתם בנתבעת. 2. הרקע העובדתי: א. התובעים הינם מדריכים ומורים לנהיגת רכב כבד שעברו במרכז ללימודי תחבורה באשדוד (להלן- בית הספר). בית הספר נוהל ע"י מדינת ישראל באמצעות משרד העבודה והרווחה מראשית פועלו בשנת 1973 ועד לחודש 12/89. ב. בחודש 12/89 נחתם הסכם בין מדינת ישראל על ידי משרד העבודה והרווחה, לבין "לקידום" - האגודה לקידום חינוך הדתי מדעי טכנולוגי בישראל (להלן- העמותה), לפיו מעבירה מדינת ישראל את הניהול והתפעול של בית הספר לידי העמותה (נספח א' לכתב התביעה, להלן- הסכם ההעברה). ג. בסעיף 16 להסכם ההעברה נקבע כי העמותה תקלוט את עובדי בית הספר שהיו מועסקים בו בתום שנת הלימודים 1989, אלה מבינהם שירצו בכך, ובלבד שהמדינה תסדיר עמם הזכויות הנובעות מסיום יחסי העבודה בינם לבין המדינה. עוד נקבע כי עובדים שיעמדו בתנאים אלה יהיו זכאים להגדלת קצבתם בהתאם לחוק שירות המדינה (גימלאות) (נוסח משולב) התש"ל - 1970 (להלן- חוק הגמלאות). בחודש 01/90 סוכמו בין משרד העבודה והרווחה לבין הסתדרות המורים תנאי פרישתם של התובעים. ד. במסגרת הפסקת עבודתם של התובעים בשירות המדינה נחתם בין המדינה ובין כל תובע זכרון דברים לפיו הוסכם כי כל תובע יקבל מענק חד פעמי בגובה של 6 חודשי משכורת קובעת (נספחים 5-6 לכתב התביעה). 3. אין מחלוקת כי היקף משרתם של התובעים, כמקובל בבית הספר, היתה 27 שעות שבועיות (בכפוף להפחתת שעות גיל), וכי התובעים עבדו בפועל מעבר להיקף משרה כנ"ל. כן אין חולק כי בגין השעות שעבדו התובעים מעבר ל-27 השעות השבועיות ועד להיקף של 1.4 משרה, הפרישה הנתבעת הפרשות לקרן דפנה וזאת בהתאם להסכם הקיבוצי של עובדי הוראה וחינוך 77/90 (נספח 3 לכתב התביעה, להלן- הסכם עובדי הוראה). על פי הסדר פנימי שנהג בבית הספר, שעות העבודה של מי מהתובעים, אשר חרגו מעבר ל-1.4 אחוזי משרה ואשר התבטאו בשעות גיל ושעות נסיעה, נרשמו ב"בנק שעות". התמורה בגין השעות שנצברו בבנק השעות היתה עד 1988 ימי חופשה בשכר מלא, ומ-1988 התמורה התחלקה כך שבגין מחצית השעות שנצברו בבנק קבלו התובעים ימי חופשה בשכר ובגין המחצית האחרת קבלו שכר לפי 100% לשעה. 4. ואלה, בתמצית, טיעוני העותרים: א. לטענת התובעים עבודתם הרגילה כללה עבודה אל מעבר להיקף המשרה של 27 שעות שבועיות ולפיכך "תוספת השעות" או "השעות העודפות" היא למעשה חלק ממשכורתם הקובעת לצורך תשלום הפנסיה והמענק החד פעמי. ב. לגבי התובעים שגילם מעל 50 שנה נטען כי עבדו במשרה שהיא מעבר למשרה מלאה לגילם ולכן על הנתבעת לשלם הפנסיה המגיעה להם בהתאם לשעות העבודה שעבדו בפועל ונרשמו בבנק השעות כשעות גיל. ג. הנתבעת כפתה על התובעים לצאת לימי חופשה בהתאם להסכם קיזוז שעות שנצברו בבנק השעות. התובעים טוענים כי הסכם קיזוז כאמור לא נחתם, ואף אם היה הסכם קיזוז הרי שאינו חוקי מאחר וכפיית חופשה בתשלום על עובדים כאשר במקביל מתבצעת מחיקה של שעות עבודה מבנק השעות, מאיינת היותה של החופשה "חופשה בשכר". בנוסף, קיזוז כאמור אינו מנוי בסעיף 25 לחוק הגנת השכר התשי"ג - 1953 (להלן- חוק הגנת השכר) ולחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951 (להלן- חוק חופשה שנתית). ד. בחישוב פיצויי הפיטורים ששולמו לתובעים הנתבעת לא היתה אמורה לנכות את ההפקדה בקרן דפנה מסך הפיצויים שהשתלם לתובעים שכן על פי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963 (להלן- חוק פיצויי פיטורים) אין המעביד פוטר את עצמו מתשלום פיצויי פיטורים ע"י תשלום לקופת תגמולים או לקרן פנסיה אלא אם נקבע כך בהסכם קיבוצי או באישור שר העבודה. קרן דפנה היא קרן חסכון והזכות לקבלת הסכומים שנצטברו בה לא הותנתה בפיטורין דוקא. ה. התובעים זכאים לדרגת "מדריך מוסמך" עם סיום עבודתם. הנתבעת הכירה בקורס שסיימו התובעים בשנים 84-85 הואיל והעלתה משכורתם לדרגת "מדריך מוסמך בפועל". התובעים סיימו קורס נוסף בשנת 1987 ועל פי סיכום עם אלי ענווה, אחראי השתלמויות בנתבעת, היו אמורים לעלות דרגה לדרגת "מדריך מוסמך", אולם ההסכם לא כובד ודרגתם ושכרם לא הועלו. אף בהתאם להוראות התקשי"ר זכאים התובעים לדרגת פרישה ומשהוענקה להם דרגת "מדריך מוסמך בפועל" במהלך עבודתם זכאים התובעים לפרישה בדרגת "מדריך מוסמך". ו. הסעדים הנתבעים הם: (1) תשלום הפרשי המענק החד פעמי בהתאם למשכורת קובעת הכוללת את שעות העבודה העודפות ועל פי דרגת "מדריך מוסמך" ולגבי התובעים 1 ו-2 לפי דרגת "מרכז מגמה". (2) תשלום הפרשי פנסיה בהתאם בהתאם למשכורת קובעת הכוללת את שעות העבודה העודפות ועל פי דרגת "מדריך מוסמך" ולגבי התובעים 1 ו-2 לפי דרגת "מרכז מגמה". 5. ואלה בתמצית טיעוני הנתבעת: א. משרת מדריך בבית הספר היא בהיקף 27 שעות שבועיות, בכל שנה השתנה מספר השעות העודפות שנדרש כל מדריך לעבוד ואין מדובר בהיקף קבוע. בגין השעות העודפות הפרישה הנתבעת תגמולים לקופת הגמל קרן דפנה. בהתאם לחוק הגמלאות ולהוראות ההסכם הקיבוצי בין המדינה להסתדרות המורים מיום 22.2.79 המשכורת הקובעת של התובעים הינה משכורת בגין משרה אחת בלבד, קרי 27 שעות שבועיות, ובעבודת התובעים מעבר לשעות אלה יש לראות בגדר משרה נוספת ואין בה בכדי לשנות מהיקף משרתם לצורך חישוב גמלה לפי חוק הגמלאות. ב. מענק ההסתגלות הינו מענק מיוחד שכל כולו הינו פרי רצונו של המעביד ואינו בבחינת זכות קנויה של העובד. על פי הוראות נש"מ חישוב מענק ההסתגלות נעשה תמיד על פי "המשכרות הקובעת" כמשמעה בחוק הגמלאות. ג. ההפרשות לקרן תגמולים למורים העובדים במשרה נוספת הוסדרו בהתאם להוראת סעיף 49 להסכם עובדי ההוראה. נקבע כי ההסדר החדש מהווה פיצוי סופי ומוסכם בגין העבודה במשרה נוספת ותמורה מלאה בעבור הזכויות הסוציאליות שאינן ניתנות עבור עבודה מעל למשרה אחת, לרבות פיצויי פיטורין ופנסיה. ד. בדין הפחיתה הנתבעת את ההפקדה לקרן דפנה מחישוב פיצויי הפיטורים שהשתלמו לתובעים שכן לולא עשתה כן היו התובעים נהנים שלא כדין מכפל תשלומים. ההפחתה נעשתה בהתאם לסיכום דברים מיום 28.3.84 בישיבת הועדה שהוקמה על פי סעיף 18 לנספח א' להסכם הקיבוצי מיום 16.11.83 (להלן- סיכום הדברים). בסיכום הדברים נקבע מפורשות כי ההפקדות לקרן דפנה יהוו תמורה מלאה בגין פיצויי פיטורין ופנסיה וכן נקבעו כללים לחישוב התשלום המיוחד לפיהם נהגה הנתבעת. את סיכום הדברים יש לראות כהסכם קיבוצי באשר הועדה שערכה ההסכם קמה מכח הסכם קיבוצי, ועל כן הסכמת הצדדים בסיכום הדברים עונה על דרישת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים לפיו ניתן להעביר תשלום על חשבון פיצויי פיטורים לקופת תגמולים על פי קביעה בהסכם קיבוצי. ה. לנתבעת נודע על קיומו של "בנק השעות" בבית הספר רק בשנת 1983 וניתנה הוראה להפסיקו. בהמשך הושג סיכום בין הנתבעת לועד עובדי בית הספר לפיו השעות העודפות, מעבר למשרה של 1.4, אשר נצברו לזכות העובדים, ינוצלו על ידם כימי חופשה עד תום כל שנת לימודים, ללא אפשרות גרירת שעות וללא תשלום שכר עבודה בגינן. התובעים כולם חתמו, כל אחד בנפרד, על הסכם זה שהושג עם ועד העובדים. ו. ההסכם הנ"ל לא פתר לחלוטין את בעיית שעות הנסיעה להדרכה מחוץ לעיר ולעניין זה הוסכם בין הנתבעת לועד עובדי בית הספר ביום 6.3.88 כי יאושר תשלום עבור זמן הנסיעה להוראה מחוץ לאשדוד, כאשר עבור מחצית השעות ישולם תשלום בגובה שעת עבודה רגילה ועבור מחצית השעות תהא התמורה- ימי חופשה. הנתבעת טוענת כי על התובעים היה לעמוד בהתחייבותם ולנצל ימי החופשה שנצברו לזכותם בבנק שעות טרם העברת הבעלות בבית הספר מהמדינה לעמותה. לחילופין היה על התובעים לתבוע חופשתם במהלך המו"מ וההסכם שנעשה עם העובדים לפני העברת בית הספר, ובהימנעותם לעשות כן ויתרו למעשה על כל תביעה בגין זכות זו. בנוסף, לזכות התובעים לא נותרו שעות עבודה בלתי מתוגמלות בבנק השעות בשל הסכמי הפשרה שנחתמו עם התובעים. ז. באשר לדרגת התובעים נטען כי התובעים מעולם לא היו מדריכים מוסמכים בפועל על פי השכלתם והסמכתם. הנתבעת העניקה לתובעים לפנים משורת הדין דרגת "מדריך מוסמך בפועל" כדרגה זמנית לצורך קבלת משכורת בלבד, אם כי על פי דרגה זו חושבו הסכומים ששולמו להם בגין מענק ההסתגלות ומשכורתם הקובעת לפנסיה ופיטורים. טענת התובעים באשר להבטחה להעלאת דרגתם שניתה להם ע"י ענווה לא הוכחה ובכל מקרה גם אם ניתנה, הרי שניתנה בחוסר סמכות ואינה מחייבת את הנתבעת. הגוף היחיד המוסמך להעניק תעודות הסמכה הוא המכון הממשלתי להכשרה טכנולוגית (מה"ט) ותעודות התובעים לא הוצאו עי מה"ט. משלא הוצאו לתובעים תעודות ע"י הגורם המוסמך הם אינם זכאים לגמול השתלמות כנטען. בנוסף, לא קיים כל נוהג בנתבעת המזכה עובד הוראה בהעלאת דרגתו לפני פרישה. נוהל כאמור קיים לגבי דירוגים מסוימים המבוססים על הגדרת תפקיד בעוד דירוג עובדי ההוראה החל על התובעים הינו על פי השכלה בלבד. 6. מטעם התביעה הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעים ושל מר אריה הרשקוביץ, עובד הנתבעת בתקופה הרלוונטית (להלן- הרשקוביץ). מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של שמעון גוטליב, מנהל משאבי אנוש במשרד העבודה והרווחה (להלן- גוטליב), ד"ר אורי אדלמן, מפקח ארצי על מקצועות התחבורה במשרד העבודה והרווחה (להלן- אדלמן), מר יעקב עזרא, ממונה משכורת במשרד העבודה והרווחה (להלן- עזרא), מר אלי ענווה, ממונה על ההדרכה במשרד העבודה והרווחה (להלן- ענווה). לאחר שעיינו בחומר הראיות ובחנו טיעוני ב"כ הצדדים, להלן החלטתנו: 7. באשר ל"משכורת הקובעת" של התובעים לצורך תשלום גמלה, פיצויי פיטורים ומענק ההסתגלות - א. המשכורת הקובעת לתשלום גמלה: שאלת משכורתם הקובעת של התובעים לצורך תשלום הפנסיה הוסדרה בחוק הגמלאות, בהסכם עובדי הוראה ובהסכמים נוספים שנחתמו בין הצדדים. הוראת סעיף 14(א) לחוק הגמלאות קובעת: "הועסק העובד בעת אחת במשרה מלאה אחת ובמשרה או משרות נוספות תחושב הגמלה על יסוד המשרה המלאה בלבד". בסעיף 8 לחוק הגמלאות נקבע כי: ""משכורת קובעת" - לגבי אדם פלוני בזמן פלוני - שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, המגיע באחד לחודש שבו חל אותו זמן, לעובד שדרגתו כדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו מהשירות..." נפסק כי: "חוק הגמלאות אינו מגדיר 'משרה מלאה אחת' מהי. בהעדר הגדרה בחוק, נלמד את משמעות המושג מהמצב כמות שהוא הלכה למעשה, והנקבע, בשירות המדינה, מכח הסכמים קיבוציים, הסדרים קיבוציים בין הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים או מהוראות התקש"יר" (דב"ע מה/7-1 גרוסמן נ' הממונה על תשלום הגמלאות פד"ע יז 103). נבחן את ההסכמים הרלוונטים בעניינו. הוראת ההסכם הקיבוצי בין המדינה להסתדרות המורים מיום 22.2.79 (להלן- הסכם 79) קובעת: בהסכם זה- "משרה מלאה אחת" - יחידת עבודה שהיקפה נקבע לפי מספר שעות הוראה שבועיות בהתאם לרמת מסגרת החינוך ו/או גיל עובד הוראה. "משרה נוספת" - משרה חלקית בה מועסק עובד הוראה בנוסף למשרה המלאה האחת. ב. עובד הוראה, לרבות מנהל, מועסק במשרה מלאה אחת. ג. לפי דרישת הבעלות והסכמת העובד אפשר להעסיק עובד הוראה, לרבות מנהל, במשרה נוספת". סעיף 49 להסכם עובדי הוראה וחינוך קובע: "קרן תגמולים למורים העובדים במשרה נוספת (קרן דפנה) 1. (א) החל מיום 1.9.84 יופעל הסדר חדש במקומו של ההסדר הקיים כמפורט להלן. (ב) (1) עובד הוראה שנדרש ע"י משרד החינוך והתרבות או הבעלות על בית הספר לעבוד שעות נוספות, מעבר למתחייב ממשרתו באותה בעלות, לתקופה שנקבעה ואושרה מראש, למעט עבודה במילוי מקום למורה שנעדר מבית הספר... יפרישו המעסיק ועובד ההוראה כל אחד 5% מהשכר המשולם לעובד ההוראה בגין משרה נוספת לקופת תגמולים. העובד יקבל את הכספים שהצטברו לזכותו בקופת התגמולים עם פרישתו מהעבודה בתנאים המזכים בקבלת גמולים... (ג) בנוסף להפרשות המעסיק בגובה 5% כמפורט בס"ק (ב) לעיל, יפריש המעסיק % 1/3 8 מהשכר המשולם בגין עבודה במשרה נוספת לקרן מיחדת (להלן- הקרן המיוחדת). לצורך חישוב סכומי ההפרשות לקופת התגמולים ולקרן המיוחדת יילקחו בחשבון רק רכיבי המשכורת שהינם שכר לכל דבר והמשולמים על פי ההסכמים הקיימים גם בגין עבודה במשרה נוספת. ... (ה) ההסדר החדש מהווה פיצוי כולל סופי ומוסכם בגין העבודה במשרה נוספת ותמורה מלאה בעבור הזכויות הסוציאליות שאינן ניתנות עבור עבודה מעל למשרה מלאה אחת, לרבות פיצויי פיטורין ופנסיה ". בענייננו, היקף המשרה המקובל בבית הספר עמד על 27 שעות שבועיות. להעסקת עובד במשרה נוספת, נדרשת מכח ההסכם הקיבוצי הסכמתו. על הסכמת העובדים לעבוד במשרה נוספת ניתן ללמוד מהתנהגותם של התובעים אשר קבלו כל שנה את מכסת השעות הנדרשת שמעבר למכסת העבודה הקבועה בבית הספר, ועבדו בהתאם. בנוסף, בהיותם עובדי הוראה, הסכמת העובדים נגזרת גם מהסכם עובדי ההוראה דלעיל, המהווה הסדר פנסיוני מוסכם לעניין הפיצוי שיינתן לעובדי הוראה בגין חלקיות המשרה שמעבר למשרה אחת. מסקנה זו תואמת את מדיניות הפסיקה, אשר הכירה בהסדר של הפרשות לקרן דפנה כהסדר המעניק פיצוי הולם על עבודה במשרה נוספת, ומקובל לעובדי הוראה אשר עובדים מעבר למשרה אחת (ראה דב"ע מה/142-3 בסמ"ת בי"ס להנדסאים ולטכנאים נ' גולדין פד"ע יז 214). בהתאם, בכל המקרים שנדונו בפסיקה בהם עובדי הוראה, מורים או מנהלים, עבדו מעבר להיקף המשרה המלאה המקובל, נקבע כי לצורך פנסיה על פי סעיף 14 לחוק הגמלאות אין למנות את השעות העודפות מעבר למשרה המלאה כמקובל באותו מוסד. כך בפרשת גרוסמן, שם דובר במנהל בית ספר אשר המשיך לעבוד 30 שעות שבועיות גם לאחר שהגיע לגיל 50 ויכול היה להפחית "שעות גיל". בית הדין הארצי קבע כי בהתנהגותו הביע המנהל הסכמה לעבוד בשעות הנוספות שעבד, וכי שעות אלה אינן חלק ממשרתו המלאה לצורך פנסיה במשמעות סעיף 14 לחוק הגמלאות (דב"ע מה/7-1 לעיל). בפרשת שמואלי (דב"ע מד/13-7 מד"י נ' עזרא שמואלי פד"ע טז 281) דובר על המשכורת הקובעת של מורה שעבד בפועל יותר ממשרה מלאה אחת לצורך גמלאות. נקבע כי: "לפי סעיף 14(א) לחוק הגמלאות אמת המידה הקובעת והמחייבת, כעולה מהגדרת "משכרות קובעת", היא דרגתו של מורה שדרגתו כדרגת המשיב ערב פרישתו, בהיקף משרה מלאה אחת. עצם עבודת הגמלאי בשעות עודפות ומספר השעות נקבעו לפי צורכי בית הספר והיוו חלק מתפקידו, אך לא חלק של דרגתו, ואילו שכרו המלא של מורה בדרגתו היא המשכורת הקובעת למשרה מלאה אחת - זה ותו לא" (עמ' 286 לפסה"ד). אף בפרשת לוקסנבורג דובר במנהל בית ספר אשר עבד בהיקף שמעל למשרה אחת ודרש כי גמלתו תחושב בהתאם לכל שעות עבודתו. בית הדין קבע כי בהתאם לסעיף 14 לחוק הגמלאות ה"משכורת הקובעת" לצורך חישוב גמלה הינה משכורת בגין משרה מלאה אחת בלבד, למרות שבפועל קיבל המנהל שכר בשיעור העולה על משרה אחת.(דב"ע תש"ן 7-7 שלמה לוקסנבורג נ' מד"י עבודה ארצי א(2) 396). בפרשת מוסדות חינוך (דב"ע מב/133-3 מוסדות חינוך נ' פלדמן פד"ע יד 321) עליה מסתמכים התובעים, נקבע שמורה שעבד באופן קבוע שעות נוספות שנקבעו כל תחילת שנה (כמו בענייננו), זכאי שהשעות הנוספות יחושבו בשכרו לעניין פיצויי פיטורים. טענת המדינה שהיא יצאה ידי חובתה ע"י העברת כספים לתכנית חסכון על פי ההסכם הקיבוצי נדחתה. אולם, בפרשת מוסדות חינוך, בניגוד למקרה שבפנינו, ציין בית הדין הארצי כי לא הובא בפניו כל הסכם קיבוצי הכולל הוראות בדבר תשלום פיצויי פיטורים בגין השעות העודפות. בנוסף, הסדר החסכון בו דובר נעשה על שם העובד החוסך, ואף אחד מהאירועים שבהם ניתנים הכספים למשיכה ע"י החוסך אינו קשור בפיטורים. מקרה זה שונה מענייננו בו קופת החסכון דפנה הינה קופת גמל, החסכון הוא על שם המעביד, פדיון החסכון, כמקובל בקופות גמל ופנסיה, מותנה בפרישה או סיום העבודה, וסעיף 49(ה) להסכם עובדי הוראה מציין מפורשו כי ההסדר המפורט בהסכם יהווה תמורה בגין כל הזכויות הסוציאליות המשתלמות על חלקיות המשרה שמעבר למשרה מלאה, לרבות פנסיה ופיצויי פיטורים. אף פרשת זכאי ואח' (בג"צ 5572/92 פד"י מז(3)602), בה דובר במנהלים בכירים בתע"ש, ועלתה שאלת הכללת "שעות נוספות גלובליות" בשכר הקובע לגמלה, אינה רלוונטית לענייננו. זאת משום שבמקרה זכאי ואח' אין מדובר בעובדי הוראה ואין התייחסות להסכמים הקיבוציים החלים על עובדי הוראה החלים בענייננו על התובעים והמתייחסים לסוגיה שבפנינו. מהאמור עולה, כי הפסיקה פרשה את סעיף 14(א) לחוק הגמלאות באופן שגמלה על פיו משולמת בעבור משרה מלאה אחת בלבד, כאשר משרה מלאה נמדדת על פי המקובל באותו מוסד ובאותה דרגה, ללא קשר לשיעור ההשתכרות של העובד בפועל. פרשנות זו נסמכת על הוראות ההסכמים הקיבוציים החלים על עובדי הוראה, לצד הוראות סעיף 49 להסכם עובדי ההוראה הקובעות הסדר זכויות לעניין עבודה שמעבר למשרה מלאה אחת. בענייננו התובעים עבדו בדירוג עובדי הוראה ובכפוף להסכמים הקיבוציים החלים על עובדי ההוראה והחינוך, ועל כן אף אם עבדו בפועל מעבר למשרה הנהוגה בבית הספר, אין בכך בכדי לזכותם בתשלום גמלה על השעות העודפות. במאמר מוסגר נציין, כי מקובלת עלינו דעת המיעוט של הש' חשין בפס"ד זכאי, לפיה המבחן העיקרי לשאלת הכללת עבודה בשעות עודפות ב"משכורת הקובעת" צריך להיות מבחן "העבודה הרגילה", וכי אכן, כטענת התובעים, עבדו בהיקף של עד 1.4 משרה באופן קבוע. עם זאת, גם אם המצב הראוי הוא שגמלתם של התובעים תחושב על פי היקף עבודתם הרגילה בפועל, הרי שחוק הגמלאות וההסכמים הקיבוציים החלים על התובעים קבעו באופן מפורש ומוסכם הסדר שונה, והסדר זה הוא הדין המחייב לגבי עובדי הוראה. ב. אשר לתשלום פיצויי פיטורים: טוענים התובעים כי ההפרשות לקרן דפנה לא כללו הפרשות על חשבון פיצויי פיטורים, וכי בחישוב פיצויי הפיטורים ששולמו להם עם סיום עבודתם בנתבעת, לא היתה אמורה הנתבעת לנכות את ההפקדה בקרן דפנה מסך הפיצוי שהשתלם לתובעים, וזאת בהסתמך על סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. מנגד טוענת הנתבעת, כי בדין הפחיתה מהפיצויים המגיעים לתובעים את הסכומים שהופרשו לקרן דפנה, ושלולא עשתה כן, היו התובעים נהנים שלא כדין מכפל תשלומים, בניגוד להסכמים הקיבוציים המחייבים את הצדדים. לאור הקבוע בסעיף 49(ה) להסכם עובדי הוראה, הרי שהסדר ההפרשות לקופת הגמל דפנה כלל גם תמורה בגין פיצויי פיטורים על השכר שמעבר למשרה מלאה. הסדר ההפרשות המפורט בסעיף 49(ג) תואם את ההסדר הנהוג לעניין הפרשות לגמל בשיעור 10% מהשכר (המחולק בין העובד למעביד) והפרשות ע"ח פיצויי פיטורים בשיעור 8.3%, שיעור התואם חבות המעביד לשלם פיצויי פיטורים בסך משכורת חודשית לכל שנת עבודה (ראה לעניין זה דב"ע לה/29-3 רחל פוטוקר שטיין נ' אגד אגודה שיתופית בע"מ פד"ע ו 288). יתרה מזאת, בהוראות קרן דפנה לגבי קבלת הכספים מהקרן (הערה 81 להסכם עובדי ההוראה) מצויין מפורשות כי: "מקרן הפיצויים 1/3 8 הפרשת המעסיק - הכספים משולמים בסיום עבודתו של העמית אצל אותו מעסיק (בשל פיטורין, התפטרות, הפסקת עבודה עכקב נכות, פטירה וכיוב'). מועד התשלום הינו לפי הכללים הרגלילים לתשלום פיצויים". הסדר זה אף הוא תואם ההסדרים הנהוגים באשר להפרשות על חשבון פיצויי פיטורים לקופות גמל. ההסדר המפורט בהסכם עובדי ההוראה הינו המשך להסדר שנקבע בהסכם הקיבוצי שנחתם ביום 7.4.71 בין הממשלה לארגוני המורים, שם דובר בקרן חסכון אליה יועברו הפרשות בשיעור זהה. הסכם זה נשאר בתוקף עד ליום 31.8.84, ובהסכם הקיבוצי משנת 1985 הוחל ההסדר רטרואקטיבית על עובדי הוראה משנת 1970. התובעים בעדותם בבית הדין הודו בקיומן בפועל של ההפרשות לקרן דפנה בגין השעות העודפות שעבדו מעבר למשרתם האחת המלאה, ובעובדה כי עם סיום עבודתם משכו את הכספים שנצברו לזכותם בקרן דפנה. בלאט אף ציין כי היה מודע לכך שהכספים הופקדו בקרן לצורך פיצויי פיטורים (ראה עדות קמחי בעמ' 18 לפרוטוקול, עדות בלאט בעמ' 32 לפרוטוקול). מהאמור עולה בבירור כי לא ניתן לקבל טענת התובעים לפיה הכספים לא הופקדו בקרן לצורך תשלום פיצויי פיטורים. סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים קובע: "תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר בצו ע"י שר העבודה והרווחה במידה ואושר". בפסיקה נקבע כי: "כעולה מסעיף זה לחוק אין המעביד פוטר את עצמו מתשלום פיצויי פיטורים, בשל כך בלבד שהוא משלם תשלום לקופת תגמולים או לקרן פנסיה וכד'. הקובע הוא שהתשלום הנ"ל נקבע כפוטר אותו בהסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד, ובמידה שנקבע, או שהתשלום אושר בצו ע"י שר העבודה ובמידה שאושר" (דב"ע נב/255-3 דניאלה וגמן נ' סוכנות הידיעות הצרפתית, לא פורסם). כפי שפורט לעיל, בהסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים נקבע מפורשות כי הפרשות לקרן דפנה ישמשו בתמורה עבור פיצויי פיטורים בגין עבודה מעבר למשרה אחת מלאה. עזרא ציין בתצהירו כי חישוב הפרשי השכר שנעשה עבור התובעים נעשה על פי נספח א' להסכם הקיבוצי המיוחד מיום 16.11.83 הקובע את כללי החישוב (להלן- סיכום הדברים). סיכום הדברים נעשה ע"י ועדה שהוקמה מכח ההסכם קיבוצי ובהתאם להוראותיו, ועל כן מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי מעמדו הנורמטיבי של סיכום הדברים הוא כשל הסכם קיבוצי, ויש לראותו כעונה על תנאי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. על פי סיכום הדברים יש לשלם לעובדים הפרשי שכר בגין השעות העודפות שנצברו לזכותם בקרן החסכון בתקופת עבודתם עד אוגוסט 1984. הפרשים אלה חופפים את הפרשות הנתבעת לקרן החסכון עד לשנת 1985 , אותם קבלו התובעים ישירות מהקרן. אשר על כן אי קיזוז סך ההפרשות שנצטבר בקרן היה מביא למצב שבו העובדים נהנים מתשלום כפל- תשלום אחד של "הפרשי שכר עד 85" ותשלום נוסף של הפרשות שהופרשו לקרן באותן שנים. מתצהירו של עזרא וטפסי חישוב שכרם של התובעים שצורפו לתצהיריהם עולה, כי קיזוז הסכומים שנצברו בקרן מסך התשלום המיוחד נעשה בהתאם לנוסחת החישוב המצוינת בנספח לסיכום הדברים, וכי החישוב בטופס נעשה לגבי תקופת עבודתו של כל תובע עד ליום 31.8.84. אשר על כן בדין קיזזה הנתבעת הסכום שנצבר לזכות התובעים בקרן החסכון מסך התשלום המיוחד לו היו זכאים. ג. באשר למענק ההסתגלות: קבענו כבר לעיל כי "המשכורת הקובעת" של עובדי הוראה, ובכללם התובעים, לצורך תשלום פנסיה הינה משכורת בגין עבודה במשרה אחת מלאה, ותו לא. בהסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים לא מצאנו כל הוראה לעניין תשלום מענק הסתגלות, ומכאן שהצדק עם ב"כ הנתבעת שתשלום המענק נעשה לפנים משורת הדין, ואינו בבחינת זכות קנויה של העובד. מנספח ב' לתצהיר עזרא עולה כי תשלום מענק ההסתגלות ושיעורו נעשה באישור נציבות שירות המדינה, ועל בסיס המשכורת הקובעת האחרונה של העובד. מתצהיריהם של עדי התובעת, עזרא וגוטליב עולה, כי על פי הוראות שירות נציבות המדינה חישוב המענק נעשה על בסיס המשכורת הקובעת כמשמעה בחוק הגמלאות. אשר על כן לא מצאנו פגם באופן חישוב מענק ההסתגלות שניתן לתובעים ע"י הנתבעת. 8. באשר לבנק השעות: על פי הוראות נציבות שירות המדינה, עובדי הוראה רשאים לעבוד בהיקף משרה מקסימלי של 1.4 משרה (נספח ב1 לתצהיר גוטליב). שעות העבודה של התובעים, שמעבר להיקף 1.4 משרה, נרשמו בבנק השעות. שעות עודפות אלה, אשר נרשמו בבנק השעות, נבעו משני מקורות: א. שעות גיל- התובעים אשר הגיעו לגיל 50 היו זכאים להפחתת שעות עבודתם בפועל בשעתיים שבועיות, והחל מגיל 55 בארבע שעות שבועיות. בגין שעות הגיל שמעבר למשרה אחת ועד להיקף משרה של 1.4 , הפרישה הנתבעת סכומים לקרן דפנה, בהתאם להסכם עובדי ההוראה. הבעיה נוצרה לגבי שעות גיל שמעבר ל1.4 שיעור משרה, אשר נרשמו בהסדר פנימי שנהג בבית הספר- בבנק השעות. ב. שעות נסיעה- שעות נסיעה לצורך הדרכה מחוץ לעיר שביצעו התובעים, ואשר היו עודפות מעל 1.4 משרה, נרשמו אף הן בבנק השעות. לידתו של בנק השעות בניסיון ליישב בין צרכי בית הספר ובינהן יציאת המדריכים להדרכות ברחבי הארץ, לבין הוראות נציבות שירות המדינה אשר מגבילות העסקת עובדי הוראה עד ל-1.4 משרה. לטענת התובעים על סמך פרק 27.2 (ד) לתקשי"ר, שעות הנסיעה בבנק השעות היו חלק מעבודתם הרגילה של התובעים ואמורות להילקח בחשבון לצורך חישוב משרתם בפועל אצל הנתבעת, אפילו שלא בא זכרן בתלושי שכרם. גם את שעות הגיל יש לטענתם לכלול במשכורתם הקובעת, וזאת על סמך סעיף 46 להסכם עובדי ההוראה המבטיח למורה הזכאי לשעות גיל והמועסק מעל למשרה מלאה כי "חישוב שכרו יהיה לפי בסיס החישוב של הזכאים לשעות גיל". עוד טוענים התובעים כי ההסדר שנקבע בסיכום הפגישה מיום 1.12.83 לפיו מחצית משעות הבנק ינוצלו כחופשה בשכר לא נעשה בהסכמת הצדדים ולא היווה "הסכם קיזוז". אף אם היה הסכם כזה הוא אינו חוקי באשר התחשבנות כאמור מנוגדת להוראות חוק הגנת השכר הואיל ועובד במשכורת זכאי למלוא שכרו, ואף מנוגדת לחוק חופשה שנתית באשר המעביד כפה על העובדים יציאה לחופשה בהתאם לצרכיו, ולא אפשר לעובדים לפדות ימי החופשה שנצברו לזכותם בבנק השעות. לטענת הנתבעת, בשל תפוסה חלקית בבית הספר מחד, ושעות הדרכה מחוץ לבית הספר מאידך, הוסכם בין בית הספר לועד העובדים לבצע רישום שעות נסיעה לצורך הדרכה מחוץ לעיר בבנק השעות, כדי לקזז מהן את שעות חוסר התעסוקה בבית הספר. על הסדר פנימי זה, שנעשה בחוסר סמכות ובלא אישור הנתבעת נודע לנתבעת רק בשנת 1983 שאז נתן גוטליב הוראה להפסיקו בשל אי חוקיותו. בהמשך להוראה זו הושג סיכום בין ועד העובדים לבית הספר לפיו השעות העודפות, מעבר להיקף משרה של 1.4, אשר נצברו ע"י התובעים ינוצלו על ידם כימי חופשה עד תום כל שנת לימודים, ללא אפשרות גרירת השעות משנה לשנה ובלא תשלום שכר עבודה בגינן. התובעים כולם חתמו, כל אחד בנפרד, על הסכם זה שהושג עם ועד העובדים (נספח ג-ג3 לתצהיר גוטליב). ההסכם האמור לא פתר לחלוטין את בעיית שעות הנסיעה מחוץ לעיר ולעניין זה סוכם ביום 6.3.88 בין בית הספר לועד העובדים הסדר לפיו בעבור מחצית שעות הנסיעה ישולם שכר עבודה כגובה שעת עבודה רגילה, ועבור מחציתו האחרת תהיה תמורה ימי חופשה. בדיווח התובעים על שעות עבודתם אישרו התובעים כי ידוע להם שעליהם לנצל שעות החופשה שנצברו לזכותם עד סוף שנת הלימודים. בעקבות ההסכם משנת 1988 חוסל מבחינת הנתבעת בנק השעות. התובעים שעדיין נותרו לזכותם שעות עודפות חתמו עם הנתבעת על הסכמי פשרה שלפיהם שילמה הנתבעת לתובעים שכר לפי ערך של 125% לשעה בתוספת הצמדה. עיון בתיק בש"א נג/ 123279 מעלה כי אכן התובעים 1,2,3,4,6, ו-7 הגיעו עם הנתבעת להסכמי פשרה בגין תשלום שכר עבור שעות הבנק שצברו, וכתבי הפשרה קבלו תוקף של פסק דין ע"י בית הדין האזורי בבאר שבע. התובע מספר 9 חתם אף הוא על הסכם פשרה עם הנתבעת ביום 25.4.91 לפיו קיבל פיצוי על שעות הבנק שנצברו לזכותו. בלאט וקמחי ציינו בעדותם בבית הדין כי התביעה שהגישו בבית הדין האזורי בבאר שבע התייחסה לתוקפו של הסדר בנק השעות (ראה עמ' 20, 30 לפרוטוקול). מכאן שקיים מעשה בית דין לגבי התובעים כאמור בכל הנוגע לתשלום עבור השעות העודפות שנצברו לזכותם בבנק השעות, והם מנועים מלטעון לעניין התשלום או לאי הסכמתם להסכם קיזוז השעות שנצברו לזכותם בבנק השעות. אשר על כן, ובהתאם לקבוע בעמ' 14 לפסק הדין מיום 16.12.96 (בתיק נג/123279), עילת תביעתם של התובעים כאמור מצטמצמת לשאלת הכללת שעות הבנק בשכרם הקובע לצורך תשלום הפנסיה ומענק ההסתגלות. באשר להסכמת התובעים 5,8,10, ו-11 להסכם הקיזוז ושאלת חוקיותו של ההסדר: סעיף 6 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 קובע: "קיבול דרך התנהגות - (א) הקיבול יכול להיות שיהיה במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, אם דרכים אלה של קיבול משתמעות מההצעה.." בספרה "דני חוזים" (מהדורה שניה) מסבירה פרופ' שליו: "כאשר משתמעת מן ההצעה הדרישה למעשה לביצוע החוזה, או להתנהגות אחרת כדרך קיבול נאותה, נכרת החוזה עם ביצוע המעשה או התרחשות ההתנהגות. מעשה לביצוע החוזה או התנהגות אחרת מקיימים בעת ובעונה אחת את שני יסודות הקיבול: הם מהווים תחליף להודעת קיבול והם ממלאים גם אחר הדרישה לגמירת-דעת, בהעידם על כוונת הניצע להתקשר עם המציע בחוזה. יש שהם מהווים גם את קיום החוזה לגופו" (עמ' 133). מנספח ג' לתצהיר גוטליב עולה כי ועד עובדי בית הספר היה שותף לסיכום שהושג בפגישה ביום 1.12.83 לפיו עובדים הזכאים לשעות גיל יעבדו במתכונת השעות הרגילה, ויזוכו תמורת שעות הגיל באמצעות בנק השעות של בית הספר. נספח ג 1 לתצהיר גוטליב הינו הודעת מנהל בית הספר דאז, מר שאול שרון, כי עובדי בית הספר הזכאים לשעות גיל חתמו על ההסדר. אמנם, המכתב היחיד שהוצג לתיק (נספח ג2) הינו מכתבו של רוגוזינסקי, אשר אינו נמנה על התובעים, ובו הוסיף העובד תנאי לפיו הוא מאשר ההסדר באם "ההנהלה מצידה תדאג להחזיר לו את שעות הגיל המגיעות לו באותה שנה". עם זאת, הסכמת ועד העובדים מחייבת את העובדים כולם, ועל פי הודעת שרון העובדים אכן חתמו על ההסדר. בנוסף, מנספח ד' ניתן ללמוד כי אכן כטענת גוטליב בתצהירו, בטופס הדיווח על שעות הדרכה כאמור שמילאו העובדים נרשם כי על העובד לנצל ימי חופשתו אשר נצברו בבנק השעות באותה שנת לימודים וללא אפשרות גרירה. מאמור עולה כי עובדי בית הספר, באמצעות ועד העובדים, היו שותפים להסדר בנק השעות וידעו, בחתימתם על טפסי דיווח השעות, כי שעות הבנק אינן ניתנות לגרירה משנה לשנה. מסקנה זו עולה אף מעדויות התובעים. קמחי אישר בחקירתו בבית הדין את קיומו של הסדר בנק השעות ואת העובדה שההסדר בוצע בפועל: "שעות בנק זה להגדרתי - שעות שבהסכמת המעביד נרשמו מעבר לאותם שעות שהמעביד היה רשאי לשלם לי, והתשלום נעשה באמצעות המעביד. הכוונה לבית הספר. כאשר מצא לנכון להשאיר אותי בבית ולא לקרוא לי לעבודה ואת זיכוי של אותו יום עבודה קיבלתי במשיכה משעות הבנק שהיו רשומות לזכותי" (עמ' 20 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו ציין קמחי כי ההסדר לא קוים במובן זה שלא נמחקו שעות בנק מידי סוף שנה, וכי: "מישהו נהג בניגוד להסדר, לא אנחנו" (עמ' 22 לפרוטוקול) בלאט אישר בחקירתו הנגדית בבית הדין כי בשנת 1983 הגיעו העובדים להסכם עם הנתבעת לפיו שעות הגיל אשר נצברו לזכותם בבנק השעות ינוצלו על ידם כימי חופש עד לתום שנת הלימודים ללא אפשרות גרירה לשנה הבאה (עמ' 32 לפרוטוקול) וכי הוא מכיר את ההסכם שנערך בשנת 1988 בין הנהלת בית הספר לועד העבודים (עמ' 33 לפרוטוקול). אולם, מסר כי: "המעביד לא עמד בהסכם, כפה עלינו לצאת לחופש מתי שנח לו...יצאנו לחופש מתוך כפייה של המעביד ולא מתוך בחירה שלנו". (עמ' 32 לפרוטוקול). הרפז אף הוא אישר בעדותו קיומה של דרישה מצד גוטליב לנצל מחצית השעות שנצברו בבנק השעות כימי חופשה, אולם טען כי: "דרש אבל לא קוים" (עמ' 45 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו טען הרפז כי אינו זוכר אם צבר שעות בנק וקיבל חופשה בגינם, אולם משאומת עם ניצול השעות כמפורט בנספח ב' לתצהיר גוטליב, הודה כי אכן ניצל חלק מימי החופשה (עמ' 46 לפרוטוקול). זייתון, שהיה חבר ועד עובדי בית הספר אישר בחקירתו בבית הדין כי עד 83 לא היה הסכם מחייב לעניין בנק השעות אלא נוהג שהתגבש בבית הספר, בשנת 1983 הושג הסכם מחייב בנדון, ומהות ההסדר בשנת 1988 היתה חזרה על הסדר 83. כן ציין כי: "היתה הסכמה בין ההנהלה לועד לעמוד בהסכם...הרעיון היה לצמצם כמה שיותר מבנק השעות" (עמ' 36 לפרוטוקול). הרשקוביץ' מסר בעדותו בבית הדין כי הסדר בנק השעות הוסכם בין ועד העובדים לגוטליב, אולם הכחיש כי הובהר לעובדים בהסכם כי לא ניתן לגרור שעות משנה ולשנה וטען כי בפועל גררו העובדים שעות (עמ' 42 לפרוטוקול). מהאמור עולה כי ועד העובדים נתן הסכמתו להסדר בנק השעות, וכעולה מסיכומי הדברים ההסדר כלל תניה לפיה לא ניתן לגרור ימי החופשה על חשבון בנק השעות משנה לשנה, ועל תניה זו הוחתמו העובדים כאשר מילאו את טופס דיווח השעות שלהם. עצם העובדה שלא הוצגו בפנינו מסמכים החתומים ע"י כל אחד מהתובעים בנפרד אינה מעלה ואינה מורידה, באשר הסכמת ועד עובדי בית הספר לעננין זה דייה. עוד עולה מהעדויות כי העובדים קיימו ההסכם בפועל באשר נענו לדרישת בית הספר שלא לעבוד בימים מסוימים אשר קוזזו מיתרת החופשה שנצברה לזכותם בבנק השעות. עם זאת, מעדויות התובעים עולה כי בפועל לא ניכה בית הספר את יתרת ימי החופשה מידי שנה, והימים נצברו בבנק השעות. עדויות התובעים לענין זה נתמכות ע"י טופס רישום השעות נספח ב' לתצהיר גוטליב, שם מופיעה קטגוריה של "יתרת שעות בנק משנים קודמות". באשר לתוקף ההסכם: כפי שפורט בעדויות הצדדים, בנק השעות בבית הספר "נולד בחטא", ללא אישור הנתבעת, והוכשר בדיעבד ע"י הסדר הקיזוז של ימי חופשה. נציין כבר עתה כי דעתנו אינה נוחה מהשתלשלות העניינים בנוגע לבנק השעות, וכי ראוי היה שהסדר כאמור לא היה מתקיים מלכתחילה. אמנם אדלמן הסביר בתצהירו ובעדותו בבית הדין את נסיבות לידתו של ההסדר (עמ' 64 לפרוטוקול), אולם טענתו כי לולא הההסדר שהושג היה נאלץ לפטר העובדים או לקזז משכרם אינה מקובלת עלינו. משפעל בית הספר בחוסר סמכות, שכן לא קיבל אישור הנתבעת להסדר, אין "לגלגל" על גבם של העובדים את שעות העבודה העודפות אשר הסתבר בדיעבר כי לא ניתן היה לשלמן. עם זאת, ההסדרים אליהם הגיעו הצדדים בשנים 1983 ו-1988 נעשו בהסכמת ועד העובדים, והצדדים נהגו על פיהם בפועל, למעט בנושא איסור גרירת השעות בבנק שיידון בנפרד. בנסיבות אלה, משנהנו הצדדים מההסדר ופעלו על פיו, מנועים התובעים מלטעון בדיעבד, לאחר מתן ההסכמה, כי ההסדר נטול תוקף. באשר לגרירת שעות הבנק משנה לשנה: כפי שקבענו לעיל, בפועל לא עמד בית הספר בהסכמים שנקבעו בין הצדדים באשר שעות הבנק נגררו משנה לשנה כנובע מנספח ב' לתצהיר גוטליב. בנוסף, אין בידנו לקבל טענת הנתבעת לפיה האחריות על ניצול ימי החופשה שנצברו בבנק השעות היתה מוטלת על העובדים ועליהם בלבד, ובעצם העובדה שלא תבעו זכותם זו במהלך המו"מ לקראת העברת בית הספר ויתרו על זכותם. בפסיקה העוסקת בצבירת חופשה נקבע כי: "החובה למתן חופשה מוטלת על המעביד, והוא חייב לתתה תוך המועד הקבוע בסעיף 6 לחוק, ואם אינו ממלא חובתו הוא עובר עבירה…המעביד הוא המסדיר את מועדי החופשות של עובדיו, כשם שהוא מסדיר את ימי העבודה ואת שעות העבודה והמנוחה...צבירה חייבת להיות מדעת, מרצון מפורש לדחות את לקיחת החופשה שניתנה לו, מעבר לזמן המותר על פי החוק...אין לייחס לעובד רצון לצבירה על ידי שתיקה ואי- עמידה על זכותו לצאת לחופשה. כיוון שהחובה ליתן חופשה וקביעת מועדה הם על המעביד, מזכותו של העובד לחכות עד שהמעביד יתן לו את החופשה המגיעה לו על פי חוק....לא הוכח מתן חופשה וסרובו של העובד לקחתה או אי-לקיחתה מסיבה התלויה בו והיא בלתי סבירה, אין לראות באי לקיחת חופשה צבירה בלתי חוקית" (דב"ע לא/1-3 ישראל בר-אדון נ' שמחה ג'רד פד"ע ב 121). כן נקבע כי: "אין לראות בהעדויות ליום-יומיים מידי פעם, המוכתבות על ידי תהליך הייצור, יציאת מעביד חובתו לתת חופשה שנתית, לפי רוחו ולשונו של החוק" (דב"ע לב/30-3 יוסף פרידמן נ' תל-פרי בע"מ פד"ע ד 232). "אין תוקף להסכמתו של העובד לפיצול החופשה אם ההסכמה הושגה בלחצו של המעביד" (דב"ע לד/7-3 יוסף שלגי נ' שרה סימני פד"ע א 87). מהאמור בפסיקה ניתן לקבוע כי הסדר הקיזוז בבנק השעות אינו עולה עם מטרת חוק חופשה שנתית ועם אחריות המעביד למתן חופשה לעובדים מעבר להעדרויות בודדות הנובעות מצרכי הייצור. הסדר זקיפת השעות העודפות שעבדו עובדי בית הספר לבנק השעות על חשבון חופשה, אכן מאיין כטענתם מטרת החופשה השנתית. כפי שקבענו לעיל, הצדדים הכשירו הסדר בנק השעות בהסכמה ובהתנהגותם. עם זאת, בית הספר לא יצא ידי חובתו בהחתמת העובדים על תניה לפיה אין לגרור ימי החופשה הצבורים בבנק משנה לשנה. ההלכה היא כי המעביד הוא האחראי על הוצאת העובדים לחופש, ומכאן שאם קיים איסור צבירת ימי חופשה, כפי שאירע בענייננו, על המעביד מוטלת האחריות לודא כי ימי החופשה נוצלו בפועל, ולא ניתן להתנער מאחריות זו על ידי העברתה לעובדים. זאת במיוחד כאשר ימי החופשה הצבורים נצברו בגין עבודה בפועל, והם בגדר חוב של המעביד לעובד שעבד באישור המעביד מעל שעות התקן המאושרות. בנסיבות אלה אנו קובעים כי אין ליתן תוקף להסדר אי גרירת השעות בבנק השעות משנה לשנה, ועל המעביד היתה מוטלת החובה לודא ניצולם בפועל. משלא נעשה כך, זכאים לכאורה התובעים לתשלום יתרת החופשה שנצברה לזכותם בבנק השעות. עם זאת, כאמור לעיל, התובעים 1,2,3,4,6,7, ו-9 הגיעו להסדרי פשרה בנושא וקבלו את המגיע להם. תובעים 5,8,10 ו-11 לא הציגו בפנינו כימות תביעתם לשעות חופשה צבורות אשר לא ניצלו, ואף לא הפריכו טענת הנתבעת כי לא נותרו לזכותם שעות בנק עודפות. בנסיבות אלה אין בידנו להועיל אף ליתרת התובעים. באשר להכללת שעות הנסיעה ושעות הגיל שנצברו לזכות התובעים בבנק השעות בחישוב הפנסיה ומענק ההסתגלות: קבענו כבר לעיל כי תשלום פנסיה לעובדי הוראה נעשה בהתאם לקבוע בסעיף 14 לחוק הגמלאות, ועל פי משרה אחת מלאה בלבד, אשר עמדה בבית הספר על 27 שעות שבועיות. כן קיבלנו גרסת הנתבעת כי מענק ההסתגלות מחושב על בסיס הקבוע בחוק הגמלאות. מעדויות התובעים ומרישום שעות הבנק (נספח ב' לתצהיר גוטליב) עולה בבירור כי כל אחד מהתובעים צבר מספר שונה של שעות בנק, בהתאם לגילו ולנסיעות שביצע בפועל. לפיכך יש לראות בשעות הבנק בגינן לא הופרשו הפרשות לקרן דפנה בגדר שעות נוספות, אשר אין חולק כי נצברו מעבר למשרה אחת מלאה, ועל כן אינן נכללות ב"משכורת הקובעת" לצורך פנסיה ותשלום המענק. 9. באשר לדרגתם של התובעים: התובעים טוענים כי הם זכאים לדרגה של מדריך מוסמך על סמך קורסים שעברו במהלך עבודתם אצל הנתבעת, באשר הנתבעת הכירה בפועל בזכאותם לדרגת "מדריך מוסמך בפועל" ולאור הנוהג הקיים להעלות דרגתם של פורשים משירות המדינה. לטענת הנתבעת התובעים מעולם לא היו מדריכים מוסמכים בפועל על פי השכלתם והסמכתם, קל וחומר לא "מדריכים מוסמכים", ואין כל נוהג כנטען לעובדים בדרגתם ובתפקידם של התובעים. מתצהיריהם של גוטליב וענווה, וכן מתלושי הגמלאות והשכר של התובעים שהוצגו לתיק עולה בבירור כי משכורתם הקובעת של התובעים שולמה על פי דרגת "מדריך מוסמך בפועל". על כן נותר לדון בשאלת זכאות התובעים לדרגת "מדריך מוסמך". מתעודות גמר הקורס שקיבלו התובעים עולה כי התעודות לא הונפקו ע"י המכון הממשלתי להכשרה טכנולוגית, שהוא הגורם המוסמך להעניק תעודות ודרגות הסמכה (ראה סעיף יז לתקנון שירות הוראה, נספח ז' לתצהיר גוטליב). אף התובעים ציינו בעדותם כי אין בידם תעודת מדריך מוסמך או מדריך מוסמך בפועל (ראה עדות קמחי בעמ' 25 לפרוטוקול, עדות בלאט בעמ' 33 לפרוטוקול, עדות הרשקוביץ בעמ' 43 לפרוטוקול). קמחי הציג אמנם תעודת מנהל מקצועי, אולם מעדותו בבית הדין עולה כי מדובר בקורס הכשרה בן 244 שעות, ועל כן לא ניתן לקבל הטענה כי דרגת מנהל מקצועי גבוהה אף יותר מדרגת מדריך מוסמך. אף תעודת קצין בטחון של בלאט אינה רלוונטית להסמכה כמדריך מוסמך, ועצם מינוי לצוות ההיגוי כנטען אינה מקנה לו זכות לקבלת דרגת הסמכה המותנית בקורס שכלל לא עבר. בלאט וקמחי הודו בחקירתם בבית הדין כי תפקיד ריכוז מגמה שמילאו הינו תפקיד ולא דרגה, וכי תוגמלו בהתאם (עמ' 27,38 לפרוטוקול), ועדותם תואמת את האמור בתצהיר ענווה כי קיימות 3 רמות שכר של מדריכים מקצועיים, ורמות אלא אינן כוללות הגדרת תפקיד כגון "מרכז מגמה". מעדויות התובעים נובע בבירור כי אף אחד מהם אינו מחזיק בתעודת הסמכה לדרגת מדריך מוסמך בפועל או מדריך מוסמך, הדרגות המקנות להם זכאות לתוספת שכר. לטענת התובעים בשנת 1987 סיימו קורס נוסף ועל פי סיכום עם ענווה, מורים היו לעלות לדרגת מדריך מוסמך. טענה זו לא הוכחה, ועומדת בסתירה לעדותו של ענווה אשר ציין כי התובעים לא היו בעלי ההשכלה הנדרשת לצורך קבלה לקורס מדריכים מוסמכים (עמ' 49 לפרוטוקול), וכי התובעים אשר בקשו להירשם לקורס עברו השתלמויות אד-הוק בבית הספר, וזאת מתוך תקוה שהדבר יאושר ע"י משרד החינוך (עמ' 52 לפרוטוקול). עוד מסר ענווה כי לא הבטיח למי מהתובעים קידום ו/או העלאת שכר, ואין הדבר בסמכותו כלל (עמ' 53 לפרוטוקול). אשר על כן טענת התובעים בדבר זכאותם להעלאת דרגה על סמך הבטחה אשר ניתנה להם ע"י ענווה לא הוכחה. במאמר מוסגר נציין כי אין זה סביר בעיננו כי ענווה הבטיח לתובעים דרגת מדריך מוסמך, כאשר שני הקורסים שעברו אינם עולים אף במצטבר כדי מילוי הדרישה של 1,000 שעות לימוד לקבלת דרגת "מדריך מוסמך בפועל". משכך, ומשניתנה לתובעים דרגת מדריך מוסמך בפועל לפנים משורת הדין, אין זה סביר שהובטחה להם דרגה גבוהה יותר כאשר אינם ממלאים הדרישות הפורמליות להענקת הדרגה שכבר קיבלו. התובעים מבססים תביעתם לדרגת פרישה בדרגה של מדריך מוסמך אף על קיומו של נוהג. קמחי ציין בחקירתו כי אינו יודע אם הנוהג הנטען קיים בכל הדירוגים, ולא ידע אף לענות אם נוהג כזה חל או לא חל על עובדי הוראה (עמ' 27-28 לפרוטוקול). בלאט ציין בבית הדין כי לא ידוע לו בפירוט המקצועות בהם קיים הנוהג (עמ' 35 לפרוטוקול) הרשקוביץ נשאל למקור הנוהג הנטען והשיב: "לא בקיא בנוהלים, אני יודע שבצבא קיים דבר כזה". התובעים לא הרימו הנטל המוטל עליהם להוכיח נוהג הקיים אצל הנתבעת למתן דרגת פרישה לעובדי הוראה בדרגת התובעים, ועל כן אנו מקבלים טענת הנתבעת אשר לא הופרכה ולא נסתרה, כי נוהג כזה אינו חל על עובדי הוראה אשר סולם שכרם מבוסס על דרגות השכלה ולא על דרגות תפקודיות. אף לטענת התובעים כי זכאותם לדרגת פרישה תואמת את הקבוע בסעיף 85.125 לתקשי"ר לא מצאנו תימוכין. הציטוט המופיע בסיכומי התובעים אינו לקוח מהוראת סעיף 85.125 כפי שתוקן ביום 1.10.89, קרי בסמוך למועד פרישתם של התובעים, ולא מצאנו בסעיף זה כל הוראה רלוונטית לענייננו. מכאן שדרגת "מדריך מוסמך בפועל" אשר ניתנה לתובעים ניתנה לפנים משורת הדין, ובהעדר תעודות הסמכה כנדרש על פי התקנון. התובעים לא עברו קורס הכשרה לדרגת "מדריך מוסמך" אלא השתלמות בת עשרות שעות בלבד, לא קיבלו תעודות מדריך מוסמך, ולא הוכיחו כלל קיומו של נוהג להעלאת דרגה בפרישה החל עליהם, ומכאן שאינם זכאים לדרגת פרישה של מדריך מוסמך. 10. באשר לזכאות התובעים לגמול השתלמות: מתקנון שירות עובדי ההוראה וחוזר מנכ"ל משרד החינוך לשנת 1988 (נספחים ו'-ז' לתצהיר גוטליב) עולה כי רק עובדי הוראה אשר הוסמכו לרובד חינוכי כלשהו, זכאים לגמול השתלמות. קבענו כבר לעיל כי התובעים לא עברו קורס הסמכה ולא קיבלו תעודות הסמכה מאת מה"ט, הגורם המוסמך להוציא תעודות כאמור. לענין זה, הסתמכות התובעים על הודעת נציב שירות המדינה משנת 1996 אין בה כדי לבסס טענתם לזכאות לגמול השתלמות עשור קודם לתאריך מתן ההודעה. אשר על כן לא מצאנו סימוכין לטענת התובעים בדבר זכאותם לגמול השתלמות, ודין רכיב זה של תביעתם להידחות. 11. סוף דבר, התביעה נדחית. 12. התובעים יישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום. משכורתהשכר הקובע / משכורת קובעת