זכות טיעון ערעור

פסק דין השופטת ד' דורנר: העותר שימש מאז 1986 כמנהל פדגוגי של בית-ספר אליאנס בתל-אביב (להלן: בית-הספר), שבו לומדים כ1700- תלמידים ומלמדים כ130- מורים. בית-הספר הוא מוסד חינוכי מוכר, שאינו רשמי, המופעל בידי חברה פרטית-עירונית ומנוהל על-ידי דירקטוריון שכל חבריו הם אנשי חינוך. בשנת 1991, לאחר פרישת המנהל האדמיניסטרטיבי של בית-הספר לגמלאות, הורחבו סמכויות העותר גם לתחום הניהול האדמיניסטרטיבי והפיננסי. תפקידים נרחבים אלו אף מנעו מבעדו מלמד במשך השנתיים האחרונות שבהם מילאם. בשנת 1999 פרץ סכסוך בין העותר לבין צוות המורים בבית-הספר, שבעקבותיו נוצרו קשיים בניהולו התקין של בית-הספר. מורי בית-הספר תבעו את סילוקו של העותר, והשביתו את בית-הספר בתמיכת ארגון המורים העל-יסודיים. סגניו של העותר ומנהלת חטיבת הביניים של בית-הספר טענו כי כשלים בניהול בית-הספר שמקורם בעותר הובילו למשבר שאינו ניתן עוד לגישור בין העותר לבין צוות בית-הספר, ואשר פוגע קשות בניהול המערכת. מנגד, שבעה מנהלי בתי-הספר בתל-אביב והמפקח במשרד החינוך המופקד על בית-הספר תמכו בעותר. אף דירקטוריון בית-הספר צידד תחילה בעותר ודרש מן המורים לחזור לעבודה ולקבל את מרותו. ברם, קריאה זו נדחתה על-ידי המורים. בתוך כך התערב ועד ההורים בבית-הספר ודרש מן הרשויות להפסיק את השביתה, הגורמת לנזק בלתי הפיך לתלמידים. על רקע זה הציע הדירקטוריון לעותר בתאריך 30.12.99 לשקול פרישה מתפקידו, והזמין את העותר להציע את אופן הפרישה ותנאיה. העותר סירב להצעה זו בתוקף, וטען כי בית-הספר מנוהל היטב. או אז החליט הדירקטוריון על פיטורי העותר. בתאריך 3.1.00 נשלח איפוא לעותר מכתב שבו נדרש הוא לצאת לאלתר לחופשה בתשלום מלא עד למועד סיום ההתקשרות עמו, בתאריך 31.8.00. החלטת הפיטורין בוטלה על-ידי בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו, שאליו פנה העותר. נפסק, כי החלטת הפיטורין נתקבלה בלא שניתנה לעותר זכות טיעון. עם זאת, לנוכח משבר האמון הקשה שבין העותר לבין המורים, נמנע בית-הדין האזורי מלצוות על החזרת העותר לעבודה ומלהתערב בהחלטה להוציא את העותר לחופשה בתשלום. עוד קבע בית-הדין האזורי, כי בית-הספר רשאי לפרסם מכרז למנהל חדש, אם יהיה צורך בכך, לאחר שיקויים לעותר הליך שימוע כהלכתו. בטרם נתקיים השימוע, פנה העותר לבית-הדין האזורי וביקשו להכריע בטענתו, שלפיה תקנון עובדי ההוראה שהותקן על-ידי משרד החינוך (להלן: התקנון) חל עליו, וקובע מהו הליך הפיטורין ההולם שבו היה על בית-הספר לנקוט. בקשת העותר נדחתה. כן נדחתה על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה בקשה למתן רשות ערעור. העותר הוסיף ופנה לבית-משפט זה בעתירה, וטען כי עריכת השימוע בטרם ההכרעה בשאלת תחולת התקנון על עניינו תגרום לו נזק בלתי הפיך. בית-משפט זה דחה את העתירה, תוך שנקבע, כי מדובר בהחלטת ביניים, וכי בכל מקרה העתירה אינה מגלה עילה להתערבות בפסיקת בתי-הדין לעבודה. בעקבות דחיית העתירה נתקיים לעותר שימוע, שלאחריו התכנס הדירקטוריון ומצא, ראשית, כי האחריות למשבר מוטלת על העותר; ושנית, כי הקרע בין העותר לבין המורים אינו ניתן לאיחוי, וכי קיום לימודים סדיר לא יהיה אפשרי אם העותר ימשיך לנהל את בית-הספר. הדירקטוריון החליט איפוא על פיטורי העותר. העותר שב ותבע בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו את ביטול הפיטורין. הפעם נתקבלה תביעתו במלואה. בית-הדין האזורי סבר בפסק-דינו, כי התקנון חל על העותר, והוסיף, שאף-אלמלא-כן פיטורי העותר אינם תופסים, וזאת משום שהליך השימוע נערך לעותר כדי לצאת ידי חובה, ומבלי שעניינו של העותר נשקל מחדש בלב פתוח. ערעור שהוגש לבית-הדין הארצי לעבודה, נתקבל. בפסק-דין מקיף פירט בית-הדין הארצי לעבודה לפני-ולפנים את התשתית העובדתית, והגיע למסקנה כי בשל תפקידו המיוחד של העותר, שחרג מגדרי ניהול פדגוגי, התקנון, המיועד לעובדי הוראה, איננו חל על העותר. עוד מצא בית-הדין הארצי, כי הליך השימוע, שעל פרטיו הרחיב בפסק-הדין, התנהל כהלכה, וכי אין להתערב בהחלטת הדירקטוריון לפטר את העותר. לבסוף קבע בית-הדין הארצי, כי אפילו היה נמצא פגם בשימוע שנערך לעותר, לא היה בכך כדי להצדיק לאכוף על בית-הספר לקיים את חוזה העבודה עם העותר. מכאן העתירה שבפנינו, שבגידרה ביקש העותר לבטל את פסק-דינו של בית-הדין הארצי ולהחזיר על-כנו את פסק-הדין שניתן על-ידי בית-הדין האזורי. עיקר טענת העותר היה, כי קביעתו של בית-הדין הארצי, שלפיה התקנון אינו חל עליו - באופן הפוגע בהגנות שמספק התקנון - שגויה, שכן קביעה זו נוגדת - בהיעדר הסכמה מפורשת של העותר לשלילת תחולתו - את דיני החוזים ואת דיני העבודה. עוד טען העותר, כי בית-הדין הארצי התערב ללא הצדקה בקביעות עובדתיות של בית-הדין האזורי בנושאים שונים, כמו עילת הפיטורין וכשרות פעולתו של הדירקטוריון; וכי יש בכך משום פגם חמור המצדיק את התערבות בית-משפט זה. טענות אלו, שאך את תמציתן הבאנו, וכן טיעוניו של בא-כוח העותר בפנינו, שטען למרשו את כל אשר ניתן היה לטעון, לא שיכנעונו בדבר קיומה של עילה להתערבות בפסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה. כידוע, בית-משפט זה אינו מתערב בפסקי-דין של בית-הדין הארצי לעבודה, אלא במקרים חריגים, כאשר פסק-הדין לוקה בטעות משפטית מהותית, שהצדק מחייב את תיקונה. ראו בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, בע' 840; בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, בע' 693; בג"ץ 5105/95 מודזגברישוילי נ' התעשיה האווירית, פ"ד נב(1) 459, בע' 474. במקרה שלפנינו, על אף הלבוש המשפטי שהעותר הלביש בו את טענותיו, הרי שלאמיתו-של-דבר נוגעות טענות אלו בעניינים עובדתיים המתייחדים למקרהו הפרטני. כך לעניין תחולת התקנון על העותר, שלא שימש כמנהל פדגוגי גרידא, אלא מילא תפקיד ייחודי בבית-הספר, שבמסגרתו הוענקו לעותר סמכויות מינהליות נרחבות; וכך, בעיקר, ביחס לממצא הנוגע להליך השימוע, שהיה ביסוד פסקי-הדין של בתי-הדין לעבודה. נושאים אלו, שנדונו על-ידי שתי ערכאות, אינם ראויים לשמש עילה להתערבותה של ערכאה שלישית, בשלב הערעור, בפסקי-דין של בתי-המשפט האזרחיים, שתחום ההתערבות בהם הוא נרחב. על-אחת-כמה-וכמה שנושאים אלו אינם מבססים עילה להתערבותנו בפסק-דין של בית-הדין הארצי לעבודה, שאך מובן הוא כי מוסמך הוא - ככל ערכאת ערעור במקרים מתאימים - אף להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. מעבר לדרוש נעיר, כי גם לו היה העותר מצביע על עילה להתערבותנו, הרי שהסעד שנדרש על-ידי העותר, סעד האכיפה, מותנה כידוע באפשרות לקיימו, ובכך שהאכיפה לא תהא בלתי צודקת בנסיבות העניין. ראו סעיפים 3(1), 3(2) ו3-(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970-. ואילו במקרה שלפנינו, לנוכח משבר האמון החריף שנתגלע בין העותר לבין צוות המורים, שבשלו פוטר העותר, דומה שאין זה צודק - ונראה שגם בלתי אפשרי מבחינה מעשית - לכפות על מעבידו של העותר, בית-הספר, להחזירו למשרת הניהול. העתירה נדחית איפוא. בנסיבות העניין, נמנעים אנו מלעשות צו להוצאות. זכות הטיעוןערעור