פסק דין השופט ע' רבינוביץ 1. המערער הוא מזכיר בית ספר יסודי בכפר דיר אל אסד ועובד המשיבה (להלן - המועצה) מאז 1972. 2. ביום 7.4.1997 ניתן בבית הדין האזורי בחיפה (במותב בראשות השופטת ורבנר, תב"ע נג/1195-3) פסק דין, לפיו חויבה המועצה לשלם למערער הפרשי שכר (להלן - חוב פסה"ד). 3. משלא שילמה המועצה את חוב פסה"ד פתח המערער תיק הוצאה לפועל וגבה באמצעות עיקול מכספי המועצה בבנק אוצר השלטון המקומי בע"מ סכום של כ- 100,000 ₪. 4. הסכום שנגבה, בהיותו שכר עבודה, היה חייב על פי דין בתשלום מס הכנסה, ואילו שולם למערער על ידי המועצה ישירות ולא באמצעות לשכת ההוצאה לפועל היה מנוכה ממנו בעת התשלום מס הכנסה במקור. מאחר והסכום שולם למערער ישירות על ידי לשכת ההוצאה לפועל, לא יכלה המועצה לנכות ממנו מס הכנסה במקור. 5. המערער לא שילם בעצמו את מס ההכנסה על הכספים שגבה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, בטענה ששלטונות מס הכנסה סרבו לקבל ממנו תשלום זה שלא באמצעות המועצה. 6. המועצה, שהוראת סעיף 167 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן - פקודת מס הכנסה) הייתה לנגד עיניה, ראתה את עצמה אחראית לתשלום מס ההכנסה בגין התשלום הנ"ל, כמי שמעסיקה את המערער ומשלמת את שכרו ומחשש שהימנעות מתשלום זה תהווה עבירה פלילית. לאור מצב דברים זה העבירה המועצה לשלטונות מס הכנסה סכום של כ-53,000 ₪ - הוא סכום החוב למס ההכנסה, שהיה על המערער לשלם לשלטונות מס הכנסה בגין הסכום שגבה מהמועצה באמצעות ההוצאה לפועל (להלן - חוב מס הכנסה). 7. החל מחודש דצמבר 1998 ואילך קיזזה המועצה מדי חודש בחודשו את חוב מס הכנסה ממלוא שכרו החודשי של המערער לו הוא זכאי בגין עבודתו במועצה, כך שהחל מחודש דצמבר 1998 לא קיבל המערער למעשה כל שכר. בסמוך לפני שמיעת ערעור זה - נותר אך מעט מחוב זה. 8. המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי בחיפה, בה תבע לחייב את המועצה להשיב לו כל סכום שנוכה ממשכורותיו העולה על סך של 2212 ₪ - הוא סכום גמלת הבטחת הכנסה אותה היה מקבל המערער מכח סעיף 5(א) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן - גמלת הבטחת הכנסה), אילו היה זכאי לה. המערער הסתמך בתביעתו זו על סעיף 8(א) לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר), המותיר בידי עובד ששכרו עוקל, סכום השווה לגמלת הבטחת ההכנסה. 9. הרשמת איצקוביץ, שדנה בתביעה (ד"מ 6290/99) פסקה, כי בהתאם לסעיף 164 לפקודת מס הכנסה חובת הניכוי במקור היא משעת התשלום מן הסכום שמשתלם בעוד שבמקרה הנוכחי "לא מדובר בניכוי שנעשה בזמן התשלום מן הסכום ששולם" אלא בהעברת סכום חוב מס הכנסה לשלטונות המס שלא בדרך ניכוי מחד, ומאידך ניכוי "מסכום אחר" קרי, גבייתו של חוב זה מהמערער על ידי המועצה בדרך של ניכוי מלוא המשכורות, שהגיעו לו מהמועצה החל מחודש דצמבר 1998 ואילך. לדעת הרשמת איצקוביץ חל במקרה זה סעיף 8 לחוק הגנת השכר, שתכליתו לאפשר זכות קיום מינימלית לעובד "על אף החוב שאינו מוכחש". (ההדגשות הוספו - ע.ר.). לאור מסקנה זו קבעה הרשמת איצקוביץ, כי הניכוי של מלוא המשכורות, כפי שנעשה על ידי המועצה, נעשה שלא כדין, ולכן על המועצה לשלם למערער בגין כל אחד ואחד מחודשי הניכוי סך של 2,212 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק על סכום זה החל מתאריך 1.1.1998 ואילך בכל ראשון לכל חודש ועד לתשלום המלא בפועל. המועצה הגישה ערעור על פסק דינה של הרשמת איצקוביץ. 10. בית הדין האזורי בחיפה (עב 001155/00; השופטת קציר ונציג הציבור גולן) קיבל את ערעור המועצה ונימק זאת בכך, שאת פעולת המועצה בתשלום חוב מס הכנסה יש לסווג כ"ניכוי" ולא כ"העברה", ולכן "בדין בוצעו הניכויים משכרו של המערער ככל שהם מתייחסים לחוב מס הכנסה. עוד ציין בית הדין האזורי, כי על המערער היה להשיב למועצה את חוב מס הכנסה ששולם על ידה לשלטונות המס במקומו ובכך למנוע הפניית כל משכורתו הפנויה לכיסוי חובו. המועצה התחשבה במערער בכך, שלא תבעה ממנו תשלום החוב כולו בבת אחת, אלא פרשה אותו לשיעורים בהתאם להשתכרותו של המערער. 11. בערעור ברשות (בר"ע 1169/01) שהגיש המערער על פסק דינו של בית הדין האזורי טען בתמצית את הטענות הבאות: א. אין מדובר במקרה זה בניכוי מס במקור כמצוות סעיף 164 לפקודת מס הכנסה, אלא בהעברת כספים לשלטונות המס, כאשר הניכוי נעשה מסכום אחר. ב. אין להעלות על הדעת ניכוי מס ממשכורת שלא מותיר מאומה מהמשכורת בידי העובד. ג. העובד אכן אחראי לשיפוי המעסיק בגין תשלום המס ששילם במקומו, אך בכל מקרה על המעסיק להותיר בידי העובד סכום השווה לגמלת הבטחת הכנסה. ד. יש לסווג את העברת חוב מס הכנסה לשלטונות המס במסגרת סעיף 8 לחוק הגנת השכר ולנהוג על פי הוראותיו, קרי השארת סכום מינימום מהמשכורת בידי העובד נקי מניכוי בגובה גמלת הבטחת הכנסה. ה. המועצה בהימנעותה לשלם למערער את חוב פסה"ד גרמה בעצמה לתסבוכת שנוצרה. ו. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992 גם הוא מחייב להותיר לעובד משכורת מינימום בגובה גמלת הבטחת הכנסה. 12. המשיבה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו והוסיפה, כי המערער ידע, כי עליו להשיב את חוב מס הכנסה למועצה, אך לא פעל בתום לב להשבתו, ולכן אין הוא יכול להלין אלא על עצמו. 13. מניתוח התנהגות הצדדים ופעולותיהם בפרשה זו מצטיירת התמונה הבאה: א. משהועבר חוב מס הכנסה לשלטונות המס שלא בדרך של ניכוי מס במקור, פשט חוב זה את צורתו כחוב מס הכנסה ולבש צורה של חוב רגיל של עובד למעסיקו. ב. חוב זה של המערער למועצה, שאין כל מחלוקת לגביו, רשאית הייתה המועצה לגבות בדרך של תביעה משפטית כדין כל תביעת חוב רגילה. במקרה כזה הייתה המועצה רשאית, לשם גביית החוב מכח פסק דין, לעקל כל רכוש של המערער לרבות כספים ללא הגבלה בגובה החוב, אך למעט משכורת בסכום השווה לגמלת הבטחת הכנסה בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק הגנת השכר. ג. הדרך השניה לגביית החוב מן המערער, היא דרך שאינה כרוכה בתביעה משפטית אלא באמצעות קיזוז, או ליתר דיוק כפי שיפורט להלן, בדרך של "ניכוי". ד. בהתאם לסעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים), חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עיסקה אחת ניתנים לקיזוז, והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים. ה. בהתאם לסעיף 53(ב) לחוק החוזים, אין לקזז חיוב שהזכות לקיומו אינה ניתנת לעיקול. פירושם של דברים, שאין לקזז משכר העבודה סכום השווה לגימלת הבטחת הכנסה, הכל בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק הגנת השכר. ו. סעיף 61(א) לחוק החוזים קובע, שהוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון. בחוק הגנת השכר יש הוראה אחרת לענין קיזוז משכר עבודה - היא הוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר הגוברת על הוראת סעיף 53 לחוק החוזים, בבחינת חוק מיוחד הדוחה חוק כללי. כך גם נקבע בסעיף 22(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 הגובר על הוראות סעיף 20 לאותו חוק, אם הוראות שני הסעיפים לא מתיישבות זו עם זו. ז. סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר קובע אלו סכומים מותר לנכות משכר עבודה, ואלו אסור לנכות הימנו. המקרים המצויינים בסעיף זה, שיש מקום לבחון את הרלוונטיות שלהם למקרה דנן, הם אלה המצויינים בסעיפים קטנים (1), (6) ו-(7) לסעיף 25(א) לחוק הגנת השכר. ח. סעיף 25(א)(1) קובע שמותר לנכות משכר העבודה סכום שחובה לנכותו, או שמותר לנכותו על פי חיקוק. בית הדין האזורי וגם המועצה נאחזו בסעיף קטן זה, כמקור ההכשר לניכוי מלוא המשכורת החודשית של המערער בגין תשלום חוב מס ההכנסה על ידי המועצה. סעיף 25(א)(1) אכן מתיר ניכוי מס הכנסה משכר העבודה, הכל בהתאם להוראת סעיף 164 לפקודת מס הכנסה. במקרה הנוכחי אין מדובר בניכוי מס ההכנסה משכר העבודה, משום שמס ההכנסה שהגיע מן המערער בגין התשלום שגבה באמצעות ההוצאה לפועל, הועבר כבר על ידי המועצה לשלטונות המס. מרגע העברת התשלום למס הכנסה לא קיים עוד חוב למס הכנסה, וכל מה שנוצר בעקבות העברה זו הוא חוב של המערער, העובד, למעסיקו, המועצה, בסכום השווה לחוב מס ההכנסה שהועבר על ידי המועצה לשלטונות המס. בנסיבות אלה, בהן לא קיים עוד חוב מס הכנסה, לא ניתן להשתמש בהוראת סעיף 25(א)(1) לחוק הגנת השכר כמקור לגיטימי לתשלום חוב המערער למועצה בדרך של ניכוי מדי חודש בחודשו של מלוא משכורתו. ט. סעיף 25(א) (6) לחוק הגנת השכר קובע, שלא ינוכה על חשבון חוב עפ"י התחייבות בכתב מהעובד למעביד יותר מרבע שכר העבודה. במקרה הנוכחי, כפי שהובהר לעיל, חוב מס ההכנסה הפך לחוב של העובד למועצה. יש איפוא לראות בתשלומה של המועצה את חובו של המערער למס הכנסה כהלוואה שניתנה למערער לתשלום אותו חוב, ולכן האמור בסעיף קטן(6)(א) לסעיף 25 לחוק הגנת השכר הוא הקרוב ביותר לנסיבותיו של המקרה שלנו. במקרה הנוכחי הסכים המערער לניכוי החוב משכרו ובלבד שיוותר מהשכר סכום השווה לגמלת הבטחת הכנסה. הסכום המתקבל מניכוי החוב מהשכר עד לסכום השווה לגימלת הבטחת הכנסה גבוה במקרה הנוכחי מרבע שכרו החודשי של המערער, שהוא הסכום המצויין בסעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, אך זהו הסכום שהמערער הסכים לו בתביעתו. בנסיבות אלה לא יעניק בית הדין למערער סעד מעבר לסעד המבוקש על ידו [ראה י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 162], ולכן קמה למועצה הזכות לנכות מהמשכורת החודשית של המערער סכום שיותיר בידי המערער סכום השווה לגימלת הבטחת הכנסה. י. סעיף קטן (7) לסעיף 25(א) לחוק הגנת השכר עניינו היתר ניכוי מקדמות על חשבון שכר עבודה, אם אין המקדמות עולות על שכר עבודה של שלושה חודשים. במקרה הנוכחי חוב המערער למועצה אינו נובע ממקדמות על חשבון שכר העבודה ששולמו לו על ידי המועצה, אלא מחוב מס הכנסה ששילמה המועצה בעבורו. פרושו של דבר, שאין סעיף קטן זה ישים לענייננו. יא. מסקנת הדברים היא, שבנסיבות הקיימות לא היתה המועצה זכאית לנכות את מלוא משכורתו החודשית של המערער בגין חובו, אך הייתה רשאית לנכות ממשכורתו סכום שיותיר ממשכורתו החודשית סכום השווה לגמלת הבטחת הכנסה, כשם שפסקה הרשמת איצקוביץ. יב. אין אנו מתעלמים מכך, שהמערער אינו "טלית שכולה תכלת", וכי הותיר באמתחתו סכום של 53,000 ₪ שהיו מיועדים למס הכנסה ולא לו, ולכאורה לא טרח כדבעי להשיבו למועצה. אכן, אילו בחרה המועצה לגבות את החוב מהמערער בדרך של תביעה משפטית, אפשר שהייתה גובה את כל סכום החוב באמצעות עיקול נכסים וכספים בבנקים, שלגביהם לא קיימת ההגבלה הקיימת בחוק הגנת השכר לגבי עיקול או ניכוי מן השכר. אולם, משבחרה המועצה לגבות את החוב בדרך של ניכוי מן השכר "הכניסה את עצמה" לסד המגבלות של חוק הגנת השכר ונגזר עליה ללכת בדרך זו על כל מגבלותיה. יג. אכן התכלית החקיקתית של הוראות סעיפים 8 ו-25(א)(6) לחוק הגנת השכר הייתה, להבטיח הכנסה מינימלית לעובד "בעל חובות". הגשמת תכלית זו מחייבת את קבלתו של הערעור והשארתו על כנו של פסק הדין של הרשמת איציקוביץ. יד. כאן המקום לציין שבמשפט העברי קיימת מחלוקת, האם שכר המגיע לעובד ניתן לעיקול על ידי הנושה. להלכה נפסק שאכן ניתן השכר לעיקול (שולחן ערוך חושן משפט סימן פו,א), אולם מן הראוי להזכיר בהקשר זה את דברי "בעל הטורים" על התורה, לגבי הפסוק "לא תעשוק שכיר" (דברים כ"ד, י"ד) - לפיהם בעל הבית (המעביד) אינו רשאי לעכב את שכרו של העובד כנגד חובו של העובד למעביד אלא "פרע לו שכרו מיד ואחרי כן גבה חובך". (מובא בספרו של ד"ר שילם ורהפטיג דיני עבודה במשפט העברי, כרך I בעמ' 410). 16. סוף דבר, הערעור מתקבל, ופסק דינה של הרשמת איצקוביץ נשאר על כנו. בנסיבות העניין, מאחר והמערער לא טרח דיו להחזיר את חובו למועצה, כל צד ישא בהוצאותיו בערעור זה. מיסיםמס הכנסהחוב