אי חתימה על חוזה עבודה

פסק דין השופטת נ' ארד: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת הראשית ו' וירט-ליבנה, נציגי ציבור: מ' דוד וא' דורשט; נו/ 990 - 3) בו נדחתה תביעתו של המערער לתשלום פיצויי פיטורים ורכיבי שכר אחרים בגין עבודתו אצל המשיבה (להלן - החברה) והפסקת עבודתו בה (להלן - פסק הדין). 2. העובדות שביסוד התביעה והערעור שבפנינו נקבעו בפסק הדין ועיקרן באלה: א. המערער הועסק בחברה משך כשנה, מיום 2.8.92 ועד ליום 26.8.93. קודם לכן הועסק המערער בחברת מירומית אותה עזב בשל קשים כלכליים אליה נקלעה ולאחר שקיבל את העבודה בחברה. ב. בין המערער לבין החברה "לא נחתם כל הסכם עבודה המעגן את תנאי עבודתו של התובע בנתבעת וזאת בשל חילוקי דיעות בינו לבין הנתבע 2 - מנכ"ל הנתבעת (להלן - "הנתבע"). כאשר גרסאותיהם ביחס לנסיבות שנסובו סביב חתימת החוזה - שונות הן" (סעיף 2 ג לפסק הדין). 3. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על שניים אלה: על מהותו של הסכם העבודה ותנאי העבודה עליהם הוסכם בין הצדדים בתחילת העבודה ועל אופן סיום העבודה - האם התפטר המערער או פוטר מעבודתו. כפועל יוצא מכך תבע המערער רכיבי שכר, שלטענתו הובטחו לו במסגרת תנאי עבודתו ובהם: הפרשי שכר יסוד משך תקופת עבודתו; הפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות; תשלומים עבור הוצאות טלפון, בגדי עבודה וספרות מקצועית; תשלומים עבור אחזקת רכב שהיה ברשותו בעת תחילת עבודתו; תשלום 15 ימי חופשה שנתית; פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת; ופיצויים בגין חוסר תום לב בחתימת חוזה העבודה. 4. המערער הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר על תצהירו. מטעם המשיבים הגישו תצהירי עדות ראשי והעידו מנהל החברה; מזכירתו; סוכן ביטוח לפוליסות ביטוח מנהלים שעבד עבור החברה; הממונה הישיר על המערער בחברה; ומנהלת החשבונות הראשית בחברה. תנאי עבודתו של המערער 5. גרסתו של המערער הייתה בעיקרה זו: א. את תנאי עבודתו סיכם עם מנכ"ל החברה (המשיב 2, להלן - המנכ"ל) והם היו על בסיס הסכם העבודה שלו בחברת מירומית. "נקבע כי שכר היסוד שלו יהיה 5,500₪ ברוטו לחודש וכי על בסיס שכר זה יינתנו לו כל התוספות והתנאים הסוציאליים הנלווים כפי שקיבל במירומית". ב. למרות שהבטיח לו לערוך את ההסכם בכתב, לא עשה כן המנכ"ל והמערער החל עבודתו בחברה בלא שיהיה בידיו הסכם כתוב. משך חודשים פנה המערער אל המנכ"ל בטרוניה, על כי המשכורת ששולמה לו אינה זו עליה הוסכם, כי אינו מקבל לעיונו את ההסכם הכתוב, ומשקיבלו - על כי המדובר הוא בהסכם סטנדרטי שאינו זה עליו דובר. בהתאם, העיר הערותיו בכתב לחוזה שקיבל לחתימה ולנספח לו. עד לסיום עבודתו בחברה לא נחתם עימו ההסכם. "כל דרישותיו של התובע מאת הנתבע היו בנושא עמידה בתנאי ההעסקה שסוכמו עימו ושהובטחו לו כי יושוו לתנאי העסקתו במרומית - מקום עבודתו הקודם. דרישותיו אלה לא היו לשיפור בתנאי שכרו" (סעיף 3 יב לפסק הדין). ג. מנכ"ל החברה הבטיח לו בתחילת עבודתו לפצותו עבור אחזקת הרכב שהביא עמו מחברת מירומית. הרכב שקיבל מהחברה לא הלם את צרכיו והא נאלץ לשכור רכב אחר ולשאת בהפרשי תשלום בשל כך; כמו כן נוכו משכרו ימי חופשה שלו והובטח לו סיוע בדיור. גרסתם של הנתבעים הייתה זו בעיקרה: א. היריבות המשפטית היא בין המערער לבין החברה שהעסיקה אותו ואין קיימת יריבות משפטית בינו לבין מנכ"ל החברה. ב. סיכום תנאי עבודתו של המערער לא נעשה על פי אלה שהיו לו במירומית. "בין הצדדים סוכם כי שכרו יהיה בהתחשב לעלות הנתבעת". הרכב שכרו הוסבר לו בתחילת עבודתו על ידי מנהלת החשבונות בחברה והוא העדיף שלא להפריש משכרו לביטוח מנהלים. בתחילת עבודתו קיבל חוזה עבודה לחתימתו, אותו החזיר לאחר כחצי שנה עם הערות שלא התקבלו על-ידי החברה. בסופו של דבר לא נחתם ההסכם. המערער ביקש לשפר את תנאי שכרו ועבודתו לאחר כחצי שנה, והמנכ"ל לא נענה לבקשתו. ג. מעולם לא הובטח למערער רכב צמוד כחלק מתנאי עבודתו ועליו לשאת בעלות הרכב ששכר על דעתו; לא הובטח לו סיוע במציאת פתרון דיור; לא סוכם עמו כי יקבל שכר נוסף בגין שעת נסיעה וכן לא סוכמו עמו רכיבי השכר האחרים הנתבעים על ידו. 6. בית הדין האזורי בחן את גרסאותיהם המנוגדות של הצדדים ובסופו של דבר הכריע ביניהן וקבע כך: "מעבר לגרסתו שלו ומעבר לטענה כי תנאי עבודתו בנתבעת סוכמו בהתבסס על הסכם עבודה שהיה לו עם חברת מירומית, לא הביא התובע כל שמץ ראיה נוסף לחיזוק טענתו זו, מה גם שהסכם העבודה שנתנה לו הנתבעת לחתימה, כאמור, מעולם לא נחתם על ידי הצדדים וכך גם הנספח להסכם כפי שנוסח ע"י התובע (נספח 6 ד' לכתב התביעה). זאת ועוד, הרי שיש יסוד סביר להניח כי התובע הוא שחיפש מקום עבודה חלופי למקום עבודתו במירומית, שכן זו האחרונה קיצצה בשכרו ועמדה בפני פירוק. לפיכך סביר הוא כי הסכים לשכר שהוצע לו על ידי הנתבע. במצב דברים זה הרי שלא הרים התובע את נטל ההוכחה ולא הוכיח את העובדה כי השכר שסוכם עימו היה 5,500 ₪ ברוטו כטענתו. לפיכך דין רכיב הפרשי שכר היסוד הנתבעים על ידו - להדחות. לאור האמור לעיל עולה כי גם דינם של יתר רכיבי התביעה הנתבעים על ידי התובע והנובעים מסיכום שנעשה בינו לבין הנתבע - להדחות. גם ביחס אליהם לא הביא התובע כל ראייה מלבד טענתו שלו כי כך סוכם עימו. מאידך הביאה הנתבעת עדים שונים אשר בעדותם היה כדי להפריך טענותיו. בעיקר מהימנה היא עדותה של הגב' רחל ברנס לאור היותה מנהלת חשבונות ראשית בנתבעת כ-10 שנים ואשר מעצם היותה כזו, מעורה היא בכל נוהלי החברה הקשורים לתנאי שכר... מעדותה זו עולה כי התובע ידע היטב כי אם ברצונו להפריש לקרן השתלמות ולביטוח מנהלים עליו להודיע על כך למנהלת החשבונות." (סעיפים 6-7 לפסק הדין). בית הדין הוסיף ופנה לתצהירו של צבי סגל סוכן הביטוח ששימש את החברה וקבע: "עדות זו אף היא יש בה כדי לחזק את העובדה שלא סוכם עם התובע מלכתחילה כי יופרשו לו הפרשות לביטוח מנהלים או לקרן השתלמות שאם לא כן לא היה פונה לסוכן הביטוח של החברה בבקשה כי ישתדל בשבילו אצל מנכ"ל הנתבעת." (סעיף 7 לפסק הדין). אשר לרכיבי התביעה האחרים קבע בית הדין האזורי: המערער זכאי על פי דין לחופשה שנתית של 14 יום. אולם: "מכתב תביעתו וכן מכתב עדותו שלו עולה כי קיבל את מלוא ימי החופשה להם זכאי היה שכן בסעיף 13 לכתב [ה]תביעה מודה הוא כי יצא לחופשה בחו"ל לשלושה שבועות כמלווה טיולים. לפיכך אין התובע זכאי לפדיונם של 15 ימי חופשה." (סעיף 8 לפסק הדין). בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי לא עלה בידי המערער להוכיח אף את תביעותיו לפיצוי בגין שימוש ברכב מירומית ולתשלום עבור שעות נוספות ומסקנתו הייתה: "במצב דברים זה, משלא הביא התובע כל ראייה להוכחת טענותיו ולסתירת ראיותיהם של הנתבעים הרי שלא הרים את הנטל המוטל עליו, לפיכך אין מנוס אלא לדחות את כל רכיבי התביעה הנובעים מסיכום שנעשה לטענתו עם מנכ"ל הנתבעת." (סעיף 9 לפסק הדין). פיטורים או התפטרות 7. אף בנושא זה הובאו בפני בית הדין האזורי גרסאות סותרות. כאמור בפסק הדין, גרסתו של המערער בתצהירו ובעדותו הייתה חד משמעית ולפיה בפגישה שהתקיימה אצל המנכ"ל החברה ביום 26.8.93 חזר והודיע מספר פעמים על הנוסח: "אינני מתפטר ואינני מעוניין להתפטר. לא הודעתי על רצוני להתפטר אף פעם. כל מה שאני רוצה זה הסכם מתאים זהה לסיכום שנעשה בע"פ עם מר נאמן לפני מעל לשנה ובאם לא יסוכם הנושא ויחתם, אאלץ לתבוע את המגיע לי בבית הדין לעבודה." (מצוטט בסעיף 10 לפסק הדין). ברוח זו העיד בחקירתו הנגדית: "כשחי זימן אותי אליו הוא לא אמר שרינה דיווחה לו, הוא אמר שלום והוא מקבל את התפטרותי. כעסתי ואמרתי שלא התפטרתי. אם הוא לא יקבל את התנאים שלי אז אתפטר ואדרוש את התנאים ואז כתבתי לו מכתב והמכתב מצורף לתיק." (שם). מאידך קובע בית הדין האזורי כי - "גרסת הנתבעים לעניין זה שונה בתכלית ולפיה התובע הוא שהתפטר מעבודתו [ב]הנתבעת מרצונו החופשי. אומר הנתבע 2 בסעיף 32 לתצהירו: '32. התובע התפטר מעבודתו מיוזמתו, מרצונו הטוב והחופשי בפגישה שהתקיימה במשרדי ביום 26.8.93, וזאת ללא כל תנאי. שיחה זו התקיימה ביוזמתי למטרת בירור עם התובע באשר להודעתו לאישתי ולממונה עליו שהוא מתפטר מעבודתו. בשיחה זו נכחה גם גב' ברנס. התובע אישר את התפטרותו, ואני קיבלתי אותה.'" (שם). בית הדין האזורי מצא תימוכין לגרסה זו בעדותו של מר סמיון גורדין, מי שהיה הממונה הישיר על המערער וחיזוק נוסף לגרסתו של המנכ"ל, מצא גם בתצהירה של גב' רחל ברנס שהייתה עדה לפגישה שהתקיימה בין המנכ"ל לבין המערער. בתום בחינת הראיות והעדויות נקבע בפסק הדין כך: "ממקבץ עדויות אלה נראה כי אכן התובע הוא שהתפטר מעבודתו בנתבעת בשל סירובו של הנתבע 1 להעלות את שכרו ולנהוג בהתאם לסיכום שהיה ביניהם לטענתו, עובר לתחילת עבודתו. לפגישה זו היתה כאמור עדה הגב' ברנס אשר העידה על כך ועדותה מהיימנה עלי. כך גם עדותו [של] מר גורדין כי התובע סיפר לו כי הוא מעונין לעזוב את עבודתו בחברה יש בה כדי לרמז על מצב הדברים כפי שהיה. לאור כל זאת הרי שדין תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמות להידחות." (סעיף 11 לפסק הדין). 8. התביעה לפיצויים בגין חוסר תום לב בחתימת חוזה העבודה נדחתה אף היא "מאחר וכאמור כלל לא הוכח על ידי התובע כי הנתבע אכן סיכם עימו כי תנאי עבודתו יהיו בהתאם לאלה שהיו לו בחברת מירומית" כאמור בפסק הדין (סעיף 12). בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי "לא נגרם כל נזק כלכלי לתובע" בכך שעזב את מירומית, לאחר שהוכח כי פנה וביקש לעבוד בחברה מיוזמתו, לאור מצבה הכלכלי הרעוע של מירומית. על כן וגם מטעם זה, נקבע, כי אינו זכאי לפיצוי בנוגע לנסיבות החתימה על חוזה העבודה עובר להתחלת עבודתו בחברה. אי לכך, נדחה אף רכיב זה של תביעתו. 9. בסיכומו של דבר קבע בית הדין האזורי: "כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח כי אכן סוכמו עימו תנאי העסקתו כנטען על ידו ועל כן דין כל תביעותיו להדחות." (סעיף 13 לפסק הדין). הערעור 10. בכתב הערעור ובפנינו, חזר המערער וביקש לקבל את הגרסה כפי שהציגה בבית הדין האזורי, בשני ראשיה העיקריים, הן לעניין תנאי עבודתו, והן לעניין אופן סיומה, כפיטורים. עיקר טענותיו כוונו נגד ממצאיו של בית הדין האזורי לאור העדויות והראיות שהובאו בפניו. בתוך כך ירד המערער לנבכי הראיות והמסמכים שהובאו בפני בית הדין האזורי וביקש לערער את המסקנות שבפסק הדין שהתקבלו על סמך העובדות שנקבעו בו. המשיבים מצדם, תמכו טענותיהם בפסק הדין וביקשו לדחות מכל וכל את טענותיו של המערער, שאינן אלא בקשה להתערבות בממצאים עובדתיים של הערכאה קמא. 11. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, ובכלל חומר הראיות שהיה בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דינו של ערעור זה להדחות. פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן לאור התרשמותו מכלל העדויות והראיות שהיו בפניו. אלה פורטו היטב, נשקלו ונבחנו ובסופו של יום, משעמדה בפני בית הדין האזורי גרסה מול גרסה, דחה את זו של המערער, משום שלא עמד בנטל הראיה המוטל עליו, כמי שבא להוציא מחברו. בכגון אלה לא תתערב ערכאת ערעור. אף לגוף הדברים, אין בידינו לקבוע כי הדין הוא עם המערער, באשר לא מצאנו טענה משפטית או עובדתית אשר יש בה כדי לבסס את גרסתו או לקעקע את זו שהעלו כנגדו המשיבים. 12. סוף דבר הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבים הוצאות משפט בתוך 30 יום, בסכום כולל של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה. חוזה עבודהחוזהמסמכים