הכרה באירוע מוחי כתאונת עבודה

פסק דין

1. התובעת הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה לשלום דמי פגיעה בגין ארוע מוחי בו לקתה ביום 24.10.97.

תביעתה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי מן הטעם שלא אירעה לה, לדעת פקיד התביעות, תאונת עבודה על פי סעיף 79 חוק ביטוח לאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 1995, (להלן: "החוק") וכן מן הטעם שמחלתה נובעת מתהליך תחלואתי טבעי, שאינו קשור בעבודה.
(החלטת פקידת התביעות מיום 3.8.98)


על כך הוגשה התביעה שבפני.

2. ואלו העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים:

א. התובעת, ילידת 1939, עבדה בלשכת המהנדסים והאדריכלים (להלן: "הלשכה") מאז שנת 1959.


ב. בתחילת שנת 1997 התחלפה ההנהלה בלשכה. באותה עת, יצאה התובעת מרצונה לפנסיה מוקדמת, ולאחר זמן מה חזרה לעבודתה בלשכה במעמד של פנסיונר המועסק בחוזה, במשרה מלאה.
ג. בסוף חודש מרץ 97 מונה ללשכה מפרק. קדם לפירוק סכסוך קשה בין שני פלגים בהנהלת הלשכה. ללשכה מונו על ידי בית המשפט מנהלים ממונים.


ד. על פי הוראת המנהלים הממונים, יצאו כל עובדי הלשכה לחופשה מרוכזת לרגל החגים, לתקופה שבין 1.10.97 ועד 26.10.97.


התובעת יצאה לחופשה בתשלום כבר מיום 11.9.97, היינו- כשלושה שבועות קודם ליתר העובדים.


ה. במהלך תקופת החופשה המרוכזת, ביום 24.10.97, הגיע לביתה של התובעת מכתב פיטורים מהלשכה.
באותו יום לקתה התובעת באירוע מוחי ואושפזה בבית חולים.


ו. כשלושה חודשים קודם לכן, ביום 7.7.97, לקתה התובעת באירוע מוחי קל (להלן: "האירוע הראשון").
בעקבות האירוע הראשון, שבה התובעת לעבודתה לאחר תקופת החלמה קצרה.


3. להלן, בתמצית, טענות התובעת, כעולה מתצהיר עדותה הראשית:


א. לגרסת התובעת, יצאה לחופשה לפני כלל העובדים, בהתאם להצעת מר יצחק גדיש, אחד משני המנהלים הממונים ללשכה, שאמר לה כי לזכותה עומדים הרבה ימי חופשה לא מנוצלים.


ב. לגרסת התובעת, לא ידעה על פיטוריה לפני צאתה לחופשה. לעדותה, מר גדיש לא אמר לה, במישרין או בעקיפין, שבכוונתו לפטרה, ואף לא נתן לה להבין שהיציאה לחופשה קשורה בדרך כלשהי לאי שביעות רצונו מעבודתה.


זאת, על אף שגם לעדותה מערכת היחסים שלה עם מר גדיש היתה פחות טובה מאשר עם עובדים אחרים, מאחר שלדעתה הוא חשש שהיא חותרת תחתיו בנושא בחירת יו"ר הלישכה ו"על רקע זה היו לנו ויכוחים".
לעדותה של התובעת, למרות מערכת היחסים כאמור עם מר גדיש, חשה שעבודתה מוגנת ולא חששה מפיטורים.
(סעיף 6 לתצהיר).


ג. התובעת טוענת כי נודע לה לראשונה על פיטוריה כאשר קיבלה את מכתב הפיטורים ביום 24.10.97.


ד. התובעת טוענת כי לקתה באירוע מוחי מייד לאחר קריאת מכתב הפיטורים.
לעדותה, קריאת מכתב הפיטורים גרמה לה לסערת רגשות חריפה.
התובעת העידה בתצהירה, כי כשראתה את המכתב "ממש קיבלתי הלם" וכי לאחר שסיימה לקרוא את המכתב החלה להרגיש רע, "חשך עולמי הרגשתי רפיון, ערפול חושים ובחילה" וכעבור זמן מה חשה נימול ביד ימין ולאט הרגישה שהיא מאבדת שליטה על פלג ימין של גופה.


4. להלן, בתמצית, טענות המוסד:


א. המוסד טוען כי פיטורי התובעת היו צפויים מראש וכי לא היתה בהם משום הפתעה עבורה.


ב. לטענת המוסד, פיטורי התובעת נבעו עקב אי שביעות רצונו הגלוי של מר גדיש מעבודתה של התובעת וכי הוצאתה לחופשה בתשלום לפני מועד תחילת החופשה המרוכזת לכלל העובדים היתה רמז לכך שבכוונת הלשכה לפטרה.


עוד טוען המוסד כי ביום 24.10.97, בו לקתה התובעת באירוע מוחי, כלל לא קראה התובעת את מכתב הפיטורים.
לטענת המוסד, האירוע בו לקתה התובעת נובע ממצב בריאותי קודם של התובעת ואינו קשור לפיטוריה מעבודתה.


5. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה בבית הדין.


כן הוגשו מטעמה תצהיריהם של מר נחמיה אוקסמן- בעלה של התובעת, הגב' פנינה ניסן- בתה של התובעת ודר' יואב סרנה- הממונה הישיר על התובעת בלשכה, אשר כולם נחקרו בפני בבית הדין.


מטעם המוסד הוגשה הודעתו של מר גדיש לחוקר המוסד, כעדות ראשית (לאחר שאישר נכונות האמור בהודעתו בחקירתו בבית הדין).
גם מר גדיש נחקר בחקירה נגדית בבית הדין.


כמו כן, הוגשה הודעתה של התובעת לחוקר המוסד.


הדין החל ויישומו בעניינה של התובעת:


6. בכל מקרה בו נטען כי אירוע תאונתי גרם לפגיעה ולנזק שבגינם נתבעים דמי פגיעה- יש להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין העבודה וכי הנזק אכן נגרם בעטיה של העבודה ולא בעטים של גורמים אחרים שאינם קשורים לעבודה.
לעניין הקשר הסיבתי- צריך שיהיה גורם מסויים בעבודה שניתן לאתרו בזמן ובמקום. על התובע להביא ראשית ראיה שאכן קרה אירוע תאונתי הקושר את הפגיעה לעבודה.
(מ. גולדברג, עוקדן הביטחון הסוציאלי, עמ' 126 והאסמכתאות המובאות שם)



7. אירוע מוחי, בדומה לאוטם בשריר הלב, נגרם על ידי גורמים שלא נראים לעין. על כן, חל על המקרה הסיפא של סעיף 83 לחוק, הקובע:
"אולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים".


8. על מנת ליישם סעיף זה למקרים של אוטם בשריר הלב ואירועים מוחיים, אימץ

בית-דין זה את מבחן האירוע החריג, היינו - "המאמץ הפיזי הבלתי-רגיל" או "המתח הנפשי היוצא דופן" המופיע במהלך העבודה או בסמוך לה.
(דב"ע מו/0-139, דן יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ח, 315, 411).


בית הדין הוא זה המעריך אם האירוע בעבודה היה חריג בהשוואה לעבודתו היומיומית של המבוטח.
(דב"ע תשן/ 133-0 ירחמיאל ברבר נ' המוסד, פד"ע כא 427)



לא הובאה "ראשית ראיה" כאמור- דין התביעה להידחות אף מבלי להזקק למומחה רפואי.
(דב"ע מו/ 139-0 דן יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 315; דב"ע נ/ 153-0 יצחק כהן נ' המוסד, לא פורסם)


9. אבחן איפוא להלן האם אכן הובאה "ראשית ראייה" כאמור בעניינה של התובעת.


האם ידעה התובעת על פיטוריה לפני צאתה לחופשה:
10. לעניין אוטם שריר הלב הפסיקה קבעה, כי מתח ולחצים מתמשכים על פני תקופה ארוכה (חודשים, שבועות) לפני הופעת האוטם, אינם מהווים אירוע חריג שניתן לקשור להופעת האוטם:


"מתח נפשי ותנאי עבודה קשים המשתרעים על פני תקופה ארוכה, אף של שבועות, אינם מביאים לקשר הסיבתי בין העבודה לבין האוטם, כדי לקיים את התנאי 'עקב העבודה' שבגדרת 'תאונת עבודה' שבחוק".
(דב"ע שן/0-42, מישורי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"א, 436, 438).


הדבר נכון גם לגבי אירוע מוחי, אשר הגורמים להופעתו דומים לאלה של הופעת אוטם בשריר הלב.
(דב"ע שן/0-63, דורון נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם).


11. ב"כ המוסד טוען בסיכומיו כי התובעת ידעה אודות הכוונה לפטרה עוד בטרם יצאה לחופשה ובטרם קיבלה את מכתב הפיטורים (ת/1). לטענתו, אין מדובר ב"אירוע חריג", שכן חלף יותר מחודש מהמועד בו יצאה התובעת לחופשה ועד ליום בו לקתה באירוע מוחי (יום קבלת מכתב הפיטורים).


12. מאידך, טוענת התובעת כי לא ידעה אודות פיטוריה בטרם יצאה לחופשה. התובעת העידה כי היו בינה לבין מר גדיש חילוקי דעות בעניינים מקצועיים אולם, על אף זאת חשה התובעת כי משרתה בטוחה.


13. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שלפני, שוכנעתי כי במועד יציאתה לחופשה, לא ידעה התובעת כי תפוטר מעבודתה.


14. גרסתה של התובעת לגבי נסיבות יציאתה לחופשה היתה עקבית בהודעתה לחוקר המוסד, תצהירה וחקירתה הנגדית.


כך מסרה התובעת לחוקר המוסד:
"שאלה: לא ידעת עם כניסתו של גדיש ... על שינויים פרנסונלים צפויים?

תשובה: לא לגבי, כרכזת אגודות הייתי בטוחה כי מעמדי בעבודה מובטח.


שאלה: למרות שאת במעמד פנסיונרית.
תשובה: אין לזה כל קשר, זה לא שייך בכלל".
(ההדגשה לא במקור)

ובהמשך:
"ש.ת. פיטורים במהלך התקופה לא ענינו אותי אני הרגשתי בטחון רב במעמדי".
(ההדגשה לא במקור)

התובעת העידה בתצהירה כי במהלך חודש אוקטובר יצאה לחופשה לפני כלל עובדי הלשכה, בהתאם להצעתו של מר גדיש שאמר לה כי עומדים לרשותה הרבה ימי חופשה לא מנוצלים. התובעת העידה כי מר גדיש לא אמר לה, במישרין או בעקיפין, שבכוונתו לפטר אותה, ואף לא נתן לה להבין כי יציאתה לחופשה קשורה בדרך כלשהי לאי שביעות רצונו מעבודתה.


גם בחקירתה הנגדית לא נסתרה הגירסה.


15. מר גדיש מסר לחוקר המוסד (נ/1) בהודעתו כי:
"ש.ת. באותו מעמד עם הוצאתה לחופשה בתשלום לא נאמר במישרין על פיטוריה.
ש.ת. ניתן לה להבין באותה מעמד כי קיימת בעיה בקשר להמשך עבודתה, לאחר מספר ימים פנו אלינו בטענה חברים מהנדסה אזרחית (יואב סרנה, אריה לויתן) מדוע פיטרנו אותה, נאמר להם שהיא פוטרה כביכול מעבודתה במעמד הוצאתה לחופשה עם תשלום".
(ההדגשות לא במקור, מ.ל.)







ובהמשך:
"ש.ת. לדעתי הגב' אוקסמן ידעה שהיא עומדת להיות מפוטרת במעמד הודעתי כי היא תצא לחופשה עם תשלום למרות שלא נאמרו הדברים במישרין, עובדה לכך טענתה כלפי המהנדסים על פיטוריה כביכול לפני שליחת מכתב הפיטורין".
(ההדגשות לא במקור, מ.ל.)



בחקירתו הנגדית העיד מר גדיש:
"לגבי הליך הפיטורים של התובעת – ההחלטה היתה של שני המנהלים הממונים מטעם בית המשפט, שהיו מוסמכים לקבל אותה.
לשאלתך האם קיבלנו את ההחלטה על פיטוריה אחרי שיצאה לחופשה, תשובתי - אני לא בטוח. עד כמה שאני זוכר קיבלנו את ההחלטה לפני חופשת החגים. זה אני אומר מזכרון ואני לא בטוח בזה.
היתה לנו דילמה שלא לפטר אדם לפני החגים. נדמה לי שאני קראתי לגברת אוקסמן והסברתי לה את הדילמה. שמצד אחד החלטנו לסיים את שרותה אך מצד שני איננו רוצים לעשות זאת לפני חופשת החגים. היא ידעה על פיטוריה אך פורמלית לא פיטרנו אותה לפני החגים, וזה נעשה בזמן שהיתה בחופשה.
אמרתי שהיא תסיים את שרותה ואני לא רוצה לעשות זאת פורמלית בזמן החגים, כיון שבלשכה היה נהוג לצאת לחופשה מערב ראש השנה ועד תום סוכות.
אני לא בטוח שזה מדויק.
מקריאה מהעמ' השלישי להודעת העד לחוקר המוסד.
נכון שההחלטה הפורמלית היתה בזמן החופשה, אבל אני אמרתי לגב' אוקסמן לפני יציאתה לחופשת החגים, שלאחר החופשה לא תחזור לעבודה. בזה אני בטוח".


עם זאת, כאשר עומת מר גדיש עם הדברים שמסר לחוקר המוסד, אישר:

ש. מקריאה מהעמ' השני לחקירה - "לא נאמר במישרין על פיטוריה".
ת. אם כתוב כך בהודעתי לחוקר המוסד, אז מה שכתוב שם זה הנכון ולא מה שאמרתי כאן היום. עברו מאז שלוש וחצי שנים ואני עברתי אירועים בריאותיים ולכן אין זה צודק שאסתמך על זכרוני היום כשיש עדות שנתתי באותה עת".
(עמוד 11 לפרוטוקול. ההדגשות אינן במקור, מ.ל).


16. דר' סרנה העיד בתצהירו כי נודע לו לראשונה אודות ההחלטה לפטר את התובעת רק ממכתב הפיטורים, שאותו קיבל כמכותב.
דר' סרנה העיד כי לפני קבלת המכתב לא שוחח עם מר גדיש אודות כוונתו לפטר את התובעת. לטענתו, בטרם קבלת המכתב, פנה אליו מר גדיש והביע אי שביעות רצון מהתובעת. כמו כן, שוחח עימו מר גדיש על הצורך בצמצומים באופן כללי והתייחס למספר עובדים ולאו דווקא לתובעת.


דר' סרנה העיד לעניין זה בחקירתו הנגדית:
" ש. בזמן שהיא יצאה לחופשה, בשלב כלשהו פנית יחד עם אריה לויתן לגדיש ואמרתם לו: מדוע פטרתם את בתיה. הוא אמר שהיא יצאה לחופש?

ת. אני מכחיש. לא יכול להיות שהענין לא זכור לי.
ש. על אף שאינך זוכר את יציאתה לחופשה?

ת. כן. אני מכחיש היו לי שיחות עם גדיש לפני כן על פיטוריה של בתיה. גם לא פניתי אליו בזמן שהיא נעדרה מהעבודה.
פניתי אליו בהרבה נושאים אך לא לגבי פיטוריה של בתיה.
היו שיחות על צמצומים בלשכה. היו לי שיחות עם גדיש בנושא הצמצומים. גדיש אמר לי בין השאר שאינו מרוצה מבתיה. היתה לי מחלוקת איתו על הנושא. אמרתי לו שאני זה שמעסיק ומפעיל אותה ולכן אני צריך לקבוע אם היא בסדר או לא. אני דרשתי שבמסגרת הצמצומים לא יפטרו את בתיה ולא יפגעו בה. מעולם לא נמסר לי על ידי גדיש או מישהו אחר כי מתכוננים לפטר באופן ספציפי אותה.
אף אחד מההנהלה לא מסר לי על תוכניות לפטר את התובעת באופן ספציפי אלא על תוכניות כלליות לצמצומים כח אדם בלשכה כשהתובעת היא מועמדת אפשרית בהחלט לפיטורים ולכך אני התנגדתי.
לא נמסר לי אחרת לאור ההתנגדות שלי.
... ידעתי שהיא עלולה להיות מפוטרת בין כל העובדים, אבל מעולם לא נמסרה לי הודעה שהוחלט לפטר אותה. ולכן אני מעולם לא דברתי איתה על פיטוריה.
(עמ' 8 לפרוטוקול, ההדגשות אינן במקור, מ.ל).


ועוד:
"ש. אני ממשיכה - התובעת יוצאת קרוב לשלושה שבועות לפני כולם לחופשה בשל בקשת גדיש, האם נראה לך שיש אפשרות שהיא פנתה אליך ואמרה לך על החופשה הזו ושאלה האם יש כוונה לפטר אותי?

ת. התובעת לא דיברה איתי על פיטוריה. יכול להיות שהיא דברה איתי בענין הוצאתה לחופשה. נושא פיטוריה לא נדון בינינו. יתכן בהחלט שהיא דברה איתי מדוע הוציאו אותה לחופשה".
(עמוד 9 לפרוטוקול. ההדגשות לא במקור, מ.ל.)



מעדותו של ד"ר סרנה, מי שהיה הממונה הישיר על התובעת, שלא נסתרה, עולה איפוא כי גם אם הסתמנה כוונה של ההנהלה לפטר את התובעת, כמועמדת אפשרית בהחלט לפיטורים במסגרת תכנית הצמצומים הכללית, הרי שלא נפלה החלטה פורמלית בעניין, בודאי שלא החלטה שהודעה למר סרנה (שהביע התנגדות לאפשרות כזו), או לתובעת.


17. אף עדותה של הגב' ניסן, בתה של התובעת, בחקירה נגדית, לעניין השיחה הטלפונית שיזמה למר גדיש, תומכת בגירסת התובעת כי לא הודע לה על כוונת ההנהלה לפטרה:
"...איך עושים דבר כזה לשלוח מכתב בדואר בלי הכנה מראש לאחר כל כך הרבה שנות עבודה וקבלת אות עובדת מצטיינת. זה מה שאמרתי לו.
הוא אמר שעקב צמצומים יש פיטורים של מס' אנשים. לא קבלתי את התשובה הזו. לא באופן בו נעשה הדבר ולא הסיבה הזו. לא ידעתי מה היתה הסיבה לפיטורים. חשבתי שהסיבה לא מצדיקה את הצורה בה נעשה הדבר. איך שולחים לאדם לאחר 38 שנות עבודה מכתב בדואר ללא התראה מוקדמת.
(עמוד 5 לפרוטוקול. ההדגשות לא במקור, מ.ל.)



18. אין ספק, לאור עדותה של התובעת בבית הדין, כי ברגע שראתה את המכתב, עוד בטרם קראה בו, הבינה כי המכתב אינו מבשר טובות.
התובעת העידה כי: "יצאתי למטבח ולדואר שהיה וראיתי את המכתב שהיה עם מעטפה של עו"ד הרכבי וחשכו עיני".
(עמוד 2 לפרוטוקול).


עם זאת, על פי עדותם של דר' סרנה, בתה של התובעת ואף לאור עדותו של מר גדיש, ברור כי במעמד יציאת התובעת לחופשה, לא נאמר לה כי היא עתידה להיות מפוטרת, אף אם כבר "עמדו באוויר" חששות לכך.


טענת ב"כ המוסד כי התובעת ידעה אודות פיטוריה בטרם יציאתה לחופשה, מבוססת על הודעתו של מר גדיש לחוקר המוסד.
אלא, שמעדותו של מר גדיש עולה כי מר גדיש לכל היותר משער כי התובעת הבינה שהיא עומדת להיות מפוטרת, אך מודה כי הדבר מעולם לא נאמר לה במישרין.


יתרה מזאת, מר גדיש אף לא זכר בוודאות האם הגיעה הנהלת הלשכה לכלל החלטה לפטר את התובעת לפני יציאתה לחופשה, או שמא התגבשה ההחלטה במהלך החופשה.


האם קראה התובעת את מכתב הפיטורין בטרם אושפזה:


19. התובעת העידה בחקירתה הנגדית כי ביום 24.10.97, הביא בעלה את הדואר הביתה. הוא הניח את הדואר על השולחן ויצא לסידורים. לגרסתה, בסביבות השעה 11:00 ראתה את הדואר ואת המכתב מונח על השולחן.


לעדותה:
"וראיתי את המכתב שהיה עם מעטפה של עו"ד הרכבי (המנהל הממונה השני, מ.י) וחשכו עיני" כשפתחתי את המכתב הרגשתי לא טוב. היתה לי בחילה, כאב ראש וצמרמורת והלכתי לשכב".
(עמ' 2 לפרוטוקול)



התובעת העידה כי כשפתחה את המכתב בעלה לא היה בבית.


20. גרסת התובעת אושרה על ידי בעלה בתצהירו ובעדותו בחקירה נגדית.


בעלה של התובעת העיד בתצהירו כי כששב הביתה בתום סידוריו, מצא את התובעת שוכבת במיטה בחדר כשלידה היה מכתב פתוח. הבעל העיד כי היה זה מכתב הפיטורים.
(סעיף 6 לתצהיר).


בעלה של התובעת חזר על גרסה זו גם בעדותו בחקירה נגדית וגרסתו לא נסתרה:
"כשפניתי אליה היא אמרה לי שהיא לא מרגישה טוב וצריך להזמין את הרופאה. מעבר לכך היא לא אמרה לי כלום בנושא הפיטורים. כשראיתי את המכתב שהיא פתחה, קראתי אותו והבנתי מה קרה. המכתב היה לידה".
(עמוד 4 לפרוטוקול. ההדגשות לא במקור, מ.ל.)



21. ב"כ המוסד טוען כי התובעת כלל לא קראה את מכתב הפיטורין בטרם אושפזה באותו יום. לטענתו, למכתב הפיטורין אין קשר לאירוע מוחי שבו לקתה התובעת.


ב"כ המוסד מבסס את טענתו על הודעת מר גדיש לחוקר המוסד:
"בהודעתה של ביתה של הגב' אוקסמן (הודע טלפונית) לא נאמר על אירוע מסוים, נאמר כי אימה (התובעת) מאושפז בבית חולים, וכן נאמר כי הבת לא תיידע את האם בהיותה מאושפזת".
(השיבושים במקור, ההדגשות לא במקור, מ.ל.)



מר גדיש חזר אמנם בעדותו על הגרסה שמסר לחוקר המוסד, לפיה אמרה לו בתה של התובעת בשיחת הטלפון כי אין בכוונתה לספר לאימה אודות פיטוריה כדי למנוע ממנה צער לאור מצבה, אלא שבעדותו בבית הדין סתר מר גדיש את דבריו בהודעה לענין תוכן השיחה עם הבת: בהודעה מסר כי לא נאמר לו על אירוע מסוים, בעוד שבבית הדין העיד מר גדיש כי נאמר לו במפורש שהתובעת לקתה באירוע מוחי:


"היתה לי שיחה טלפונית עם בת התובעת.
אני מאוד הצטערתי על השיחה הזו כיון שהיתה התפתחות שלא היתה בידיעתי. הבנתי שהיא מאוד בצער והשתדלתי להיות עד כמה שאפשר מאופק כדי לא לפגוע בה. הרגשתי שהיא בסערת רגשות. אני מדבר על הבת.
...
היא אמרה לי שלאמה היה אירוע מוחי ואמרתי שאני מצטער על כך. אני לא זוכר אם היא אמרה שהאירוע היה אתמול או היום.
היא מאוד כעסה על המכתב וכרגע אני נזכר שהיא אמרה לי שהיא לא מסרה את המכתב לאמה שלה. גם על זה לא הגבתי.
ש. הבת העידה כאן ואמרה שזה לא מדויק מה שאתה אומר. היא אמרה לך שלאמה היה אירוע מוחי, שהיא כעסה מאוד על המכתב והיא מבקשת שלא יבואו לבקר אותה בבית החולים.
ת. יכול מאוד להיות שגם את זה היא אמרה.
לא ניסיתי להסביר לה. במצב זה הערכתי היתה שמה שאגיד פחות זה יותר טוב.
ש. יכול להיות שלא הבנת את מה שהיא אמרה לך, שהיא אמרה שהיא כועסת מאוד על המכתב ומבקשת שלא יבואו לבקר את אמה בביה"ח ואתה הבנת שהיא לא הראתה לאמה את המכתב?

ת. לא. אני הבנתי שהבת קבלה את המכתב. היא מאוד כועסת ולא הראתה את המכתב לאמא שלה מכיון שהיא במצב כזה שלא מראים מכתב כזה. בשעתו זה נראה לי הגיוני.
אני לא זוכר את המילים המדויקות שאמרו לי. אני מדבר על התרשמותי מהשיחה כפי שאני זוכר אותה היום".
(עמודים 13-12 לפרוטוקול. ההדגשה לא במקור, מ.ל.)



22. בתה של התובעת – הגב' ניסן, העידה בתצהירה כי כאשר ביקרה את התובעת בבית חולים, סיפרה לה התובעת כי ביום בו לקתה באירוע המוחי, קיבלה בדואר מכתב פיטורים מהלשכה, ללא כל התראה או הכנה מראש.


הבת העידה בתצהירה כי רק לאחר מכן התקשרה אל מר גדיש וסיפרה לו כי אימה (התובעת) בבית חולים. הבת מציינת בתצהירה כי גרסתו של מר גדיש אינה נכונה.


בחקירתה הנגדית העידה הבת:
"נודע על אשפוזה של אמי כשצלצלו לי מביה"ח. אבא שלי.
כשבאתי לבקר אותה בבית החולים דברתי איתה והיא ספרה לי ואז נודע לי על הפיטורים.
התקשרתי למקום העבודה ביום א', יומיים אחרי האישפוז. נדמה לי שיום האשפוז היה יום שישי או ערב חג. ערב סוכות, ערב החג השני.
אמי בקשה ממני שהיא לא רוצה שאף קרוב משפחה או מישהו מהמשרד יבוא אליה. מעבר לכך לא בקשה ממני לומר משהו במקום העבודה.
היא אמרה לי באופן כללי שהיא לא רוצה שיבואו לבקר אותה, לא משפחה ולא מהעבודה. את שיחת הטלפון בצעתי ביוזמתי.
דברתי עם מר גדיש שהיה אז מנכ"ל הלשכה.
באופן עקרוני מטרת השיחה היתה לתבוע את עלבונה של אמי...
הדבר השני שאמרתי לו באותה שיחה שזה שאנו מבקשים שלא יבואו לבקר אותנו מטעם העבודה כדי לא לגרום לה לסערת רגשות נוספת.
לא היה מצב שאמרתי למר גדיש שאני כביכול מגינה על אימי מבשורת הפיטורים. היא זו שאמרה לי שהיא קיבלה את המכתב.
בקשתי שלא יבואו לבקר אותה.
ש. האם היה משהו בשיחה שיכול היה לגרום למר גדיש לחשוב או למסור שזה מה שנאמר?

ת. זה לא מה שאני אמרתי".
(עמודים 5-4 לפרוטוקול. ההדגשות לא במקור, מ.ל.)



23. לא שוכנעתי בגרסתו של מר גדיש כי הגב' ניסן אמרה לו כי לא תראה את המכתב הפיטורים לאמה, נוכח מצבה.
יתרה מכך, גם מר גדיש עצמו אישר כי "בשעתו זה נראה לי הגיוני" (שהבת לא תראה את המכתב לאמה במצבה) וכי אינו זוכר את המילים המדוייקות שנאמרו לו בשיחה, אלא "אני מדבר על התרשמותי מהשיחה כפי שאני זוכר אותה היום".
בשים לב לכך שמדובר היה לכל הדעות בשיחה מאוד לא נעימה ולא נוחה למר גדיש, כפי שניתן היה גם להתרשם מעדותו, יכול ואכן, הדברים שאמרה הבת לא הובנו על ידו כהלכה.


יתרה מכך – עדותם החד משמעית של התובעת, בעלה והבת – לא נסתרו בחקירתם הנגדית.


24. לפיכך שוכענתי כי התובעת אכן קראה את מכתב הפיטורים לפני אישפוזה.


ראוי לציין גם כי אין חולק על כך שמכתב הפיטורים הגיע לביתה של התובעת באותו יום בו לקתה באירוע מוחי.


האם מדובר ב"אירוע חריג":


25. בפסיקה נדונו גם מקרים בהם הופיע אוטם לאחר הודעת פיטורים ולקראת סיום עבודתו של מבוטח.


לגבי מנהל חברה אשר פוטר לאחר תקופה של מתיחות בעבודה, כאשר בישיבה בה הודע לו על הפיטורים לא היו צעקות או מריבות, אך הדבר גרם לתובע התרגשות חריגה, והוא היה נראה בהלם, נקבע כי אירע "אירוע חריג". זאת, על אף שבאותו מקרה התובע החל להרגיש כאבים בחזה ימים לפני הודעת הפיטורים. מפסק דין זה עולה, כי הודעת פיטורים יכולה להיות, בנסיבות מסוימות, אירוע חריג.
(דב"ע שן/ 30-0 גבריאל נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם)



עוד יצויין פסק הדין בעניינו של חקלאי (דב"ע נא / 0-16 ברוך חקלאי נגד המוסד עבודה – ארצי א (2), 40).


באותה פרשה הודע לתובע בתחילת חודש ינואר 88, כי בסוף חודש פברואר יסיים את תפקידו כמנכ"ל שירות התעסוקה, וזה יהיה היום האחרון שלו כמנכ"ל, כאשר באותו יום יפנה את חדרו ויחזיר את רכב השרד שלו וביום 1.3.88 יכנס לתפקיד מנכ"ל חדש. התובע הסכים לעבוד תקופת חפיפה עם המנכ"ל החדש עד סוף חודש מרץ ובמהלך תקופה של כחודשיים, בין קבלת ההודעה על החלפתו לבין היום האחרון שלו בתפקיד מנכ"ל היה שרוי בדכאון, מתח וחרדה, אשר רק החברים הקרובים ביותר ובני משפחתו היו מודעים לה. למרות זאת, הכיר בית הדין הארצי בהתרגשותו של התובע ביום האחרון לתפקידו (היום בו אירע האירוע המוחי) כהתרגשות חריגה, אפילו לאדם שהיה שרוי במתח משך זמן ממושך. זאת, נוכח השנים הרבות (36 שנים) בהם עבד במשרד העבודה והרווחה, ורק שם, גילו, מעמדו והפעולות שנדרשו ממנו באותו יום: פינוי חדרו, מסירת רכב השרד – כל הפעולות המסמנות את סיום כהונתו כמנכ"ל.


26. התובעת הועסקה שנים רבות בלשכה, (מאז היותה כבת 20). זהו אינו דבר של מה בכך.


אף כי פרשה מרצונה מהעבודה בלשכה, המשיכה לעבוד בה ברצף, במסגרת חוזה מיוחד, בהיקף משרה מלאה.


התובעת היתה כבת 58 במועד פיטוריה.


גם אם היו במועד יציאתה של התובעת לחופשה חששות, או אף סימנים לכוונת ההנהלה לפטרה, הרי הוכח (גם לעדותו של מר גדיש) כי לא הודע לה טרם יציאתה לחופשה על פיטוריה הצפוייה.


מכאן, שוכנעתי כגרסתה, כי כאשר ראתה את הודעת הפיטורין "חשך עולמה". בעניינה של התובעת, כמו בעניינו של מר חקלאי, אמרה שכזו, אשר ברגיל היתה נחזית כהגזמה, אינה כך.


התובעת עבדה תקופת חיים, מאז היותה צעירה בת 20, בלשכה. התובעת העידה, ועדותה זו לא נסתרה, כי העבודה היתה הדבר המרכזי והחשוב בחייה, במשך 36 שנים, כי הלשכה היתה חלק בלתי נפרד מחייה ושם בילתה את רוב שעות היום, הרבה מעבר לשעות העבודה הפורמליות שלה. במהלך תקופת עבודתה שם התחתנה ואף גידלה את ילדיה.


מקל וחומר ניתן להקיש לגבי התובעת מעניינו של מר חקלאי, אשר כאמור דבר סיום כהונתו הודע לו באופן הברור והמפורש ביותר עוד חודשיים קודם ליום סיום כהונתו, הוא יום קרות האירוע המוחי.
לתובעת כאמור לא הודע דבר פיטוריה קודם לכן.


לא נותר בי כל ספק, במצב דברים זה, כי לא היתה כל גוזמה באופן בו תיארה התובעת את תחושותיה הקשות בעת קבלת מכתב הפיטורים.


יתרה מכך, גם האופן בו נעשו הפיטורים והודעו לתובעת, במכתב שנשלח לתובעת לביתה, בזמן חופשתה (ולא באופן אישי, בשיחה פנים אל פנים עם מנהלי הלשכה, בנסיון להקל עליה את רוע הגזירה ובאופן ראוי ומכובד יותר), אף הוא "תרם את תרומתו" כדי להביא את התובעת לתגובה חריפה והתרגשות קיצונית, העולה כדי "אירוע חריג" בעבודתה.


27. נוכח הקביעה דלעיל, ימונה בשלב זה מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין אשר יחווה דעתו בשאלות הרפואיות המתעוררות לצורך הכרעה בשאלת הקשר הסיבתי והשפעת האירוע החריג בעבודתה מיום 24.10.97 על קרות האירוע המוחי, במועד בו אירע.


28. בטרם ימונה המומחה הרפואי, יודיעו ב"כ הצדדים, עד ליום 21.9.02, אם יש מסמכים רפואיים נוספים שברצונם לצרף לתיק בית הדין ואשר יופנו אל המומחה לצורך מתן חוות דעתו.


29. שאלת ההוצאות תוכרע בפסק הדין הסופי, על פי תוצאתו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אירוע מוחי בעבודה

  2. אוטם מוחי - התרגשות

  3. קרישי דם אירוע מוחי

  4. תביעה להכיר בארוע מוחי

  5. גורמי סיכון אירוע מוחי

  6. נפילה בעבודה - אירוע מוחי

  7. אירוע מוחי בגלל לחץ בעבודה

  8. אירוע מוחי - מנהל עבודה שכיר

  9. אירוע מוחי בזמן נהיגה

  10. אירוע מוחי בגלל העברה בתפקיד

  11. הכרה באירוע מוחי כתאונת עבודה

  12. מתח ועצבים בעבודה - אירוע מוחי

  13. אירוע מוחי - בגין אירועים בעבודה

  14. אירוע מוחי וסקולארי במהלך שירות במשטרה

  15. קשר סיבתי בין לחץ הדם לבין אירוע המוחי

  16. האם אירוע מוחי מוכר כתאונת עבודה

  17. בקשה להכיר באירוע מוחי כפגיעה בעבודה

  18. מורה דרך מלווה - אירוע המוחי תאונת עבודה ?

  19. פוליסת ביטוח סיעוד - אירוע מוחי בגין תאונת דרכים

  20. נדחתה תביעתו של המערער להכיר באירוע מוחי כתאונת עבודה

  21. מורה הרגישה שהילדים לועגים לה - התרגזה ועברה אירוע מוחי

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון