פסק דין 1. זוהי תביעה להכיר באירוע אוטם שריר הלב, שנגרם לתובע ביום 7/1/96, כתאונת עבודה, כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). 2. הנתבע דחה את תביעת התובע בטענה של העדר אירוע תאונתי "אירוע חריג" ביום הנטען. 3. לתביעה שהגיש התובע למל"ל ביום 28/1/96 (מוצג נ/1) צרף התובע תרשומת נפרדת, אשר סומנה נ/2, ובה תאר את מה שארע לו ביום 7/1/96, כדלקמן: "בתאריך 7/1/96, יום ראשון בשעה 07.00 התחלתי את עבודתי כמסגר באופן רגיל. לאחר שעת עבודה הרגשתי עקיצות בצד שמאל שגרמו לי קשיי נשימה. פניתי למנהל שיפנה אותי לביה"ח." בהודעתו לחוקר תאר התובע את האירועים ביום 7/1/96 כדלקמן: "ש. האם זכור לך תאריך הפגיעה ומה קרה אותו יום? ת. ב-7/1/96 ב-07.00 בבוקר הגעתי לעבודה, התארגנתי בעבודה, לוקחים טילים, עשינו חלקים של גדרות, מדובר בגדרות ארוכות ועשיתי חלקים וזה חומר מגולוון. היה לי עוזר ולנטין עדיין עובד... ראש הקבוצה היה יעקב.. הלכנו לכיוון המשור שיסביר לי מה העבודה, היה לי איזה שיעול פתאומי והרגשתי רע. הלכתי הצידה, ירקתי והתחלתי להזיע. הרגשתי עקיצה בחזה ובגב בצד שמאל. בד"כ לפעמים יעקב לא מרגיש טוב בלב, שאל אותי אם יש לי כדור ואמרתי לו שאני רוצה כדור. הלכתי לרומן שאני לא מרגיש טוב ושיפנה אותי לבית חולים. הרגשתי לא טוב. הכנסתי לחזה יד הרגשתי חנק לגרון, להזיע, יגאל - בחור שעובד איתי לקח אותי לחדר מיון בבי"ח הלל יפה, ועשו בדיקות. ש.ת אותו יום שזה קרה זה היה יום ראשון ועשיתי עבודה רגילה לא מיוחדת. זה היה יום רגיל של עבודה. לא רבתי אבל היה לי שאלות לרומן - מה זה בתשלום.. ש. האם רבת עם רומן או שזה היה רגיל? ת. זה היה הסברים. לא רבנו וזה, שאלתי אותו בקשר לעליה במשכורת. לא היו שום צעקות, לא ולא. לא רבתי עם אף אחד בעבודה. בבית גם הכל היה בסדר. לא רבתי עם מישהו בבית. ... ש. איפה בדיוק קרה לך התקף הלב? ת. הרגשתי רע באולם בתוך המסגריה, והייתי בדרך לבצע עבודה לצורך חיתוך עם משור. ש. האם היה לך איזה סכסוך בעבודה או בבית? ת. לא. אף סכסוך לא היה לי. ש. האם אותו יום של המקרה היה שונה מימים אחרים, חריג במיוחד וקשה במיוחד? ת. לא. אני רגיל לעבודה פיזית, זו לא פעם ראשונה שעושה את העבודה." בדוח חדר המיון של בי"ח הלל יפה, לשם הגיע התובע ביום 7/1/96 בשעה 08.13, נרשם: "בן 45. פנה בגלל כאבים "עוקצניים" באיזור SCOPULA שבהקרנה לחזה... הזיע." בהמשך, ברישום ממחלקה פנימית, נרשם: "במשך כל הבוקר התלונן על לחץ בחזה". בסיכום המחלה של בי"ח הלל יפה, מיום 14/1/96, נרשם: "מדובר בחולה צעיר עם גורמי סיכון למחלת לב אסכמת, שהתקבל ליחידה בשל אוטם..". 4. בתביעה שהגיש התובע לבית הדין הועלתה לראשונה הגירסה לפיה, הוא הגיע ביום 7/1/96 לפני מועד תחילת העבודה כדי לשוחח עם המנהל רומן בקשר לתלוש המשכורת שקיבל לידיו ביום 5/1/96 וכי במהלך פגישה זו נוצר ויכוח שגרם לתובע התרגזות וכעס עם מנהל העבודה, וכשיצא מהפגישה הוא פנה והרים בעזרת עובד נוסף, חלק במשקל כבד, ומיד לאחר מכן, תוך כדי הליכה לבצע עבודה אחרת שנתבקש לבצעה, החל לחוש ברע ודקירות בחזה, שבעקבותם פנה למר רומן וביקשו להפנות אותו לבית החולים. 5. בתצהיר עדות ראשית שהגיש התובע, מוצג ת/1, הוא העלה גירסה שונה מזו שניתנה לחוקר, ולפיה: א. התובע יליד שנת 1950, בעת האירוע עבד כמסגר בחברת ק.ב.ן מהנדסים. ב. בתאריך 5.1.96 יום שישי, קיבל התובע תלוש שכר עבור חודש דצמבר 1995, והיו לו טענות כלפי מנהל המסגריה בדבר אופן חישוב השכר, וזה ביקשו לבדוק את התלוש בביתו ולחזור ולדבר עמו ביום ראשון, 7.1.96. ג. ביום ראשון 7.1.1996, ניגש התובע למנהל המסגריה ולטענתו כעס מאוד בעניין אי תשלום הפרמיות אשר הגיעו לו ולא נכללו בשכרו, ובין השניים התפתח ויכוח בעניין. ד. לטענת התובע, מיד לאחר השיחה הוא חש חולשה גופנית והרגשה לא טובה, אולם ייחס חולשה זו להתרגזות, ולכן שב לעבודתו בבית המלאכה כשהוא עצבני וחיוור. ה. על שולחן עבודתו של התובע בבית המלאכה היה מונח חלק מקונסטרוקציה במשקל של כ-80 ק"ג שהתובע היה צריך לטפל בו. התובע הרים, ידנית, את החלק של הקונסטרוקציה ביחד עם עובד נוסף, כדי להניחו בצד, ולא השתמשו במנוף שנועד לצרכים אלו, שהיה "תפוס" באותו רגע. ו. בזמן הרמת הקונסטרוקציה חש התובע לפתע כאב באזור הלב, אולם לא ייחס לכך חשיבות וחשב כי הכאב יחלוף . ז. לאחר מכן, ניגש אל התובע ראש הקבוצה וביקש מהתובע לגשת ולבצע עבודה אחרת. התובע הלך מספר מטרים מהמקום, והרגיש לפתע כאב ולחץ באזור החזה והגב, והתחיל להזיע. התובע חיפש כדור נגד כאבים, אולם משלא עלה הדבר בידו, ניגש לרומן המנהל והודיע לו כי הוא חש ברע ויש לו דקירות בחזה ובגב, וביקש להתפנות לבית החולים. ח. בביה"ח הלל יפה בחדרה אובחן כי התובע לקה באוטם חד בשריר הלב בדופן הקדמי. ט. התובע מיחס את הופעת האוטם בו לקה להתרגזות הבלתי רגילה בעבודה ולהרמת הקונסטרוקציה הכבדה במשקל 80 ק"ג ביחד עם עובד נוסף, באופן ידני, כך ששני האירועים החריגים גם יחד גרמו להופעת האוטם. 6. עוד ציין התובע בתצהירו כי הוא אושפז שוב בביה"ח ביום 30/4/96 עקב בעיות בתפקוד הלב, כאבים בחזה וקשיי נשימה ושוחרר ביום 2/5/96, וכעבור 4 ימים, היינו ביום 6/5/96, הגיע חוקר המל"ל לביתו לגבות את ההודעה, מוצג נ/4, ואז כטענתו "לא היו לו עצבים" לחוקר והוא אמר דברים לא מדויקים וכי העברית שלו לא כל כך טובה והוא מתקשה בניסוח דברים בעברית. עוד ציין התובע כי החוקר שאל אותו כל הזמן אם היה משהו חריג בעבודה, והוא ענה שלא, כי זאת היתה עבודה רגילה, והסביר זאת כי אמנם בעבר הוא הרים משקל של 60-50 ק"ג ולא חיכו למנוף, אלא שהפעם מדובר במשקל כבד יותר, כאשר ההרמה היתה תוך כדי כעס והתרגזות, כאשר הוא כבר הרגיש לא טוב, כך ששני הגורמים האלו הביאו להתקף הלב. התובע ציין עוד כי בהודעתו לחוקר הוא ניסה להמעיט בעניין ההתרגזות עם רומן משום שהרגיש לא נעים לאחר שרומן התקשר אליו ואמר שהעובדים כועסים עליו וטוענים שבגללו ארע התקף הלב לתובע, ולא רצה שהעובדים יאשימו את רומן בהתקף הלב שלו. 7. בעדותו בפנינו אישר התובע את הגירסה שמסר בתצהיר, ומשנשאל אודות הסתירה בין הגירסה שמסר לחוקר ובין הגירסה שמסר בתצהירו, השיב התובע (עמ' 4-7 לפרוטוקול), כדלקמן: "הייתי במצב לא כל כך טוב שכן הייתי לפני כן בבית חולים ותחת השפעת כדורים (ההודעה ניתנה 4 ימים לאחר האישפוז השני שלו). אני לא ביקשתי מהחוקר שיגיע פעם אחרת. כשהוא התקשר אמרתי לו שאני לבד בבית ולא ידעתי בכלל למה הוא מגיע.. לשאלתך, מדוע בתביעה שלי למל"ל נ/1 לא ציינתי שמות של עדים שהיו בזמן הפגיעה שלי, וגם במסמך נ/2.. לא צוינו שמות של עדים, אני משיב שהזכרתי שם את יעקב.. והזכרתי את ולנטין.. מנהל שהיה לנו דיבור איתו התקשר אלי הביתה כמה פעמים ושיחק על המצפון שלי ולכן לא סיפרתי את האמת, גם בבית החולים לא הספקתי לספר להם שזה קרה לי בעבודה, רק שאלו אם אני מעשן והשבתי שכן.. לשאלתך, מדוע בהודעה לחוקר, נ/4, לא ציינתי שום ויכוח בקשר למשכורת לפני אירוע התאונה אני משיב שאני התייחסתי לזה אך החוקר לא התמקד בעניין זה, שאל מספר שאלות ועניתי. גם הבנות שלי כשקראו מה כתוב בדוח כעסו ושאלו למה לא סיפרתי מה שקרה בעבודה במדויק.. לשאלתך, שבהודעה שלי נ/4 כתוב.. שאני לא רבתי עם אף אחד בעבודה, אני משיב שאני כן רבתי, הנכון הוא כי דיברנו בכעס. אני אדם רגוע. הכל נשאר אצלי בפנים, יצאתי החוצה והתפרצתי בכעס ועבדתי על חלק עבודה כבד שבד"כ מרימים במנוף.. לשאלתך, מדוע בהודעתי לחוקר לא ציינתי את עניין העבודה הקשה, אני משיב שסיפרתי לחוקר שהעבודה שלנו היא פיזית שעושים ריתוכים במסגריה.. באותו רגע אני וולנטין הרמנו את החלק. לא הרמתי לגמרי, ניסיתי להרים ואז הרגשתי רע ועזבתי את החלק. החלק הזה היה מונח על שולחן עבודה בגובה חצי מטר. ולנטין אמר לי "תעזוב אני אסתדר עם המנוף ואמשיך לעבוד לבד.. אם את מפנה אותי לנ/2 שם כתוב שלאחר שעת עבודה הרגשתי עקיצות בצד שמאל שגרמו לקשיי נשימה, אני משיב שלא יכול להיות כזה דבר, שכן אחרי שעה הייתי כבר בבית חולים." 8. מטעם התובע העידו בבית הדין שני עדים, מר יעקב סומחייב שהוא אחראי בעבודה (להלן: "יעקב"), ומר ולנטין לבובסקי העוזר של התובע (להלן: "ולנטין"). יעקב העיד כי הוא ראה את התובע וולנטין מרימים ידנית, ולא בעזרת מנוף, חתיכת קונסטרוקציה, שלאחריו בא התובע אליו ומששאל אותו למה הפרצוף שלך קצת צהוב, השיב התובע שהוא קצת עצבני וכואב לו משהו. עד זה העיד כי לא היתה לו שום שיחה על משכורת עם התובע, זה לא תפקידו, ותפקידו רק לתת לאנשים עבודה. בחקירתו החוזרת השיב יעקב (עמ' 10 לפרוטוקול) כי כשיצא התובע מהמשרד הוא שאל אותו מה קרה, והתובע השיב ששוחח עם רומן אך לא דיברו על נושא השיחה של התובע עם רומן, והוסיף כי התובע אמר לו שהוא "קצת עצבני". יעקב העיד כי הוא חיפש את התובע בבוקר אך אמרו לו שהוא במשרד, ומשיצא התובע ובא אליו קרא לו העוזר שלו ולנטין כדי לעזור לו. ולנטין העיד בפנינו בעמ' 10-12 לפרוטוקול, בניגוד לעדות יעקב, כי הוא לא ביקש מהתובע לעזור לו להרים את החלקים, אלא התובע בא בעצמו אליו לאחר שיצא מהמשרד והיה חיוור ועצבני. ולנטין העיד שהוא שאל את התובע מה קרה, וזה השיב "לא משנה", אך לפני שהתובע הלך למשרד הם שוחחו והוא הבין שהתובע הולך לדבר על המשכורת. ואילו בתשובה לשאלות ביה"ד אמר ולנטין שהוא לא זוכר שיעקב בא לחפש את התובע כשהתובע היה במשרד ודיבר עם רומן, וכי בזמן שהתובע היה במשרד הוא לא ידע עם מי הוא מדבר וגם לא ראה עם מי, בניגוד לעדותו בחקירתו הנגדית שהוא ידע שהתובע הלך לדבר על המשכורת. 9. קיומו של אירוע חריג בעבודתו של התובע: הלכה פסוקה היא, שעל-מנת שיוכר אוטם שריר הלב כתאונת עבודה, ראש לכל יש להוכיח קיומו של אירוע חריג בעבודתו של התובע. אירוע חריג יכול שיחשב כדחק נפשי בלתי רגיל או מאמץ גופני יוצא דופן. יוצא מכאן, כי על התובע להוכיח דחק נפשי בלתי רגיל לו היה חשוף בעבודתו ביום 7/1/96, בהשוואה עם הדחק הנפשי ו/או המאמץ הרגיל בעבודתו היום יומית. (דב"ע מו/ 0-139 דן יצחק נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח' 315). אם נסכם את העדויות שהובאו בפנינו, הרי ברור כי הן בהודעה לחוקר, והן בתביעה לתשלום דמי פגיעה והמכתב הנלווה המתאר את הנסיבות ביום האירוע הנטען, והן בתעוד הרפואי - לא הוזכר כלל עצם קיומו של ויכוח כלשהו, או אירוע חריג אחר שארע לתובע בעבודתו ביום 1/7/96. בעוד שגירסתו המשופרת של התובע בה הוא פרט את הנסיבות שעונות על הגדרת "אירוע חריג", ניתנה רק בתביעה בבית הדין ובתצהיר עדות ראשית מטעמו. אך למקרא עדות התובע בפנינו, הסבריו להעדר תיאור אותם אירועים, בהודעה לחוקר למרות שנשאל על כך במפורש ויותר מפעם אחת, ובתביעה שהוגשה למל"ל ובתעוד הרפואי הסמוך לאירוע, שאין חולק שניתנו במועדים סמוכים יותר לקרות האוטם, לא מצאנו כל הסבר משכנע. זאת וגם, לא מצאנו תימוכין וסיוע לגירסתו של התובע בעדויותיהם של העדים שהובאו מטעמו, שכן גם בעדותם באשר לסדר האירועים הנטען על ידם וע"י התובע, התגלו סתירות, והעיקר שמי מהם לא יכל להעיד בקשר לויכוח חריג או לא רגיל שהתקיים לטענת התובע, בינו ובין רומן המנהל. הכלל הוא כי בקביעה העובדתית אם היה ארוע חריג אם לאו, בית הדין מייחס משקל רב להתבטאויותיו של התובע בסמוך לאחר האירוע הנטען, מועד שניתן להניח, כי האיש משיח לפי תומו. בית הדין יעדיפן בדרך כלל על פני התבטאויות מאוחרות יותר של תובע בעת הגשת התביעה לבית הדין (עב"ל 248/98 מקסים פרש נ' המל"ל (לא פורסם)). בהקשר זה, יפים גם דבריו של כב' השופט פליטמן אשר קבע, כדלקמן: "אין ספק, כי יש לייחס מהימנות רבה לגרסתו הראשונית של המערער בבית-החולים בטרם היותו מודע להשלכה של גרסה זו או אחרת לגבי זכאותו" (עב"ל 01269/00 לוי רפאל נ. המוסד לביטוח לאומי (פסק דין מיום 28.6.01)). כך שברור שאם היה ויכוח בין התובע ובין המנהל רומן, זה לא יכל להיחשב כויכוח חריג שגרם דחק נפשי בלתי רגיל מאחר ולפי הגרסה הראשונית שנתן התובע לחוקר, הוא טען שהוא לא רב באותו היום עם אף אחד, לא בעבודה ולא בבית וכי הכל היה רגיל. זאת ועוד, לו היה התובע רואה באותו הויכוח כאירוע או כדחק נפשי חריג אשר גרם לאוטם שריר הלב, סביר להניח שהיה מייחס לו חשיבות באופן שאותו ויכוח היה מוצא ביטוי ואיזכור במסמך כלשהו, במיוחד עת הסבו בנותיו של התובע, כטענתו, את תשומת לבו לכך שהוא לא תאר בפני החוקר את ההתרחשות האמיתית בעבודה באותו יום, שכן מה היה יותר קל מאשר לכתוב מכתב לנתבע ולהודיעו שבכוונתו לספר את אשר התרחש באמת, שלא לדבר על כך שהתובע לא הזמין את מר רומן להעיד ולתמוך בגירסתו המאוחרת. כך גם בנושא הרמת משא כבד במשקל של כ-80 ק"ג שלא רק שלא בא זכרו באף מקום, אלא שבקשר אליו התגלו סתירות מהותיות בעדות העדים. 10. על סמך כל האמור לעיל, עולה איפוא, שעם כל הצער על כך שהתובע לקה באוטם שריר הלב, יש להעדיף את גירסת התובע כפי שזו מצאה את ביטויה בהודעה לחוקר, טופס התביעה והמכתב הנלווה, ורישומי בית החולים מיום האירוע - על פני גירסתו המאוחרת והמשופרת בכתב התביעה ובתצהיר, ומשכך, ברור כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה ולא הצליח לבסס את טענתו לפיה התרחש אירוע חריג כלשהו בעבודתו ביום 1/7/96, אשר גרם לו לאוטם שריר הלב. 11. התוצאה היא, כי אנו דוחים את התביעה בשלב העובדתי. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. התקף לב / אוטם שריר הלבהכרה בתאונת עבודההכרה בהתקף לב כתאונת עבודהתאונת עבודה