גב נתפס ביטוח לאומי

פסק דין 1. התובע הגיש לנתבע הודעה על פגיעה בעבודה (נ/1) בגין פגיעה בעבודה שארעה לו, לטענתו, ביום 26/3/99, בכך שבמהלך עבודתו, במהלך הרכבת ספה, "נתפס" גבו. 2. במכתבו מיום 14/12/99, הודיע הנתבע לתובע כי הוא דוחה את תביעתו לתשלום דמי פגיעה, בטענה שלא נמצא כי הארוע מיום 26/3/99 גרם לתובע לנזק פיזיולוגי ולאי-כושר לעבודה. כן נטען במכתבו של הנתבע כי אי-הכושר לעבודה בתקופה שמיום 27/3/99 ועד ליום 23/9/99, איננו תוצאה של הארוע מיום 26/3/99, אלא תוצאה של מצב תחלואי טבעי שהיה קיים אצל התובע עוד לפני יום 26/3/99. 3. כנגד דחיית תביעתו, הגיש התובע את התובענה שבפנינו. בכתב התביעה טען כי גבו נתפס במהלך הפעלת מאמץ כשהיה בתנוחה בלתי נוחה וכי ארוע זה גרם לו לאי-הכושר שאושר לו עד ליום 23/9/99. 4. ממכתב הדחיה של הנתבע, הנזכר בסעיף 2 לעיל, ניתן להבין כי בעת דחיית התביעה, לא חלק הנתבע על עצם קיומו של ארוע תאונתי, במהלך עבודתו של התובע ביום 26/3/99, אלא חלק רק על הקשר הסיבתי הרפואי בין אותו ארוע לבין אי-הכושר שהיה לאחר מכן. למרות זאת, בחר הנתבע לטעון בכתב הגנתו כי לתובע לא ארע כל ארוע תאונתי ביום 26/3/99. בחירתו זו של הנתבע, גרמה לצורך לשמוע עדויות, אשר לפי החלטת כב' השופט הראשי, שבפניו התנהל הדיון המוקדם - הוגשו בתצהירים. אמנם לפי ההלכה הפסוקה, אין הנתבע, כמתדיין בבית הדין, כבול לטענות הדחיה שהועלו במכתב הדחיה על ידי פקיד התביעות. אולם, לדעתנו היה טעם לסטות ממכתב הדחיה, רק אם היו בידי הנתבע ראיות הבאות להפריך את גרסתו של התובע. בענייננו, הנתבע לא הביא כל עדים מטעמו ולכן תמוה בעינינו שהוא החליט שלא לקבל את עמדתו של פקיד התביעות ולטעון כי כלל לא היה "ארוע". מכל מקום, כפי שכבר הערנו בהחלטתנו מיום 23/8/01, העדויות מטעם התובע הניחו את דעתנו שיש לקבל את גרסתו. אמנם התובע התבלבל בתאריכים, אך הוא נתן הסבר לתאריכים שנרשמו תחילה על ידי רופאתו. ענין אחד שלא התיישב היטב עם גרסת התובע נעוץ בעובדה שבתעודת חדר המיון מיום 27/3/99 נרשם כי הכאבים החלו "לפני יומיים", אך אנו סבורים שאין ברישום זה בלבד כדי לשלול את גרסת התובע, מה גם שייתכן שדובר על כאבים "מזה יומיים", ובמקרה כזה, אין כל סתירה בין מה שדובר עליו בחדר המיון לבין גרסת התובע. הן התובע והן אחיו שהעידו מטעמו עוררו בנו רושם מהימן, ולא מצאנו כל סיבה שלא לקבל את עדויותיהם. אלה עובדות המקרה (כפי שנקבעו בהחלטתנו מיום 23/8/01): 5. התובע, יליד שנת 1958, הוא אחד מבעלי השליטה בחברת גוונים תרבות הדיור בע"מ (שתיקרא להלן: "החברה"), העוסקת בין השאר, במכירת רהיטים. התובע אמנם רשום כעובד שכיר של החברה, אך בפועל, הוא ושני אחיו שולטים בחברה ונוהגים כעובדים עצמאיים ביחס לעסקיה. לתובע אין שעות עבודה קבועות, הוא נוהג לעבוד שעות רבות ביום וחלק מעבודתו היא עבודה פיזית מאומצת של הרכבת רהיטים ונשיאתם. 6. בעבר, נפגע התובע בגבו בתאונות עבודה, שהוכרו ככאלה על ידי הנתבע. הוא אושפז וטופל עקב כך טיפולים רפואיים, הכל כמפורט במסמכים הרפואיים. התובע כבר שבע אישפוזים בעבר ולדבריו "נמאס לי להיות מאושפז". לכן, כשנתקף התובע כאבי גב, הוא מנסה להימנע מאישפוז, אך אחת לשנתיים-שלוש, אין לתובע ברירה אלא לפנות לבית חולים. למרות נסיונו המר, התובע לא נמנע מהמשך מאמצים פיזיים בעבודה, מאחר שכאחד מבעלי העסק, הוא מעוניין בקידומו. 7. ביום 28/1/99, נפגע התובע במהלך עבודתו בכך שנחבל בבוהן רגלו השמאלית. ארוע זה הביא להעדרותו של התובע מהעבודה עד ליום 10/3/99. ביום 11/3/99 שב התובע לעבודה ועבד כרגיל, עד ליום 26/3/99. 8. ביום ו' 26/3/99, במהלך עבודתו של התובע, הוא עשה עבודות הרכבה בספה שהיתה בחנות של החברה. החנות עצמה היא גדולה מאד, יש לה 3 מפלסים שכל אחד מהם בשטח של לפחות 300 מ"ר. עובד אחר של החברה, מר סרגיי וולקוב, שהיה אמור להרכיב את הספה ביחד עם התובע, יצא למכונית כדי להביא רכיבים שהיו נחוצים להרכבה. אחיו של התובע, קובי מימון, היה באותה עת באותו מפלס של החנות, במרחק מספר מטרים מהתובע. אח נוסף, זאב, היה גם הוא בחנות באותו, אך בקומה אחרת. בעת שהתובע נותר לבדו עם הספה, כשמר וולקוב יצא למכונית, הוא החליט להתקדם בהרכבה. התובע היה בתנוחה של כריעה על ברכיו ליד הספה. בידו האחת הוא הרים את הספה, וביד השניה - ניסה להרכיב את הזרוע של הספה. התנוחה לא היתה נוחה לתובע. תוך כדי היותו באותה תנוחה - הוא הפעיל מאמץ פיזי לשם הרכבת הזרוע, ואז - חש שגבו "נתפס". התובע שמט את הספה ונותר במקומו. אחיו של התובע, קובי, שמע שהתובע קורא קריאת כאב ושמע את נפילתה של הספה, ורץ לעזור לתובע. התובע סבל מכאבים עזים ולא היה יכול לזוז בכוחות עצמו. קובי עזר לתובע להתרומם לעמידה. לאחר מספר דקות שבהן קובי תמך בתובע, בעמידה, הוא הושיב אותו על כסא גבוה, ולאחר מכן, משהכאבים לא חלפו והתובע עדיין לא היה מסוגל לזוז בעצמו, הסיע אותו קובי לביתו. 9. התובע, כאמור לעיל, רצה להימנע מאישפוז נוסף, ולכן לא פנה לבית החולים באותו יום. הוא לקח כדורי וולטרן וניסה לנוח בביתו. כאביו של התובע הלכו והתחזקו. הוא לא היה מסוגל לישון, ולא להסתובב בבית. למחרת, בשבת 27/3/99 - אשת התובע הסיעה אותו לחדר המיון בבית החולים בצפת. התובע אושפז בבית החולים והמשך הטיפול בו היה כמפורט במסמכים הרפואיים. רופאיו של התובע אישרו כי עקב הארוע מיום 26/3/99 הוא היה באי-כושר לעבודה לפחות עד ליום 23/9/99. המומחה 10. לאור קבלת גרסתו העובדתית של התובע, כמפורט לעיל, דחינו, בהחלטתנו מיום 23/8/01 את טענת הנתבע על העדרו של ארוע תאונתי. קבענו כי ארוע של "תפיסת" גב במהלך הפעלת מאמץ פיזי תוך כדי תנוחה בלתי נוחה, הינו ארוע תאונתי (ארוע פתאומי שניתן לאיתור מבחינת הזמן והמקום). מאחר שבין הצדדים היתה מחלוקת בתחום הרפואי, בענין השאלה אם יש קשר סיבתי בין אותו ארוע מיום 26/3/99 לבין אי-הכושר שנמשך עד ליום 23/9/99, החלטנו למנות את ד"ר דוד אנג'ל, לשמש מומחה-יועץ רפואי מטעמנו (להלן: "המומחה"), והפנינו אליו שאלות בדבר אותו קשר סיבתי. 11. המומחה נתן את חוות דעתו. לאחר מכן, הגיש ב"כ התובע בקשה להפנות למומחה שאלות הבהרה. בהחלטה מיום 12/5/02, התקבלה הבקשה באופן חלקי בלבד והופנו למומחה שתי שאלות הבהרה. 12. המומחה השיב אף על שאלות ההבהרה. לאחר קבלת תשובותיו, ניתנה לצדדים ההזדמנות להשלים את טיעוניהם. ב"כ התובע אכן הגיש סיכומים בכתב. 13. מחוות דעתו של המומחה ומתשובותיו לשאלות ההבהרה, עולה שלדעת המומחה התובע סבל מכאב גב תחתון, על רקע פריצות דיסקים מחוליה L3 עד חוליה S1. פריצות דיסקים אלה - שהן מחלתו הבסיסית, אינן קשורות לארוע מיום 26/3/99. פריצות הדיסקים נצפו כבר בבדיקות הדמיה קודמות ליום 26/3/99. אולם, ייתכן שהארוע ביום 26/3/99, גרם להחמרה זמנית במצבו, והמומחה סבור שסביר להניח שאי הכושר בתקופה של 3 שבועות מיום הארוע - אכן קשור למה שארע ביום 26/3/99, אך אין לייחס את שאר תקופת אי-הכושר למה שהיה ביום 26/3/99 אלא למחלה הבסיסית. המומחה מודע לכך שרופאים אחרים יכולים להעריך תקופה אחרת כתקופה שנכון לייחס אותה לארוע. הדבר תלוי בנסיון המקצועי של הרופאים. המומחה איננו יכול לקבוע שהערכת תקופה של חודשיים היא שגויה (תקופה זו נקבעה על ידי ד"ר רינות, בחוות דעת מטעם הנתבע). התייחסות לטענות ב"כ התובע בהשלמת סיכומיו 14. בהשלמת סיכומיו, טען ב"כ התובע שיש להעדיף את עמדותיהם של הרופאים שטיפלו בתובע ואישרו לו את תקופת אי-הכושר, עד ליום 23/9/99, על פני חוות דעתו של המומחה (וגם על פני חוות דעתו של ד"ר רינות). אין אנו מקבלים טענה זו. הלכה פסוקה היא שלחוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין יש לתת משקל נכבד, וצריכות להיות סיבות מיוחדות שלא לאמץ את חוות הדעת. הדבר נובע מעצם השיטה של מינוי מומחים-יועצים רפואיים בבית הדין לעבודה, המבטיחה שחוות הדעת תינתן על ידי גורם נייטרלי שמקצועיותו איננה (אמורה להיות) מוטלת בספק. ראו בענין זה, בין השאר, את אשר נפסק בדב"ע לו/8-0 דוידוביץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 374, 383, בדב"ע נה/79-0 סעדה - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) ובדב"ע נו/251-0 ישינובסקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 241, 246. בענייננו, לא מצאנו כל סיבה שלא לקבל את חוות דעתו של המומחה. חוות הדעת היתה סבירה, מנומקת, ברורה, לא היו בה סטיות מהעובדות שנקבעו על ידינו. על כן, אנו מאמצים אותה. 15. אמנם, ייתכן שתישאל השאלה כיצד זה אין אנו הולכים לפחות בעקבותיו של ד"ר רינות, שנתן חוות דעת מטעם המוסד לביטוח לאומי, וחיווה דעתו על כך שאם הארוע מיום 26/3/99 יוכר כפגיעה בעבודה - הרי שהשפעתו נמשכה חודשיים (עד ליום 26/5/99). על שאלה זו ניתן להשיב מספר תשובות: א. כאמור כבר לעיל, אנו מייחסים משקל מיוחד לחוות הדעת של המומחה שמונה על ידינו, אשר לא מצאנו סיבה שלא לאמץ אותה. ב. חוות דעתו העיקרית של ד"ר רינות היתה שאין להכיר כלל בארוע מיום 26/3/99 כבתאונת עבודה. אם היינו מאמצים את חוות דעתו של ד"ר רינות במלואה, הרי שהתביעה היתה נדחית. ג. פסק דין זה לא ימנע מהנתבע לשלם לתובע דמי פגיעה בעבור תקופה של חודשיים. אם דעתו של ד"ר רינות בענין משך הזמן שבו היתה השפעה לאורע מיום 26/3/99 אכן מקובלת על הנתבע - הרי שברור שהנתבע אמור להיות עקבי ולשלם לתובע דמי פגיעה למשך חודשיים. אולם, לאור חוות דעתו של המומחה מטעמנו - אין אנו מחייבים את הנתבע לנהוג כך. ל ס י כ ו ם 16. לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את התביעה ומצהירים כי ביום 26/3/99 נפגע התובע בתאונת עבודה, בעת שהרים ספה והדבר הביא ל"תפיסת" גבו. ארוע זה החמיר זמנית את מצבו של התובע וגרם לאי-כושרו של התובע לעבודה לפחות עד ליום 16/4/99. 17. על הנתבע לשלם לתובע דמי פגיעה בגין התקופה שמיום 27/3/99 ועד ליום 16/4/99 (כאמור לעיל, אם עמדתו של ד"ר רינות מקובלת על הנתבע, ברור שהנתבע זכאי לשלם לתובע דמי פגיעה עד ליום 26/5/99 או אף בעבור תקופה ממושכת יותר). 18. מכל מקום, אין בפסק דין זה כדי למנוע מועדה רפואית לקבוע כי לתובע היתה נכות זמנית, מלאה או חלקית, בתקופה שמיום 17/4/99 ואילך. 19. על הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/10/02, אם לא ישולמו קודם לכן. בסכום ההוצאות הבאנו בחשבון את דעתנו על כך שבהעדר ראיות מטעם הנתבע, לא היה מקום שהנתבע יסטה מהאמור במכתב הדחיה ויטען כי כלל לא היה "ארוע", כאמור בסעיף 4 לעיל. אם הנתבע היה נוהג כך - הרי שהמחלוקת בתיק היתה יכולה להצטמצם לשאלה הרפואית בלבד. 20. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. עמוד השדרהכאבי גב / בעיות גבביטוח לאומי