פסק דין 1. התובעת הגישה לנתבע תביעה לקבלת דמי אבטלה, בטענה שסיימה לעבוד אצל גב' יעל שדמה (שהיא "הצד השלישי" ותיקרא להלן: "יעל"). הנתבע, במכתבו לתובעת מיום 23/11/00, הודיע לתובעת הודעה בלתי מובנת לחלוטין, שלפיה, בעקבות חישוב מחודש, נמצאה התובעת זכאית לדמי אבטלה בסכום שלילי (מינוס 1,034 ₪). 2. כנגד המכתב האמור של הנתבע, הגישה התובעת את התובענה שבפנינו, ובה טענה, בין השאר, כי עבדה אצל יעל כמטפלת בילדתה עד אשר הילדה שבה טיפלה - הוכנסה למעון, וכי כעת היא מובטלת אך הנתבע מסרב לשלם לה דמי אבטלה. 3. בהחלטה שניתנה ביום 15/2/01, חוייב הנתבע להודיע למה התכוון במכתבו הבלתי מובן מיום 23/11/00 והאם לדעתו התובעת זכאית לדמי אבטלה. בתגובה, הגיש הנתבע כתב הגנה וכן הודעה מטעמו. הנתבע הסביר כי המכתב מיום 23/11/01 נשלח לתובעת בטעות שהנתבע התנצל אליה. לגופו של ענין, טען הנתבע כי התובעת איננה זכאית לדמי אבטלה, וזאת - לטענת הנתבע - מאחר שהיתה עובדת עצמאית. 4. תחילה, היה נראה כי אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית רלוונטית, וכי כל כולה של החלטת הנתבע לראות את התובעת כעובדת עצמאית, מבוססת על כך שלטענתו היא עבדה בביתה בלבד ולא בביתה של יעל. לפיכך, התיק לא נקבע מייד לדיון. במהלך זמן זה, הגיש הנתבע בקשה (בש"א 3964/01) להתיר לו להגיש הודעה לצד שלישי כנגד יעל. בקשתו זו התקבלה בהחלטה מיום 29/11/01. 5. לטענת הנתבע, בהודעה לצד שלישי - אף שהנתבע רואה את התובעת כעצמאית וחולק על טענתה שהתקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין יעל, הרי שאם תתקבל טענת התובעת שאכן היתה "עובדת" של יעל ולפיכך - היא תהיה זכאית לדמי אבטלה - יהיה על יעל לשפות את הנתבע בסכום דמי האבטלה, וזאת מאחר שלטענת הנתבע, יעל לא שילמה דמי ביטוח כנדרש, ועל סמך הוראת סעיף 369(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"). 6. לאחר הגשת ההודעה לצד שלישי, נקבע התיק להוכחות. במועד ההוכחות שמענו את עדותה של התובעת ואת עדותו של מר יובל שדמה, שהוא בעלה של יעל (וייקרא להלן: "יובל"). כן הוגשה לנו תעודת עובד ציבור מטעם מנהל מדור גביה בכיר של הנתבע. אלה עובדות המקרה: 4. התובעת היא בעלת נסיון בטיפול בפעוטות. את נסיונה זה רכשה עוד טרם עלייתה לישראל, בהיותה בסוריה. 5. גם בישראל עבדה התובעת, כבר בעבר כמטפלת בילדים. התובעת מעולם לא נרשמה בישראל כעובדת עצמאית. היא התקשרה התובעת טיפלה בילדים, קיבלה שכר מהוריהם וביקשה כי הוריהם ישלמו בעבורה דמי ביטוח לאומי. 6. ליעל וליובל יש בת, אשר היתה פעוטה בשנת 2000 (כפי הנראה, בתחילת שנת 2000 היא היתה כבת 4 חודשים). יעל ויובל חיפשו מטפלת לבתם, ולפי המלצה של חברתם - פנו אל התובעת. 7. בפגישה שהיתה בין התובעת לבין יעל ויובל, סוכם שהתובעת תטפל בבתם של יעל ויובל, תמורת שכר חודשי שישולם לה (סוכם על סך נטו של 1,700 ₪). על פי הסיכום ביניהם, היו אמורים יעל ויובל להביא את בתם אל בית התובעת, בסביבות השעה 7:30 ולקחת אותה בחזרה לכל המאוחר בשעה 13:00. 8. אכן, התובעת החלה לטפל בבתם של יעל ויובל, בביתה, בחודש פברואר 2000, וקיבלה מהם סך של 1,700 ₪ לחודש. בענין המועד המדוייק של תחילת העבודה, שמענו את עדות התובעת, שגרסה כי היא החלה לעבוד בתחילת חודש פברואר ואת עדותו של יובל שאישר כי התובעת החלה לעבוד בחודש פברואר, אך לדבריו "לאו דווקא" בתחילת החודש. בענין זה, אנו מביאים בחשבון שליובל היה אינטרס להמעיט במספר ימי העבודה בחודש פברואר 2000, לאור העובדה שכפי שהתברר במהלך הדיון, חסר דיווח על חודש אחד של העסקת התובעת, וכן אנו מביאים בחשבון את העובדה שיובל לא מסר גרסה הסותרת את זו של התובע, ולפיכך אנו מאמצים את גרסתה של התובעת. על כן, אנו קובעים שהתובעת החלה לטפל בבתם של יעל ויובל - בתחילת חודש פברואר 2000. 9. התובעת עצמה לא היתה אמורה לדאוג למזון עבור הילדה. יעל ויובל עשו זאת; הם האכילו את הילדה בביתם, והביאו עמם מזון עבורה לבית התובעת, כדי שהתובעת תתן לה (לעתים היה מדובר רק בבקבוק עם מזון לתינוקות, ולעתים היה מדובר גם בפירות ובמרק. הכל - בהתאם לצרכי הילדה ובהתאם לשעה שבה יעל לקחה את הילדה בחזרה מביתה של התובעת). יעל ויובל גם הביאו לול, טיטולים וצעצועים לביתה של התובעת. התובעת לא סיפקה בעצמה צעצועים לילדה. התובעת טיפלה בילדה, האכילה אותה במזון שהובא לה, וכן יצאה עמה לטיולים גם מחוץ לביתה. במהלך הטיפול בבתם של יעל ויובל, לא טיפלה התובעת בכל ילד אחר. 10. התובעת המשיכה לעבוד כך עד לחודש יולי 2000. יעל היא מורה והיתה יכולה לטפל בעצמה בתינוקת בחודשי הקיץ, אך למרות זאת - בחודש יולי התובעת עדיין הועסקה כמטפלת. באוקטובר 2000, החלו יעל ויובל לשלוח את בתם למעון. שוב מתעוררת השאלה עד לאיזה מועד בחודש יולי 2000 הועסקה התובעת בטיפול בבתם של יעל ויובל. לדעתנו, נכון יהיה לקבוע שהתובעת עבדה עד סוף חודש יולי 2000, וזאת הן בהתחשב בכך שלא הובאה בפנינו כל עדות על כך ששולם לתובע סכום בעבור חלק מחודש, כך שההנחה היא שהיא עבדה חודשים מלאים, והן בהתחשב בכך שכאשר יעל מסרה הודעה לחוקר הנתבע (הודעה שנגבתה לאחר הגשת התובענה), היא אמרה לחוקר הנתבע כי התובעת עבדה עד סוף חודש ספטמבר 2000). אמנם, העדים שהעידו בפנינו דיווחו על ההעסקה רק עד לחודש יולי 2000, ועל כן אין אנו קובעים שהתובעת עבדה מעבר לחודש זה, אך לדברים שמסרה יעל לחוקר הנתבע, יכול להיות משקל בקביעת המועד בחודש שבו הופסקה העבודה, ואם יעל סברה שהתובעת המשיכה לטפל בבתה עד לסוף חודש ספטמבר 2000, אנו סבורים שניתן לקבוע שהתובעת עסקה בכך (לפחות) עד לסוף חודש יולי 2000. 11. כזכור, בין התובעת לבין יעל ויובל סוכם שבני הזוג ידאגו לשלם לנתבע את דמי הביטוח בגין עבודתה של התובעת. אכן, יעל פנתה לנתבע בחודש מרץ 2002, ופתחה תיק ניכויים בגין העסקת עובד במשק בית. העסקת עובד במשק בית מחייבת דיווח ותשלום דמי ביטוח לנתבע, אחת ל-6 חודשים. בחודש יולי 2000, היה על יעל ויובל לדווח על העסקת התובעת במחצית הראשונה של שנת 2000. בחודש יולי 2000, דיווחו יעל ויובל על העסקתה של התובעת במשך 3 חודשים במחצית הראשונה של שנת 2000 (בטופס הדיווח נפלה טעות, אך ברור כי מדובר בדיווח על מחצית השנה הראשונה של 2000). לפי הדיווח - נרשם כי התובעת קיבלה שכר של 5,412 ₪ בשלושת החודשים שבהם היא הועסקה (כלומר סך של 1,804 ₪ לחודש, מעבר לסכום שהתובעת אכן השתכרה, שהיה סך של 1,700 ₪ לחודש). (כפי שנראה להלן, סכום זה היה דומה לשכר ברוטו של התובעת אילו היתה מועסקת שלא במשק בית, אלא בעבודה שבה שיעורי התשלום של דמי הביטוח - גבוהים יותר). 12. בחודש יוני 2000, או סמוך לפני כן, החל יובל להיות עובד עצמאי ונרשם ככזה אצל מס הכנסה ואצל הנתבע. רואה החשבון של יובל המליץ לו לרשום את העסקתה של התובעת במסגרת עסקו העצמאי, ולהוציא בעבורה תלוש משכורת, כביכול - בשם העסק. יובל אשר לא היה מנוסה בעניינים אלה, סמך על רואה החשבון שלו וקיבל את ההצעה. לפיכך, נפתח תיק ניכויים של יובל, בגין העסקת עובדים בעסק. יובל הוציא לתובעת תלושי משכורת על סך נטו של 1,700 ₪ לחודש (המהווה סך ברוטו של 1,803.90 ₪), ושילם לנתבע דמי ביטוח בגין העסקה זו, על פי שיעורי דמי הביטוח הנגבים בגין העסקת עובד בעסק. תלוש כזה הוצא בעבור חודש יוני 2000 ובעבור חודש אוגוסט 2000. אמנם, קבענו לעיל כי התובעת סיימה לעבוד בחודש יולי 2000 (אף כי למקרא הודעתה של יעל לחוקר הנתבע, אנו סבורים שייתכן שהיא המשיכה לעבוד גם לאחר מכן), וזאת מאחר שאין בפנינו עדויות על כך שהתובעת המשיכה לעבוד גם בחודש אוגוסט 2000. ההסבר שניתן על ידי יובל לכך שהוצא תלוש משכורת לחודש אוגוסט, היה שבשל טעות של מנהלת החשבונות לא הוצא תלוש בחודש יולי, למרות שהתובעת עבדה באותו חודש, ולכן - הוצא תלוש כזה בחודש אוגוסט 2000, אף שהתובעת כבר לא עבדה בחודש אוגוסט. בהעדר ראיה סותרת - אנו מקבלים הסבר זה וקובעים שתלוש המשכורת שהוצא לגבי חודש אוגוסט 2000, בא למעשה במקומו של התלוש לחודש יולי 2000. התובעת לא קיבלה את התלושים האלה, ועד למועד הדיון בתובענה היא אף לא ידעה כי הם הוצאו. 13. במהלך תקופת הטיפול בבתם של יעל ויובל היו מספר פעמים שהתובעת ביקשה חופש. יעל ויובל נענו לבקשה, התובעת קיבלה ימי חופשה. שכרה החודשי לא הופחת בגין כך. האם היו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין יעל ויובל ? 14. השאלה הראשונה שעלינו לדון בה, היא שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין יעל ויובל, שכן בהעדר יחסים כאלה, הרי שהתובעת כלל לא היתה מבוטח בביטוח אבטלה, ואז יתברר שדין התביעה (ודין ההודעה לצד שלישי) - להידחות. 15. אנו סבורים שלאור נסיבות ההעסקה - נכון יהיה לקבוע שאכן היו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין יעל ויובל, כשם שיש בין בני משפחה לבין מי שמסייע להם במשק ביתם. סברתנו זו מבוססת, בין השאר, על האמור להלן: א. לאור העובדה שהתובעת טיפלה רק בבתם של יעל ויובל ולא טיפלה במקביל באחרים, אין זה נכון לראות אותה כעובדת עצמאית או להשוות אותה לבעלת מעון לילדים (ובכך - מתקיים בה הפן השלילי של מבחן ההשתלבות). ב. התובעת לא השקיעה בעבודתה מאומה מלבד כח העבודה שלה. היא לא לקחה על עצמה כל סיכון עסקי, ולא היתה צפויה להפסיד מה"עסקה". התובעת לא סיפקה מזון לבתם של יעל ויובל, לא סיפקה לה טיטולים ואף לא היה בביתה הציוד הנדרש לשם הטיפול (לול) אלא יעל ויובל הביאו את הלול לביתה. ג. אמנם ליעל וליובל אין "מפעל" שהתובעת היתה יכולה "להשתלב" בו, אך כך הדבר תמיד כשמדובר בעובד במשק בית. גם מי שעובד בנקיון הבית אצל משפחה, נהוג לראותו כ"עובד" למרות שהוא איננו משולב ב"מפעל". הוא משולב בעבודות הבית. גם התובעת היתה "משולבת" בעבודות הבית של יעל ויובל, אשר כללו את הצורך בטיפול בבתם. ד. כלפי חוץ, התנהגו הצדדים כאילו יש ביניהם יחסי עובד-מעביד. יעל ויובל לא ביקשו שהתובעת תתן להם חשבוניות מס, הם דיווחו עליה כ"עובדת" שלהם. ה. התובעת עבדה במסגרת שעות קבועה, קיבלה שכר חודשי וקיבלה מספר ימי חופשה שנתית. ו. התובעת לא היתה רשאית להעביר את הטיפול בבתם של יעל ויובל למישהו אחר. יעל ויובל פנו אליה בעקבות המלצה והיה חשוב להם שהתובעת היא זו שתהיה המטפלת. ז. העובדה שהתובעת טיפלה בבתם של יעל ויובל בביתה - איננה אמורה להכריע בשאלת ראייתה כ"עובדת" (ראו בענין זה את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 20105/96 יהלום - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם). 16. אשר על כן, אנו קובעים כי בין התובעת לבין יעל ויובל, היו יחסי עובד-מעביד. 17. מעבר לנדרש, נעיר כי אף אם היינו בספק אם יש כאן יחסי עובד-מעביד או לא, היינו סבורים שלפחות לצרכי ביטוח אבטלה, כשאנו מביאים בחשבון את מטרת ביטוח האבטלה, יש לראות את התובעת כ"עובדת", שכן עם הפסקת הטיפול בבתם של יעל ויובל, איבדה התובעת את מקור פרנסתה, שלא מבחירתה, והדבר מגיעים למסקנה שלא היו יחסי עובד-מעביד. אנו סבורים כי ההגנה על התובעת מפני אובדן מקור הפרנסה מתיישבת הרבה יותר עם מטרתו של ביטוח האבטלה, מאשר ההגנה על נבחרי ציבור שמאבדים את מקור פרנסתם בשל שינויים פוליטיים. לפיכך, אם נבחר ציבור הוכר כ"עובד" לצורך ביטוח אבטלה, הרי שבדרך של קל וחומר ראוי לקבוע שיש לראות את התובעת כ"עובדת" (השוו: דנג"צ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נב(4) 817). הצו בדבר סיווג מבוטחים 18. הנתבע מבסס חלק ניכר מטענתו על כך שאין לראות את התובעת כ"עובדת", על צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), התשל"ב-1972 (שייקרא להלן: "הצו"). 19. לטענת הנתבע, אף אם מבחינת המבחנים הרגילים היה מקום לקבוע שיש יחסי עובד-מעביד, בין התובעת לבין יעל ויובל, הרי שעל פי הצו - יש לראות את התובעת כעובדת עצמאית, וזאת מאחר שהיא עבדה בביתה, ולאור הוראת סעיף 3 לצו והוראת פרט 2 לתוספת השניה לצו. אכן, עיון בפרט 2 לתוספת השניה לצו מעלה כי על פי הצו מי שעובד בביתו, בכל תנאי ההעסקה - אם הוא עובד אך ורק בביתו, אמור להיחשב כעובד עצמאי, לפי סעיף 3 לצו. 20. טענתו של הנתבע - איננה מקובלת עלינו, וזאת בשל כל אחד מהטעמים הבאים: א. סעיף 3 לצו איננו קובע שכל אלה המנויים בתוספת השניה לצו ייחשבו כעובדים עצמאיים, אלא הוא מסייג זאת בסייג: "ובלבד שמתקיימים לגביו תנאי ההגדרה של עובד עצמאי בסעיף 1 לחוק". מכאן, שכדי לראות את התובעת כעובדת עצמאית, יש לבחון אם התקיימו בה תנאי ההגדרה של "עובד עצמאי" בסעיף 1 לחוק. ההגדרה של "עובד עצמאי" בסעיף 1 לחוק קובעת חלופות שונות להגדרת אדם כ"עובד עצמאי" (בהתאם לשעות העבודה שלו ולהכנסתו), אך תנאי מוקדם לכל אלה, היא שאותו אדם יעסוק במשלח ידו "שלא כעובד". מאחר שמצאנו שהתובעת היתה "עובדת", הרי שלא התקיים בה התנאי שהיא עסקה במשלח ידה "שלא כעובד", ומכאן שלא התקיימה בה הגדרת "עובד עצמאי" שבסעיף 1 לחוק, וממילא, אין ללמוד מסעיף 3 לצו שיש לראות אותה כעובדת עצמאית. ב. על פי פרט 2 לתוספת השניה לצו - תנאי לתחולתו של פרט זה, היא שהמבוטח מועסק "אך ורק בביתו". התובעת אמנם טיפלה בבתם של יעל ויובל בביתה, אך היא גם הוציאה אותה לטיולים מחוץ לבית, כך שהיא לא עבדה "אך ורק" בביתה, אלא גם בחוץ. ג. בנסיבות התעסוקה המתפתחות, עם ריבוי המקרים של מועסקים העובדים בביתם, בלא צורך להגיע למקום עבודה אחר, אין כל הצדקה לראות כל אדם המועסק בביתו בלבד - כאילו הוא עובד עצמאי (וראו בענין זה שוב את אשר נפסק בעב"ל 20105/96יהלום - המוסד לביטוח לאומי, הנ"ל). 21. על כן, גם הוראותיו של הצו אינן מביאות אותנו לשנות את מסקנתנו על כך שהתובעת היתה "עובדת" וכך יש לראות אותה. היא לא היתה עובדת עצמאית. הזכאות לדמי אבטלה 22. משקבענו כי התובעת היתה עובדת הזכאית לשכר, הרי שהיא היתה מבוטחת בביטוח אבטלה לפי סעיף 158 לחוק. 23. קבענו גם כי התובעת היתה עובדת חודשית. לפי סעיף 161(א)(1) לחוק, עובד חודשי צובר תקופת אכשרה אם שולמו בעדו דמי ביטוח בעד 180 ימים בתוך 360 הימים שקדמו לתאריך הקובע. התובעת עבדה, כזכור, מתחילת חודש פברואר 2000 ועד סוף חודש יולי 2000, כלומר תקופת העסקתה היתה בת 182 ימים (בפברואר 2000 היו 29 ימים). 24. אמנם, יעל ויובל לא שילמו דמי ביטוח בגין כל התקופה. הם שילמו דמי ביטוח בגין 5 חודשים בלבד (בעד 3 חודשים שילמו כעובדת במשק בית ובעד חודשיים נוספים - שילמו כאילו עבדה בעסקו של יובל), אך לאור הוראת סעיף 365 לחוק - אין לכך משמעות מבחינת זכויותיה של התובעת, ועל כן - מבחינת צבירת תקופת האכשרה, בהתאם לסעיף 365 לחוק, יש לראות את התובעת כאילו שולמו בעבורה דמי ביטוח בעד כל התקופה שבה היא עבדה, כלומר בעד תקופה של 182 ימים. 25. התוצאה מהאמור לעיל היא שהוכח כי התובעת מבוטחת בביטוח אבטלה וצברה תקופת אכשרה מספקת, ועל כן - היא זכאית לדמי אבטלה, כל עוד התקיימו שאר התנאים המזכים בדמי אבטלה (היותה "מובטלת", בהתאם לסעיף 163 לחוק). 26. על כן, אנו מקבלים את התביעה בכך שאנו מצהירים כי התובעת היתה "עובדת" של יעל ויובל וצברה בעבודתה אצלם - תקופת אכשרה מספקת. (לכן, היא זכאית לדמי אבטלה, אם וכל עוד התקיימו בה התנאים האמורים בסעיף 163 לחוק). ההודעה לצד השלישי 27. נוכחנו לדעת כי יעל ויובל לא שילמו לנתבע את מלוא דמי הביטוח שהיה עליהם לשלם. (התובעת עבדה 6 חודשים ושולמו דמי ביטוח על 5 חודשים בלבד). עם זאת, התברר כי בעד חמשת החודשים שלגביהם שולמו דמי ביטוח, היו אלה דמי ביטוח בשיעור העולה על מה שהיה צריך לשלם, שכן בשלושת החודשים שלגביהם דווח על התובעת כעובדת במשק בית - דיווחה יעל על שכר העולה על שכרה האמיתי של התובעת (סך של 1,804 ₪ במקום סך של 1,700 ₪), ואילו בשני החודשים שבהם הוצאו לתובעת תלושי משכורת לא רק שדווח על שכר בסך 1,803.90 ₪, אלא שולמו דמי ביטוח בשיעור המתאים למי שעובד בעסק, שיעור העולה על שיעור דמי הביטוח למי שמועסק במשק בית). 28. סעיף 369(א) לחוק, שהנתבע נסמך עליו, קובע כך: "לא נרשם מעביד בהתאם לתקנות על פי סעיף 379 או לא שילם במועד התשלום את דמי הביטוח בעד עובד פלוני, ולפני הרישום או אחרי מועד התשלום ולפני סילוק הפיגורים קרה לעובד מקרה המזכה לגמלה, רשאי המוסד לתבוע מהמעביד סכום השווה לגמלאות בכסף ששילם המוסד, או שהוא עתיד לשלמן, ואת השווי הכספי של הגמלאות בעין שניתנו לזכאי לגמלה, בקשר לאותו מקרה.". מכאן, שאין בחוק הוראה גורפת שכל מעביד שלא דיווח כראוי על העסקת עובדו, או לא שילם את מלוא דמי הביטוח על העסקת העובד חייב לשפות את הנתבע בסכום הגמלה, כשהתברר שהעובד זכאי לגמלה. כל שנרשם בסעיף הוא שהנתבע "רשאי" לתבוע זאת מהמעביד. מניסוחו של הסעיף, המאפשר לנתבע לתבוע מהמעביד את שווי הגמלה, אך איננו קובע שהמעביד חייב לשפות את הנתבע בכל מקרה, מתברר שיש לנתבע שיקול דעת אם לתבוע מהמעביד את השיפוי או אם לא לתבוע. שיקול דעת מעין זה, אמור להיות מופעל על ידי הנתבע (ככל שיקול דעת הניתן לגוף מנהלי), באופן שוויוני, לפי קריטריונים ברורים וקבועים, ותוך שמירת עיקרי הצדק הטבעי, לרבות מתן זכות טיעון בטרם הדרישה. 29. הנתבע לא הביא כל ראיה להראות מדוע החליט - במקרה של יעל - לדרוש ממנה את שיפויו בענין דמי האבטלה של התובעת, לא הראה מה היו השיקולים של הנתבע כשהגעי להחלטה, לא הראה שהוא נהג באורח שוויוני, מתוך שיקולים ענייניים וכי נתן ליעל זכות לטעון את טענותיה בטרם החליט לתבוע ממנה שיפוי על דמי האבטלה לתובעת. שום דבר לא מנע מהנתבע להביא ראיות בעניינים אלה. הנתבע היה יכול להביא כעדים את עובדיו אשר החליטו כי כך יש לעשות, הנתבע היה יכול גם לכלול את השיקולים האמורים במסגרת תעודת עובד הציבור שהוגשה מטעמו (או להגיש תעודת עובד ציבור נוספת). 30. לאור השתלשלות העניינים בתביעה, ומאחר שעמדתו העיקרית של הנתבע גורסת שהתובעת כלל איננה זכאית לדמי אבטלה, סביר בעינינו להניח שההחלטה לתובע שיפוי מיעל, נפלה רק לאחר הגשת התובענה, והיא התקבלה דווקא בלשכה המשפטית של הנתבע. עם כל הכבוד שאנו רוחשים ללשכה המשפטית של הנתבע (ואנו אכן רוחשים כבוד לשיקולי הלשכה המשפטית ולאופן ייצוגו של הנתבע על ידי לשכה זו), הרי שלדעתנו שיקול הדעת שאמור להיות מופעל כשהנתבע מחליט אם לדרוש שיפוי ממעביד על פי סעיף 369 לחוק, איננו אמור להיות שיקול הדעת של הלשכה המשפטית, אלא שיקול הדעת של גורמים מקצועיים בנתבע (פקידי תביעות או פקידי גבייה). הלשכה המשפטית של הנתבע אמורה לתת ייעוץ לפקידי הנתבע ולייצג את הנתבע לאחר שהוא הפעיל את שיקול דעתו, אך לא להפעיל את שיקול הדעת במקום הגורמים המקצועיים אצל הנתבע. 31. משהנתבע לא הראה כי פעל כראוי בעת הפעלת שיקול דעתו בענין דרישת השיפוי לפי סעיף 369 לחוק (לפחות בכל הנוגע למתן זכות טיעון ליעל בטרם הדרישה), אנו סבורים שנכון יהיה לדחות את ההודעה לצד השלישי ולא לחייב את יעל לשפות את הנתבע בסכום השווה לדמי האבטלה. 32. יתרה מכך, גם לגופו של ענין, ואף אם הנתבע היה נוהג על פי כללי הצדק הטבעי, אנו סבורים שלא זה המקרה המתאים להפעלת סמכותו של הנתבע מכח סעיף 369 לחוק. הטעמים לדעתנו זו מפורטים להלן: א. לדעתנו, ובהמשך לאמור בסעיף 27 לעיל - אין כלל חֶסֶר בדמי ביטוח. אדרבא, הנתבע קיבל דמי ביטוח בסכום העולה על מה שהגיע לו. אמנם, אין אנו מומחים בחישובי גביית דמי ביטוח, אך על סמך המסמכים שצורפו לתעודת עובד הציבור - אנו סבורים שניתן לעשות חשבון כזה. שיעור דמי הביטוח לעובד במשק בית (בגילה של התובעת) הוא 7.25%. על ששה חודשי העסקה בשכר חודשי של 1,700 ₪, כלומר - בשכר כולל של 10,200 ₪, היה על יעל ויובל לשלם לנתבע דמי ביטוח בסך 740 ש"ח. יעל שילמה דמי ביטוח בסך 392 ₪ על שלושת החודשים שלגביהם דיווחה על התובעת כעובדת במשק בית (7.25% מסך 5,412 ₪), ואילו יובל שילם דמי ביטוח (בשני החודשים שלגביהם הוציא תלוש משכורת), בסך כולל של 386 ₪ (מתוכו סך של 207.80 ש"ח כניכוי, כביכול, משכרה של התובעת והיתרה - כתשלום על חשבונו כמעסיק), כך עולה מהתדפיס שצורף לתעודת עובד הציבור בענין דיווחיו של יובל בתיק הניכויים. מכאן, שהנתבע קיבל דמי ביטוח בגין העסקתה של התובעת בסך כולל של 778 ₪, אף שהגיע לו רק סכום של 740 ₪. מכאן - שלמרות שיעל ויובל לא נהגו כשורה בכך שלא דיווחו על מלוא חודשי העסקתה של התובעת ולמרות שיובל לא נהג כשורה בכך שדיווח על התובעת כאילו היא עבדה בעסקו, הרי שהם שילמו לנתבע דמי ביטוח בסך 38 ₪ מעבר למה שהגיע לנתבע. ב. לא רק ענין הסכום מצדיק את דחיית ההודעה לצד שלישי, אלא גם ענין מועדי הדיווח והתשלום. כאמור כבר לעיל, על העסקת עובד במשק בית, יש לדווח (ולשלם דמי ביטוח), רק אחת ל-6 חודשים. מכאן שעל העסקת התובעת בחודש יולי 2000, היה על יעל ויובל לדווח רק בחודש ינואר 2001 (הדיווח על המחצית השניה של שנת 2000). התובעת החלה להיות זכאית לדמי אבטלה עוד לפני ינואר 2001 (תביעתה נדחתה כבר בחודש נובמבר 2000). לפיכך, "המקרה המזכה לגמלה" האמור בסעיף 369(א) לחוק, התרחש בטרם היה על יעל ויובל לדווח על העסקתה של התובעת בחודש יולי 2000, ועל כן - לא היה מקום לדרוש מיעל לשפות את הנתבע על דמי האבטלה של התובעת. 33. אשר על כן, דעתנו היא כי יש לדחות את ההודעה לצד השלישי. ל ס י כ ו ם 34. בשל כל המפורט לעיל, אנו מקבלים את התביעה, ומצהירים כי התובעת היתה "עובדת" של יעל ויובל וצברה בעבודתה אצלם - תקופת אכשרה מספקת. (לכן, היא זכאית לדמי אבטלה, אם וכל עוד התקיימו בה התנאים האמורים בסעיף 163 לחוק). אנו דוחים את ההודעה לצד השלישי. 35. על הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בסך 400 ₪. על הנתבע לשלם ליעל את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪, בתוספת מע"מ. מטפלתדמי אבטלה