פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. השאלה שבמחלוקת בתביעה מושא ערעור זה היא, האם ארעה למערערת ביום 19.2.1995 "תאונת עבודה" כמשמעות מונח זה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - התאונה), אשר גרמה לה, לטענתה, ל"קרע בגיד של השרוול המסובב", הבא לידי ביטוי ב"כתף ימנית קפואה באופן קשה" (להלן - המחלה) (הציטוטים הם מחוות דעת רפואית של ד"ר אברהם ששון, שצורפה לכתב התביעה ולתצהיר המערערת). 2. א. המערערת עבדה בתקופה הרלוונטית לתביעה בחברת כח האדם "דנאל" (להלן - המעסיקה) כמטפלת בקשישים. ב. המסמך הראשון הקביל, בו קשרה המערערת בין המחלה לתאונה הוא נ/3 - הודעת המערערת לחוקר המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) - בו נאמרו לעניין התאונה הדברים הבאים: " את המקרה שלי אני זוכרת זה היה ב-19.2.95 הלכתי לטפל בקשישה שאני מטפלת בה ראשונה כל בוקר שהיא דרעי זוהרה, אז הכנסתי אותה למקלחת והיא קיבלה סחרחורת ותפסתי אותה, כי היא עמדה ליפול. ותפסתי אותה ובתפיסה הרגשתי כאב בכתף הימנית, המשכתי רגיל וקילחתי אותה והמשכתי לעבוד עד 22.2.95 והפסקתי היו לי כאבים ולא יכולתי להמשיך יותר". 3. בית הדין האזורי בבאר שבע (תב"ע נו/333-0 ; השופטת יהודית גלטנר-הופמן כדן יחיד) לא קיבל את גרסת המערערת, ודחה את תביעתה, תוך שהוא מטיל ספק באמינות הגרסה. בית הדין האזורי נימק את מסקנתו זו בנימוקים הבאים: א. עדותה של המערערת אינה נקיה מספקות. אין כל ראיה שארע למערערת אירוע תאונתי ביום 19.2.1995. האמור ב - נ/1 וההפניה לצילומים הינם בשל כאבי גב, כפי שפורט ב - נ/5, המהווה את פענוח הצילומים. ב. אישור המעסיקה, לפיו הפסיקה המערערת לעבוד ביום 22.2.1995, אומנם צורף לתצהיר המערערת, אך לא הוגשה בקשה להגישו כראיה, ולכן אין כל משקל לאמור בו. ג. המערערת העלתה לראשונה את הגרסה בדבר מועד הפסקת העבודה ביום 22.2.1995 בעת הודעתה בפני חוקר המוסד. ההודעה לחוקר המוסד נמסרה ביום 22.8.1995. ד. המערערת לא ציינה בכתב תביעתה, כי פנתה לטיפול רפואי מייד לאחר האירוע מיום 19.2.1995, אלא רק לאחר שבועיים. גרסה זו מנוגדת לאמור בתצהירה ובעדותה, לפיהם פנתה לרופא עוד באותו היום. בתביעה למוסד ציינה המערערת, כי פנתה לטיפול רפואי לראשונה רק ביום 1.3.1995. ה. אין כל רישום על אירוע כלשהו בהפניה לצילום מיום 19.2.1995. ו. המסקנה הסופית של בית הדין האזורי נוסחה במילים הבאות: "התובעת לא השכילה להוכיח, ולו ב"ראשית ראיה" כי ביום 19.2.1995 ארע לה "אירוע תאונתי" בעבודה. מדובר בשאלת מהימנות והעובדה, כי עדותה בפני עוררה ספיקות, הרי התרשמותי מעדותה לרבות נתוח האמור במסמכים הרפואיים לרבות בכתבי טענותיה מביאים למסקנה כי יש לדחות התביעה" (ההדגשות הוספו - ע.ר). 4. בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי טענה המערערת בתמצית את הטענות הבאות: א. אישור המעסיקה שצרפה המערערת לתצהירה הוא ראיה קבילה, כאמור בהחלטת בית הדין האזורי מיום 8.5.1996, בה נכתב: "יש לצרף לתצהירים כל המסמכים שברצון הצדדים להגיש כראיה". בנסיבות אלה, לא היה מקום לפסול כראיה את אישור המעסיקה, שצורף לתצהיר המערערת. ב. הרישום, לפיו ארעה התאונה ביום 1.3.1995 מקורו בטעות שמקורה ברישום תאריך זה בנ/4 והעתקתו למסמכים הבאים. ג. המוצגים נ/1 ו - נ/4, תוכנם ומועדיהם מצביעים על קיום אירוע תאונתי ביום 19.2.1995. ד. המוסד לא הכחיש בכתב ההגנה קיומו של אירוע תאונתי, וטען רק להעדר קשר סיבתי בינו לבין המחלה. ה. את העדר רישום האירוע התאונתי במסמכים יש להסביר בכך, שרק לאחר חודשים התבררה האבחנה האמיתית. ו. הבקשה להזמנת ד"ר ברונשטיין לעדות לא מולאה. ז. קיימת נכונות מצד המערערת להחזרת הדיון לבית הדין האזורי לצורך הזמנת ד"ר ברונשטיין ומינוי מומחה. 5. המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי, כשהוא טוען את הטענות הבאות: א. המערערת לא זכרה בעדותה בבית הדין את תאריך האירוע התאונתי הנטען על ידה, ולכן בהעדר עדים לאירוע, יש לתת משנה תוקף למסמכים ולהתרשמות בית הדין מהמערערת, שלא הייתה חיובית. ב. במסמכים הרפואיים לא מצוין שום אירוע. ג. בתעודה הרפואית מיום 1.3.1995 כתוב בעיית גב. במסמך מיום 15.3.1995 בעית כתף ובמסמך מיום 19.3.1995 בעית גב. הדברים לא ברורים. ד. המערערת לא הפסיקה את עבודתה מיד. ה. המוסד לא הסכים לקבל את המסמכים שצורפו לתצהיר, ואין זה בטוח ששתיקה כהודאה. ו. היה מקום להזמין את ד"ר ברונשטיין, האחראי, לטענת המערערת, על הטעות במסמך הרפואי (נ/4), אך הדבר לא נעשה. 6. א. ראשית דבר, יש מקום לשרש טעות, שנפלה בפסק דינו של בית הדין האזורי, שעה שלא קיבל כראיה את אישור המעסיקה בדבר מועד סיום עבודת המערערת, שצורף לתצהיר המערערת, בנימוק שהמערערת לא בקשה את הגשתו כראיה. ב. קביעה זו בטעות יסודה. על פי שיטת הגשת עדויות ראשיות בתצהירים הנהוגה בבית דין זה מקדמת דנא, נכתבו בסעיף 3 להחלטת בית הדין האזורי בעניין זה מיום 8.5.1996 הדברים הבאים: "יש לצרף לתצהירים כל המסמכים שברצון הצדדים להגיש כראיה" (ההדגשה הוספה - ע.ר). משצורפו המסמכים לתצהיר מהווים הם ראיה לכל דבר ועניין, ואין צורך להגיש בקשה נוספת להגשתם, אלא אם כן מתנגד הצד שכנגד להגשתם ומגיש בקשה מתאימה בהתאם. כל עוד לא הוגשה בקשה כאמור, על כל המשתמע מכך, שתיקת הצד שכנגד אכן מהווה הסכמה, והמסמכים המצורפים לתצהיר מהווים ראיות קבילות וכשרות לכל דבר ועניין. דוגמא לדרך ההתנגדות לצרוף מסמכים לתצהיר מצוייה, למשל, בדב"ע נז/268-3 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ ואח' - אורי תדמור (לא פורסם) עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך ל(9) 245 בעמ' 6 - 9. 7. משהגענו למסקנה, כי ראיה שצורפה לתצהיר היא ראיה קבילה, נותרה בעינה השאלה, האם יש בכך כדי לשנות את המסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי. התשובה לשאלה זו היא שלילית, כפי שיפורט להלן. 8. בטופס ההפניה ליעוץ, הנושא תאריך 19.2.1995 (נ/1) כותב היועץ בתשובתו "חופש מחלה ל-3 שבועות". על פי רישום זה הייתה, לכאורה, צריכה לחול הפסקת העבודה כבר ביום 19.2.1995. 9. א. בטופס, שנכתב על ידי המעסיקה לקבלת "עזרה רפואית לעובד במפעל", נכתב שהמערערת נפגעה ביום 1.3.1995 בשעה 8:00, כאשר עבדה בטיפול בקשישים כתוצאה "מהרמת המטופלת". במסמך זה מופיע תאריך התאונה כ-1.3.1995. ב. מסמך זה לא הוגש כראיה לבית הדין האזורי, עקב התנגדות המערערת (עמ' 2 לפרוטוקול בית הדין האזורי), אך צורף למסמכי המוסד, שהומצאו לבית דין זה, אך לא נתקבלו כראיה. המסמך נושא, לכאורה, תאריך 24.3.1995, אף על פי שבפרוטוקול הדיון הוא מופיע כנושא תאריך 24.9.1995 (עמ' 1 שורה 26 לפרוטוקול בית הדין האזורי). אומנם הספרה 3 אינה ברורה דיה וניתן לטעות בה ולסבור שמדובר בספרה 9, ואכן בעותק אחר של מסמך זה המצוי במסמכים שהומצאו לבית דין זה (מסמך זה נמצא פעמיים בצרור המסמכים שהומצאו לבית דין זה) נראה, לכאורה, שמדובר בתאריך 24.9.1995. ברם, תאריך הבדיקה הראשונה של המערערת המופיע בנ/4 - התעודה הראשונה לנפגע בעבודה - הוא 24.3.1995, נתון התומך בהנחה שמסמך זה הוצא, אפוא, בתאריך 24.3.1995, וכי אכן מדובר בספרה 3 ולא 9, כפי שניתן להבחין היטב בהגדלת הספרה בזכוכית מגדלת. עם זה אין להתעלם מכך, שמסמך זה, שהוא המסמך המוקדם ביותר, שבו מופיע סיפור התאונה, לא התקבל על ידי בית הדין האזורי, בשל התנגדות המערערת, ומבחינה זו שומה עלינו להתעלם ממנו. 10. בניגוד למסמך זה, בו מופיע סיפור התאונה, אין סיפור התאונה מופיע בנ/4, למרות, שלכאורה, מדובר במסמך מאותו תאריך. בנ/4 מופיע תאריך התאונה כ-1.3.1995, אף על פי שנכתב בו שצילומי הרנטגן נערכו בתאריך 19.2.1995. העובדה שהצילומים מתאריך 19.2.1995 מופיעים ב - נ/4 תומכת, לכאורה, בקשר שבין תאריך 19.2.1995 לתאונה. 11. הרישומים בכרטיס הרפואי המהווה חלק מנ/1 אינם ברורים דים. הרישום מתחיל מתאריך 28.2.1995, ועד כמה שהבינותי, הוא בנושא שונה מהתלונות עקב התאונה כי מצויין בו, בין השאר, נפיחות בפנים. הרישום בסמוך לרישום זה הוא לגבי חופשת מחלה בתאריכים 10.2.1995 - 1. בתאריך 15.3.1995 יש הפנייה לרופאה תעסוקתית וצויינה חופשת מחלה מתאריך 31.3.1995 - 16.3.1995. גם ברישום מתאריך 12.4.1995 אין ציון של אירוע. רק בתאריך 30.4.1995 יש רישום על "תעודת עבודה" ומצוינים התאריכים 1.3.1995 ו-20.5.1995 - 1. 12. אכן, המסמך, המעיד על הפסקת העבודה ביום 22.2.1995 מסיבות רפואיות, שכאמור לא התקבל כראייה בבית הדין האזורי, תומך בגרסת המערערת, שהתאונה לא ארעה בתאריך 1.3.1995, אלא קודם לכן, אך מסמך זה יש לציין נושא תאריך 29.8.1995. 13. בתביעה שהגישה המערערת למוסד ביום 2.4.1995 מציינת המערערת שהרימה את המטופלת. רישום זה אינו בדיוק תואם את הרישום ב - נ/3, לפיו משעמדה הקשישה ליפול (אך כנראה, טרם נפלה) תפסה אותה המערערת, במטרה למנוע את הנפילה. הביטוי "הרמה" אינו בדיוק מתאים לפעולה שעשתה המערערת. הייתה כאן תפיסה, כדי למנוע נפילה, ואולי פעולה כדי לייצב את מי שנוטה ליפול. אכן המערערת אישרה, ב - נ/3, שתיאור התאונה בנ/3 הוא הנכון ותיאור התאונה בטופס התביעה למוסד הוא שגוי ונרשם במשרד המעסיקה. 14. א. תאריך הפגיעה 1.3.1995 מופיע בתעודה הראשונה לנפגע בעבודה, בטופס התביעה למוסד ובאישור המעסיקה לבקשה להגשת טיפול רפואי (טופס בל/250), שלא התקבל, כאמור, כראיה, כאמור בסעיף 9א לפסק דין זה. ב. יש לציין עוד, כי בטופס התביעה למוסד מצויין כי תאריך ה-1.3.1995 חל ביום ג', כאשר תאריך זה על פי לוח השנה חל ביום ד'. ג. המערערת הסבירה, כי רישום התאונה בטופס התביעה למוסד ב- 1.3.1995 נרשם במשרד המעסיקה (נ/3), והוא אינו רישום נכון. ד. בסעיף 6 סיפא לתצהירה הצהירה המערערת כי "מאחר וה-1.3.95 היה התאריך בו הפגיעה הגיעה לשלב רציני וחמור, חשבתי שזה המשמעות של תאריך הפגיעה". הסבר זה שונה מההסבר שנתנה המערערת בנ/3, בו זקפה את הרישום המוטעה למעסיקה. 15. א. עוד יש לציין, כי בסעיף 7 לתצהירה הצהירה המערערת, כי התאונה ארעה ביום ג' כשם שנרשם בטופס התביעה למוסד, אך על פי לוח השנה תאריך 19.2.1995 הוא יום א' ולא יום ג'. ב. על פי האמור בסעיף 10 לתצהיר המערערת, המצטט את חוות דעת ד"ר ששון, סביר מאוד שחלפו שבועיים מאז התאונה ועד להתגבשות הפגיעה המוחלטת בכושרה לעבוד, קרי בתאריך 1.3.1995, אך על פי סעיף 7 לתצהירה כבר שלושה ימים לאחר התאונה, דהיינו ביום 22.2.1995, לא יכלה להמשיך לעבוד עקב הכאבים. ההצהרה בנושא זה בסעיף 7 לתצהיר המערערת אינה מתיישבת עם האמור בנושא זה בסעיף 10 לתצהירה. ג. זאת ועוד. בסעיף 7 לתצהירה הצהירה המערערת, כי לאחר התאונה שארעה ביום ג' בשבוע המשיכה לעבוד עוד 3 ימים עד "סוף אותו שבוע", אך תאריך 22.2.1995 אינו סוף אותו השבוע, כי אם יום ד'. אילו אכן תאריך 19.2.1995 היה יום ג', נכון היה להצהיר, כי תאריך 22.2.1995 הוא סוף השבוע, אך לא זו המציאות, כפי שמשתקפת בלוח השנה של אותה שנה. 16. א. בחקירה הנגדית תרצה המערערת את רישום תאריך 1.3.1995 כתאריך התאונה בטופס התביעה למוסד, ברישום תאריך זה כתאריך התאונה ב"תעודת המחלה". טיעון זה הוא נימוק נוסף לטעות ברישום תאריך התאונה, והוא שונה מהנימוקים הקודמים. ב. המערערת נשאלה עוד בעניין זה בחקירה הנגדית בזו הלשון: "שאלה: איך את מסבירה שחודש לאחר התאונה כשאת מגישה תביעה לבטוח לאומי את שוכחת שהתאונה היתה ב- 19.2.95, וכעבור 8 חודשים את כן זוכרת שהתאונה היתה ב-19.2.95? תשובה: אני לא זוכרת את התאריך. יש לי את זה רשום. שאלה: אחרי שהגשת לביטוח לאומי למה אחרי כן לא זכרת את התאריך? תשובה: לא זוכרת". ג. גם בהמשך החקירה הנגדית לגבי נושא התאריכים, לא ידעה המערערת לתת הסברים נקיים מספקות. 17. א. המערערת נשאלה בחקירה הנגדית, מדוע לא ציינה, שקרה לה משהו בעבודה, והשיבה, כי לא חשבה שזהו משהו קשה. ב. אין להוציא מכלל סבירות, שאירוע, שעל פניו אינו נראה טראומטי - תפיסת מי שנוטה ליפול - לא ידווח לרופא, מה גם שהכאבים, לטענת המערערת, לא היו חריפים בתחילה, ואפשר שהמערערת לא קשרה בין הכאבים ובין אירוע שעל פניו לא נחזה כטראומטי. ג. אין להוציא מכלל אפשרות, שגם בדיעבד לאחר קבלת חוות דעת רפואית, בתום לב, יקשר החולה בין האירוע בעבודה למחלתו. אם הדברים מוכחים כאמת אין לשלול אותם על הסף. ד. המוסד עצמו לא יכול היה לשלול קיומו של אירוע (ראה כתב ההגנה), למרות שדבק בטיעונו שאין זו תאונה בעבודה. בסופו של יום הצביע המוסד על הספק בגרסת המערערת על עצם האירוע ולא נסוג מטיעונו זה. 18. א. כל האמור לעיל הוא בגדר הנחות הסתברותיות, אך בסופו של יום נותרת השאלה, האם המערערת, שהיא התובעת, הרימה את הנטל המוטל עליה כ"מוציא מחברו". ב. לתאונה הנטענת לא היו עדים. לגבי תאריך התאונה ויום התאונה, יש הרבה שאלות ותירוצים. כאשר יש הרבה שאלות והרבה תירוצים מתעורר ספק. ג. בית הדין האזורי קבע במפורש, כי המערערת לא השכילה להוכיח אף בראשית ראיה קיומו של אירוע תאונתי ביום 19.2.1995. בית הדין האזורי ציין, כאמור, כי מדובר בשאלת מהימנות, וכי עדות המערערת "עוררה ספיקות", וכי ההתרשמות מעדותה, לרבות ניתוח המסמכים מצדיק דחיית התביעה. ד. בית דין זה כערכאת ערעור אינו ממהר להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית שראתה ושמעה את העדים. ניסינו לאתר בחומר הראיות נקודות זכות לגרסת המערערת ועברנו עליו בקפידה. גם אחרי בדיקה ובחינה זו לא השתכנענו בסופה של הסקירה, שגרסת המערערת אינה נקיה מספקות, וספק זה פועל לרעת מי שעליו נטל הראיה. האמת העובדתית אינה תמיד זהה לאמת המשפטית, אך לנו כדיינים, בעל כורחנו, אין אלא האמת המשפטית. בנסיבות אלה לא מצאנו מקום לסטות מההלכה המשפטית, לפיה אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים של הערכאה הדיונית. 19. הערעור נדחה, אין צו להוצאות. תאונת עבודהביטוח לאומי