"בתביעות בגין אוטם שריר הלב, פותח ויושם על-ידי בית-הדין לעבודה מבחן "המאמץ המיוחד" או "האירוע החריג". על-פי מבחן זה, ייחשב האוטם כנזק שנגרם ב"תאונת עבודה", אם ניתן יהיה לקשור את היווצרותו לעבודה, על-ידי הוכחת "מאמץ מיוחד" או "אירוע חריג" בעבודה. "כל הנדרש מן העובד, על-פי מבחן זה, הוא להביא 'ראשית ראיה' לכך שאירע בעבודה אירוע שניתן לראותו ככזה הכרוך במאמץ מיוחד, נפשי או גופני, והיה עלול לגרום לבוא האוטם או להחישו, הווי אומר: 'אירוע חריג' ביחס לנהוג ולרגיל באותו מקום עבודה, המסביר את בוא האוטם במועד זה ולא באחר... קנה המידה לבחינת אותו מאמץ הינו סובייקטיבי. כלומר, השפעתו של המאמץ הנבחן נשקלת לא ביחס למאן דהוא, אלא ביחס לנפגע עצמו, לפי מצבו בעת קרות האירוע."" (בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, נג(2) 529, 544 (1999)). בעניין סידה סוכמו התנאים בהתקיימם יוכר אירוע בעבודה כאירוע חריג שיש בו לגרום לקרות אירוע לבבי: "ראשית - שעל התובע להוכיח קרות מאורע אובייקטיבי בעבודתו. כלומר, מאורע הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום כך שניתן יהיה לקבוע שביום זה וזה בשעה כזאת וכזאת אירע כדבר הזה והזה. שנית - על התובע להוכיח קרות אירוע חריג לגביו. אירוע חריג כאמור יכול למצוא ביטויו אצלו; או בדחק נפשי בלתי רגיל או במאמץ גופני יוצא דופן. בעניינינו מדובר באירוע חריג של דחק נפשי בלתי רגיל. שלישית - על התובע להוכיח, כי אותו מאורע חיצוני אובייקטיבי בעבודתו גרם לו לדחק הנפשי הבלתי רגיל. רביעית - משמעות חובת הוכחת האמור הינה, שעל התובע להוכיח ובסבירות העולה על 50% את גירסתו לדחק נפשי בלתי רגיל הנגרם לו בעטיו של מאורע בעבודתו." (עב"ל (ארצי) 502/09 סידה – המוסד לביטוח לאומי, עמוד 5 לפסק הדין (21.10.2010) ביחס לנטלי ההוכחה, נקבע כי על המבוטח להוכיח את המרכיב הסובייקטיבי של קרות האירוע החריג באמצעות ראיות אובייקטיביות: "באשר לטענת המערער לפיה יש לבחון את האירוע מנקודת המבט הסובייקטיבית שלו בלבד יוזכר כי, גם נקודת המבט הסובייקטיבית צריכה תימוכין אובייקטיביים, שהרי לא יעלה על הדעת כי כל אימת שנפגע טוען כי אירע לו אירוע חריג בעבודתו, מבלי שיש לטענה זו תימוכין בראיות חיצוניות, תתקבל טענתו וימונה מומחה רפואי." (עב"ל (ארצי) 37541-01-12 כץ – המוסד לביטוח לאומי, עמוד 7 לפסק הדין (28.04.2013)) ##להלן פסק דין בנושא אירוע חריג בעבודה:## סגנית הנשיא אלישבע ברק המערערות עותרות בפנינו, כי נקבע, שאוטם שריר הלב בו לקה המערער מספר 2 ביום 13.10.1989 לתאונה בעבודה יחשב. נביא בקצרה את העובדות הצריכות לעניין המערער מספר 2 (להלן - המערער) עבד אצל המערערת מספר 1 (להלן - אל על) כשלושים וחמש שנה, החל משנת 1962. ביום 13.10.1989 לקה באוטם שריר הלב. ביום 15.1.1990 הגיש המערער את תביעתו למוסד לביטוח לאומי. ביום 29.4.1990 דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעתו של המערער בנימוק שלא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא לאוטם שהתפתח ביום 13.10.1989. בין המערער למוסד לביטוח לאומי, המשיב, התנהלה התכתבות ענפה כאשר המערער ביקש לבחון מחדש את דחיית התביעה . המערער כתב ביום 21.2.1991 למשיב שידוע לו שעומדת לו זכות להגיש תביעה לבית הדין, אך הוא מבקש לחסוך לו את דרך הייסורים הזו, שעלולה להחמיר מאד את מצבו. אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, המערערת מספר 1, אף היא כתבה למשיב והודיעה שהמערער שוב חש ברע ביום 23.2.1991 וכי הוא מבקש לראות זאת כהחמרה של התאונה, שנדחתה על ידי המוסד. גם רופאת אל על פנתה לרופאת המשיב. רופאת המשיב הודיעה, כי אכן המערער לקה באוטם אך הטענה היא שלא אירע אירוע חריג בעבודה. אל על פנתה אל ד"ר בטי קליין, מנהלת מחלקה לרפואה תעסוקתית-תעופתית של קופת חולים מחוז ראשון לציון בסניף נמל התעופה בן-גוריון, וזו כתבה, כי שוחחה עם המערער ובחנה את המסמכים, וזה טען שבתקופה שקדמה לכניסתו לבית החולים הוא היה שרוי בלחץ עצום. כך גם עולה ממכתבו של מר יעקב, הממונה על המערער. מציינת ד"ר קליין, כי "ממכתבו של מנהל התחזוקה, מר שמואלי, עולה, שבתאריך 13.10.1989 התפוצץ צינור ביוב בתוך המחסן אשר בו עבד מר סולטן לבדו ואין איפוא שום ספק שהמקרה הזה הכניס את מר סולטן ללחץ" (נספח ו' לכתב התביעה). מתוך היכרות אישית את המחסן, ברור לי, שהנזק אשר יכול היה להגרם, כתוצאה מפיצוץ הצינור היה גדול מאד ואירוע זה במקביל לעבודתו המבצעית של עובד (המסור כדברי הממונים עליו) כמר סולטן, היה ללא ספק אירוע 'מלחיץ'. ברצוני להדגיש כי בספרות המקצועית החדשה, הלאומית והבינלאומית, אלמנט הלחץ (STRESS) הוא אלמנט דומיננטי - MAJOR RISK FACTOR של התקפי לב. סיכום לאור כל האמור לעיל דעתי היא שהתחלת הדינמיקה הקרדיאלית של העובד שאובחנה בבית החולים ביום 14.10.89 היתה מעל לכל ספק בזמן עבודתו ועקב עבודתו". מכתב זה הוא מיום 4.2.1991. גם ממכתבו של מר יעקב, מנהל מזון וצידה (נספח ז/1 לכתב התביעה) עולה, כי באותו שבוע שקדם לפרוץ האוטם אירעו אירועים מלחיצים. היה חסר במחסן וחשד לגניבה, והמערער עשה רבות לגילוי החסר על מנת לשלול חשד מעובדיו וכן היה פיצוץ הצינור: "רצה הגורל ובו זמנית אירעו אירועים נוספים כמו התפוצצות צינור מים במחסן, שגרם לנזקים ברכוש ובמלאי, היעדרות של עובדים בזמן לחץ ואי התאמות ברישום הסחורה שהוצאה ביחס למצאי במחסנו. לסיכום, אני מביע בזה את דעתי האישית שתקופה בת שבועיים לפני התקף הלב שבו לקה מר סולטן היתה סוערת במיוחד כאשר אחד מהאירועים האמורים בודאי 'הגדיש את הסאה'". זאת ועוד. מר שמואלי כתב מכתב בו הוא מציין: "אני מאשר כי בתאריך 13.10.89 פנה אלי אחראי על המחסן, שלמה, והודיע לי בקול נרגש כי הוא ממש מתפוצץ ממה שקורה בגלל הצפת ביוב במחסן שלו. זה כמה ימים שהיו סתימות בביוב ובעזרת אנשי לא הצלחתי להתגבר עליהם. הזמנתי את הקבלן ב. לוי - שהבטיח להגיע ביום א' הקרוב. אני מאשר כי מר שלמה ממש היה קרוב לבכי כאשר ספר לי את הקורה. ניסיתי להרגיע אותו וכדי למצוא פתרון זמני, הצעתי לו לתחוב סמרטוט רצפה לפתח הביקורות במטבח ולשים עליו משקולת, כמו כן יש לסגור את המים לבניין. אני לא יודע אם הצלחתי להרגיע את שלמה אבל זה מה שניתן היה לעשות באותו רגע". בית הדין האזורי, בדחותו את הטענה שאירע למערער אירוע חריג, לא הסתמך על מהימנות עדים אלא על המסמכים שבפניו. על כן בחנו בחון היטב את המסמכים בשנית. בית הדין האזורי הסתמך על כך שבעדותו בבית הדין אמר המערער כי החקירה על הגניבה גרמה לפרוץ האוטם. בכך ראה בית הדין מתח מתמשך. כן ציין המערער בבית הדין את פיצוץ צינור הביוב. בית הדין האזורי לא ראה בכך אירוע חריג, באשר הוא לא אוזכר בעת הגשת התביעה לפקיד התביעות וגם לא בהודעה הראשונה של העובד שנמסרה לחוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי. ובעיקר, המערער אמר שזו לא היתה תופעה יוצאת דופן בעבודתו באשר, גם לפי עדות מר יעקב, מדובר בבניין ישן, כך שהיו מקרים רבים של פיצוץ צינורות כמו זה. בתקופה של מספר חודשים, לדברי מר יעקב, התפוצצו צינורות. משבית הדין האזורי בחן את המסמכים וחומר הראיות ולא סמך את החלטתו על מהימנות עדים, בחנתי גם אני את המסמכים ומצאתי כי יש לקבל את גרסת שני המערערים לגבי האירוע החריג. גם עניין הגניבה היה חריג ולא מתח מתמשך, אך בעיקר, מכל חומר הראיות, כפי שהראנו, עולה שאין מקום להטיל ספק בקרות הפיצוץ ובתגובתו הקשה של המערער על כך. הדבר אירע ביום שישי והמערער חשש שהסחורה תתקלקל. הוא מיהר לטלפן למר שמואלי על מנת שימצא פיתרון לפני כניסת השבת. העובדה שהיו פיצוצים נוספים בחודשים האחרונים אינה הופכת את אותו פיצוץ למתח מתמשך. אשר לשיהוי בהגשת התביעה לבית הדין, ציין המערער, כי הוא לא רצה לעבור את דרך הייסורים ולפנות לבית הדין. הוא התכתב התכתבות ארוכה עם המוסד לביטוח לאומי ומשהדבר לא עזר, החלה מעבידתו להתכתב עם המשיב. המעבידה פנתה לרופא תעסוקה. משכל אלה לא הועילו, פנה המערער לבית הדין האזורי. אכן המערער השתהה בהגשת תביעתו לבית הדין. תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), ה'תשנ"ב - 1991 קובעת: "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר דין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה. נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שירשמו". משהמועדים קבועים בתקנות הביטוח הלאומי, היינו, בחיקוק, יש לבית הדין סמכות להאריך את המועד מטעמים מיוחדים שירשמו. אני ערה לפסיקה הקובעת שאין לבית הדין סמכות להאריך מועד. בית הדין הארצי ביקש פעמים רבות להאיר את עיני מתקין התקנות על כך. מאחר ומתקין התקנות לא עשה דבר, על בית הדין לשקול התערבות בהארכת מועד. כמו כן אנו פועלים על פי תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) ה'תשנ"ב ב-1991. אנו גם לוקחים בחשבון את העובדה כי לא יתכן שלאף גוף לא תהיה סמכות להארכת מועד. מדובר בחוק סוציאלי ועל כן עלינו לבחון את הנסיבות לגופן. אין להשלים עם כך, שאם אכן זכאי המערער, והתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המועד, לא יוכל המערער לתבוע בבית הדין מאחר ולאף גוף לא תהיה סמכות לשקול הארכת מועד. אין לשים אבן נגף פרוצדורלית כה חמורה בפני מבוטח, באופן שבשום מקרה לא יהיה קיים גוף מוסמך שיוכל לשקול את הארכת המועד. בית דין זה עמד על כך, שיוכל לשקול את הארכת המועד. מעבר לכך, בית דין זה עמד על כך, שאין זה ראוי שהמוסד לביטוח לאומי יטען טענת התיישנות. אשר לשיהוי בהגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי ציין בית הדין, כי אל לו למוסד לטעון טענת שיהוי כאשר לא עומדת בפניו אבן נגף של גילוי ראיות. הוא הדין בענייננו. אבן נגף כזו לא עומדת בעניין זה, מאחר והעובדות כולן עולות מהמסמכים. מהמסמכים עולה, שהמערער עצמו ומעבידתו, אל על, לא חדלו במשך כל תקופת השיהוי מלהתכתב עם המוסד לביטוח לאומי, המשיב. הם לא שקטו על השמרים. ואכן, בא כוחו של המשיב בהגינותו לא עמד על טענה זו בפנינו. לאור כל הנימוקים האמורים, ומכוח סמכותנו על פי תקנה 125 הנ"ל וסמכותנו הטבועה להאריך מועדים ואף מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, אנו קובעים כי בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי. אם לא תאמר כך, התוצאה תהיה, שלא ניתן יהיה להאריך מועד גם במקרים קיצוניים. טול לדוגמא מקרה בו מבוטח שתביעתו נדחתה הפך חלילה לצמח למשך כשנה ומחצה, או שהמוסד לביטוח לאומי הטעה אותו ולא אפשר לו להגיש את תביעתו. האם לא תהיה במקרים כגון דא לאף גוף סמכות להאריך את המועד להגשת תביעתו לבית הדין? לאור העובדה שהמערערים היו בדין ודברים במשך כל תקופת אי הגשת התביעה לבית הדין, אנו מאריכים את המועד באופן שהגשת התביעה לבית הדין לא תחשב כשיהוי. אשר לטענה של מתח מתמשך, הדבר לא עולה מהמסמכים. אמנם היו מספר פיצוצים, אך הפעם אירע הפיצוץ ביום שישי, והמערער ירא שהסחורה תתקלקל במשך השבת. הוא טלפן לממונה עליו בדחיפות. גם אם המערער הוציא את האירוע מפרופורציה, הרי סובייקטיבית הוא היה מפוחד ואף על סף בכי, כדברי מר שמואלי. גם עניין הגניבה הדיר שינה מעיניו, אך אין בו כדי לשלול את חריגות פיצוץ הצינור, אלא אך להוסיף אירוע נוסף על האמור. אשר על כן מדובר באירוע חריג. יש לדעתי להחזיר את העניין לבית הדין האזורי על מנת שימנה מומחה יועץ-רפואי. הנשיא סטיב אדלר: 1. 1. עיינתי בחוות דעתה של סגנית הנשיא והגעתי למסקנה אחרת. לדידי יש לדחות את הערעור. בערעור זה מתעוררות שתי שאלות: השאלה האחת - האם יש להתערב בקביעה העובדתית של בית הדין האזורי, כי לא אירע למערער אירוע חריג בעבודה ביום בו לקה באוטם או בימים שלפניו; השאלה השנייה - האם יש לשנות או לחרוג מן הפסיקה הקיימת של בית דין זה, על פיה אין לבית הדין סמכות להאריך את המועד להגשת תביעה לבית הדין כנגד דחיית תביעה על ידי המוסד. נדון בכל שאלה כסדרה: [1] האם אירע אירוע חריג? 2. המערער, מר סולטן, עבד כ- 35 שנים אצל המערערת, חברת אל-על, בעבודות כפיים. במרבית שנות עבודתו באל על, עבד המערער כמחסנאי במחסן המזון של החברה ובעת האירוע היה מנהל העבודה במחסן. ביום 13.10.1989 לקה המערער באוטם שריר הלב, בו הוא מבקש להכיר כתאונת עבודה. 3. מחלת לב אינה מחלה המנויה עם מחלות המקצוע ואוטם הוא בדרך כלל תוצאה של מחלת לב מתמשכת. משכך, ניתן להכיר באוטם כתאונת עבודה רק אם הוא קשור לאירוע חריג או למאמץ פיזי חריג בעבודה. על כן, פעל בית הדין קמא כמצוות הפסיקה כאשר בדק אם היה אירוע חריג בעבודה ביום בו לקה המערער באוטם או בימים שקדמו לו. במסגרת הכנת הדיון הגישו בעלי הדין תצהירים ומסמכים שונים. בית הדין האזורי שמע את העדים, לרבות המערער והממונה עליו והגיע למסקנה, כי לא הוכחה התרחשותו של אירוע חריג, בין היתר, מהטעמים הבאים: הגירסה הראשונה של המערער היתה, כי האוטם נבע מהרמת קופסאות קרטון ביום 13.10.1989, עבודה פיזית שלדעת בית הדין קמא היתה חלק מעבודתו הרגילה של המערער. מאוחר יותר, במסגרת עדותו בבית הדין האזורי, העלה המערער מספר גירסאות חדשות באשר לאירוע שגרם לאוטם. הגירסה האחת - נוגעת לחקירת גניבה שבוצעה במחסן, והגירסה האחרת - נוגעת לתקלה במערכת הביוב. אולם, בית הדין קמא לא השתכנע בנכונותה של מי מגירסאות אלו, בין היתר, מאחר והמערער לא הצביע על מועד החקירה הנטענת ואף לא הזכיר "אירועים" אלה בכתב התביעה או בהודעה הראשונה לחוקר המוסד. 4. הכלל הוא, כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות מנומקות של הערכאה אשר שמעה את העדים והתרשמה מעדותם. המקרה שלפנינו אינו מצדיק חריגה מהכלל. קביעותיו של בית הדין קמא מעוגנות בחומר הראיות, כפי שהונח לפנינו. יתרה מזאת, מעיון במסמכים הרבים שהוגשו לבית הדין האזורי עולה, כי בית הדין הגיע למסקנה הנכונה. נסביר: [א] בדו"ח סיכום המחלה בבית החולים, שנעשה בעת אישפוזו של המערער, נרשם: "בן 45 - התקבל למחלקה עקב כאבים בקדמת החזה, שהופיעו יומיים טרם קבלתו, לאחר מאמץ גופני (נוהג לרוץ ולהתעמל) - הכאב הופיע בזמן העבודה". [ההדגשה הוספה - ס.א.]. מכאן, כי האוטם אכן הופיע בעת עבודתו של המערער ולאחר מאמץ מסוים. אולם, כאשר התקבל לבית החולים ורצה לקבל את הטיפול הטוב ביותר על ידי מסירת עובדות נכונות, מסר לרופאים המטפלים בו, כי היה משייך את האוטם לריצה מאומצת והתעמלות, וכי הכאבים החלו יומיים לפני הופעת האוטם במקום עבודתו. על פי גירסה זו הקשר היחיד בין עבודתו של המערער לבין הופעת האוטם היה שהופיע בעת ששהה במקום עבודתו. אולם, ככל שהיה אירוע חיצוני אשר גרם לתחילת האוטם, הגורם לא היה אירוע בעבודה אלא פעולות ספורט. ועוד, הסממנים של תחילת התפתחות האוטם, היינו - הכאבים, החלו לפני ה"אירוע" הנטען בעבודה. יתרה מזו, המערער לא מסר לרופאים על מאמץ שאירע בעבודה או לאחר חקירת גניבה או תקלה במערכת הביוב. [ב] ה-"תעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה" שניתנה כחודשיים לאחר האוטם, מקשרת את הופעת האוטם להרמת הקרטונים. אין בתעודה זאת שום איזכור של חקירת גניבה או של תקלה בביוב. [ג] חוות דעת של רופא מטעם קופת חולים, שהגיש המערער, ניתנה כשנתיים לאחר האוטם והחלק העובדתי בה התבסס על דבריו. 5. לאור כל האמור לעיל עולה בבירור, כי לא טעה בית הדין קמא כאשר הגיע למסקנה, כי לא הוכח אירוע חריג שניתן לקשור להופעת האוטם. בנוסף, עולה מחומר הראיות, כי לא התרחש אירוע בעבודה אותו ניתן לקשור להופעת האוטם. הארכת מועד להגשת תביעה 6. תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969 קובעת: 1. קביעת מועדים להגשת תובענה (א)... (ב) החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". על פי הפסיקה, אין לבית הדין סמכות להאריך את המועדים להגשת תובענות או ערעור על החלטת המוסד לדחות תביעה להכיר בפגיעה או במחלת מקצוע כתאונת עבודה. עוד נקבע, כי תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, שעניינה הארכת מועדים, אינה חלה על הארכת מועדים להגשת תביעה כזאת [2]. לדידי, אין מקום לשקול מחדש את ההלכה הזו במקרה דנן, כאשר מבחינה עובדתית לא היה אירוע חריג וכאשר התביעה לבית הדין הוגשה כשלוש שנים לאחר דחיית התביעה על ידי המוסד. סוף דבר: 7. דין הערעור להידחות, ללא צו להוצאות. השופט מנחם מירון - הנני מצטרף לדעתו של הנשיא . נציג עובדים מרדכי נויוביץ - הנני מצטרף לדעתו של הנשיא. נציג מעבידים משה אורן - הנני מצטרף לדעתו של הנשיא. סוף דבר - הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של הנשיא על דעתה החולקת של סגנית הנשיא אלישבע ברק. אנו מתנצלים על התקלה שגרמה לעיכוב במתן פסק הדין. שאלות משפטיותאירוע חריגהגדרות משפטיות