פסק דין 1. עתירה זו הוגשה על ידי התובע המלין על החלטת לשכת הבריאות המחוזית מיום 8/2/00, לפיה הוא אינו זכאי להיבדק לצורך קביעת זכאות לגימלה בהתאם להסכם הניידות (להלן-ההסכם) מן הטעם שאינו בתחום הגילאים הנדרש בסעיף 2 להסכם. 2. בכתב ההגנה נטען כי בקשת התובע להיבדק לצורך קביעת זכאות בהתאם להסכם נדחתה לגופה בהתאם להוראות ההסכם, מאחר שהתובע אינו יכול להיחשב כמוגבל בניידות על פי הוראות סעיף 2 להסכם שכן מלאו לו 65 שנים. 3. ואלה העובדות לענייננו: א. התובע נולד ביום 10/10/34. ב. במהלך החודשים יוני-אוקטובר 99, חלה התובע ואושפז בראשית חודש 10/99 בביה"ח לצורך ניתוחים וטיפולים, עד לשחרורו בסוף חודש 1/00. ג. ביום 3/2/00 הגיש התובע ללשכת הבריאות המחוזית בקשה להכיר בו כמוגבל בניידות. ד. ביום 8/2/00 נדחתה בקשת התובע מהנימוק כי התובע אינו בגיל המתאים. 4. סעיף 2 להסכם קובע: " 'מוגבל בניידות' - תושב ישראל הנמצא בישראל ואשר נתמלאו בו שני אלה: (1) מלאו לו שלוש שנים ולא יותר מששים וחמש שנים; (2) הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים קבעה לו אחוזי מוגבלות בניידות על פי רשימת הליקויים שבתוספת א' להסכם זה (להל-הרשימה);" בענייננו, אין חולק כי התובע הגיש את בקשתו לגמלת ניידות לאחר שמלאו לו 65 שנים, אולם לטענתו יש לראות בנסיבות הספציפיות בעניינו נסיבות המצדיקות את השיהוי האמור ולפיכך יש לראות בו כמי שלכאורה הגיש תביעתו טרם הגיעו לגיל 65 שנים ויש להעניק לו את הזכאות לקבלת הגמלה המגיעה לו על פי הסכם זה. לגרסת ב"כ הנתבע, אין לקבל תביעת התובע מן הטעם שלבית הדין אין אפשרות של שקול דעת לקבל את התביעה שלא על פי הוראות ההסכם. בנסיבות העניין, עם כל הרצון לתקן את העוול שנגרם לתובע, סבורה אני כי אין מקום לקבל את תביעתו מן הטעם שאין בנמצא כל דרך משפטית לעשות כן. 5. כבר נפסק כי בית הדין אינו מוסמך להעניק זכויות מכוח הסכם הניידות על פי שקול דעתו אלא אם כן הן נקבעו במפורש בהסכם עצמו (ר' דב"ע נא/9-0 שלום חדד נ' המוסד פד"ע כג 212) וגם נכון הוא כי בשל אילוצי תקציב אין אפשרות, מכוח הסכם זה, לרצות את הכל (בג"צ 630/84 יאיר הורן נ' שר האוצר -טרם פורסם) והמגמה צריך שתהא שמירה על האיזון בין צרכי המדינה מחד לבין צרכי ציבור הנכים מאידך (בג"צ 516/86 גמליאל שהינו נ' בית הדין הארצי ואח' -טרם פורסם). לעניין זה ר' בג"צ 363/84 המוסד נ' נאוית חריף, קטינה, שם נקבע: "לבית הדין לעבודה לא הוענק שיקול דעת למי להעניק זכויות ואימתי לסרב להענקת זכויות, וכפי שאין בסמכותו לסרב להעניק זכויות למי שהן מגיעות על פי ההסדרים הקיימים, כך גם אין בית הדין יכול להעניק זכויות לפי שיקול דעתו, אם הדבר אינו תואם את ההסכם ואת הזכויות שהוקנו מכוחו. מקום בו רצה המחוקק להקנות שיקול דעת רחב, כתב זאת מפורשות, ובנושא שלפנינו לא עשה כן". כן נפסק: "דרך הפרשנות המוצעת ע"י המערער עשויה להיות ישימה מקום בו הפירוש נוטה לכאן או לכאן, אולם מקום שהאמור בהסכם ברור, אין מקום לעוות את הכתוב ולא לקיים את כוונת הצדדים להסכם הניידות" (דב"ע מה/383-01 יהודה בהירי נ' המוסד פד"ע יז 364). בענייננו, ס' 2 להסכם (ר' לעיל) מגדיר בצורה ברורה ומפורשת את ה"מוגבל בניידות" כמי שטרם מלאו לו 65 שנים. לפיכך, לאור הפסיקה לעיל ומשמלאו לתובע 65 שנים ביום הגשת התביעה לגימלה, אין מנוס מלקבל את גירסת ב"כ הנתבע לפיה אין בית הדין מוסמך להפעיל במקרה דנן את שקול דעתו ואין הוא רשאי להתיר לתובע להגיש תביעתו לגימלה לאחר שמלאו לו 65 שנים וכל זאת בניגוד לאמור בהסכם. יש לציין, כי לגרסת ב"כ התובע יש לראות בשיהוי הגשת התביעה שיהוי מוצדק על דרך ההיקש מפרשנות חוק ההתיישנות ולפיכך יש לקבל תביעת התובע. טענות אלה יפות הן כשלעצמן, אולם סבורה אני כי אינן רלבנטיות לענייננו מאחר ואין זה מסמכותו של בית הדין הנכבד להרחיב את הוראות ההסכם ולפיכך מתייתר הצורך לדון בהן. יש לזכור כי המדובר בהסכם סוציאלי של המדינה אשר הוא מעין "הטבה" לנכים בהתאם ליכולת התקציבית של המדינה, הוא אינו חוק שחוקק על ידי הכנסת ופריצת הסעיפים בהסכם הנ"ל יש בה כדי לפגוע באיזון הראוי שבין צרכי המדינה מחד לבין צרכי הציבור מאידך. במידה וכוונת הצדדים להסכם הייתה להתיר בנסיבות מיוחדות הגשת תביעה לגימלת ניידות לאחר מלות 65 שנים, לא מן הנמנע שהיו עושים זאת מפורשות בהסכם אולם משלא נעשה כן ואף נרשם באופן ברור כי הזכאות לגימלת ניידות קמה רק למי שטרם מלאו לו 65 שנים - קצרה ידו של בית הדין להתערב בהוראה חוזית זו. אשר על כן, מאחר ומדובר בענייננו בשאלה משפטית עקרונית, על אף שהמסקנה אליה הגעתי היא קשה, אין מנוס אלא לדחות תביעת התובע. 6. סוף דבר - התביעה נדחית. 7. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. חוזהרפואהניידות