הבטחת הכנסה גרושה

פסק דין 1. התובעת הגישה לבית הדין תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. התביעה הוגשה בטרם ניתנה החלטה בעניינה של התובעת. כמו כן הגישה התובעת בקשה למתן צו עשה המורה לנתבע לנמק מדוע לא ניתנה החלטה בתביעתה של התובעת לגמלה כאמור. בקשה זו נדחתה (בש"א 1112/01, החלטה מיום 14.2.01). 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו: א. התובעת הינה גרושה ואם לקטין בן 4. ב. התובעת היא תושבת מזרח ירושלים, ומבוטחת על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. 3. טוען ב"כ התובעת כי על סמך הראיות שהוצגו לפני בית הדין יש לאמץ את גרסת התובעת, ולקבוע כי לא עבדה בתקופה הרלבנטית לתביעה זו, ולפיכך היא זכאית לגמלת הבטחת הכנסה. 4. מנגד טוענת ב"כ הנתבע כי: א. יש לדחות את התביעה על פי סעיף 19(ב) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980 (להלן - חוק הבטחת הכנסה), משום שהתובעת לא מסרה ידיעות ומסמכים אשר נדרשו ממנה אודות עבודתה. ב. לחלופין, על פי מכלול הראיות על בית הדין לקבוע כי הנתבע הרים את נטל הראיה, והוכיח כי התובעת עבדה בתקופה שבה תבעה גמלת הבטחת הכנסה, אך העלימה זאת מן הנתבע. 5. דין תביעה זו להידחות, הן מכיוון שהתובעת לא עמדה בדרישות סעיף 19(ב) לחוק הבטחת הכנסה, העלימה מן הנתבע פרטים הרלבנטיים לתביעתה, ולא מסרה פרטים לגבי עבודתה בתקופה הרלבנטית לתביעתה, והן משום שמחומר הראיות עולה כי התובעת עבדה בתקופה הרלבנטית לתביעה זו. 6. התובעת הגישה תביעה להבטחת הכנסה ביום 1.6.99 (נ/1). בטופס התביעה כתבה התובעת כי אינה עובדת (ע' 2 לטופס), ואולם בהודעתו לחוקר הנתבע מיום 24.1.2000 (נ/3) אמר אבי התובעת כי בתו עובדת מזה כשנה כפקידה מן השעה 8:00 בבוקר ועד לשעה 15:00 אחה"צ, וכי אינו יודע כמה היא משתכרת בעבודתה (ע' 3 ש' 13-15 וע' 4 להודעה). נדגיש כי מן האמור בהודעה עולה כי התובעת עבדה בעת שהגישה את תביעתה לנתבע. אמנם בעדותו לפנינו הכחיש אבי התובעת את האמור בהודעתו, אולם רואים אנו לנכון להעדיף את האמור בהודעה על פני דברי האב בבית הדין. דברי האב בהודעתו נאמרו בהזדמנות הראשונה, ובטרם נודעה לו משמעות דבריו. גרסתו בבית הדין הינה גרסה "משופצת" אשר נועדה "לתקן" את שנאמר בהודעה. 7. התובעת פנתה אל משרדי הנתבע ביום 7.5.2000 כדי לברר מה עלה בגורל תביעתה. במעמד זה אישרה התובעת כי היא עובדת, והתחייבה להמציא אישור ממקום עבודתה ותלושי שכר (ראו תעודת עובד ציבור של סגן מנהל תחום גמלאות מר עיד מאהר נ/4). בעדותו של מר עיד לפנינו אישר העד את האמור בתעודת עובד הציבור, והדגיש כי כתב מה שאמרה התובעת בעת שהיתה במשרדו, כי התובעת אמרה שעבדה 4 חודשים, וכי יש לה תלושי שכר (ע' 15 ש' 19-23). כאשר נשאלה התובעת על ביקורה זה במשרדי הנתבע, ענתה: "אני לא הלכתי אליהם" (ע' 9 ש' 12). עדותה של התובעת לפנינו היתה מגמתית, רצופה סתירות ובלתי מהימנה לחלוטין. כמעט לגבי כל שאלה שנשאלה, שינתה התובעת את תשובותיה מן הקצה אל הקצה. כך למשל כאשר נשאלה התובעת האם עברה על הודעתה (נ2/) עם עורך דינה, ענתה תחילה: "לא. לא ידעתי מה כתוב", אחר כך אמרה: "נדמה לי שדיברנו על זה פעם", ולבסוף בתשובה לשאלה האם עברה עם עורך דינה על ההודעה לפני שחתמה על התצהיר, ענתה: "כן. באופן כללי" (ע' 2 ש' 18-27). באופן דומה ענתה התובעת גם על שאלות שנשאלה בדבר ידיעותיה בהקלדה על מחשבים: תחילה ענתה כי "יש לי מעט ידע. לא ממש". כאשר נשאלה אם יש לה תואר במחשבים, ענתה: "מי אמר שיש לי תואר?", אולם לבסוף הודתה כי היא יודעת שפת מחשב, וכי למדה תכנות (ע' 5 ש' 17-20). יתר על כן, כאשר נשאלה התובעת האם אחותה התגוררה עם הוריה בינואר 2000, ענתה כי אינה מבינה את השאלה (ע' 3 ש' 31-32). יש לציין כי חקירתה הנגדית של התובעת נעשתה באמצעות מתורגמנית. תשובות מעין אלה ענתה התובעת במהלך כל חקירתה הנגדית, גם לגבי שעות עבודתה, תפקידה, שמות העובדים שעבדו עמה וכד'. כאשר נשאלה התובעת מדוע לא אמרה לחוקר המוסד כי היא אינה מקבלת שכר עבור עבודתה, ענתה: "הוא לא שאל אותי אם קיבלתי שכר על זה או לא" (ע' 6-7 לפרוטוקול, ע' 8 ש' 28-29). עדותה של התובעת היתה, אם כן, מתחמקת, מגמתית ובלתי מהימנה. לאור זאת, אין אנו רואים מקום לקבוע ממצא עובדתי כלשהו על סמך עדותה. 8. לאור כל האמור לעיל מקובלת עלינו במלואה טענת הנתבע כי יש לדחות את התביעה על יסוד סעיף 19(ב) לחוק הבטחת הכנסה. הסתרת מידע מהווה עילה לדחיית תביעה לגמלת הבטחת הכנסה (דב"ע6/98-04 מרזוק - המל"ל, פד"ע לג 385). התובעת הסתירה את העובדה שהיא עובדת הן בטופס התביעה (נ/1), הן בהודעתה לחוקר הנתבע (נ/2) והן בבקשתה לסעד זמני. גם לאחר שהתברר באקראי, מתוך הודעת אבי התובעת, כי התובעת עובדת, לא שיתפה התובעת פעולה עם הנתבע, ולא המציאה פרטים כלשהם לגבי עבודתה. המסמך שהגישה התובעת ממקום העבודה, הוגש רק באיחור רב ביום 10.2.01, וגם בו אין כדי למלא את הדרישות שנדרשו ממנה לגבי מתן פרטים. לפיכך, נדחית התביעה. בתביעות נגד המוסד לביטוח לאומי אין אנו נוהגים לחייב את התובעים בהוצאות, אף אם אין הם זוכים בדינם. ואולם, במקרה זה רואים אנו לנכון לחייב את התובעת בהוצאות, בשל כך שהעלימה פרטים רלבנטיים ביותר הן מן הנתבע והן מבית הדין. התובעת תשלם הוצאות הנתבע בסך של 2,000 ש"ח. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש, תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הבטחת הכנסה