פסק דין הרקע להגשת התובענה וההשתלשלות הארוכה של ההתדיינות בה 1. בעלה המנוח של התובעת, מר שלמה שבו ז"ל (שייקרא להלן: "המנוח"), נפטר לבית עולמו ביום 12/7/97, לאחר שאושפז ביום 10/7/97, בשל ארוע מוחי. 2. בדיוק שנה קודם פטירתו, ביום 12/7/96, נפגע המנוח בתאונת עבודה, בכך שעבר ארוע מוחי איסכמי, כתוצאה מארוע חריג בעבודתו. 3. הנתבע קיבל את תביעתו של המנוח להכיר בארוע המוחי מיום 12/7/96 כבתאונת עבודה, ושילם לו דמי פגיעה לתקופה המרבית בגין אותה תאונה. לאחר פטירתו של המנוח, קבעה ועדה רפואית, בהרכב של שני פוסקים רפואיים, כי החל מיום 11/1/97, נכותו היציבה של המנוח עקב אותה תאונה, היתה אמורה להיות בשיעור משוקלל של 44%. 4. התובעת הגישה לנתבע תביעה לקצבת תלויים, בטענה שפטירתו של המנוח ביום 12/7/97, נגרמה עקב תאונת עבודה. הנתבע, במכתבו לתובעת מיום 26/1/98, דחה את התביעה, בטענה שלא הוכח שביום 10/7/97 ארעה למנוח תאונת עבודה שהביאה לארוע המוחי שגרם לפטירתו, בטענה שלא הוכח קשר סיבתי בין תאונת העבודה מיום 12/7/96 לבין פטירת המנוח ביום 12/7/97 ובטענה נוספת שפטירתו של המנוח נגרמה כתוצאה ממחלה טבעית, והשפעת העבודה על מותו, אף אם היתה - היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. כנגד דחיית התביעה, הגישה התובעת את התובענה שבפנינו. 5. את ההוכחות בתיק שמע מותב בהרכב אשר כלל נציגי ציבור אחרים. בהחלטה מיום 6/5/02 הוחלפו נציגי הציבור בחברי המותב הנוכחי, וזאת בעקבות האמור בסעיף 5 להחלטה מיום 7/3/02 ובהעדר התנגדות לכך מאת מי מהצדדים. 6. עובדות המקרה נקבעו על ידי ההרכב המקורי של המותב, בהחלטה מיום 7/11/99 (והן תפורטנה להלן בסעיפים לפסק דין זה). באותה החלטה נקבע גם שהיה ארוע חריג בעבודתו של המנוח טרם יום 10/7/97 ולפיכך הסתבר שיש צורך להכריע במחלוקת הרפואית בין הצדדים. על כן, הוחלט על מינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין (ומונה ד"ר יורם פינקלשטיין, שייקרא להלן: "המומחה הראשון"). המומחה הראשון נשאל שאלות ונתן את חוות דעתו. 7. לאחר מכן, ביקש ב"כ התובעת לחקור את המומחה הראשון בבית הדין, ולחלופין - להפנות אליו שאלון. בטרם מתן החלטה באותה בקשה, הגיש ב"כ התובעת בקשה נוספת, בה עתר לאותם סעדים, אך הוסיף בקשה חלופית - למנוח מומחה אחר. הנתבע הביעה התנגדות לבקשות אלה, וביום 14/8/00 ניתנה החלטה שלפיה נדחו הבקשות לחקירתו של המומחה בבית הדין ולמינוי מומחה אחר, אך התקבלה הבקשה להפנות למומחה שאלות הבהרה (אם כי לאו דווקא ה"שאלון" במלואו, כפי שביקש ב"כ התובעת). הנימוקים לאותה החלטה רשומים בה. בהחלטה מיום 14/8/00 נאמר גם כי לאחר שיסתיימו הליכי קבלת חוות דעתו של המומחה הראשון, תישקל השאלה אם למנות מומחה נוסף (ולא אחר). 8. ההחלטה מיום 14/8/00 נשלחה למומחה הראשון, אך תשובותיו לשאלות ההבהרה הגיעו רק כעבור זמן רב ולאחר מספר תזכורות. בשלב שבין מועד ההחלטה לבין מועד מתן התשובות לשאלות ההבהרה, הגיש ב"כ התובעת עוד בקשות למינוי מומחה אחר (בש"א 2956/00 ובש"א 3396/00). בקשות אלה נדחו, כמפורט בהחלטות מיום 1/11/00 ומיום 24/12/00. 9. לאחר שהגיעו תשובות המומחה הראשון לשאלות ההבהרה, הגישה ב"כ הנתבע השלמת טיעונים מטעם הנתבע, וביקשה לדחות את התביעה. לעומתה, הגיש ב"כ התובעת בקשה נוספת למינוי מומחה אחר ולחלופין - לחקור את המומחה הראשון בבית הדין (בש"א 1492/01). בהחלטה מיום 18/3/01, נדחו בקשותיו של ב"כ התובעת כך שלא מונה מומחה אחר ולא הותר לחקור את המומחה הראשון בבית הדין, אולם - הוחלט על מינוי מומחה נוסף (ומונה ד"ר צבי באום כמומחה נוסף), וזאת כהמשך לאמור בהחלטה מיום 14/8/00 ובהתחשב בכך שהצדדים לא הביעו התנגדות למינויו של מומחה נוסף. 10. ההחלטה והמסמכים הרפואיים נשלחו אל ד"ר באום. משתגובתו התמהמה לבוא, שלחה אליו מזכירות בית הדין תזכורת בענין. בתגובה, שלח ד"ר באום מכתב מיום 10/6/01, בו הודיע כי הוא כלל לא ידע על מינויו כמומחה בתיק זה, ובנוסף לכך, הביע את התנגדותו לשמש כמומחה מטעם בית הדין, כל זמן ששכר הטרחה הוא "כה עלוב ומבזה". לאור מכתבו של ד"ר באום, ניתנה ביום 18/6/01 החלטה המיידעת את הצדדים על אובדנו של החומר שנשלח אליו ומזכירות בית הדין פעלה לברר את גורל המעטפה אצל החברה הממיינת את אישורי המסירה לבית הדין וכן אצל רשות הדואר. בסופו של דבר התברר כי המעטפה האמורה אבדה אצל רשות הדואר (אשר ביום 6/8/01 הביעה התנצלות על כך). לפיכך, היה צורך לשחזר את החומר הרפואי שנשלח למומחה. הליכי השחזור ארכו זמן מה - ובסופו של דבר הגיע לתיק העתק של כל החומר הרפואי שהיה בו מלכתחילה. 11. לאחר השלמת שחזור החומר הרפואי, ניתנה ביום 13/2/02 החלטה על מינוי של פרופ' אבינעם רכס, לשמש כמומחה רפואי מטעם בית הדין, וזאת כמומחה נוסף על המומחה הראשון וכמומחה אחר ביחס לד"ר באום. (לפרופ' רכס ייקרא להלן: "המומחה הנוסף"). 12. המומחה הנוסף נתן את חוות דעתו. הצדדים קיבלו הזדמנות לבקש להפנות אליו שאלות הבהרה או להשלים את טענותיהם, אך לא ניצלו הזדמנות זו (הגם שהמועד לעשות כן הוארך לבקשת הנתבע). 13. עד כאן תיאור ההשתלשלות המייגעת של ההתדיינות בתיק זה. נבהיר כי פסק דיננו זה מושתת על העובדות שנקבעו בהחלטה מיום 7/11/99 ומבחינה רפואית - על חוות דעתו של המומחה הראשון ועל חוות דעתו של המומחה הנוסף. העובדות שנקבעו בהחלטה מיום 7/11/99 - הן אלה: 14. המנוח, יליד שנת 1935, היה בעל השליטה בגוף בשם "א.ש. שבו" או "א.ש. שבו בע"מ" או "א.ש. שבו ושות' בע"מ" או שם דומה (לא הוברר אם זו חברה או שותפות או אם מדובר בשני גופים נפרדים, אך למען הנוחות ייקרא גוף זה או ייקראו גופים אלה להלן בשם: "החברה"). 15. החברה עסקה בשני תחומים נפרדים; התחום האחד - עבודות בניה ופיתוח, כנראה בעיקר בנושאי מים וביוב, והתחום השני - מסחר במכשירי כתיבה ואמנות, לרבות יבוא של מכשירי כתיבה וחפצי אמנות. יחד עם המנוח, עבדו גם בניו בחברה; הבן אלי, הבן יאיר וכנראה גם בן נוסף בשם הרצל ואולי גם בתו של המנוח. 16. כאמור כבר לעיל, ביום 12/7/96, היה ארוע חריג בעבודתו של המנוח (טיבו של ארוע זה לא הוברר בתובענה זו), ובעקבותיו לקה המנוח בארוע מוחי, שהוכר על ידי הנתבע כתאונת עבודה. לאחר הארוע, המנוח לא עבד במשך לפחות 26 שבועות (כך ניתן להבין מהעובדה שהנתבע שילם לו דמי פגיעה), וכששב לעבודתו, הוא לא שב לעבודה מלאה כמקודם, אלא לעבודה חלקית בלבד, כשהוא נטל חלק מועט יותר בהנהלת עסקי החברה, וחלק רב יותר של ניהול העסקים - עבר לבניו; הבן אלי ריכז בידיו את עסקי הבניה, והבן יאיר עסק בעיקר בנושא המסחר בכלי הכתיבה וחפצי האמנות. המנוח המשיך לטפל בנושאי הביוב, וכן קבע את המדיניות בנושא המסחר בכלי הכתיבה והיבוא. 17. על פי קביעתה של ועדה רפואית (אשר דנה בעניינו של המנוח לאחר פטירתו), הרי שהחל מיום 11/1/97, היו למנוח דרגות הנכות הבאות, עקב תאונת העבודה מיום 12/7/96: א. דרגת נכות בשיעור 30%, לפי פריט 29(8)(II) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז1956-, כלומר - בגין הפרעות בקואורדינציה ותסמונות אקסטרא-פירמידליות , בצורה בינונית, ב. דרגת נכות בשיעור 20%, לפי פריט 29(1)(א)(I) לאותם מבחנים, כלומר - בגין המיפלגיה חלקית בצורה קלה. 18. ביום 4/7/96, התברר למנוח כי בנו יאיר שינה את שיטת החיוב של לקוחות החברה, באופן שבמקום להוציא להם חשבונית ביחד עם תעודת המשלוח, דבר שהיה מתחיל את מירוץ תקופת האשראי שלהם החל ממשלוח הסחורה, הוציא יאיר תעודות משלוח ללא חשבוניות, עם משלוח הסחורה, ואת החשבוניות הוא התעתד להוציא רק בסוף החודש, ובכך - למעשה - האריך יאיר את תקופת האשראי שניתנה ללקוחות. כוונתו של יאיר היתה להביא להגדלת המכירות בדרך זו של הרחבת האשראי, אך הדבר נעשה בלא תיאום עם המנוח, ותוך מה שנראה לו כעקיפת סמכותו. המנוח רגז מאד על החלטתו של יאיר וביטא זאת בצעקות עליו (צעקות שנשמעו גם בחדרים סמוכים), בדפיקה על השולחן וכן בכך שהוא זרק את תעודות המשלוח על הרצפה. המנוח הורה שלא להגדיל את תקופת האשראי ללקוחות בדרך שיאיר בחר בה, והורה ליאיר להפסיק לייבא סחורה. יאיר יצא מהמשרד, כשאביו נשאר בו מרוגז מאד. יאיר טלפן לאמו (התובעת) ומסר לה על התרגזותו של המנוח. התובעת טלפנה לבעלה המנוח, אך הוא היה עדיין מרוגז, סירב לדבר עמה, מלבד האמירה ש"הבן שלה" מרגיז אותו, וטרק לה את הטלפון. אמנם, המנוח התרגז מעת לעת על יאיר בנושאים הקשורים לעבודה, אך התרגזות כפי שהתרגז המנוח על יאיר ביום 4/7/97, היתה חריגה, לא יאיר ולא אמו ראו את המנוח מתרגז כך קודם לכן. המנוח נשאר מרוגז גם כשחזר לביתו, וכעס על התובעת בעת שניסתה להרגיעו. 19. בעסקי היבוא של החברה, נעזרה החברה בשרותיו של עמיל המכס, מר אריאל אזולאי. בדרך כלל נהג המנוח לדאוג לדעת על מועד הגעתה של כל סחורה מיובאת, עוד טרם הגעתה, כך שעם הגעת הסחורה, היה ניתן לדאוג לשחרורה המיידי מהמכס. 20. ביום 9/7/97, התברר כי סחורה שהגיעה עבור החברה, ושיאיר טיפל ביבואה, איננה ניתנת לשחרור מיידי מהמכס, בשל טענת המכס שהמדבקות המודבקות על הסחורה, אינן בגודל המתאים. לפיכך, על פי דרישת המכס, היה צורך להעביר את הסחורה למחסן ערובה, לשלם קנס על אחסונה שם, ולדאוג להחליף את כל המדבקות למדבקות העונות על הדרישות. הדבר היה עתיד לגרום הן לעיכוב בשחרור הסחורה והן לחיוב החברה בהוצאות נוספות, הקנס בגין אחסונה של הסחורה. הדבר נודע לעמיל המכס, מר אזולאי, ביום 9/7/97, והוא התקשר מייד למשרדו של המנוח כדי לבשר לו על זאת. המנוח לא היה באותה עת במשרד, אלא בנסיעה לארוע בטבריה. לפיכך, טלפן מר אזולאי לפלא-פון של המנוח, שהיה במכוניתו, ובישר לו על הבעיות שהתעוררו בשחרור הסחורה מהמכס. המנוח התרגז עד מאד, ומר אזולאי שמע זאת ממנו בביטויים מפורשים, שכמותם לא שמע מהמנוח קודם לכן. בין השאר, אמר המנוח: "שיילכו לעזזאל, נבלות, הממשלה והמכס וכל השטויות שלהם". המנוח הביע סרוב להחליף את המדבקות, ואמר שמצדו אפשר לקחת את הסחורה ולשלוח אותה בחזרה לחו"ל. התרשמותו של מר אזולאי מהבוטות שהמנוח התבטא בה, היתה כי המנוח כעס עד מאד. 21. התובעת, שהיתה עם המנוח במכונית בעת השיחה עם מר אזולאי, שמעה גם היא שהמנוח מרוגז מאד. לאחר השיחה היא שאלה את המנוח במה מדובר, אך המנוח דחה אותה באמירה כי איננה מבינה מאומה. התובעת הבחינה כי המנוח החוויר אחרי השיחה, והיא חשה כי דיבורו נעשה בכבדות. 22. כשהמנוח והתובעת היו בדרכם חזרה מהארוע בטבריה, טלפן המנוח מהמכונית לבנו אלי. גם אלי הבחין כי המנוח מדבר בכבדות והבין כי המנוח איננו חש בטוב. 23. באותו ערב (של יום 9/7/97), יצא המנוח לטיול רגלי עם אשתו. אמנם, המנוח רצה תחילה להימנע מהטיול, בטענה שהוא עייף, אך התובעת סברה שהטיול יועיל לבריאותו ושכנעה אותו לצאת עמה לטיול. בעת הטיול, נפגשו בני הזוג עם בנם יאיר, שהתעתד לנסוע למחרת לחופשה בחו"ל. יאיר רצה להיפרד מאביו טרם הנסיעה, אך המנוח עדיין היה מרוגז עליו עד מאד, ולא אבה לדבר עמו. הוא המשיך בהליכתו, למרות שהתובעת התעכבה ליד יאיר. על פי תחושתו של יאיר, הגם שיאיר לא היה אשם בענין המדבקות, הרי שאביו המנוח "הוציא עליו את הקיטור" על המדבקות, בשל כך שעדיין היה מרוגז עליו בענין תעודות המשלוח, עוד מיום 4/7/97, כמפורט לעיל. המנוח נתן ליאיר להבין שהוא חושב כי הוא מאבד את השליטה על החברה. 24. למחרת, ביום 10/7/97, קם המנוח בסביבות השעה 06:30 והלך להתקלח, לאחר שאמר לתובעת שבאותו יום צפוי לו יום ארוך בעבודה. בעת המקלחת חש המנוח ברע - הוא חש כאבים בצד ימין של ראשו ולא הצליח להזיז את ידו הימנית. המנוח פנה לנוח במיטתו. הוא ביקש מהתובעת שלא להזמין אמבולנס, ומדד את לחץ דמו, לגביו סיפר לתובעת שהוא גבוה. סמוך לאחר מכן, הקיא ואיבד את הכרתו. התובעת הזמינה אמבולנס (נט"ן), והמנוח הובהל בלא הכרה לבית חולים, שם נפטר ביום 12/7/97. ארוע חריג 25. כאמור כבר לעיל, בהחלטה מיום 7/11/99, התקבלה טענת התובעת על כך שביום 9/7/97 היו ארועים חריגים בעבודתו של המנוח. ראשית, עצם התרגזותו של המנוח על ענין המדבקות, שנודע לו ביום 9/7/97 - היתה - התרגזות חריגה. שנית, הגם שמאז התרגזותו של המנוח על בנו יאיר, ביום 4/7/97, חלף כבר זמן של 5 ימים, הרי שלא ניתן לבחון את הארועים ביום 9/7/97, במנותק מההתרגזות של יום 4/7/97, שכן, כפי שנאמר כבר לעיל, משנודע למנוח ענין העיכוב בשחרור הסחורה בשל המדבקות, הדבר שב ועורר אצלו את כעסו על בנו יאיר, כעס שאף אם שכך כבר בתקופה שמיום 4/7/97 ועד יום 9/7/97, שב והתעורר, כשהתברר למנוח שגם שחרור הסחורה, שיובאה על ידי יאיר - איננו יכול להיעשות כסדרו. על התעוררות כעס זה ניתן ללמוד גם מהעובדה שבאותו ערב (9/7/97), המנוח לא הסכים לדבר עם יאיר. חווֹת הדעת של המומחים הרפואיים מטעם בית הדין 26. השאלות שהופנו לשני המומחים מטעם בית הדין, עסקו בנושאים הבאים: - שאלת הקשר הסיבתי בין פטירתו של המנוח לבין הארוע המוחי מיום 10/7/97. - שאלת הקשר הסיבתי בין תאונת העבודה מיום 12/7/96 לבין הארוע המוחי מיום 10/7/97. - שאלת הקשר הסיבתי בין הארוע החריג בעבודה ביום 9/7/97 לבין הארוע מיום 10/7/97. - שאלת יחסיות ההשפעה של הגורמים בעבודה אל מול הגורמים האחרים, אם היו. 27. מחוות דעתו של המומחה הראשון ומתשובותיו לשאלות ההבהרה, עולה כי דעתו היא כאמור להלן: א. פטירתו של המנוח ארעה כתוצאה מהארוע המוחי בו לקה ביום 10/7/97. ב. אין קשר סיבתי בין תאונת העבודה מיום 12/7/96 לבין הארוע המוחי מיום 10/7/97. הארוע מיום 10/7/97 היה מתרחש גם ללא הארוע מיום 12/7/96. הארוע מיום 12/7/96 היה סופו של תהליך טרשתי בכלי דם אחר ולא היווה מנגנון הדק לארוע מיום 10/7/97. ג. הדימום המוחי החל רק בשעות הבוקר של יום 10/7/97 ואילו ההתרגזות החריגה היתה ערב קודם לכן. פער הזמנים מנתק את הקשר הסיבתי ביניהם. יש חשיבות לא רק לפער הזמנים, אלא גם לכך שהפער כלל את הלילה ואת שנת הלילה. ההתרגזות, מבחינה פיזיולוגית, הסתיימה עם המעבר מעירנות לשינה. לחץ הדם יורד במהלך השינה. הארוע המוחי ביום 10/7/97, היה לאחר עליית לחץ הדם בעת ההשכמה. דעות רפואיות שלפיהן ניתן למצוא קשר סיבתי גם כשפער הזמנים ארוך יותר, אינן מבוססות על עובדות מדעיות מוצקות. ד. אין זה סביר שהארוע המוחי החל עוד ביום 9/7/97 בערב, שכן המנוח נפטר כתוצאה מדימום תוך מוחי קטלני שהתרחש במהירות. גם אם המנוח היה מתאשפז ביום 9/7/97 בערב, זה לא היה מונע את פריצתו של הדימום ביום 10/7/97 בבוקר. ה. הגורם לארוע מיום 10/7/97 היה גורמי הסיכון שקיננו בתובע - יתר לחץ דם וסכרת. גורמים אלה כבר גרמו בעבר לפגיעה באברים שונים של התובע (כליות, רשתיות העיניים, כלי דם גדולים והיקפיים). התובע נטל תרופות נוגדות קרישה, אשר אף הן שימשו גורם במהלך הדימום התוך-מוחי שהביא לפטירתו. ו. בשל אותם גורמי סיכון, היה המנוח מועד ללקות בארוע מוחי. העובדה שארוע מוחי הוכר כתוצאה של פגיעה בעבודה בשנת 1996, יכולה ללמד שאולי באותו מועד היה ארוע בעבודה שהחיש את בוא הארוע המוחי שארע ביום 12/7/96. מכל מקום הנסיבות שבעבודה לא יצרו "יש מאין" את הארוע המוחי משנת 1996. 28. מחוות דעתו של המומחה הנוסף, עולה כי דעתו היא כאמור להלן: א. המנוח נפטר כתוצאה מדימום תוך מוחי שהחל ביום 10/7/99. ב. אין קשר בין תאונת העבודה מיום 12/7/96 לבין הדימום המוחי ביום 10/7/99. הארוע ביום 12/7/96 היה ארוע איסכמי, שבו היתה חסימה של כלי דם ונגרם נזק לרקמת המוח עקב העדר אספקת דם, שלא כארוע הדימומי מיום 10/7/97. ג. יש קשר סיבתי בין ההתרגזות החריגה ביום 9/7/97 לבין הארוע המוחי שהיה ביום 10/7/97. התרגזות חריגה מעין זו עלולה להביא לעליה בלחץ הדם. סמיכות הזמנים בין ההתרגזות לבין הדימום - מספקת, כדי לקשור ביניהם בבחינת גורם ותוצאה. ד. אמנם, לתובע היו גורמי סיכון ללקות בארוע מוחי דימומי (יתר לחץ דם, טיפול בנוגדי קרישה וסכרת) אך סמיכות הזמנים בין ההתרגזות בעבודה לבין הופעת הדימום גוברת על גורמים אלה, כך שהשפעת הארועים בעבודה גוברת על השפעת גורמי הסיכון. ההכרעה בתובענה 29. מהאמור לעיל, עולה כי יש בחלק מהעניינים יש הסכמה בין שני המומחים הרפואיים מטעם בית הדין. ראשית - ניתן לקבוע - על סמך חווֹת הדעת של שני המומחים, את האמור להלן: א. פטירתו של המנוח ביום 12/7/97, נגרמה כתוצאה מהארוע המוחי הדימומי שהופיע ביום 10/7/97. ב. אין קשר סיבתי בין תאונת העבודה מיום 12/7/96 (שהיוותה סופו של תהליך טרשתי וגרמה לארוע מוחי איסכמי - של חסימה בכלי דם) לבין הדימום התוך מוחי שהיה ביום 10/7/97. ג. למנוח היו גורמי סיכון ללקות בארוע המוחי הדימומי מיום 10/7/97 (יתר לחץ דם, סכרת ונטילת תרופות נוגדות קרישה). 30. המחלוקת בין שני המומחים מטעם בית הדין נוגעת בעיקרה לשאלה הבאה: האם ניתן לראות את ההתרגזות החריגה ביום 9/7/97 ככזו שגרמה לארוע המוחי מיום 10/7/97 (וביתר חידוד - האם מדובר בסמיכות זמנים כזו המאפשרת את קיום הקשר הסיבתי או שמא היה פער זמנים המנתק את הקשר הסיבתי). שאלה נגזרת מכך היא - במידה שייקבע שאכן יש קשר סיבתי בין הארועים החריגים בעבודה לבין הארוע המוחי שהיה ביום 10/7/97 - האם השפעת העבודה פחותה בהרבה מהשפעת גורמי הסיכון שהיו בתובע. 31. מכאן, שעלינו להכריע בין שתי חווֹת הדעת הרפואיות שבפנינו. שתי חווֹת הדעת מנומקות, יש בהן הגיון פנימי ואינן סותרות את העובדות שנקבעו בהחלטה. לפיכך, אין כל סיבה המצדיקה באופן ברור לדחות אף לא אחת מחווֹת הדעת. ההבדל בין מסקנותיהם של שני המומחים הרפואיים מטעם בית הדין, נובע - כפי הנראה - מגישות רפואיות שונות. במצב עניינים זה, הרי שלפי ההלכה הפסוקה יש להעדיף את חוות דעתו של המומחה הנוסף, אשר הכיר בקשר הסיבתי שבין ההתרגזות החריגה בעבודה ביום 9/7/97 לבין הארוע המוחי מיום 10/7/97. כך נפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 141/97 המוסד לביטוח לאומי - פורת (לא פורסם): "אם היו בפני בית הדין שתי חוות דעת מומחים, כאשר לפי האחת - קיים קשר סיבתי בין הפגיעה למחלה ועל פי השניה - יש לשלול קיומו של אותו קשר, ראוי ככלל, להעדיף את חוות הדעת הראשונה משבביטוח סוציאלי הספק פועל לטובת הנפגע.". זהו בדיוק המצב בענייננו; יש בפנינו שתי חווֹת דעת מומחים שלפי אחת מהם קיים קשר סיבתי בין הפגיעה לבין הארוע הרפואי ולפי השניה - אין קשר כזה, ולפיכך, בהתאם לכלל שנקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה, הספק אמור לפעול לטובת המבוטח. 32. על כן, אנו מעדיפים את חוות דעתו של המומחה הנוסף, וקובעים כי הוכח שההתרגזות החריגה בעבודה ביום 9/7/97 היא שהביאה לארוע המוחי הדימומי ביום 10/7/97. אמנם, היו במנוח גורמי סיכון ללקות בארוע מוחי מעין זה, אך סמיכות הזמנים בין ההתרגזות החריגה לבין הופעת הדימום - גוברת על גורמי הסיכון, כך שהשפעת העבודה על הארוע המוחי היתה רבה מהשפעת גורמי הסיכון האחרים (וודאי שלא היתה פחותה בהרבה מהם). 33. התוצאה מהמסקנה האמורה בסעיף 32 לעיל, היא שיש לראות את הארוע המוחי הדימומי שארע למנוח ביום 10/7/97 - ככזה שנגרם עקב פגיעה בעבודה. מאחר שהוכח (על דעת שני המומחים הרפואיים) שפטירתו של המנוח היתה תוצאה של הדימום התוך-מוחי - שהוא היה תוצאת פגיעה בעבודה, הרי שגם הוכח כי המנוח נפטר כתוצאה מפגיעה בעבודה, כך שהתקיימו בו התנאים האמורים בסעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, ודין תביעתה של התובעת לקצבת תלויים - להתקבל. ל ס י כ ו ם 34. על פי המפורט לעיל, אנו מקבלים את התביעה ומצהירים בזה כי בעלה המנוח של התובעת, מר שלמה שבו ז"ל, נפטר כתוצאה מפגיעה בעבודה וכי על כן, זכאית התובעת לקצבת תלויים. 35. על הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בתוספת מע"מ, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/6/02, אם לא ישולמו קודם לכן. 36. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. קצבת תלוייםביטוח לאומי