אוטם לב בעבודה

פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (בל 710420/97; השופטת נ' וימן ונציגי הציבור מ' זמיר וש' קראוס), לפיו נדחתה תביעת המערער להכרה כתאונה בעבודה באוטם שריר הלב שפקד אותו. 2. על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונה בעבודה על הטוען זאת להוכיח קרות אירוע חריג בחיי עבודתו המצדיק מינוי מומחה יועץ רפואי. לעניין זה קבע בית הדין האזורי בפסק דינו את העובדות הבאות: "(1) התובע, יליד 1931, עובד כנהג מונית עצמאי, בעל מניה בתחנת מוניות. 2. התובע נהג לעבוד במשמרת הבוקר, משעות הבוקר המוקדמות עד הצהריים. בשעות הצהריים החליף אותו נהג שכיר, שהחל לעבוד אצלו בינואר 1997. 3. במסגרת עבודתו הרגילה, כחלק מנסיעותיו הקבועות, הוביל התובע גירים של מכוניות, מחיפה לתל אביב. מדובר בגירים שעברו שיפוץ ותיקון במכון לגירים אוטומטיים "גירומטיק" בחיפה, אותם העביר התובע לבית המלאכה של מר יונה קסלר ברח' המסגר בתל אביב, אשר שימש כ"תחנת ביניים", משם הועברו הגירים אל הלקוחות במשלוחים לרחבי הארץ, בעיקר לירושלים, כפי שתיאר העד אברהם לוי, העובד בבית המלאכה של קסלר: 'הוא מוריד את הגירים אצלנו. גירומטיק משפץ את הגיר, שולח עם ויסלר את הגיר אלינו ומהמוסך שלנו לוקחים אותו ללקוחות. אנחנו משמשים תחנת ביניים". 4. בבית המלאכה של יונה קסלר עובדים, בנוסף לבעל העסק, גם בנו זוהר ועובד נוסף, העד אברהם לוי. עולה מעדותם של התובע ושל העדים קסלר ולוי כי בדרך כלל, כאשר התובע מגיע לבית המלאכה בתל אביב, העובדים הצעירים, זוהר קסלר ואברהם לוי עוזרים לו להוציא את הגיר מתא המטען של המונית ולהעבירו, באמצעות עגלה, לבית המלאכה. 5. ביום 5.5.97 התובע יצא לעבודתו בנסיעה מחיפה לתל אביב בשעה 06:30. הוא הסיע נוסע שירד מהמונית בפתח תקווה, ולאחר מכן נסע לבית המלאכה של קסלר ברח' המסגר בתל אביב, כדי להעביר אליו משלוח של שני גירים שהיו אמורים להשלח משם לירושלים. לדברי התובע מדובר בגירים כבדים השוקלים עשרות קילוגרמים. התובע גורס כי בהעדרם של זוהר קסלר ואברהם לוי מבית המלאכה, הוא הוציא את הגירים מהרכב, יחד עם יונה קסלר וכי תוך כדי העברת הגיר השני חש כאבים ולחץ בחזה. 6. מר קסלר, שראה את התובע כשהוא סובל מכאבים ומתלונן על לחץ בחזה, הציע לו לפנות לקופת חולים ברמת גן, אך התובע נסע לבית חולים בילינסון, שם אושפז ואובחן כי לקה באוטם שריר הלב". 3. "גירסת התובע באשר למאמץ הפיזי שהיה כרוך בעבודתו ביום 5.5.97 שבו הוא מבקש לראות אירוע חריג אליו הוא מייחס את הופעת האוטם", לא התקבלה על דעת בית הדין האזורי, "הן משום שנסתרה בדברי התובע עצמו כפי שמסר בטופס התביעה שהגיש למוסד ובעדותו לחוקר מטעם הנתבע והן משום שגירסתו אינה מתישבת עם המסמכים הרפואיים." לאור האמור דחה בית הדין האזורי את התביעה. 4. המערער ערער על פסק הדין וביקש, כי נתערב בקביעותיו העובדתיות ונפסוק, על פי חומר הראיות, כי ביום 5.5.97 אירע לו "אירוע חריג ביותר כתוצאה ממאמץ פיזי חריג וכי על כן יש למנות מומחה רפואי". המשיב מאידך תמך טיעונו בטעמיו של בית הדין קמא בפסק דינו וביקש כי לא נתערב בעובדות שנקבעו על ידי בית הדין קמא, ובמסקנה המשתמעת מהן. 5. הכלל הוא, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת במימצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מן העדויות. בנסיבות המקרה שלפנינו, לא מצאנו מקום לחרוג מאותו כלל, מששוכנענו, לאחר בחינת חומר הראיות, כי קביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא מעוגנות היטב בחומר הראיות שהוצג בפניו. לענין זה נציין, כי בטופס התביעה לדמי פגיעה, גירסתו של המערער לא היתה, כי בעת הורדת גיר כבד ממוניתו הוא חש כאבים בחזה, אלא גירסתו היתה, כי בעת שהוריד "דבר מה" מהמונית פתאום הרגיש כאבי חזה. אין מחלוקת, כי המערער הרים את הגיר ביום המקרה יחד עם יונה קסלר, ברם לא הוכח, כי הגיר היה כבד במיוחד. אברהם לוי העריך משקלו ב-40 - 30 ק"ג ויונה קסלר ב-50 ק"ג. כיוון שהגיר נישא על ידי שניים אזי יש להעריך המשקל שעל כל אחד מנושאיו היה לשאת בסך של כ-20 ק"ג. על פני הדברים נשיאת משקל שכזה אינה כרוכה בהכרח במאמץ גופני חריג, ביחוד לאור האמור בהודעת המערער לחוקר המוסד, כי במסגרת עבודתו הוא סחב בעצמו מאות גירים כאלה והוא נהג פעמים רבות להרים גירים לבדו, לרבות גירים כבדים מסוג זה שהרים יחד עם קסלר ביום 5.5.97. לכך יש להוסיף, כי על פי הרישומים השונים ביחידה לטיפול נמרץ - כאבי החזה לא החלו בתכוף לאחר הרמת הגיר אלא בזמן הנסיעה במונית ונמשכו כשעתיים. 6. משאלה הם הדברים, בדין נפסק, כי לא הוכח שכאבי החזה פקדו את המערער לאחר ביצוע מאמץ פיסי חריג בעבודתו. לכן בדין נדחתה תביעתו, ואין מנוס בלתי אם לדחות גם את הערעור על פסק הדין. 7. סוף דבר - דין הערעור להידחות ללא צו להוצאות. הכרה בתאונת עבודההתקף לב / אוטם שריר הלב