פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים היא, האם מחלת סרטן "הלרינקס" ממנה סובל המערער משנת 1992 (להלן - המחלה) קשורה סיבתית לעבודת הצבעות בה עבד משנת 1951 ועד שנת 1993. 2. העובדות בעיקרן אינן שנויות במחלוקת, ועל בסיסן מינה בית הדין האזורי בת"א (בל 649/94; השופטת אורלי סלע כדן יחיד) את פרופ' רפאל כראל, מומחה ברפואה תעסוקתית, כמומחה - יועץ רפואי (להלן - המומחה). 3. בחוו"ד המומחה ובתשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו מספר פעמים, קבע המומחה בצורה חד משמעית (אם כי לא בדיוק בזו הלשון), שהשפעת העבודה על גרימת המחלה הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורם העישון. 4. בית הדין האזורי בתל אביב דחה את תביעת המערער על בסיס חוות דעת המומחה. 5. בערעור שבפנינו, מלין המערער על פסק דינו של בית הדין האזורי, בעיקר בשני נושאים: א. רופאה מטעם המשיב (להלן - המוסד), ד"ר שץ, קבעה בחוות דעת פנימית, כי המחלה נגרמה משילוב שני גורמים: עישון וחומרי צבע, ולכן על פי חוות דעת זו מטעם מומחה של המוסד, לא היה מקום לדחות את תביעת המערער. ב. המערער חדל לעשן עוד בשנת 1982, ואין זה סביר, כי העישון עד לשנת 1982 הוא שגרם להיווצרות המחלה. 6. א. התשובה לקושיה הראשונה של המערער מצויה בנוסח חוות הדעת של ד"ר שץ. לד"ר שץ שתי חוות דעת, האחת, מיום 27.7.1993 בה כתבה, כי הגורם המוכח היחיד שמוזכר בספרות להיווצרות המחלה הוא עשן סיגריות, ואין הוכחות לגבי השפעתם של גורמי גירוי אחרים. בחוות-הדעת השניה של ד"ר שץ מיום 14.10.1993 נאמר: "...הגורמים הידועים כ'מסייעים' להתפתחות גידול ממאיר מסוג זה בגרון הם חומרים שמגרים את הרירית באופן כרוני, כמו ובעיקר: עישון, אלכוהול, אך גם גורמים מגרים אחרים יכולים לתרום להתפתחות זו: לעיסת טבק ואגוזים ארומטים (באסיה). אין לי נתונים לגבי הצבע והמדלל הספיציפי שהוזכרו בתיק, אך אם הם יוצרים גם גזים שנשאפים יתכן ותרמו לגירוי הרירית בלרינקס ואז יתכן ששילוב הגורמים (עישון + חמרי הצבע) תרמו להתפתחות הגידול". ב. חוות הדעת של ד"ר שץ אינן חד משמעיות, בין השאר, מפני שאין בהן התייחסות ישירה לעניין יחסיות ההשפעה של העבודה לעומת גורמים אחרים. המוסד, כפי שהסתבר לנו במהלך הדיון בערעור, פנה למומחה אחר ועל בסיס חוות דעתו דחה את תביעתו של המערער. ג. לאור נסיבות אלה, לא ניתן לומר, שחוות הדעת שהיו בידי המוסד, לא הצדיקו את דחיית התביעה. ד. דוקא במקרה כזה, הדרך הנכונה היא למנות מומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין כדי, שיתיר את הספקות. 7. א. התמיהה הנוספת, שהעלה בא-כוח המערער בערעורו, מתייחסת לקביעת המומחה, לפיה גורם העישון הוא זה שחולל את המחלה. לתמיהה זו יש תשובה בתשובות המומחה, כפי שנפרט להלן: ב. עוד בחוות דעתו הראשונה מיום 24.5.1995 קבע המומחה, כי קשה לייחס את עיתוי הופעת המחלה דווקא לתקופת העבודה משנת 1982 ואילך ולא לחשיפות מוקדמות יותר. "ההיגיון הרפואי והאפידמיולוגי מכוון באופן ברור לכך שהסיכוי שגורם מסרטן המביא להתפתחות המחלה (סרטן הלרינקס) באדם מסוים (צ.ל. להוסיף יופיע - ע.ר.) רק לאחר שנות חשיפה רבות. לכן גם הביטוי הקליני של המחלה מופיע, בדרך כלל, בגיל מעל ל-50 שנה". ג. למומחה הופנתה בעניין זה גם שאלת הבהרה בזו הלשון: "1ד. ולאור הקביעה העובדתית של בית הדין לפיה הפסיק התובע לעשן כבר בשנת 1982 ולאור חוות הדעת הפנימית של ד"ר שץ מטעם המוסד לביטוח לאומי - האם נכון, כי יש מקום לשנות את מסקנותיך בחוות דעתך?" המומחה השיב על כך בשלילה (ראה סעיף 1 לתשובות המומחה מיום 9.7.1998). גם משאר תשובותיו של המומחה מאותו תאריך ניתן להסיק, כי אכן נשאר המומחה בעמדתו, שגורם העישון הוא הגורם הדומיננטי בהיווצרות המחלה, אף אם נצא מנקודת מוצא, שהמערער חדל לעשן כבר בשנת 1982. יש לציין, כי בהחלטה למינוי המומחה צויין, כי המערער עישן קופסת סיגריות ליום עד שנת 1982, וכי הוא עובד במפעל משנת 1951. 8. ראיית חוות הדעת של המומחה ושאלות ההבהרה כמכלול, מובילה אכן למסקנה ברורה, כי השפעת העבודה בהיווצרות המחלה הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורם העישון. בנסיבות אלה, כאשר אין מקום לטעות בחד משמעיות מסקנת המומחה, אין מקום למינוי מומחה נוסף. 9. סוף דבר, עם כל הצער שבדבר, אין מנוס מדחיית הערעור ללא צו להוצאות, וכך אנו פוסקים. רפואההכרה בתאונת עבודהטבק / סיגריותעישון במקומות ציבורייםסרטן