פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (עב 1228/98; השופטת ש' מאירי), לפיו נדחתה תביעת המערער לתשלום קיצבת נכות כללית מהטעם, שהוא נמצא במאסר על פי פסק דין של בית משפט שדן אותו לתקופת מאסר העולה על שלושה חודשים. [סעיף 325 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן - החוק)]. לעניין הרקע העובדתי, יצוינו העובדות הבאות: א. המערער הינו נשא של נגיף האיידס. עקב זאת נקבעה לו דרגת אי כושר לצמיתות בשיעור של 100% החל מתאריך 6.4.1995 ועל פי דרגה זו שולמה לו קיצבת הנכות הכללית. ב. המערער נמצא במאסר החל מחודש אפריל 1997 ועד היום טרם שוחרר ממאסרו. ג. משנודע למשיב דבר מאסרו של המערער הופסק תשלומה של קיצבת הנכות הכללית למערער החל מחודש יוני 1998, והמשיב ויתר על החזר חוב הקיצבה ששולמה לתקופת המאסר מחודש יולי 1997 ועד לאותו המועד. 2. בפסק דינו קבע, בית דין קמא, כי "סעיף 325 אינו נותן שיקול דעת לפקיד התביעות האם להפסיק הגמלה או להמשיך לשלמה. משכך ומשאין חולק, כי התובע נמצא במאסר תקופה העולה על 3 חודשים (מאפריל 97 ועד הפסקת הקיצבה ביוני 98) אין מנוס מהפסקת תשלומה של הגימלה." 3. המערער ערער על פסק הדין ובדיון בקדם הערעור, בקשו הצדדים, כי פסק דין קודם שניתן על ידנו ביום 24.1.01 ולפיו נמחק הערעור מחמת אי הופעת המערער לדיון - יבוטל; ועל מנת לקדם את הדיון בערעור הם יטענו טענותיהם שירשמו ויחשבו לסיכומיהם בכתב, ופסק הדין יינתן על ידי המותב על סמך הטיעון וכל חומר התיק. 4. עיקר טיעונו של המערער היה, כי בשל מחלתו וסכנת ההידבקות הימנה, אין הוא יכול לעבוד כשאר האסירים. בכך נמנע ממנו מקור הכנסה. לפיכך, אין הוא יוכל לממן את צרכיו הרבים בכלא וזאת כאסיר חולה איידס להבדיל מאסיר אחר; צרכים הכוללים, בין השאר: תוספות מזון למיניהם, טיפול שיניים, ביגוד הנעלה, מצעים, מימון לימי חופשה וכו'. ב"כ המוסד טענה מאידך, כי פסק דין של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו. 5. אשר לדעתנו א. קיצבת הנכות הכללית הינה "קיצבת מחיה ארוכת טווח" המשתלמת לנכים שעקב ליקויים הרפואי הם חסרי כושר להשתכר או שכושר השתכרותם צומצם עקב ליקויים ב-50% או יותר (הגדרת נכה בסעיף 101 לחוק). ב. משתכלית תשלומה של קיצבת הנכות הכללית, לאור האמור, הינה להבטיח קיומו של נכה המאבד את כושרו לעבוד; אזי, בדין לא נקבעה זכאות לאותה קיצבה לנכה שאיננו נדרש לעבוד לשם קיומו וצרכיו מובטחים על ידי המוסד בו הוא שוהה. ג. בנסיבות המקרה שלפנינו, משנאסר המערער לתקופה העולה על 3 חודשים ואין הוא נדרש לעבוד בתקופת מאסרו וכל צרכי קיומו הבסיסיים צריכים להיות מסופקים על ידי שירות בתי הסוהר - בדין נשללה זכאותו להמשך תשלומה של קיצבת הנכות הכללית על פי סעיף 325 לחוק, לאור תכלית תשלומה של אותה הקיצבה. 7. אין לחתום את פסק הדין מבלי להעיר בשוליו שתי הערות: א. אם נכונה טענת המערער, כי הוא יוצא לעיתים לחופשה בת 72 שעות, נראה כי חופשתו כרוכה באופן טבעי במגע עם אנשים. כיוון שכך, ועל פני הדברים אין, לכאורה, מניעה להציבו בעבודה כזו אשר תהלום את מצב בריאותו ואת כישוריו בין כתלי בית הסוהר או מחוצה לו. מן הראוי הוא איפוא, ששירות בתי הסוהר יעשה את הנדרש כדי לסייע בידיו של המערער למצוא לו תעסוקה במהלך תקופת מאסרו ככל הניתן. ב. אין בית דין זה מוסמך לדון בתלונותיו של המערער באשר לטיפול, שניתן וצריך להינתן לו במסגרת בית הסוהר. המערער העלה טענותיו בעניינים אלה בעתירתו כנגד שרות בתי הסוהר שהתבררה בבית המשפט המחוזי בתיק ע"ש 1942/97. ככל שאין המערער שבע רצון מתנאי מאסרו כיום והטיפול שניתן לו, הרי שפתוחה בפניו הדרך להגשת עתירה נוספת לבית המשפט המוסמך. ג. לאור האמור בס"ק (א) ו-(ב) לעיל, יומצא עותק מפסק דין זה ליועץ המשפטי של שירות בתי הסוהר להמשך טיפולו - ככל הניתן. 8. סוף דבר - לאור האמור אין מנוס בלתי אם לדחות את הערעור. בית סוהר / כלאאסיריםנכותביטוח לאומי